יום שני, 17 בדצמבר 2001

החטא ועונשו

-->
דצמבר 2001

ארה"ב בימיו של רונלד רייגן כנשיא הייתה מקום מענין ומפחיד. ביציאה מהטרמינל בשדה התעופה קנדי, עמד שוטר, יד אחת על קת האקדח והעיניים סוקרות בדריכות את המכוניות העוברות. השוטר לא פחד מטרור איסלמי קיצוני, הוא פחד מפושעים רגילים. רחובות ניו-יורק וערים אחרות בארה"ב שידרו אלימות. קירות בטון, אוטובוסים ורכבות היו מכוסים גרפיטי שחור, ציורים של כעס ומילים של שנאה. השוטרים שפגשתי לאורכה ורוחבה של ארה"ב היו אדיבים ומפוחדים. הטרור הפנימי האמריקאי רשם שיאים חדשים, נסעתי על כבישים רחבים במכונית אמריקאית גדולה וחשבתי: אם השוטרים ישבתו שבועיים, לא ישאר בכל הארץ הגדולה הזאת אף אדם, הם ירצחו אחד את השני כמו באיזה במערבון ישן.
הביקור הבא שלי בארה"ב היה בימי קלינטון, זאת הייתה חויה אחרת לחלוטין, ניו-יורק יותר נקיה, ופחות חרדה ברחובות. אמרו לי: "זה בגלל ראש העיר ג'וליאני, הוא גירש חסרי בית והגדיל את מספר השוטרים", אבל אלו עובדות שלא יכולות להסביר את הירידה בפשיעה בכל ארה"ב. על פי נתוני הפשיעה של ה- FBI שיעור הפשיעה בארה"ב ירד ב 45% מימי רייגן עד סוף תקופת הנשיאות של קלינטון. הוא ירד בערים גדולות וקטנות ערים עם משטרה חזקה וערים עם משטרה חלשה.
הממשל של רונלד רייגן היה שמרני מאוד, בתקופתו הוחמרה הענישה מצד אחד ותשלומי רווחה קוצצו מצד שני. בשם תאוריות השוק החופשי ותקציב מאוזן הושלכו לסל תוכניות סיוע חברתיות. התוצאה הייתה משבר כלכלי ועליה של 15% ברמת הפשיעה. קלינטון קיבל ב- 1992 (מבוש הגדול) משק במשבר ופשיעה במגמת עליה. כשנבחר היו לו חלומות גדולים, הוא רצה להנהיג מדיניות כלכלית מתקדמת. חלק מהחלומות (כמו ביטוח בריאות ממלכתי) ניגנזו מול המציאות האמריקאית השמרנית, אבל החלק שהצליח להגשים הביא את ארה"ב לפריחה הכלכלית הארוכה ביותר, שידעה אי פעם. עם הגדלת התקציבים החברתיים ירדה גם רמת הפשיעה, לרמה הכי נמוכה מאז החל ה- FBI לאסוף נתונים (1973).
את הקשר ההפוך בין שיוויון כלכלי לפשע אפשר לראות גם בהשוואה עולמית.
מדיניות הרווחה בעולם שונה ממדינה למדינה, המדיניות הכי מתקדמת נהוגה בסקנדינביה והכי שמרנית בארה"ב. נתונים השוואתיים של מספר האסירים ל- 100 אלף תושבים, מראים כי מספר האסירים הגבוה ביותר בעולם הוא בארה"ב - 730 אסירים (אם מסתכלים על יחס אסירים - אזרחים בוגרים זה מגיע ל-1%), לעומת 80 אסירים-הממוצע האירופי.
בהנחה שההוצאה הכספית להחזקת אסיר, דומה באירופה ובארה"ב, האמריקאים מוציאים פי תשע יותר מהאירופים. עלות ההחזקה של אסיר גבוהה בערך פי ארבע מהעלות של משפחה רגילה, מכאן יוצא שאילו השקיעו האמריקאים את הכסף בסעד למשפחות עניות היו יכולים לסבסד ברמה סבירה 4% מהתושבים שלהם.
פשיעה מוגברת, עולה למשק האמריקאי הרבה כסף - מעבר להוצאה על אסירים. כמו אצלנו גם הם משקעים בהזעקות לרכב ולבית, חברות שמירה, כוח משטרה גדול ועלות גבוהה של ביטוח רכוש. בשל הפחד מאלימות הם משלמים גם מחיר נפשי גבוה. הגנרל זיני בביקורו בישראל אמר, אז מה אם יש תקריות ירי בשטחים? אצלנו בעיר ממוצעת ישנם 1500 מיקרי ירי בשנה.
את הכסף שהאמריקאים חוסכים בתשלומי מס, הם משלמים ישירות לנזקקים, כאשר אלו פורצים לבית שלהם בשעות הקטנות של הלילה, עם גרב על הראש ואקדח ביד.

יום שישי, 24 באוגוסט 2001

דוקאטי 2S 900

-->

בבקר הנעתי את ה-S2 , המצבר חלש, חיברתי מצבר עזר כמה פימפומים בגז כדי שמשאבות התאוצה ישפרו את יחס האויר בנזין (אין צ'וקים), סטרטר קצר וחימום המנוע. דוקאטים סובלים תמיד מעודף קרור אפילו כשהמנוע חם צריך צ'וק או פימפומים. המנוע נשמע כאילו קרנק חדש, החלפה של מיסבים וזוג קרבורטורים דל'אורטו חדשים יעשו לו רק טוב. אני עולה על הכביש הראשי ונותן בגז, ו... כלום, בפעם האחרונה רכבתי עליו לפני שלוש שנים הרעשים היו אותו דבר אבל הייתה סחיבה. לא סתם יצא לדוקאטים שם של אופנועים ספורטיביים, עם מנוע חולה, דוקאטי זה לא אותו דבר, אבל מגיעים הסיבובים, אני נכנס לסיבוב בלי להאט וניזכר איך התאהבתי באופנועים האלו. לפני 18 שנה יורם בא לבקר אותי על S2 חדש מהניילון, את רעש אגזוזי הקונטי שמעתי מקילומטר, יצאתי החוצה וקיבלתי את פניו על הכביש, הוא העלה את 230 הק"ג בצבע שחור על הג'ק המרכזי (אין רגלית צד) ואמר שהוא קרוע, מוכרח לשירותים, נסיעה נון-סטופ מירושלים. אמרתי גם כן נסיעה, כולה 200 ק"מ. תיכנס הביתה אבל תשאיר את המפתחות, הוא השאיר, עליתי ונסעתי לצפת. בימים ההם התנועה לצפת הייתה די דלילה, נסעתי לכנען ואחרי עשר דקות כבר חזרתי. לעומת הנורטון שלי היה לדוקאטי פי שתים בוכנות ופי 3 כוח אבל הסוד הגדול הייתה היציבות, אתה משכיב ומשכיב ואז בדיוק כשאתה חושב שזהו אי אפשר יותר, מגיע סוף העקומה ואתה משכיב עוד. כי האופנוע הזה מתנהג כמו קטר מונורייל ואין סוף להשכבה ובסיבובים לא מאיטים רק דוחפים את הכידון בהיגוי הפוך עם כל הכוח ומשכיבים עד שהאוזן שומעת את רחש הרוח על האספלט שעובר כל כך קרוב.
הישיבה, סליחה תנוחת הרכיבה, על ה 2S כמו בכל הדוקאטים הספורטיביים, מתבססת על שלוש נקודות, לפנים הידים ועל הכסא שק האשכים. במהירויות נמוכות פרקי כף היד משדרים אותות מצוקה וכאב, ילדים - אפשר לעשות לפני שרוכבים. מ- 140 קמ"ש וצפונה נשענים על האוויר וההתרגשות (מינית?) משכיחה את הלחץ במורד הבטן, בכבישי הארץ יש מעט מידי זמנים ומקומות שמאפשרים לאופנוע הזה להתבטא.
מנוע ה-L טווין של דוקאטי נולד במוחו של פאביו טאליוני, הוא עשה אותו בטייק ואן, יעני בין שולחן השרטוט למסלול הניסויים הפרידו חודשיים בלבד. השילדה היא שילוב של גאונות אנגלית והברקה איטלקית, העיצוב? על העיצוב לא נדבר, יותר מידי דגמי דוקאטי נראים כמו הצרות שלי. פאביו "הגאון" טאליוני תיכנן מנוע מושלם בתצורת V 90 מעלות, הוא חשב שגל איזון נגד ויברציות, זה ביזבוז אנרגיה. בתצורה הזאת, עם תיכנון מעולה, הצליח לייצר מנוע שגם ביחסי דחיסה היסטריים בדגמי המרוץ אין ויברציות כלל. האב טיפוס הראשון יוצר ביולי 1970 שנה אחר-כך כבר נמכרו דגמי ה- GT750 הראשונים אחר כך הצטרפו הספורט והסופר ספורט בעל השסתומים הדזמו דרומיים.
סוף שנות השישים היה תחילת עידן הסופר בייקס, BSA וטריומף הוציאו לשוק מנוע 750 שלושה צילינדרים, הונדה הגיעה עם ארבעה. בשנת 1971 הייתה החיה החדשה והמוזרה לבית דוקאטי משהו שקשה להתרגל אליו ועוד יותר קשה לקנות אותו, עד יום ה 23 לאפריל 1972, היום בו ניצחו פול סמרט וברונו ספאגיארי (מקומות 1 ו 2) רכובים על דוקאטי 750 עם ראשי דזמו, במרוץ המאתים מייל באימולה. אחרי הניצחון הזה מי שאמר דוקאטי אמר ספורטיבי ללא פשרות והנחות.
שסתומים דזמו-דרומיים הם שסתומים ללא קפיץ סגירה, במקומו יש נדנד שסוגר את השסתום, כך גל הזיזים נושא זיז לפתיחה וזיז לסגירת השסתום, השיטה עצמה שווה כתבה נפרדת, בדוקאטי השיטה הפכה לסמל והם משתמשים בה בכל האופנועים שלהם.
סיפורו של המנוע מתחיל בשנת 1957, אבא שלו היה אופנוע סינגל 175 סמ"ק עם גל זיזים עילי מונע בעזרת ציר וגלגלי שיניים קוניים(DRIVE -BEVEL).
מפעל דוקאטי של אותם הימים (1948 - 1985) היה בבעלות ממשלתית והניהול היה בידי מה שאצלנו מקובל לכנות עסקנים. הסידור הזה הוכיח את עצמו מצויין ובתקופה הזאת נוצרו כל האגדות שקשורות בשם דוקאטי. האופנועים החדשים שמיוצרים עד היום בבולוניה, נשענים על דגמים שפותחו בשנות השיבעים והוכיחו את עצמם במסלולי המרוצים ועל הכביש.
אחרי ארבע שנות ייצור של דגמי 750, הוחלט במפעל לעלות מדרגה בנפח ובתכנון הייצור. הרכבת המנוע המקורי לקחה הרבה מידי זמן, הבלוק נעשה ביציקת חול, את הטלטלים כירסמו (בעזרת CNC) הרכבת גלגלי הטיימינג (תשעה גלגלים קוניים)) גזלה אין סוף זמן, של הוספת וגריעת שימסים. המנוע החדש 860 סמ"ק עם קפיצי שסתומים רגילים, יציקות אלומיניום מדויקות, וסט שונה של גלגלי טיימינג נשתל בשלדה חדשה. למעשה לקחו את השילדה הישנה ועשו לה "רפורמה" בסגנון משרד האוצר הישראלי, התוצאה נפלה בהרבה מהמקור, העיצוב נמסר לידיו המפורסמות של ג'יורג'טו ג'יוג'יארו מאיטלדזיין. האופנוע החדש נקרא GT 860 והיה אפילו יותר מכוער, מהדגמים הראשונים של הונדה. לציבור אוהדי דוקאטי זה לא הפריע, הם בלאוו הכי לא התכוונו לקנות אותו, הם רצו רק אופנוע ספורט.
במפעל המשיכו לייצר את ה- GT ואחר כך GTE וGTS עם התנעה חשמלית והציבור המשיך לא לקנות אותם. באותו הזמן היו טאליוני וחבריו, במחלקת המירוצים של דוקאטי עסוקים בהכנת מנועי 860 למרוצי הסיבולת בברצלונה. המנועים האלה היו ממש כמו גירסת הכביש אבל שונים לחלוטין. הם למעשה התבססו על מנועי ה- 750 סופר ספורט הישן, אופנוע דומה זכה גם במרוצי בטהרסט באוסטרליה.
הכתובת על הקיר הייתה ברורה ובשנת 75 יצא לשוק ה 900 סופר ספורט. אחת האנומליות שאיפיינה את דוקאטי היא העובדה שאופנועי הספורט נמכרו הרבה יותר טוב מהאופנועים "הרגילים".
בשנת 78 חזר מיק היילווד לתחרויות אופנועים, האיש שהתחיל את דרכו כנער בן 16 על אופנועים בריטיים, איטלקיים ויפניים והביא נצחונות לכולם. החליט בגיל 38 לחזור למרוץ פורמולה 1 באייל אוף מן, רכוב על דוקאטי 900 סופר ספורט, הוא ניצח.
במפעל מיהרו להוציא רפליקה של אופנוע הניצחון, ברפליקה היה מנוע שונה ושילדה שונה אבל מבחוץ הוא נראה דומה והמכירות הרקיעו. את המייק היילווד רפליקה המשיכו לייצר עם שינויים קלים עד 1985 כאשר המפעל הופרט וכל קו הייצור של אופנועי הבוול דרייב בוטל. האחים קאסטליוני (קאג'יבה) שרכשו את המפעל מיהרו להרכיב אופנועים מכל חלקי החילוף שמצאו וכך אפשר למצוא אופנוע מודל 1984 עם מנוע משנת 1979 ועוד מוזרויות. הם גם החליטו, שלא כדאי לייצר חלפים חדשים, עובדה שמקשה מאוד על תיקון ושיחזור.
הספר דוקאטי טיונינג של סטפן אקה הוא ספר חובה לישראלי שרוצה לכוון דוקאטי מהשנים 1971-1985, עוזי היה המכונאי היחיד שידע לעשות את זה ומאז מותו לפני שנתיים אין ברירה אלה לתקן ולכוון לבד. בדיקה קצרה בנתונים מגלה לי שהדיזות והמחטים בקרבורטורים מתאימות ל- 2S בגירסה המקורית, עם פילטרים אויר רגילים ומשתיקי סילנטיום. הגירסה שאני נוסע עליה, פילטרים פתוחים ו"משתיקי" קונטי, דורשת דיזות גדולות ומחטים שונות.
לא סתם שמתי את מ"שתיקי" הקונטי במרכאות, מדובר ברוורס קון מגה-פון עם צינור מחורר במרכזו ומעבר גזים בילתי מופרע דרכו, השתקה זה לא הצד החזק של קונטי. כבר בתחילת שנות השיבעים כאשר מדינות מתוקנות לא איפשרו שימוש בקונטי, הקפידו במפעל שבבולוניה לספק עם כל אופנוע ספורט שיצא מהמפעל מושתק ומסורס, גם סט נוסף של קונטי, "פילטרים" פתוחים ודיזות מתאימות.
כפתרון ביניים עד שיגיעו דיזות ומחטים מאנגליה, העליתי את המחטים קליק אחד, השינוי מדהים, בניגוד לאופנועים אחרים דוקאטי מושפע מאוד מכל שינוי קטן. עכשיו המנוע מרגיש חי, אמנם זה לא מה שצריך להיות, אבל גם אני כבר מזמן לא.
לפנות ערב אני יוצא מכרמיאל לכיוון ראש-פנה, משבי רוח חזקים באים מצפון ומטאטאים את התנועה, מכוניות שטות על המסלול והרוח זורקת אותן הצידה מטר ויותר. אני נוסע באמצע הנתיב נזהר מהתנועה שבאה ממול, עם אופנוע אחר בתנאים האלו אתה מרגיש כאילו מישהו תופס את תחתית הצמיג ומנסה להפוך אותך. הדוקאטי מתנהג כמו אוטו, אני לא נשען על הרוח, נוסע כמעט זקוף וכל כמה שניות מחזיר אותו לנתיב שבחרתי. בסיס הגלגלים הוא 150 ס"מ אחד הכי ארוכים באופנועים בכלל ובפרט באופנועים ספורטיביים. הגלגל שלוח לפנים בזוית של 29 מעלות, מעלה אחת יותר מטריומף 650 וארבע יותר מה- BMWשל שנות השבעים.
יתרון היציבות הופך לחסרון כשמגיעים לפניות חדות, בעליה מואדי עמוד אני עוקף בזריזות מכונית מזדחלת, עכשיו צריך לחזור לנתיב לפני פגישה כואבת עם טמבון מיצובישי שבא ממול, הדוקאטי מבין רק כוח וככל שהמהירות עולה עולה בריבוע הכוח הדרוש להכניס אותו להשכבה. בכבישים מתפתלים מרובי Sים צריך הרבה כושר, אני מפיל את האופנוע לתוך הסיבוב ואז מרים אותו רק בכדי לדחוף חזק לתוך הסיבוב הבא.
מצמת עמיעד שמאלה אנחנו נוסעים מול הרוח, למרות כל הסיפורים על היציבות, אני נוסע בתחום הנמוך של המאה ו.. הרוח כל כך חזקה שקשה להחזיק את הראש אני מתכופף למצוא מחסה מאחורי הפיירינג. אפילו בקטע הכביש החדש אין פיתוי להגביר מהירות, הרוח פשוט חזקה מידי. בכניסה למושבה, שמוליק רכוב על דו שימושי יפני, איך הרוח אני שואל? לא הפריע לי, נסעתי עם הרוח, מכיוון קרית שמונה. אני נוסע הביתה מחנה את הדוקאטי בבית המלאכה, מימין טריומף חסר ראש מנוע, משמאל BMW, כבר יהיה להם על מה לדבר הלילה.
עמית הרפז

יום שני, 4 ביוני 2001

נפט כמשל



אפילו מדען מוכשר כמו איציק [אייזיק] ניוטון היה צריך שיפול עליו תפוח כדי לגלות את כוח המשיכה של כדור הארץ [חוק הכבידה]. למזלנו איציק היה אנגלי קר רוח ולכן ניסה להבין את התופעה במקום לכעוס ולנקום.

חלק גדול של הנפט העולמי מופק במזרח התיכון, בשנת 1973 הייתה כאן מלחמה [מלחמת יום כיפור]  בניגוד לניוטון, אצלנו במזרח התיכון, כעס היא תכונה נפוצה ולכן התכנסו מנהיגי מדינות ערב והחליטו להעניש את העולם. העונש היה קיצוץ חריף בהספקת הנפט. כמו שבפיסיקה כל כוח מפעיל כוח נגדי, גם כאן התגובה האמריקאית לא אחרה לבוא ואמריקה, נכנסה לפאניקה. לפאניקה הזאת היו שתי סיבות טובות, ראשית האמריקאים צורכים את רוב הנפט בעולם, שנית מקדם ההיסטריה של הציבור האמריקאי הוא בין הגבוהים בעולם ולמעשה רק הציבור הישראלי מצליח [בקושי] להקדים אותו.

התפוח [או האסימון] נפל על ראשם של מנהלי חברות הדלק, הם חשבו איך אפשר להרוויח מהיסטריה? התשובה ברורה מחירי הנפט עלו בתוך זמן קצר פי חמש, תורים השתרכו בשערי תחנות הדלק ברחבי ארה"ב, מכלי התחנות היו ריקים. חברות הדלק העולמיות היו יכולות לספק את כל התצרוכת מתוך מלאים קיימים ולהגדיל את התפוקה בארצות ידידותיות.
אבל הן העדיפו למכור מעט נפט ביוקר במקום הרבה נפט בזול. בדיקה של נתוני תפוקת הנפט בעולם, מראה כי לאורך כל השנים [כולל שנות השבעים] התפוקה עלתה בקצב אחיד, לעומתה המחיר, זינק בשנות השיבעים והתאזן רק בהתערבות ממשלתית מסיבית בשנות השמונים.

תפוח אף פעם לא נופל לבד והאחים שלו נפלו על ראשיהם של מנהלי החברות הגדולות בעולם. עד שנות השיבעים היה שיעור הרווח המקובל בעולם חמשה-עשר אחוז. אבל, אם אפשר למכור נפט ברווח גבוה למרות שלא חסר נפט, למה לא למכור גם דברים אחרים ברווח גבוה? כל כלכלן מתחיל יאמר לכם שמחיר תלוי ב"חוק היצע וביקוש" אם יש ביקוש גבוה והיצע נמוך המחיר עולה ואם ההיפך הוא יורד. ההבדל בין חוק היצע וביקוש לבין חוק הכבידה הוא שאת חוק הכבידה לא המציאו אנשים, אפילו לא כלכלנים, ניוטון רק מצא אותו. לכן חוק הכבידה לא מפשל וחוק היצע וביקוש עובד רק מתי שבא לו. החברות העולמיות יצרו החל מאמצע שנות השיבעים עידן כלכלי חדש, עידן האינפלציה של צד ההיצע. ערך הכסף נשחק במהירות בכל העולם, זה לא קרה משום שלציבור היה הרבה כסף וכמות התוצרת הייתה קטנה, להיפך כמות התוצרת לנפש עלתה יד ביד עם הטכנולוגיה המודרנית והמחירים עלו הרבה יותר רק בגלל תאוות הממון של החברות הגדולות.

רעב לאוכל אפשר להשביע אבל רעב לכסף הוא אין סופי. החברות הגדולות לא הסתפקו ברווחים האדירים שגרפו וחיפשו מקור נוסף, הם מצאו אותו בעולם השלישי. דוגמא מוכרת היא נעליים: זוג נעליים שמיוצר במדינה מפותחת כמו איטליה נמכר לצרכן בכ - 500 ש"ח עלות הייצור היא בערך חמישית כלומר פער התיווך [רווח] הוא 400% . לעומת זאת עלות הייצור של זוג נעליי ספורט [נייקי או ריבוק] שמיוצר בתאילנד נמוכה בהרבה ומגיעה לכ- 10 ש"ח, אפשר היה לצפות שמחירן יהיה זול בהרבה, אבל גם הן נמכרות ב 500 ש"ח. פער התיווך במקרה התאילנדי הוא 4900%. ידוע שאין מחסור בנעליים ואילו היה חוק היצע וביקוש עובד, היה מחיר הנעליים יורד. במציאות המחיר לא יורד כי אנשים צריכים נעליים והספקים קובעים את המחיר לא השוק. ברור שלמתווכים, כדאי יותר למכור תוצרת מהעולם השלישי. מגזרי תעשיה שלמים נסגרים במערב והייצור עובר לארצות מתפתחות לא בגלל עלות הייצור כי אם בגלל עלות התיווך.

גלילאו גלילי גילה כי העולם עגול ומאז מי שעדיין חושב כי העולם שטוח הוא טמבל. כלכלנים שממשיכים לחשוב היום, כי חוק היצע וביקוש הוא שקובע את המחירים, גם הם טמבלים לא קטנים ומעתה יש לקרוא להם "כלכלני העולם השטוח".




יום שבת, 27 בינואר 2001

ליפּה



-->

אתמול בבוקר ראיתי עגלה וסוס על יד קיוסק ברחוב סלמה, כמה סוסים ועגלות עוד יש בתל אביב חשבתי וחניתי על יד הקיוסק .
כמובן שהעגלון היה ליפה, הזמנתי קפה בוץ וישבתי לדבר אתו.
לא ראיתי את ליפה איזה עשר שנים. הכרתי אותו בשנת 72, בדרך חזרה מטיול טרמפים בסיני, ליפה עבר עם סוס ועגלה ולקח אותי טרמפ עד רמת אביב.
שאלתי, תגיד איך זה שעד היום לא החלפת את הסוס באיזה טנדר?
ליפה סיפר לי שדווקא לפני כמה שנים הילדים לחצו וגם נתנו קצת כסף אז הוא קנה טנדר סובארו קטן. נו אמרתי, איך היה?
ליפה גירד בראש אתה מבין, אני רגיל שהסוס יודע לאן ללכת. ברמזור בהרצל ראיתי את פרנקו מדבר עם לא אשתו,
הסתכלתי רק לרגע והטנדר, נתקע בעמוד של הרמזור.
מאז חזרתי לסוס, אולי הוא לא גאון גדול אבל הוא יודע לאן אני רוצה ללכת ואיך מגיעים לשם בלי תאונות.
ומה קורה אתך? עניתי: אצלי אישית הכל בסדר, אבל כשאני מסתכל על המדינה כואב לי הלב על החלומות שהלכו לעזזאל.
איך מדינה שפעם דאגה לרווחת האזרחים, שוכחת היום את תפקידה ומניחה הכל בידי כוחות השוק החופשי.
תגיד שאלתי, מי לדעתך יותר אינטליגנטי, השוק החופשי או הסוס שלך? ליפה חשב קצת ואמר,
אני לא יודע לגבי אינטליגנציה אבל מה שבטוח הסוס הולך לאן שאתה רוצה והשוק?
השוק כמו כל דבר בטבע, נתון ליד המקרה ולידם המזיקה של כמה מיליארדרים. אם לא מנהלים אותו וכל הזמן מתקנים סטיות,
אם הממשלה לא מתערבת ומשקיעה, אם מחכים שהסקטור הפרטי יעשה צמיחה, אין למשק סיבה להתפתח לכיוון הרצוי.
אז איך קורה שכלכלנים ונבחרי ציבור הולכים על תאוריה כל כך לא רציונלית כמו שוק חופשי? שאלתי.
ליפה משך בכתפיים ואמר: קודם כל זאת אמונה ואני, עם אנשים מאמינים לא מתווכח.
שנית זאת עצלות, יותר קל לעזוב את השוק לנפשו מלתכנן לנהל ולקחת אחריות. והעיקר היום זה הכי אופנתי.
גמרנו את הקפה ויצאנו לרחוב הייתה מין שמש חורף נעימה, השלוליות של אתמול נעלמו דרך מעברי המים הסתומים של העיר.
ליפה כבר עלה לעגלה כששאלתי, אתה חושב שזה יגמר כמו בפעם הקודמת, במשבר של 1928?
הוא מתח את המושכה ואמר, זה בטח ייגמר באיזשהו קיר או עמוד.
הסוס, כבר התחיל ללכת.
עמית הרפז