יום ראשון, 20 ביולי 2008


שינוי תודעה באמצעות שינוי כלים


הבעיה

כלי הקודש של האוצר הם חבר'ה בני 25-35 בוגרי כלכלה/מנהל עסקים/חשבונאות בהצטיינות. עם גמר הקדנציה הציבורית שלהם הם מתקבלים בזרועות פתוחות אצל מוטביהם – האלפיון העליון.

בניגוד למה שסוציאליסטים חושבים לא מדובר כאן בבעיה ערכית בלבד, כאן מדובר על כישלון כלכלי. מדובר כאן בחבורה הומגנית שמובילה את ישראל מפח לפחת מאז ימי "נערי פטנקין".

בפרסום: "מחיר הכיבוש" של מרכז אדוה, מציין שלמה סבירסקי כי הצמיחה הישראלית 1997-2006 עמדה על 43%, באותו זמן עמד ממוצע הצמיחה העולמי על 67% וממוצע מערב אירופי של 68%.

אין ספק שגם הכיבוש עולה לנו אבל, השוואה עם תקופה לא פשוטה בשנות השישים והשבעים מראה שכאשר הכלכלה הייתה מנוהלת-מדינה, מחיר הכיבוש היה נמוך בהרבה. אשר על כן אפשר לומר בביטחון שהכלכלה הישראלית מנוהלת באופן גרוע ע"י בעלי המקצוע במשרד האוצר.

פתרון:

להחליף בזמן קצר את הפקידות המקצועית במשרד האוצר.

שיטה:

כל פקיד/ה שעוזב את המשרד יוחלף ע"י פקיד/ה בעל נסיון של 5 שנים לפחות שציוניו באניברסיטה נמוכים מ-80, יתקבלו עובדים שיסכימו אחרי תקופת הניסיון לחתום על חוזה לעשר שנים לפחות.

עדיפות תינתן למי שמוכנים לעבוד בתפקיד ממשלתי עד הפנסיה, תקופת צינון מינימלית בין עבודה במשרד האוצר למעבר לשוק הפרטי 7 שנים (7 זה מספר מאגי).

בצורה כזאת נוכל להבטיח פקידות שמכירה את החיים האמיתיים, יודעת מה זה משכנתא וחוגים לילדים, מכירה חולים/פגועים כרוניים, מבינה שבני אדם לא נמדדים במספרים, ויודעת שתפקידה לשרת את הציבור ולא לרהט קן חמים בחיקו של אוליגרך.

עובדי הציבור שישראל צריכה הם אנשים בינוניים שמכירים את גבול היכולת האנושית ורוצים לשרת את הציבור עד פרישה לפנסיה.

דרושים:

מומחים ליחסי ציבור שינסחו את הנוהל בצורה פופולרית והפצת הרעיון בכל הזדמנות עד שיתפוס תאוצה ויהפוך אופנתי.

נשמע לכם בלתי אפשרי? תזכרו מה חשבתם על הלאמת בנק בבריטניה עד לפני חודשיים, ומה חשבתם על הזרמת כספים פדרליים להצלת מוסדות פיננסיים בארה"ב עד בר-סטרנס וחברותיו.

קצת נחת

היום אחה"צ הקשבתי לתוכנית של ירון וילנסקי בגל"צ והייתה לי נחת.

עמי איילון הסביר שצריך לשחרר שבויים תמורת גלעד שליט, נכון שזה ברור? נכון שאנחנו כבר יודעים שהזמן לא משחק לטובתנו וככל שנחכה נשלם יותר? אבל, עדיין לא הפנמנו את הפתרון הנכון.

אני בכלל מציע לשחרר כמה שיותר אסירים פלסתינאים. רובם נמצאים כאן הודות למערכת המשפט שלנו שביצעה מה שאמרו לה כוחות הביטחון ולא מה שאומר ההגיון. את האנשים האלה כדאי לשחרר בכדי שלאבו מאזן יהיה הישג ובידינו לא יהיו סיבות לחטיפות נוספות (אני לא מדבר על מבצעי פיגועים אבל כן על כאלה שבית המשפט בהאג היה משחרר).

ואז ראיינו את יולי תמיר היא הסבירה שהממשלה חתומה על הסכם עם הסטודנטים ע"פ יהיה דיון איתם לפני העלעת שכר לימוד. לדעתה בניגוד לדעתו של שר האוצר בראון ההסכם הזה מחייב. לכן יישום המלצות ועדת שוחט צריך להיות כפוף להסכם ולא ההיפך.

אני יודע שזאת רק שמחת עניים ושבשבדיה אף אחד לא מעלה על דעתו שלא לקיים הסכם אבל בשבדיה גם הלימודים בחינם ולצערי המרחק שלנו מהם הרבה יותר גדול מ- 3317.4291190651493 ק"מ שמפרידים בין סטוקהולם לירושלים.

יום שבת, 19 ביולי 2008

במעגלי צדק

עד שמוסדות המדינה יתעשתו ויחזרו לייצג אותנו במקום את אנשי ההון הגדול, אנחנו מנסים להסתדר. חלקנו מעביר לערוץ ויוה ויורד מנטלית מהארץ, חלק אחר נוסע לטייל בחו"ל ויש כאלו שמחליטים לעשות משהו. נכון שעדיף לשנות את השיטה מאשר לחיות איתה אבל אני לא יודע מתי נצליח אז בנתיים..

מרגרט מיד אמרה (תרגום שלי): רק קבוצת אנשים נחושה יכולה לחולל שינוי, ובשורש כל השינויים שראיתי נמצאות קבוצות כאלו.

קבוצת אנשים כזאת התגבשה בירושלים שם הקבוצה "במעגלי צדק", הקבוצה החליטה לחלק לעסקים תעודת הכשר חברתית – "תו חברתי". עסק שמבקש לקבל תו צריך לעמוד במספר קריטריונים של התנהגות מוסרית.

קבוצה אחרת הקימה אירגון – "משולחן לשולחן", האירגון אוסף תרומות מזון מבסיסי צה"ל, פרי מחקלאים ועוד ומחלק אותו בין עמותות שדואגות לעניים שייצרה המדינה.

"עוד לא אבדה תקוותנו" נכון שאנחנו לא יודעים לבחור מנהיגים, אבל אנחנו יודעים לעבוד במקומם.

יום ראשון, 13 ביולי 2008

שכר לעמל

להבדיל מנגיד בנק ישראל, ראש הממשלה, ראש האופוזיציה ושר האוצר, קוראי המדור הזה יודעים שבישראל רוב העניים הם עובדים או פנסיונרים. בניגוד להצהרות, הבעיה נובעת לא מדתיים שמעדיפים להתפלל וערבים שלא מוכנים לתת לאשה לעבוד בחוץ.

מרכז אדוה מפרסם נתונים עדכניים, על חלוקת פירות הצמיחה הכלכלית בשנים 2003 עד 2006.

עלות השכרו של עובד ממוצע (ברוטו ) עלה מ- 42.7 ש"ח לשעה ל- 42.9 ש"ח לשעה ( כן תוספת של 20 אג' שלמות).

עלות שכרו של מנהל בחברה ציבורית עלתה באותו זמן מ-745 ש"ח לשעה ל- 1,004 ש"ח לשעה (כ-35% או 25,900 אג' תוספת לשעת עבודה).

אילו היו פירות הצמיחה מתחלקים לכולם ולא רק לאלפיון העליון, היה כל שכיר מרוויח 670 ש"ח נוספים כל חודש.

רוב מוחלט (למעלה מ-60%) מכלל השכירים הרוויח פחות מ- 5,800 ש"ח לחודש.

40% מהשכירים הרוויחו פחות מ-3,886 ש"ח.

מספר העניים עולה בקצב גבוה, כשיש מיתון, הממשלה מאשימה את המיתון, אבל כשיש צמיחה מי אשם? תשובה: בשני המקרים אשמה הממשלה (והציבור שבוחר בה).

יום חמישי, 10 ביולי 2008

איפה השוער

שער הדולר נמצא בחדשות כבר זמן רב, בהתחלה חשבו שמדובר בוירוס שיחלוף ולא צריך לטפל. אחרי כמה חודשים כשה"וירוס" לא חלף אמרו זה יותר רציני זה נובע מהאטה בשוק האמריקאי ממשבר שוק ההימורים בהלוואות (סאב פריים). עוד זמן עבר והמומחים הודיעו שזה בגלל האטה עולמית ומחירי נפט וסחורות שעולים בצורה מטורפת וזה בגלל הסינים וההודים שפתאום התחילו לקנות.

כל ניתוחי המצב לא הואילו ושער הדולר המשיך לרדת, אז החליטו להתערב. בנק ישראל כמו בנקים נוספים בעולם החליטו לקנות דולרים כדי לתמוך בשער הנמוך.

אולי זה נשמע לנו פשוט משום שאצלנו בעולם האמיתי מקום שהולכים למכולת ומשלמים שכר דירה ואפילו את חשבון הדלק, אצלנו מקובל לטפל ולנהל בעיות. על דעתנו שלא כמו בממשלות ישראל ובבנק המרכזי יודעים "אם אין אני לי מי לי". אבל בשביל תומכי הגישה הניאו-ליברלית מדובר במהפך, הם לא נקטו צעדים כאלו כבר עשרות שנים.

בראשית שנת 1973 חווה ריצ'רד ניקסון נשיא ארה"ב רגשי התעלות (שלא לומר אופוריה). בבחירות שהתקיימו ב- 72 הוא הביס ברוב גדול את יריבו הדמוקרטי (ג'ורג' מקגוורן), והציבור עדיין לא הכיר את השם ווטרגייט. ניקסון הרגיש כל כך בטוח בעצמו שהחליט לבצע מהפכה בתחום המוניטרי. הוא החליט לבטל באופן חד צצדי את ההסכמים הבין לאומיים בדבר יציבות שערי החליפין ולשחרר את הדולר לחסדי השוק החופשי. ההסכמים הבין לאומיים האלו נכרתו בברטון וודס (בשנת 1944), והם היו לצנינים בעיני אנשי ההון הגדול. ניקסון, כמו שמקובל במפלגה הרפובליקנית שמח לשמח אותם. התהליך שהחל בארה"ב באותה שנה התגלגל להיות משבר כלכלי עולמי, שערי המטבע נשארו ללא שוער, מחירי סחורות האמירו ומחיר הנפט השתולל. התאוריה הכלכלית הניאו ליברלית השתלטה על העולם, על פי התאוריה הזאת משברים לא מנהלים אלא נותנים ל-מזל/אלוהים/היד הנעלמה (מחק/י את המיותר לפי טעמך) לעשות את שלהם. עברו מאז 35 שנים הכלכלה הזאת עדיין איתנו, אבל בבתי הכנסת שלה (הבנקים הלאומיים) מתגלים סימני שינוי. הבנק הלאומי הקוראני רכש 5 מיליארד דולר בנק ישראל ובנקים אחרים גם הם כבר לא סומכים על המזל.