איך מורחים אותנו
ומה אפשר לעשות בנדון

לא מזמן התפרסם מחקר מדעי שמראה כי קרמים למינהם אינם משפיעים על הזדקנות העור. אפשר לקנות קרם ב- 5 ש"ח או ב- 500 ולהמשיך לפתח קמטים מרשימים.
אם יערכו מחקר על אבקות כביסה ויכולת הניקוי שלהן, יגלו בודאי שההבדלים בינהן מתמצים בריח וצבע, לא יותר מזה.
שוק התמרוקים ושוק חומרי הניקיון מגלגל מיליארדים, רובנו קונים את החומרים האלו לא על פי הביצועים שלהם אלא על פי התדמית.

מפלגת העבודה סובלת מאותה תופעה, קנו אותה (הצביעו עבורה) בגלל התדמית החברתית. כשמסתכלים על תפקוד המפלגה מאז הבחירות קשה להבדיל בינה לאחרים. קיצוצי תקציב 2006 ו-2007, התקציב עצמו, חוק ההסדרים, בכל המקרים הצביעה המפלגה בעד מדיניות קפיטליסטית - מפרקת - חברה. לא מעט מצביעים נוטשים היום את המפלגה באכזבה. בבחירות הבאות יצביעו בודאי עבור מפלגה אחרת בעלת תדמית שמתאימה להם, בדיוק כמו להחליף קרם אחד בקרם אחר בתקווה לעצור את מעשי הזמן.

אני לא התאכזבתי וזה לא שלא היו לי תקוות, להיפך היו לי הרבה תקוות.
בבחירות האחרונות קיוויתי שסדר היום הציבורי חברתי ישפיע על הכנסת והממשלה.
קיוויתי שמפלגת העבודה תציב אולטימטום לאוֹלמַרט: או משרד האוצר או שאנחנו בחוץ. או תקציב רחב לנושאים חברתיים או אנחנו בחוץ. או מכה קצרה לחיזבאללה והסדר מדיני או ...
הדברים האלו לא קרו, מסתבר שטעיתי, מפלגת העבודה היא לא חברתית.
אולי עדיף לנסח את זה אחרת, מפלגת העבודה עדיין לא חברתית.

אני חושב שלפעול במפלגת העבודה זה כמו טיפוס על הר - אתה מסתכל למעלה ורואה פיסגה, עד שאתה מטפס אליה אתה מגלה פיסגה שלא ראית וכך עוד פעם ועוד פעם עד שסוף סוף אתה מגיע. ואז? אתה חסר נשימה, עם חיוך של הגשמה. כך גם מפלגת העבודה, אתה דוחף אותה לכיוון החברה וחושב שהגעת ועוד פעם דוחף ו ... אין לי מושג, לא יודע, אבל נגיע.
לכן אני בפנים, מנסה לגייס חברים חדשים למיפקד המפלגה (יש זמן עד ה –31/01/2007).
כותב מכתבים הולך לכנסים מנסה לשנות.
כשהחוג החברתי במפלגה יהיה מספיק גדול, ההשפעה שלו תורגש ולמדינת ישראל תהיה סוף סוף מפלגה סוציאל-דמוקרטית.
כי זה ההבדל בין מפלגת העבודה לקרם פנים, במפלגת העבודה יש לבוחרים יכולת לשנות את הפורמולה.

פגישה שכזאת

עם הגשמים הראשונים של העונה עולה ליכלוך הקיץ מתוך חריצי האספלט ומייצר שיכבת החלקה עם מקדם חיכוך אפס. בכביש גדות - גונן משפיעים גם שטחי חקלאות ואתרי תיירות משני צידי הכביש. החקלאים והמטיילים יוצאים מהשטח ומשאירים בוץ וחצץ על פני האספלט. גשם ראשון מספיק חזק כמו השנה, וגם חלק מהחיזר'ה שנמצא בדרך כלל בשולי הכביש עובר למרכזו. על פני התערובת הזאת שבתי לביתי רכוב על אופנועי הנאמן בערב גשום אחד. הנסיבות אילצו ואני נסעתי לאיטי בלי השכבות בסיבובים. הטיפות על שקף הקסדה מפזרות את פנסי המכוניות ממול כמו היו אלא יהלומים והראות ממש לא משהו.

בצד ימין של הכביש לפני הפניה לנוטרה עמד לו חזיר בר בוגר, זוג שיניים בולטות מלסתו והסתכל עלי. הסתכלתי עליו בחזרה האטתי בזהירות (כדי לא להחליק) וצפרתי לו בעליזות. החזיר לא היסס לרגע ופרץ לכביש. האטתי עם ה-ABS הטיבעי שלי, אבל הפגישה הייתה בלתי נמנעת. גלגל האופנוע פגש בצוואר החזיר מוציא אותי ואת האופנוע בריקוד זיגזג שכזה. החזיר גם הוא הושפע מהמפגש. עכשיו היינו שנינו דוהרים קדימה. הוא נשען על האופנוע ועל רגלי הימנית תוך נסיון להטות אותנו שמאלה ואני  כנקמה (ומפחד ירידה לתעלה שבצד שמאל) מטה את הכידון ימינה. אחרי מספר שניות וכמאה מטר של דהרה משותפת, החליט החזיר לחזור בו ושבר ימינה (אולי ראה שם את איווט ליברמן) משאיר אותי סוליקו כמו שאני אוהב. עצרתי לבקרת נזקים על שולי הכביש. באופנועים ישנים אין אורות מצוקה. השארתי את הוינקר דולק בתקווה שאיזו מכונית לא תחליט לגמור את שהחזיר התחיל.

הנזק העיקרי - מזוודה בצד ימין נפתחה תוך פיזור תכולתה על פני האספלט. המכסה התעוות, ישרתי אותו כמיטב יכולתי. סגרתי אותה וחזרתי ברכיבה צפונה לאזור המפגש. מגפיים, תיק ציוד וכפפות קיץ נאספו חזרה. עוד סיבוב באור אחרון לוודא שהכל חזר למזוודה. מכאן הבייתה הנסיעה הייתה אפילו יותר איטית בין 60 ל-80 קמ"ש. הכביש המבריק בולע את הקו הצהוב (לוא רק היה כאן "אספלט שקט" כמו באירופה). המכוניות המסנוורות, הגשם הכבד  וגם זכרון הפגישה. כולם חוברים להם ומעכבים את סיבוב ידית החיפזון.

60 ש' איחוד רשויות

דברים שאמרתי בכינוס מפלגת נעבודה בשכונת התקווה

לפני שנים הייתה לי כמעט פינה כמעט קבועה בתוכנית שעה קלה על כלכלה בגל"צ

פינה באורך 60 שניות, דקה אחת לומר את מה שרציתי.

התוכנית כבר לא קיימת, אז אני מבקש לנצל את הבמה הזאת ולדבר.

אני רוצה לדבר עכשיו 60 שניות על נושא איזוטרי אחד, מתוך חוק ההסדרים.
60 שניות על איחוד רשויות מקומיות.
מי שגמר ללמוד כלכלה בשנה שעברה אומר: איחוד רשויות זה חיסכון בעליות, זה קיצוץ מנגנונים, זה יעיל, זה טוב.
מי שעברו כבר עשר שנים מאז למד כלכלה אומר: איחוד רשויות נשמע נהדר, זה צעד נכון, אני רק לא מצליח להבין מדוע זה לא ריווחי? איך קורה שזה עולה יותר? למה איחוד רשויות שהתבצע במדינות מתוקנות באירופה, התברר ככשלון כלכלי. למה משלמי המיסים האירופיים סובלים פעמים, פעם אחת בגלל העלות ופעם שניה בגלל הפגיעה ביצוג הדמוקרטי.

מי שלמד כלכלה לפני עשרים שנה אומר: במתמטיקה 1+1=2, במציאות בחור + בחורה = זוג. במתמטיקה 2+1=3 במציאות בחורה + בחור + בחורה = מלחמה. במתמטיקה 3+1=4 במציאות לחם+ חרדל + חסה + רוסטביף = סנדביץ'.
ומי שיש לו רק הגיון בריא, מסתכל לו סתם על העולם ורואה כאלו שמרוויחים מאיחוד בין תאגידים, וכאלו שמרוויחים מפרוק תאגידים. הוא לא מתפלא, הוא יודע מזמן שהחיים זה לא מתמטיקה.

אפשר להתחשמל מזה

*

פורסם לראשונה בעיתון חברה

הולנד

אחד ממכרי נשכר פעם ע"י חקלאי הולנדי להקים חממה. אחרי גמר העבודה כשישבו בנחת על כוס בירה הוא נזכר שמשהו חסר בחממה - גנרטור גיבוי למקרה של הפסקת חשמל. הוא מיהר לשתף את ההולנדי בבעיה, וזה ענה: "אתה באמת צודק, כדאי שנוסיף גנרטור, לפני עשר שנים הייתה לנו הפסקת חשמל שנמשכה כמעט רבע שעה".

אמריקה

כמה שנים מאוחר יותר, ביום ה- 14 לחודש אוגוסט שנת 2003, שקע כבל חשמל, נגע בעץ וגרם להפסקת חשמל. זה היה במרחק 5877 ק"מ מאמסטרדם, ובעיר שנקראה פעם ניו-אמסטרדם ונקראת היום ניו-יורק, פסק החשמל.

זאת הייתה הפסקת חשמל מיוחדת, בניגוד להפסקות החשמל התדירות שמכות בארה"ב כל כמה חודשים. ההפסקה הזאת הייתה מלכת ההפסקות: היא נמשכה ימים. ממישיגן עד בוסטון מניו-יורק עד אונטריו שבקנדה, אזור ששיטחו גדול פי עשרים ממדינת ישראל. אוכלוסייה של 50 מליון איש, פי שבעה ממספר האזרחים בישראל, גילתה כמה קשה לחיות ללא חשמל במאה ה-21.

בית הנבחרים האמריקאי הקים ועדת חקירה, ואלו הן מסקנותיה: 1. מערכת החשמל האמריקאית מיושנת ומפגרת בשנים רבות מבחינת טכנולוגיה ואמינות. כל תייר בעל הבנה בסיסית בתשתית המבקר בארה"ב, יגיע למסקנה הזאת אחרי נסיעה קצרה ברחובות אמריקה – עמודים מטים לנפול, קווי חשמל נמוכים מידי, כבלים קשורים לעמודים כמו בעולם השלישי, ברדק מוחלט של שיטות הולכת חשמל ובקרה מזערית של השלטונות.

2. יש לעשות תיכנון מקיף לכל מערכת ייצור והספקת החשמל בארצות הברית.

אבל המסקנה הכי חשובה הייתה המסקנה שהועדה לא הגיעה אליה: יש לעבור לשיטה ההולנדית, שבבסיסה ההנחה, כי בעת המודרנית אחד מתפקידיה של המדינה הוא לדאוג לייצור ולהספקת חשמל. על פי שיטה זו, ניתן לחלק לספקים פרטיים זכיונות לייצור חלק מהחשמל, ובלבד שיעשו זאת על-פי הוראות המדינה ותחת פיקוחה.

בארצות הברית, מצוי כל משק החשמל  בידיים פרטיות, תוך פיקוח מינימאלי של המדינות השונות.

מושל קליפורניה גרי דיוויס, ניתקל בבעית אמינות אספקת החשמל ומחירו, מספר שנים קודם לכן. בשנים שקדמו לכניסתו לתפקיד, הופרטו נכסי ציבור בתחום אספקת החשמל, והבקרה על הייצור ועל ההולכה עברה "הסרת חסמים בירוקרטיים" (באמריקאית – דה-רגולציה, כלומר, ביטול תקנות והנמכת סטנדרטים). מחיר כלל החשמל במדינת קליפורניה עלה מ-7 מליארד בשנת 1999 ל-23 מיליארד בשנת 2000. המחירים המשיכו ועלו עוד בשנים הבאות.

בכך למדו חברות החשמל בקליפורניה מחברות החשמל הבריטיות שהופרטו בתקופת שלטונה של מרגרט תאצ'ר, הם הקטינו את כמות החשמל המיוצר (ע"י ביום קלקולים במערכת) וטענו, כי הירידה בהיצע מצדיקה את העלאת המחירים.

חלק מ"הסרת החסמים הבירוקרטים" בקליפורניה היה ביטול תקנות זיהום סביבה ובינוי, או הקלה בתקנות אלו. הקליפורנים שילמו הרבה יותר בכסף ובאיכות חיים, ועוד נדרשו לחסוך בצריכת החשמל, "כי אין מספיק".

גרי דיוויס החליט לנקוט צעדים שיבטיחו אספקת חשמל אמינה ובמחיר סביר. הוא זירז פרוייקטים חדשים לייצור חשמל וניסה לקבוע תקנות לפיקוח על מחירי החשמל.

בעלי התעשייה השיבו מלחמה. הם נלחמו לכל רוחב החזית: מהממשל הפדרלי, הקונגרס והסנאט ועד לרחובות קליפורניה. במימשל הפעילו כוח שימנע צעדים "סוציאליסטיים" של פיקוח על המחירים, וברחובות ארגנו צעדי מחאה נגד המושל. כמו בסרט "שביתה" (ובמציאות הישראלית בכלל) הכסף ניצח, המושל הודח ובמקומו נבחרה בובת שרירים - ארנולד שוורצנגר.  ומחירי החשמל? גבוהים, תודה.

ובינתיים בארץ הקודש...

"חברת החשמל לישראל" היא אירגון שהציבור אוהב לשנוא.

קודם כל, יש שם חשמל חינם! איך קורה שאירגון עובדי חברת חשמל עדיין לא ביטל את החשמל חינם, למרות שהוא מביא לו נזק בלתי ישוער?

שנית, על פי אמצעי התקשורת הם "שיאני שכר". האמת היא, שהעובדים משתכרים בממוצע 17 אלף ₪ ברוטו לעומת השיאנים האמיתיים: בכירי המשק שמשכורתם הממוצעת 80 אלף ₪ והם מגיעים עד מיליונים. אבל עובדי חברת חשמל הם 'סתם פועלים', יעני, גרים ב'סתם ערים', אז למה שיקבלו משכורת נורמלית? למה שלא יסתפקו ב-4000 ש"ח כמו כל פועל?

שלישית, לעובדי חברת חשמל יש ועד חזק! לא מתקבל על הדעת הישראלית הממוצעת שלעובדים יש כוח, כי לרובנו אין. רובנו שרויים כל הזמן בפחד מהבוס ומהפיטורים, מצעדי "ייעול" ופגיעת משרד האוצר בפנסיה שלנו, מהחוב בבנק ומהרחוב אליו ניזרק אם לא נשלם משכנתא בזמן. תסמונת האשה השניה במשפט שלמה ("יאללה, תחתוך ת'ילד. תחתוך כבר...") עובדת כאן שעות נוספות ובחינם.

רביעית, בקיץ שנאו אותה יותר. אפשר לקבל בקלות הפסקות חשמל שכוחות הטבע גורמים בחורף, אבל הפסקות שנובעות מסיבות אנושיות כמו ממשלת ישראל שלא דאגה לעודף החשמל שמקובל באירופה (15% - 25% מעל הצריכה המקסימאלית), זה כבר ממש מעצבן (איפה אשמת חברת חשמל? אני ממש לא יודע).

חמישית, התגובה הבלתי משכנעת של דובר החברה בקיץ האחרון, כאשר עמד מול חולי כליות מחוברים לדיאליזה ביתית (אם מישהו זוכר...).

תגובה ציונית הולמת

ממשלות ישראל האחרונות החליטו כבר מזמן שאת חברת חשמל יש לפרק.

בשלב ראשון, הוחלט לאפשר ליצרנים פרטיים לייצר חשמל ולחייב את חברת חשמל לקנות מהם. אבל "אף אחד לא קם": מחירי החשמל היו נמוכים מספיק, כך שלאף גורם פרטי לא היה אינטרס כלכלי להכנס לשוק. אז החליטה המדינה להקשות על חברת חשמל כדי להביא לעליית המחירים, דבר שיהפוך את הכניסה לשוק ליצרנים פרטיים לכדאית:  

1. המדינה הודיעה כי על חברת החשמל להתחיל ולגייס הון בשוק החופשי 2. המדינה קשרה את ידי החברה בפיתוח תחנות חדשות עם טכנולוגיה זולה. 3. המדינה מנעה מהחברה כניסה לתחום הולכת הגז אל התחנות (אחרי שהחברות הפרטיות כולן כשלו בבניית תשתית זו, הוקמה חברה ממשלתית חדשה שתפקידה הולכת גז). מה ההיגיון בכל הצעדים האלו? הרי ברור, שהשיטה שלנו טובה יותר לאזרחים מהשיטה הפרטית. התשובה פשוטה: מדובר כאן בשאלה של אמונה ואידאולוגיה, כפי שאדם דתי לא יאכל לובסטר אפילו שהוא מאוד טעים, כך ממשלות ישראל ממשיכות להפריט את נכסינו למרות שזה מאוד טיפשי.

מי תיתן ויהיה לנו חורף נעים וחמים עם אספקת חשמל בסטנדרט הולנדי בשקעינו ואלדה בליח'ה (גבינה הולנדית בשלה) על שולחנינו.

עמית הרפז

*הכותב מקבל מחברת חשמל רק חשבונות, ומשלם אותם כפי שמקובל באנחה וללא הנחה.

איפה בֶתְצֶפֶר

שנת הלימודים תשס"ה-ו התחילה כרגיל, בראשון בספטמבר (מין אנומליה שכזאת) -  חשש שביתת מורים - קיצוץ בתקציב החינוך.

תקציב החינוך צריך לגדול כל שנה לפחות על פי מספר התלמידים. אם רוצים להגיע ליותר חינוך, הוא צריך אפילו לגדול מעבר לגידול במספר התלמידים. זה לא קורה.

להוציא הפסקה קצרה בקיצוצים בין השנים 1992 - 1995 תקציב החינוך קטן כל שנה כבר 20 שנה. כשהמדיניות הכלכלית בישראל עברה ממדינת רווחה מינוס, לקפיטליזם פלוס דרוויניזם חברתי אי אז בשנת 1985, ירדה חשיבות החינוך ואיתה ירד התקציב.

בשלוש השנים האחרונות התקציב קוצץ חמש-עשרה פעמים והיום יש לכל תלמיד ממוצע 7 שעות שבועיות פחות.

לעשירים זה לא ממש חשוב, בשני העשירונים העליונים הגדילו ההורים את תקציב החינוך הפרטי שלהם, יתר 80 האחוזים פשוט מקבלים פחות.

מצב ההשקעה במבנים אפילו עוד יותר גרוע, בשנות השבעים השקיעו בבניית כיתות יותר מאשר בשנות אלפיים.

בהשוואות בין לאומיות התדרדר מצב החינוך בישראל עד שהגיע למקום בו נמצאת בדרך כלל נבחרת ישראל בכדור-רגל. כאן נזעקה ממשלת ישראל. אנשים דורשי טוב וחסרי ידע מינימאלי בחינוך התנדבו להקים כוח משימה לאומי. משהו ברמה של כוח המשימה ש"חיסל" את חאלד משעל. היתרון הכי גדול של כוח המשימה היה זמינות בשילוב עם מחיר. הם באו לבד אפילו לא היה צריך להזמין אותם. עבדו בחינם, אין יותר זול מזה. בראש הכוח היה שלמה דברת.

מסקנות כוח המשימה זעזעו את אמות הסיפים: "צריך להקטין את הכיתות ולהגדיל את הראש של המורה". הכוח המליץ גם לעבור לשיטות ניהול עסקיות שהוכיחו את עצמן במקרים רבים כמו - קלאב מרקט - אנרון - מניות הבנקים ועוד.

בניגוד לדעתו של פרופ' יצחקי הסטטיסטיקאי הממשלתי, החליטו מחברי הדו"ח להסתמך על מבחני "יעילות הוראה" לצורך הערכת ביצועי מורים (פרופ' יצחקי ערך מחקר שהוכיח שאין אפשרות לבחון יעילות בתחומים כמו הוראה).

הדו"ח שנכתב עם סיכום פעילות הכוח מחזיק 302 עמ' ויש בו סלט שהיה מבייש אפילו את סבא שלי (אלוף הסלטים החתוכים דק), דברי חוכמה ושטויות, עובדות ומשאלות לב, אידיאולוגיה שוויונית וקפיטליזם חזירי, בקיצור הכול.

יש בדו"ח הזה אפילו אלכימיה, הוא "גילה" איך אפשר לקבל יותר חינוך בעבור אותו מחיר. איך אפשר להקטין את מספר התלמידים בכיתות, תוך כדי הקטנת מספר המורים שמלמדים בכיתות האלו. איך אפשר להקטין את תשלומי הממשלה ולהגדיל את השוויון בין התלמידים.

הדו"ח לא נכתב ע"י אווילים חו"ש, הוא נכתב ע"י דורשי טוב חסרי הבנה, ששרת החינוך ושר האוצר הודיעו להם מראש שלא תהיה תוספת תקציב לחינוך. אם צריך לעשות סקי שלג בלי מחליקיים, בעין גדי באוגוסט, מה עושים? עושים כאילו, כאילו דו"ח כאילו חינוך או כמו שקראו לזה בגשש ישראבלוף.

דו"ח דברת כבר לא מהווה בעיה הוא נפגש עם המציאות והתרסק. הבעיה היא מערכת החינוך בישראל. צריך לעשות כאן תיקון שמתחיל בראש, בראש המשרד יש לשים שר/ה לא צרה. לאורך שנות המדינה היו במשרה הזאת לא מעט פוליטיקאים רציניים. מדובר במשרד חשוב כמו ביטחון ויותר מחוץ. צריך להגדיל את התקציב להקטין את הכיתות ולשלם למורים הרבה, רק כך אפשר לקבל חינוך טוב יותר לכולם.

הצד השמאלי של הכביש

יולי 05

בבריטניה נוסעים כידוע בצד שמאל, אבל בדרך כלל בוחרים ממשלות ימניות. ממשלת ת'אצ'ר נבחרה בסוף שנות השבעים, מרגרט ת'אצ'ר ראש הממשלה, ביצעה במשך השנים שבאו אחר כך מהפכה ימנית כלכלית. לראשונה מאז מלחמת העולם השניה החליטה ממשלה בריטית לסגת מהמדיניות הסוציאל דמוקרטית. אחת מאבני היסוד של המהפכה הכלכלית הייתה הפרטה מאסיבית של נכסי מדינה. הטיעון של מצדדי המדיניות הזאת אמר: "המגזר הפרטי יכול לתת שירות יותר טוב במחיר יותר נמוך".

במסגרת הזאת החלה הפרטה של שירותי התחבורה הציבורית בבריטניה. ההפרטה לא הוכיחה את עצמה במונחים של יעילות תחבורתית - היא לא גרמה לירידת מחירים ועליית מספר המשתמשים בתחבורה ציבורית.

במאמר הזה אני מבקש לבחון את הפרטת התחבורה הציבורית והשפעתה על איכות הסביבה/החיים.

הפרטת התחבורה הציבורית גרמה להקטנת השימוש בה ומעבר נוסעים לתחבורה פרטית בעיקר מכוניות, מספר המכוניות לנפש עלה בכ- 50%. בריטניה בניגוד לישראל היא מדינה מפותחת, לפני עלית ת'אצ'ר לשלטון היו בה פי שתיים מכוניות לנפש מאשר בישראל היום. רוב המכוניות שנוספו הן הגדלת מס' המכוניות למשפחה. משמעות הדבר הגדלת ההוצאה המשפחתית על כלי הרכב, ותוספת משמעותית לזיהום האוויר.

בעשרים וחמש השנים שעברו מאז המהפך הכלכלי של בריטניה, עלה השימוש ברכב פרטי ב- 65% לעומת השימוש בתחבורה ציבורית שנשאר כמעט ללא שינוי (פלוס מינוס 5% ).

תחבורה ציבורית, בעיקר מסילתית גורמת הרבה פחות זיהום סביבתי. השימוש הגובר בתחבורה פרטית, מבזבז זמן. זמן הנסיעה לעבודה וממנה גדל בגלל עומס התנועה, שבתנאים הקיימים בבריטניה איננו ניתן לפיתרון.

אורך הדרכים עלה ב- 16%, בכדי לנסות לענות על הביקוש הגובר והצפיפות בדרכים עלה קצב הסלילה של דרכים חדשות בכ-50% לעומת שנים קודמות.

הכסף שעדיף היה להפנות לשיפור והרחבת התחבורה הציבורית הוצע על סלילת כבישים. הצורך הדחוף בפתרונות תנועה לרכב פרטי, גרם לפגיעות חוזרות ונשנות בערכי טבע כמו יערות הרים ונהרות. במקום לפתח מערכת רכבות מהירות דוגמת צרפת ויפן, השתרכו הבריטים חלוצי השימוש ברכבת הרחק מאחור.

בשנה האחרונה הוחלט במספר ערים בבריטניה להטיל היטל גודש על כלי רכב שנכנסים לעיר, מדובר בהוצאה של עשרות שקלים לרכב ליום. לונדון, שהצליחה אחרי הרבה שנות מאמצים, לטהר את האוויר מעשן תנורי החימום והתעשיה, סובלת היום בעיקר מזיהום שמקורו ברכב פרטי.

הכלכלנים של ממשלת ת'אצ'ר (כמו הכלכלנים של האוצר הישראלי) לא התכוונו ליצור את המכה החברתית - תחבורתית -  אקולוגית שייצרו. לאנשי האוצר הבריטי (כמו אנשי האוצר שלנו) יש אידיאולוגיה/דת, הם מאמינים בשוק חופשי והקטנת המעורבות הממשלתית בכלכלה, הם בעלי זווית ראיה צרה וטווח ראיה קצר . כאשר הונחה לפניהם הסוגיה של הפרטת מערכת התחבורה הציבורית, הם לא שקלו סוגיות של זיהום אויר, רעש, פגיעה בנוף. הם לא שקלו ולא בנו תחזית אפשרית של הגדלת ההוצאה הפרטית. הם לא בדקו בכמה תעלה צריכת הנפט הגולמי של בריטניה, הם לא ראו איך התלות שלהם במדינות אופ"ק תגבר. הם לא ניסו להבין איך תוספת של אחד עשר מליון מכוניות תשפיע על זיהום האוויר העולמי. אנשי האוצר הבריטי רק הגשימו חלום שמשותף לכל מאמיני דת השוק החופשי, הם "שיחררו" את התחבורה הציבורית מ"אזיקי" הממשלה ויצרו - סיוט מקומי וגלובלי.

אסתר אלכסנדר

בערב פסח הלכה לעולמה אסתר אלכסנדר, כלכלנית מהשורה הראשונה של הכלכלנים בישראל.

 בפארפרזה על דבריו של גראוצ'ו מרקס, צריך לומר כי חשה בושה על השתייכותה למועדון "שלה" - מועדון הכלכלנים הישראלי.

אסתר אלכסנדר הראתה בעבודותיה כיצד האינפלציה ותוכנית הייצוב של 1985 העבירו את מרכז הכובד של הכלכלה הישראלית מהיצרנים אל סוחרי הכסף. היא הוכיחה כי על מנת להשיג צמיחה מתמשכת יש להגדיל את השכר ולהקטין את הפערים בין עשירים לעניים. במכתבה אל ראש הממשלה דאז (שמעון פרס) הסבירה כי, ללא נקיטת צעדים מתאימים תביא התוכנית לקריסה של מפעלים ומשקים רבים, כפי שאכן קרה. בספרה ומאמריה חזתה את המיתון המתמשך בו אנחנו נמצאים.

"כולנו יודעים מניסיוננו שתמיד, ואך ורק, את השכר מורידים על מנת להקטין את העלויות וההכנסות במשק.... כדי שהאינפלציה תרד. את הורדת הרווח אפילו לא מזכירים. לעומת זאת, כאשר כלכלנינו, לשם שינוי, באופן מוצהר עמלים למען צמיחה מישקית, עליה בתעסוקה, עלייה בייצור, למען משיכת משקיעים (זרים. ע.ה.) רבים ועוד, הם מוציאים את הרווח מן המגרה ומטיפים להגדלתו ללא דיחוי, "לטובת המשק כולו". לעולם השכר הוא זה שאת גודלו "המשק לא יכול לשאת" והגידול ברווחים - אליבא דכלכלנינו - מביא תמיד ברכה. כדי להבטיח רווחים לבנקים עמל כל המשק, תחת האיום שללא ריווחי-בנקים "נאותים" אין קיום למדינה. (מתוך ספרה: כוח השוויון בכלכלה, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1990).

היא הזהירה כי יש ליטוש את כלכלת השוק החופשי, כי, "השיוויוניות החברתית והצמיחה הכלכלית הם תאומים סיאמיים, משגשגים יחד ומתדרדרים יחד - ולא זה על חשבון זה".

אסתר למדה באוניברסיטה העיברית ובCBU בקנדה, לימדה באוניברסיטת קליפורניה ובאפעל שימשה יועצת כלכלית לשר מודעי ולשרה  נמיר

אסתר עלתה לישראל מהונגריה, היא השתמשה בכישוריה לטובת הכלל, לא רק למטרות אנוכיות והשגת כותרות (בניגוד לטומי לפיד עולה אחר מאותה ארץ).

יהי זכרה ברוך.