יום רביעי, 23 בדצמבר 2009

על תכנון ודמוקרטיה



-->

ראשיתו של תכנון פיסי, בדמוקרטיה המקומית (וגם בארצית) הוא בצורך או רצון של הציבור.
להדגמה ניקח מצב בו הציבור (דרך המוסדות הנבחרים), רוצה לשפר את מערכת החינוך לגיל הרך.
ראשית מחליטים על אופי השינוי הנדרש כמו שעות פעילות, אופי פעילות, מספר הגננים/ות, בניית הצוות המקצועי ועוד.
ברור שגם כאשר כל הכוונות טובות ישנם קשיים ולא הכול מתגשם, אבל אחרי שמתגברים המערכת מתייצבת. סימן למערכת חינוך טובה היא בחירת ציבור ההורים, כלומר מספר התלמידים עולה וכולם מרוצים. עם הפופולאריות העולה מסתבר שכמו שפעם הציבור בחר מערכות חינוך מחוץ לישוב, כך עכשיו באים למערכת היישובית אנשים מבחוץ. תוך מספר שנים מתברר לעוסקים בחינוך שמערכת הגנים צריכה שינוי כדי להיענות לביקוש. הם מציגים את הצורך הזה לפני הציבור בכתב ובכינוס פומבי. אנשי החינוך במועצה מציעים שינויים כמו הגדלת המבנים או הוספת מבנה. הנושא מובא לפני ועדות המועצה, מוצגת הבעיה ואלטרנטיבות לפתרון והן ממליצות למליאת המועצה. מליאת המועצה מחליטה והמועצה וראשה מבצעים.
בהשלכה אפשר לאמר כי המועצה ממלאת את תפקיד הגוף המחוקק (פרלמנט מקומי) וראש המועצה את תפקיד הגוף המבצע (איש אחד שהוא ממשלה).
התוצאה היא הגדלת מערכת החינוך באופן שהציבור ביקש.
תיאורטית כשכל המערכות מתפקדות ע"פ המודל הדמוקרטי הזה, הציבור כולו מרגיש שנבחריו מייצגים אותו כראוי. המציאות כידוע, תמיד מורכבת יותר מהתיאוריה ולכן גם במצב האופטימאלי יש הערות וביקורת, אבל הרוב מרוצה מנבחריו.
הדמוקרטיה שלנו המקומית והארצית, מתנהגת כמו תינוק שלומד ללכת - רגע אחד הוא צועד בטוחות ורגע אחר כך בום על התחת. זה מקרה בו כדאי שיהיה חיתול על הישבן כי הוא מרכך את המכה.
האם הנבחרים שלנו יודעים מהיא דמוקרטיה? האם הם יודעים למשל שע"פ חוקי התכנון הקנדי וההולנדי כל תוכנית חייבת להיות בשיתוף הציבור? האם הם יודעים כי זמן אישור תוכנית ממוצע בקנדה הוא 3 חודשים (בארץ חולמים שייהיה שנה)?
האמת היא שרובם אינם יודעים, והציבור שבחר בהם לא למד לדרוש זאת מהם.
יש נבחרי ציבור שסובלים מתסמונת הבלון ללא חוט. אתה מנפח אותם (כשאתה בוחר בהם) ואז כשאתה משחרר לרגע, הם כבר טסים עם איזה רוח מקרית.
חלק מנבחרי הציבור חושב שתפקידו להחליט עבור הציבור, הם חושבים שהם יודעים יותר ומבינים יותר. החלק הזה לא מבין שסך כל הידע וההבנה הציבוריים, גדולים עשרות מונים מידע וההבנה של בודדים (אפילו הם מוכשרים מאוד). החלק הזה לא מבין את היתרון המובנה בריבוי הדעות בחברה הדמקרטית. הוא לא מפנים את העובדה שלאורך שנים דמוקרטיה מתפקדת יעילה יותר מכל שיטה אחרת. הניסיון העולמי מראה כי כל השיטות האחרות, כולל ממשלות מומחים נופלות לרגליה של השיטה הדמוקרטית.
לפני שנים נהגו לומר שבישראל אין תודעת שירות, שלעולם לא נקבל כאן יחס מאנשי שירות, שהמנטליות הישראלית היא הבעיה.
מי שחזר מטיול בחו"ל ערך מיד השוואות וסיפר איזה שירות נפלא קיבל שם.
היום אנחנו מקבלים בארץ שירות מצויין, במכולת, בתחנת דלק, במלון, במסעדה, במשרד הפנים ובמס הכנסה. אומנם ישנם מקומות עם שירות גרוע כמו משרד התחבורה והבנקים אבל מדובר בבעיה פרטית לא בבעיה של מנטליות.
אני חושב שבנושא הייצוג הדמוקרטי אנחנו סובלים מאותה בעיה, זאת לא שאלה של מנטליות. את שיפור השירות הישגנו בעזרת העובדה שדרשנו אותו, הגיע הזמן לדרוש ייצוג.
אם אנחנו רוצים לחיות במדינה מתוקנת עלינו לומר ולהזכיר לנבחרנו ונציגנו לשם מה בחרנו בהם, ברמה הארצית וברמה המקומית.

יום ראשון, 13 בדצמבר 2009

סיפור

-->

ממחלק המוסר השכל
פעם, כשיום כיפור היה שם של יום לא של מלחמה, כשיחידות מובחרות נלחמו מול אנשים בני 18 ומעלה ובמדים (לא מול ילדים בסמטאות).
היה ביחידה מובחרת כזאת בחור ושמו ז'קו, ז'קו היה בן קיבוץ מהעמק, ממרכז העמק של מה שנקרא אז מדינת ישראל.
ערב אחד כשכולם שכבו על המיטות שלהם בתוך האוהל ודיברו אחרי לילה של יום אימונים מפרך, ז'קו סיפר לחבר'ה על כבשים.
ז'קו היה בן אמיתי של העמק, היו הרבה ימים בהם הלך לרעות את כבשי הקיבוץ במקום ללכת לבית הספר.
הוא סיפר לחבר'ה על ערב אחד כשחזר מהמרעה לדיר. איך כמה כבשים השיגו אותו, והוא לא הספיק לפתוח את אחד משערי המרעה. אז הכבשה הראשונה קפצה מעל החוטים הנמוכים של השער ואחריה עוד ועוד אחת. בנתיים ז'קו הגיע כבר לשער ופתח אותו, אבל הכבשים אחת אחת המשיכו לקפוץ במקום בו היה השער.
כולם צחקו על מיטות השדה שלהם, ואמרו אחד לשני איזו חיה מטומטמת זאת כבשה, רק ז'קו נעלב, הוא אהב כבשים.
עברו כמה שבועות והצוות של ז'קו נשלח למשימה מעבר לקווים בסוריה, הם יצאו עם חשכה ביצעו את המשימה וחזרו. רכב האיסוף חיכה כמה ק"מ מהגדר בכדי לא להסגיר את חזרתם.
הם הלכו עייפים בשדות הגולן קרניים ראשונות האירו ענני נוצה גבוה בשמים.
ז'קו הלך ראשון, הוא אמר בלחש: "זהירות תעלה" וקפץ לצידה השני, אחריו הלכו החבר'ה וקפצו איש איש בתורו, אבל לא הייתה שם תעלה.
באוהל הוא אמר להם: "אתם מבינים לעדר יש יתרונות אבל גם חסרונות, לא משנה אם אתה כבשה או איש".

יום שישי, 23 באוקטובר 2009

אוי במה



-->


כמו תמיד אנחנו מסתכלים על מה שקרוב אלינו, אירן, עירק, טורקיה.
כמו תמיד אנחנו גם חושבים שהקרב הגדול של אובמה נשיאה החדש של ארה"ב קשור לפרנויות שלנו. אנחנו בטוחים שדו"ח גולדסטון, מלחמה באפגניסטאן,ואימון משותף עם טורקיה, הם בראש סדר העדיפויות האמריקאי. לפי הנושאים האלו אנחנו מודדים גם את ההצלחות של אובמה, ומניחים שבגללם ירדה קרנו בארה"ב.
האמת רחוקה מזה מאוד, המלחמה הגדולה של אובמה נמצאת בתוך ארה"ב, והיא נקראת מערכת הבריאות האמריקאית.
האפגנים הם חבורה נעימה ומנומסת לעומת חברות התרופות האמריקאיות, חברות שמרוויחות הון עתק מהשיטה הקיימת. בארה"ב יש תחרות חופשית על מחיר תרופות מרשם, שלא כמו אצלנו בישראל בה התרופות נקנות ע"י אירגון שלא למטרות רווח.
השיטה האמריקאית שונה גם מהשיטה האירופית בה קניית תרופות נמצאת באחריות המדינה. בשיטה האמריקאית יש תחרות ולכן מחיר תרופה בארה"ב כפול ויותר ממחירה בקנדה, או אירופה.
חברות התרופות יפסידו לא מעט אם הרפורמה בביטוח הבריאות האמריקאי תכנס לתוקף.
אבל הן יפסידו מעט יחסית להפסד של חברות הביטוח הפרטיות, כי אלו הולכות להפסיד בענק. הדוגמה הישראלית הכי קרובה להשתוללות מחירי הביטוח הרפואי בארה"ב, היא מחיר טיפולי שיניים או משקפיים.
חברות הביטוח שם מרוויחות אפילו יותר מהבנקים שלנו.
העלות הכוללת של מערכת הבריאות לכל אזרח אמריקאי ממוצע היא כמעט 6000 דולר בשנה. ישראלי ממוצע מקבל יותר בריאות ומשלם שליש, הקנדי משלם חצי.
חברות הביטוח שם מעבר לאוקיינוס מכירות את מקרה ביטוח הבריאות הממלכתי הקנדי. הן יודעות שאם אובמה ינצח ויהיה ביטוח בריאות ממלכתי בארה"ב פרמיית הביטוח צפויה לרדת ב- 900 מיליארד דולר. בהשוואה, את מושל קליפורניה גרי דיוויס, גירשו בעלי ההון בעבור חופן דולרים שמהווה בקושי אחוז אחד מהסכום הזה.
הר הכסף של חברות הביטוח עומד ביחס ישר לבור המוסר שלהן, במשרדים שלהם אוסמה בין-לאדן יכול מקסימום להתקבל כנערת מים.
ברק אובמה עומד בינם לבין טרפם, זה מקום מסוכן הרבה יותר מבושהר.
אובמה כבר נרשם בהיסטוריה, הוא הנשיא השחור הראשון בארה"ב, הוא יכול לנוח על זרי הדפנה. אבל לאובמה יש סדר יום, אם יצליח להוציא את תוכנית ביטוח בריאות ממלכתית לפועל, זאת תהיה הרפורמה הכלכלית הכי גדולה שנעשתה בארה"ב מאז הניו-דיל ב-1933

יום רביעי, 21 באוקטובר 2009

תאגיד ואגדה

-->

אפילו אם אתם לא שותים קפה תודו שכייף להריח קפה טחון טרי, ועוד יותר אם יש בתערובת פולים מזן ערביקה.
אני אוהב קפה מאוד, אבל לא מספיק כדי לטרוח לערבב פולים מזנים שונים, לקלות אותם ולטחון אותם, זאת יותר מידי עבודה בשבילי. כמו רוב צרכני הקפה מספיק לי לקנות אותו בסופר. לקנות קפה טורקי עלית, הייתה לדעתי פשרה סבירה במשך כמה שנים.
אבל לפני כמה שבועות תמה האידיליה ששרתה ביננו (אני קונה והם מייצרים) שקית טריה שנפתחה הניבה ריח של קפה מיושן. כשהתופעה חזרה על עצמה הרמתי טלפון לשירות לקוחות.
התקליט שענה לי סיפר שנציג שירות יתפנה אלי מייד ועידכן אותי ששיחתנו עלולה להיות מוקלטת. את אורוול קראתי וגם סיפרו לי על איזה תוכנית טלויזיה פופולרית בשם האח הגדול אז לא הופתעתי. א' נציגת השירות קידמה אותי באדיבות, אמרתי לה שאני מוחה על אפשרות ההקלטה. למה אתה מוחה שאלה? הסברתי לה שמדובר בפגיעה בזכות אדם בסיסית. חשבתי שהבינה כי היה לה מבטא של מי שבא משם, מארצו של האח הגדול.
אבל היא לא הבינה אז אמרתי: עזבי לא בגלל זה התקשרתי.
הסברתי לה שמשהו קרה לארומה של הקפה ושאני אוהב מאוד קפה אז שתעזור אם אפשר.
היא בקשה שאשלח שקית קפה עם אותו קוד ותאריך ייצור ואני ביקשתי שלא תשלח לי חבילת שי. אמרתי שאני רק רוצה קפה טעים, אבל היא או הממונה עליה לא התאפקו ושלחו לי קפה בקופסת פח.
גם הקפה בקופסה היה נטול ארומה וזה גרם לי לחשוש שאולי אין כאן מקרה. בנתיים המשכתי לקנות קפה ולהתאכזב ממחסור בארומה. כדי לוודא שזה לא מקרה קניתי בחנויות שונות. בחנות אחת אפילו מצאתי שקית בת כמה חודשים, זאת הייתה שמחה, שקית מימי הארומה. אחרי שבוע התקשרו משירות לקוחות עידכנו והיו נחמדים, אולי כדאי שעלית יעבדו בשירות לקוחות במקום ביצור קפה?
בחנות הפיצוחים (בחצור) קולים גם קפה, אז בדקתי את כל הסוגים וביקשתי שיטחנו פעמיים כי ככה זה בקפה טורקי, והפסקתי לחפש קפה עלית עם ארומה.
החגים עברו וג' משירות לקוחות על הקו:
שלום וסליחה שעבר זמן כה רב, בדקנו ומצאנו שצדקת באמת הקפה ששלחת נטול ארומה.
אנחנו מתנצלים ורוצים לפצות אותך.
אני: תודה באמת לא צריך, אני כבר מצאתי פתרון, אני קונה קפה אחר.
ג: אני מבינה ואני לא רוצה להכביד אבל אולי במקרה הגיעו אליך שקיות שלא אוכסנו כראוי?
אני : בדקתי וגם טעמתי את הקפה ששלחתם לי בקופסת פח, גם בו אין ארומה, אני חושב ששינתם את התערובת.
ג: אני מבטיחה לך שלא שינינו כלום, זאת אותה התערובת.
אני: אולי זה בגלל שהעברתם את הייצור לפולין? אולי לא יודעים לייצר שם קפה?
ג: לא זה קפה שמיוצר בארץ.
אני: תראי אל תעלבי אין לי שום בעיה אישית איתך להיפך את סבלנית אדיבה ונחמדה, אבל את עובדת בתאגיד שמשקר את ציבור. את זוכרת לפני כמה שנים ייצרתם גלידה טעימה? שנה אחרי זה הגדלתם את הקופסה, כתבתם 33% יותר. יותר מה? יותר אויר! כי הקופסא גדלה ב-33% אבל הגלידה מ-500 ל600 גרם וזה רק 20%.
ג: תראה אני באמת לא מכירה את נושא הגלידה.
אני: עזבי זה לא חשוב, יש אצלכם אנשים שתפקידם למכור לציבור כל מיני סיפורים ואגדות הם מקבלים עבור זה משכורת. אין לי כל חשק,זמן, ואנרגיה לעקוב אחרי השקרים של התאגיד הזה. אתם גם לא יחידים בסטיה מהאמת. מתאגיד אחר, טמבור אני קונה כבר שנים תרסיס מסוים, השם והמספר שלו לא השתנה כל השנים, אבל את תערובת החומרים בפנים כבר החליפו שלוש פעמים. לצערי מקובל כאן בארץ לשקר, פקידים נבחרי ציבור, דוברים, אנשי עסקים, בנקאים, משקרים.
ג: כן אני מבינה שיש כאן בעיית אמון, אני מצטערת.
אני: לא נורא אל תקחי את זה אישית, אילו הייתי ראש-ממשלה הייתי מפרק את כל התאגידים הגדולים כמו עלית, ואוסם, ואפריקה ישראל, תאגיד גדול צריך לפרק כדי שלא יצבר כוח לא דמוקרטי.
ג: אני בכל זאת רוצה לפצות אותך מה דעתך על תלושים? תוכל לקנות במגה או שופרסל (שתי הרשתות הגדולות).
אני: לא תודה אני מעדיף חנויות קטנות וגם אין לי חשק לבזבז זמן על צרכנות. אם יהיה לך זמן תקחי בספריה את "האדם החד ממדי" הרברט מרכוזה כתב את זה לפני כמה שנים אבל זה רלבנטי למציאות שבה אנחנו נהיים רק צרכנים, לא אזרחים.
ג: טוב תודה לך, אולי איזה יום במצב רוח פילוסופי אני אקרא, בזמן חופשה ביוון או משהו כזה.
החזרתי את הטלפון למקום וחשבתי שאני לא צרכן, אבל את זכות הצריחה קיבלתי, והיא לפניכם.

הערת שוליים:
מסתבר שאין לי גם זכות צריחה או לפחות לא בעיתון המקומי בו אני בדרך כלל מפרסם, הם פוחדים מתביעת לשון הרע ומסרבים לפרסם את הפוסט הזה.

יום רביעי, 14 באוקטובר 2009

New Sustainability STD Suggestion



--> -->


I think people of the world should develop a new sustainable standard or excise – Products prices will have to contain the cost of recycling\after use treatment.
The cost will be calculated according to the recycling expense divided by the life span \ expectancy of the product.
For example the kind of umbrellas I get every time I fill the car's feul tank.
This kind that lasts 3 weeks maximum. it will cost so much as to make it unprofitable to produce\import.
Or the computer I'm writing on, if there will be a new one (say Intel 'Octacore' Pentium 92700 or what ever),
It will cost twice to replace, and I will think twice before I scrap the perfectly good one I'm using now.
This can change the market because it may be economical to go back to fixing things instead of replacing.
Climate change is happening because we are extracting too much and waste too much, back tracking it needs change of behavior.
Join http://www.blogactionday.org/ and lets do it.
Blog Action Day

יום ראשון, 13 בספטמבר 2009

הד החינוך

-->

פורסם לראשונה בעבודה שחורה

בטיימינג מופלא פרסם ארגון OECD דו"ח השוואתי על חינוך בעולם עם תחילת שנת הלימודים.
מעניין לראות שלמרות שישראל היא בעלת שיעור בעלי השכלה על תיכונית גבוה מאוד (44%), אזרחי ישראל לא מצליחים לבחור לעצמם הנהגה שתביא את העובדה לביטוי באורח ובאיכות החיים במדינה.
המשכילים הישראלים לא מצליחים גם לדאוג לדורות הבאים, ההשקעה בתשתיות החינוך (מורים ומבנים) בין הנמוכות בעולם. שכר המורים אצלנו נמוך בהרבה מהמקובל בעולם המפותח. הוא דומה לשכר בהונגריה, צ'ילה, צ'כיה, סלובניה, ונמוך משכר המורים במקסיקו.
לשם השוואה בהולנד רק 31% בעלי השכלה על תיכונית אבל מוריה מרוויחים 14% יותר מהשכר הממוצע, לעומת מורים ישראלים שמרוויחים 15% פחות מהממוצע.
בניגוד לגישה שאומרת כי ההשכלה משתלמת ובעלי השכלה זוכים לרווחה כלכלית, בישראל גם המשכילים לא גומרים את החודש.
הם אכן מרוויחים יותר, אבל השכר של העובד הישראלי כל כך נמוך שגם משכילים עניים. בעלי השכלה על תיכונית מרוויחים 20% יותר מבעלי השכלה תיכונית אבל בסך הכול רק מעטים מתפרנסים בכבוד.
כאשר משווים שכר יחסי (לפי כוח קניה יחסי של דולר), מגלים שהעוסקים בפיננסים בישראל ובגרמניה מרוויחים שכר דומה. לעומת זאת מורה בישראל מרוויח שכר דומה למורה בתאילנד, ורק 46% משכר של מורה בגרמניה (פחות מחצי).
האם אתם עדיין מתפלאים מדוע חסרים לנו רופאים, מהנדסים, ומורים ויש לנו עודף בבוגרי מינהל עסקים?
צא וראה, אם ההשכלה לא עוזרת לנו ולרוסים (בעלי ההשכלה הכי גבוהה בעולם) לבחור מנהיגים ראויים.
אם היא לא מתבטאת במדיניות הכלכלית – כלכלת ישראל צומחת 40% יותר לאט מכלכלות אירופה.
אם היא לא מאפשרת פרנסה מכובדת ללומדיה ומלמדיה, אולי חבל על הזמן?
אם בעלי השכר הגבוה ביותר בישראל הם מהמרי בורסה האם לא עדיף לשלוח את הנוער למגרשי המשחקים או אפילו ללאס-ווגאס?
נ.ב.
בחיפוש אחרי התמונה לבורסה קיבלתי תוצאות מעניינות, התמונות נמצאות בסוג נפוץ של אתרים.

יום ראשון, 2 באוגוסט 2009

שורת מקהלת...........הרווח.





-->

פורסם לראשונה בעבודה שחורה

מה שקרוי רפורמת הקרקעות/הפרטת הקרקעות/ או "תנו לסגור מרפסת בשקט", נתמך בידי כמה סוגים של אנשים.
הסוג הראשון מיוצג בכבוד ע"י אייל גבאי וראש הממשלה נתניהו מדובר באנשים דתיים, יהודים בני דת השוק-החופשי. אנשים מאמינים או בכינוי גנאי "חסידים שוטים", אמונתם מתחזקת ככל שמביאים הוכחות למופרכותה.
הדוגמא הראשונה שקופצת לראש אלו הטויטע חסידים (חסידים מתים - חסידים של רב מת), של ברסלב בעבר והיום גם של חב"ד. אנחנו רואים כאן שדווקא מותו של הרב חיזק את האמונה, והמאמינים ממשיכים להאמין בו למרות שאיננו.
חסידי השוק החופשי כמו גבאי ונתניהו, לא נותנים לנפילתו של הרעיון בעולם, להשפיע על דעותיהם החלטותיהם ומדיניותם.
מחקר בניו-סיינטיסט מראה עד כמה הדת היא תופעה נפוצה (85% מהאנושות) וכיצד היא מתחזקת בזמן משבר. אך טבעי הוא שהמצב ההיסטרי של אנשי כת השוק החופשי דוחף אותם עמוק יותר ויותר לאמונת השווא שלהם. מצד שני ברור שהזיגזג בין השרות הממשלתי כמפריטים, לשוק הפרטי כמנהלי חברות שהפריטו, הוא משפר מוטיבציה מצוין. גמול כספי הוא השפה המדוברת בכנסיית השוק-החופשי.
הסוג השני הוא הנספחים, ח"כים ושרים שהלחץ המופעל עליהם בתוספת לאתנן בתחומים שקרובים לליבם, מעבירים אותם מישיבה על הגדר לתמיכה בהפרטה.
קשה לבוא אליהם בתלונות אחרי הכול מבחינתם זאת לא שאלה אידיאולוגית, התמורה שהם רוצים הרבה יותר חשובה להם ולא פעם גם לשולחיהם.
הסוג השלישי הוא הסוג שמעורר בנו שאט-נפש, לא בגלל דעותיו ומעשיו כמו בגלל הציניות.
מובן שהעובדה שחלקנו הצביע עבור האנשים כאלו בבחירות האחרונות לא עוזרת, להיפך היא יוצרת תחושת אשמה וזלזול ביכולתנו לבחור נכון.
אם אתם לא מתמלאים שמחה וגאווה למראה השורה הראשונה במפלגת העבודה, מה תאמרו על השורה השנייה? כנראה שכמאמר השיר מה שיותר עמוק יותר כחול (במובן שניתאי מתכוון) ובכדי להגיע לאיכות יש ללכת לשורות עצמן.
המכתב ששלח מזכיר התנועה הקיבוצית, לאהוד ברק נובע מתוך חשיבה פסימיסטית גורפת. זאת קבוצת אנשים שמוכרת כל מה שהיא יכולה מתוך הבנה שייתנו לה טרמפ, "יד אחת על הכלי, יד שנייה על הגג ופנינו אל זריחה חדשה". בניגוד לדעה הרווחת בציבור, בתנועה הקיבוצית יש ייצוג מלא לכל הגישות הקיימות בחברה הישראלית. במפעל קיבוצי ששייך לחברי קיבוץ מופרט, לא נדיר למצוא חברי קיבוץ בעלי שכר גבוה פי 15 משכרו של חבר אחר.
רעיונות שהיו נפוצים פעם, בדבר פערים גבוהים שפוגעים במרקם האנושי ובחברה נפוצים היום יותר בסקנדינביה ופחות במה שהיה פעם החברה הקיבוצית.
סיפור מעניין ושונה מהתזה שמובילים המפריטים קרה בעת הפרטת רוב מבני התעשייה והקרקע לתעשייה לפני 16 שנים. מטרות ההפרטה היו זהות למטרות המוצגות לפנינו היום, לייעל את פעילות חברת מבני תעשייה ולהקטין את המערכת הממשלתית. תוצאות ההפרטה הם: מחיר השכירות עלה, ירדה הגמישות התפעולית, פורקו מבנים קיימים כדי לחסוך ארנונה, נשמר יחס היצע נמוך מביקוש כדי להעלות מחיר, שונה תמהיל שטחי מסחר מול שטחי תעשייה כדי לייקר את השכירות.
כל זאת במקום החברה הממשלתית שרצתה רק להקים עוד ועוד מבנים ולהשכיר אותם במחיר נמוך לטובת פיתוח התעשייה. יעילות החברה הפרטית נמדדת בשיעור הרווח, יעילות החברה הממשלתית נמדדה בבניית המבנים ובהגשמת יעדי המדינה כפי שגובשו ע"י הממשלה.
מבחינה סביבתית – ייקור המבנים הביא לבניית מבני תעשייה חדשים ע"י פרטיים ותעשיינים, שטחים חדשים נחצבו בהרים, גאיות מולאו בבטון וכל זאת כאשר יש היצע נכבד של מבנים ריקים.
עמית הרפז

יום רביעי, 29 ביולי 2009

אריה גור = גור אריה

אריה גור היה יו"ר ועד העובדים בחברה לאוטומציה, חברה שנמצאת בבעלות משותפת של המדינה והשילטון המקומי.
כמו הרבה חברות לא גדולות, מסרק ההפרטה עדיין לא תלש את החברה וזרק אותה לחיכו של איזה אוליגרך.
אבל הרוח הרעה לא פסחה על החברה, בעקבות דברים שאמר ועשה בנסיון לתקן את החברה פתחה נגדו ההנהלה במשפט דיבה.
כמו שמקובל במקומותינו המשפט נמשך 3 שנים ארוכות, אריה זוכה בסופו ונפסקו לו הוצאות משפט.

אלו העובדות היבשות, אבל הסיפור נשמע כמו תסריט של אחד מהיוצרים הבריטיים העכשויים.
במרכז הסיפור עומד גיבור ושמו אריה גור, כמו כל סיפור גבורה גם כאן הגבורה באה לתקן מחדל.
מדובר במחדל כרונולוגי, הרבה מעסיקים ישראליים לא שמעו על ביטול העבדות.
הם חושבים שזכויות עובדים זה מה שהם רשמו על מפית בארוחת בוקר וניתן לקמצ'ץ' את המפית ולזרוק אותה ואת זכויות האדם לפח.

יום שלישי, 14 ביולי 2009

לזכר צל עצים





-->


אין כמו שמש קיץ להעיר בך את אהבתך והערכתך לצל עצים.

חוק ההסדרים מכיל השנה יותר עוולות רשעוית וטפשויות מממוצע חוקי ההסדרים שאנחנו מקבלים כל שנה.
אולי כתם שמש, אולי תקציב לשנה וחצי. קשה לדעת מה עורר את פרץ היצירה ההרסנית הזאת בתווך שבין אוזניהם של פקידי האוצר.
אבל תודו שבין חוקי טיהור אתני של אנשי הצווארון הכחול (=רדיפת פועלים זרים), הטלת מיסים מיוחדים על עניים (מס בריאות לעניים), גזלת כספי ביטוח לאומי ועוד ועוד יש משום פאוזה קומית במס הבצורת.
כן יש מס כזה, מס שעבר בועדת הכספים בתוך שלל הנבזויות האחרות.
מדובר נכון לרגע זה בהיטל של 20 ש"ח לכל מ"ק (3מטר), מעבר להקצבה של כ-4.2 מ"ק לנפש לחודש (אני לא יכול לנקוב במספרים מדוייקים כי אין כאלו).
אם אתה צורך מים לבישול, רחצה, שתיה והדחת אסלות תוכל במאמץ סביר לעמוד בהקצבה.
מה שאין בחוק זאת הקצבה לגינון פרטי, וגינון צורך הרבה מים.
אם נניח שיש לכם בחצר ארבעה עצים, צריכת המים הממוצעת שלהם בחדשי הקיץ היא כ- 14 מ"ק לחדשיים (החשבון הוא דו-חודשי). שני עצים צורכים מים כמו אדם אחד, אבל אם תצטרכו לשלם 280 ש"ח כל חודשיים האם תמשיכו להשקות אותם?
אני מניח שהתשובה תלויה בעשירוני הכנסה ובכמות העצים שיש להשקות.
אם נניח בית משותף לארבע משפחות בגבעתיים, שבחצרו 3 עצים, שני שיחי ורדים, ובחזית גדר חיה באורך 20 מ' ורוחב 1מ' סה"כ תעלה ההשקיה כ- 560 ש"ח בחשבון הדו-חודשי.
דמיינו לעצמכם את י"ור ועד הבית שבדרך כלל מתווכח על חשבון החשמל של המנורה בחדר המדרגות.
אני חושב שסביר מאוד להניח שהוא יוותר ויחליט לבדוק כמה זמן מחזיק עץ ללא השקיה (כמו סוס בלי אוכל).
האם פקידי האוצר רוצים שנגיע למצב הצמחיה באי הפסחא?
אני חושב שלא, אני חושב שהם קראו את דוקטורינת ההלם ומנצלים את הבצורת בכדי להשיג מטרה אחרת.
לפני כמה שנים הם התחילו להפריט את הספקת המים לצרכנים, ההפרטה מזדחלת משום שישנה בעיה כלכלית – מחיר המים בתאגיד למטרות רווח, הוא 12 ש"ח למ"ק במקום מחיר ממוצע של 3.5 ש"ח למ"ק בהספקה עירונית.
מסתבר שתאגידים עירוניים/פרטיים הרבה פחות יעילים מרשות מקומית (פוליטית). איך אפשר לפתור את הבעיה? פשוט, מעלים את מחיר המים באמצעות קנס מיוחד לרגל אסון (כך עשו גם עם אגרות הרכב בזמן מלחמת לבנון ה-I), והוא נשאר עד שהציבור שוכח ומתרגל.
בעוד שנתיים אפשר יהיה לומר כדאי לכם להפריט את הספקת המים כי תאגידים פרטיים יכולים להוריד את המחיר ל-12 ש"ח, ממש קוסמות.
אולי התרגיל נשמע לכם מוכר אז אל תתפלאו, האוצר מנסה לעשות את זה גם עם מחירי החשמל. גם כאן מחיר החשמל זול, וייצרנים פרטיים לא יכולים להתחרות עם המונופול אז מעלים עבורם את המחיר.
אם במקרה ירד מחיר האשלג יוכלו האחים עפר ואחרים למכור לנו חשמל במחיר שנוּשדד (ההיפך של סובסד) במיוחד עבורם.

יום שישי, 12 ביוני 2009

מוזנחים בקצות הארץ




פורסם לראשונה בעיתון חברה
הפריפריה הישראלית מתרחקת מהמרכז, בתהליך מהופך להתפתחות הטכנולוגיה.
שנים של הזנחה והשקעות שגויות ממקמות אותה בתחתית הסולם הכלכלי, כאשר 70% מהרשויות העניות במדינה נמצאות בפריפריה ו-7 מתוך 9 הרשויות הכי עניות נמצאות בדרום.
תפיסה של פיזור אוכלוסיה היתה ועודנה דומיננטית בכל ממשלות ישראל מאז הממשלה הראשונה. האתוס הציוני וחשיבה שטחית הביאו עמם את הגישה כי הפיתרון לפיתוח הפריפריה הוא הגדלת מספר התושבים בה. תושבי הפריפריה שהיוו 19% עם הקמת המדינה הגיעו ל- 31% ב-2006, אבל המרחק הכלכלי רק התעצם. מדובר בהצלחה של אמצעי ללא השגת המטרה.
פיתוח הפריפריה בישראל וסגירת פערים בינה לבין המרכז הן מטרות נכונות, שיכפול המרכז בפריפריה היא טעות. הפריפריה צריכה חיזוק ושיפור של היתרונות היחסיים שלה.
הקמת מערכות מקבילות למערכות שישנן במרכז, משמעה ביזבוז משאבים, פגיעה במרקם החיים הפריפרי, וכשלון ישומי ודאי. כפי שראינו גם הגדלת מספר התושבים לא יכולה לשפר את מצבם.
פיתוח הצפון שונה מפיתוח הנגב, משום שהנתונים הבסיסיים שונים. לכל מקום יש פוטנציאל שונה וצרכים שונים. המשותף לכולם הוא הצורך בפיתוח תוך מתן תשובות ספציפיות.

הפריפריה בצפון
פיתוח הצפון וסגירת הפערים בינו לבין המרכז, צריך שיהיה מוּכוון - שיכלול והדגשה של יתרונות הצפון על פני המרכז. הצפון בורך בנופים, אתרים הסטוריים ודתיים, אתרי קיט ובילוי משפחתי, כמו גם קרקע פוריה ומים. טיפוח ושימור יתרונות אלו חיוני. יהוד הגליל הוא נסיון מעניין מבחינה אקולוגית ומפלה מבחינה הומנית/דמוקרטית. התוצאה של נסיון זה הוא שהרוב הערבי נותר בעינו ולעומת זאת המצב הסביבתי הורע. אפשר לומר שבדילמת משפט שלמה, המדינה הישראלית בחרה בפתרון שמשון: יחרב האזור על תושביו היהודים והערבים גם יחד. נושא המדיניות כלפי ערביי ישראל גדול מידי לכן לא אתייחס אליו להוציא העובדה שניתן לנקוט מדיניות אחרת.
איכות הסביבה - יש למצוא דרכים מודרניות לטיפול בשפכים ואשפה. הצפון בכלל והגליל בפרט צריך להיות חלוץ בקנה מידה ארצי בטיפול בבעיות אלו. ראוי לו שנאמץ גישות צפון אירופיות כאשר אנחנו מטפלים באיכות הסביבה משום שרק סביבה יפה תבטיח את המשך פיתוח התיירות ואת העתיד הכלכלי.
פער ההכנסות בין תושבי הצפון לתושבי המרכז אינו מאפשר הקמה ותחזוקה של מערכות כאלו על גבם של התושבים המקומיים. לצורך טיפול נכון יש להקצות תקציבי מדינה שישקפו נכונה את העניין שמגלים הישראלים כולם בנופי הצפון.
צריך להניע מהלך שיביא להפרדת אשפה ברמת התושב ומיחזור מקומי שלה. חלק מהמיחזור יעשה במפעלים שיספקו פרנסה לתושבי האזור. יש להבטיח כי טיהור השפכים יתבצע ברמה הכי גבוהה ובעיות תקציביות ברמה המוניציפלית לא ישפיעו על תפקוד המערכת. הטרמינולוגיה צריכה להיות אידאולוגית עם שאיפה לאוטופיה. היא צריכה לשלוט באזור ולחול על כל התושבים: ערבים ויהודים, נשים וגברים. מערכות תשתית לא נועדו להרוויח כסף, הן נועדו (מטבען) לתת בסיס לקיום.
שמירת יפי הנוף - בכדי לטפח תחום זה יש להטמיע אותו בתוך שיקולי הפיתוח. כאשר מתכננים כביש ראשי, דוגמת כביש 90, או מסילת רכבת שתקצר את המרחק למרכז, יש הכרח לקחת בחשבון שהפגיעה הנופית פירושה אובדן אטרקטיביות ופגיעה בעתיד התיירותי. בכדי לשמור על הנוף, בניית תשתיות בצפון חייבת להיות אסטטית. הצפון זקוק בעיקר לשיפור ברמת החיים ובאיכות חיי התושבים עד לרמה המקובלת במרכז. הוא אינו זקוק לבניה מסיבית שתבוא על חשבון שטחים פתוחים ותיירות.
חקלאות - בעולם החקלאות המודרנית, אנחנו יודעים לייצר יותר עם יותר אוטומציה ופחות ידיים עובדות. עכשיו כאשר יש לנו עודפי תוצרת ועודפי ידיים עובדות (אבטלה) יש לשפר את איכות התוצרת. שיפור כזה ניתן להשיג על ידי חקלאות בת-קיימא, באמצעות שימוש יורד בחומרי הדברה וטיפוח תוצרת בעלת טעם משובח. שינוי כיוון כזה בחקלאות יביא ליצירת מקומות עבודה חדשים שדרושים מאוד בגליל. באירופה משתמשים בחקלאות כמשמרת ומטפחת סביבה וטבע, ולכך עלינו לשאוף. בכדי להגשים את החזון הזה נדרשת השקעה ממלכתית במחקר ופיתוח. יש גם לכוון כוח אדם צעיר לחקלאות, ע"י השתתפות המדינה בעלות העסקה. צעירים לפני לימודים גבוהים, שתיפתח לפניהם אפשרות תעסוקה בחקלאות בשכר כפול משכר המינימום, יביאו לתחום חשיבה רעננה ויוכלו לממן את לימודיהם בכבוד.
תחבורה - צפיפות כלי הרכב לק"מ כביש בישראל היא הגבוהה בעולם, פי שבע מהמקובל באירופה. מספר כלי הרכב לנפש הוא הנמוך בעולם המתועש, כחצי מהמקובל באירופה. לאור זאת, ברור שסלילת כבישים חדשים בצפון תפגע בנוף ולא תוכל לספק את הצורך בניידות בין המרכז לגליל. יש לקדם בניית מסילת רכבת – ציבורית – זולה ומסובסדת, שתיבנה תוך התחשבות עילאית בסביבה. רק רכבת כזאת תיתן תשובה לשינוע תוצרת, ציוד ואנשים בין המרכז לגליל.
חינוך ותרבות - בימים אלו, כאשר ההוצאה הפרטית על חינוך נמצאת במגמת עליה וההוצאה הממשלתית לתלמיד בירידה, ברור שהגליל והנגב לא רק שאינם יכולים לסגור פערים בינם לבין המרכז, אלא שפערים אלו גדלים בקצב שמתגבר כל שנה. צריך להפוך כיוון. יש להשקיע השקעה ממשלתית מסיבית בחינוך הפריפריאלי. ראשית יש להשקיע בסביבת החינוך, יש לבנות כיתות ובתי ספר, ובכך להקטין את הצפיפות בכיתות עד לסטנדרט הקוּבני של 25 ילדים בכיתה. יש לחפש ולמצוא דרכים למשוך כוחות הוראה משובחים אל הפריפריה. שכר המורים בפרפריה צריך שיהיה גבוה בהרבה משכרם במרכז. יש למצוא דרכים לאפשר למורים באזור קריירה שניה, אחרי שמלאה סאתם והם פורשים מהמקצוע.
מיכללות הפריפריה דוגמת ספיר ותל-חי, ראוי שיקבלו תקציבים מתוגברים שיאפשרו להם מחקר והתפתחות לכיוון אוניברסיטאי. הפריפריה, מטבע הדברים, זוכה ליותר "סוגה עילית" בטלוויזיה ובפחות תרבות. יש לספק סל תרבות זול ומגוון במטרה להגיע לכל תושב.
בריאות - אין זה סוד שאיכות הבריאות ואורך החיים בפריפריה נמוכים משמעותית מאשר במרכז. עובדה זאת דורשת שידרוג מסיבי של התנאים הפיסיים. יש להכפיל את גודל בתי החולים, להעמיד לרשותם את מיטב הציוד ולתגמל רופאים טובים כך שירצו לבוא לפריפריה. שיתוף בין מוסדות אקדמיים בפריפריה לבין בתי החולים, יאפשר הקמת גוף ידע מקומי ושידרוג אמיתי של המערכת. לא עוד העתקה וחיקוי של המרכז כי אם הליכה כתף אל כתף לטובת תושבי הפרפריה וכל הישראלים.
סיכום צפוני - יש בארצות העולם מספר אזורים המשמשים כאיזור מפלט תיירותי לתושבי אותה ארץ. הדוגמאות הבולטות הן לייק-דיסטריקט בבריטניה ומרגלות האלפים בגרמניה. בשני המקומות נשמרת מסגרת הבינוי הקיימת ונשמר אופי המקום להוציא דגש על שירותי תיירות. לדעתי יש להחליט כי הגליל מנצרת צפונה הוא איזור כזה. אם הדבר לא יעשה בשנים הקרובות לא יהיה מה לשמר והיכן לטייל.
הפריפריה בדרום
באר-שבע - המהלך העיקרי לקידום הפריפריה בדרום הוא פיתוח המטרופולין בנגב. כיום סובלת העיר מתשתית מיושנת, מערכת הסעה שנפגעה מהפרטה, בית חולים צפוף מאוד ותיכנון פיסי הדורש שיפורים ועדכונים. באר-שבע היא עיר מדברית וצריכה תכנון פיסי מתאים, אי אפשר לבנות בה כאילו היא רמת-גן. צריך לעצור את הנטיה של השנים האחרונות לספק פיתרונות דיור לשכבות העשירות בערי-השינה סביב באר-שבע. מקומות כמו מיתר, עומר וכו' מחלישים את העיר ופוגעים בפריפריה הדרומית. צריך להקים בבאר-שבע מערכת היסע המונית שתתבסס על רכבת תחתית. מערכות שירותים ציבוריות כמו בית משפט, בית חולים, בתי ספר, וכו' דורשות הגדלה בכדי להגיע לרמת שירות גבוהה ואטרקטיבית. שירותי הממשלה צריכים להיות בסיס כלכלי תעסוקתי. הממשלה צריכה לשאוף לספק תעסוקה בשכר ממוצע ומעלה למספר גדול של תושבים מקומיים, כפי שנעשה בשטחים הכבושים. שכבה עבה של עובדים בשכר הממוצע תשאף לשיפורים שיצעידו את העיר למקום טוב יותר.
אשדוד - הדברים שנאמרו לגבי באר-שבע נכונים ברובם גם כאן. בית החולים שמשרד האוצר מעכב כבר שנים צריך שיבנה במהרה. הנטיה להעביר לדרום תעשיות עתירות זיהום וסכנה סביבתית שגויה. באשדוד, בבאר-שבע ובחיפה נמצאים מפעלים שדורשים פיקוח מחמיר ולפעמים גם סגירה. כמו בצפון, גם בדרום הסיכוי של תושב לראות תערוכה של אומנות פלסטית או הצגה איכותית נמוך. את התרבות הזאת יש לספק בשפע מסודר ומסובסד.
טבע ונוף - בדרום הארץ נמצאים כמה מאזורי הטבע המיוחדים והיפים של ישראל. הם צריכים שמירה, הגנה ותיור.
בדואים - במלחמה נגד אזרחים ישראלים ממוצא בדואי ע"י פגיעה בגידולים, באורך החיים, דחיקה לאיזורים מורעלים כמו רמת חובב ועוד נכשלנו. ככול שעינינו אותם כך "גדלו ופרצו". זה הזמן להחליף דיסקט. כדאי ללמוד מהמדיניות של מושל סיני בתקופה הבריטית ג'רוויס. במקום להלחם בבדואים הוא הציע להם תנאי מחיה הולמים: מים, מטעי זיתים, שטחים לעיבוד ועוד. במקום בו נכשלו הטורקים וקודמיהם הוא הצליח. הקמת ישובים כפריים לבדואים, תוך השקעה מסיבית בהשכלת נשים וסבסוד תעסוקה ברמת המפעל וברמת השכר היא צעד מתבקש. הבדואים הפכו תוך שנים מעטות לבעיה חברתית קשה בדרום, זה נובע מגירוש מסיבי מאזורי מחיה היסטוריים והפליה קשה. בשביל הבדואי הממוצע כל פקח שמירת טבע הוא הממשלה. הסיכוי שלו לחוות חוויה חיובית במפגש עם השלטונות שואף לאפס. הוא הולך ברגל לבית ספר, נושם אוויר מזוהם, מופלה בטיפול רפואי וחסר סיכויי תעסוקה. אין לו ידע ויכולת להתמודד עם בירוקרטיה פשוטה והוא רואה בה (בצדק) חלק מהמסע הממשלתי נגדו.
ערי פיתוח - חלק מהבעיה של ערי פיתוח בפריפריה כולה היא חוסר יכולת ניהול. בשנים האחרונות אנחנו רואים שיכולת הניהול הציבורית הישראלית, כפי שהיא באה לביטוי בממשלות השונות, נמוכה מאוד. רמת הניהול בפריפריה אפילו נמוכה יותר. יש ליצור מאגר מלווים ויועצים שיוכלו לסייע למועצות ועיריות בפריפריה בניהול עניניהן. מינוי ועדות קרואות איננו פיתרון טוב וגם לא דמוקרטי. גם כאן יש לזכור כי הפרדיגמה הישראלית, כאילו ישוב שאיננו צומח גווע, מוטעה. זאת טענה מופרכת מעיקרה, שמקורה בהשקפה ארכאית שהחלה במאה ה-19 דרך ראשית הציונות ושרידיה עדיין נמצאים איתנו. די אם נבדוק ערים בעולם המפותח (יש דוגמאות מכאן ועד אוסלו). ברור שישוב שמנוהל בצורה גרועה מתנוון, זה רק מדגיש את הצורך הגדול בהשקעה של המדינה בשילטון המקומי ובהכשרת אנשיו.
בישובים כמו ירוחם, דימונה ומצפה-רמון חיים אנשים שרוצים להיות בהם ואנשים שלא. צריך לספק אלטרנטיבות של תעסוקה ומגורים, כך שתישאר בהם אוכלוסיה שבחרה במקום, זה צעד ראשון לחיזוק החברה המקומית. גם כאן נכשל הניסיון לפתור בעיות באמצעות הגדלת מספר התושבים מלאכותית. ישוב שחלק גדול מתושביו רוצה לעזוב לא יכול להתבסס.
סיכום
אפשר לנסות להשתזף באנארקטיקה אבל עדיף בים המלח. אפשר להקים את הרצליה בשדרות אבל זה לא יביא את הים. אפשר לחרב את הפריפריה בניסיון לבנות בה מרכז, אבל יותר קל לחכות לחיזבאללה. אפשר לחכות לגודו, למשיח, ליד הנעלמה, אבל עדיף לקחת את הדברים לידיים ולחזק את הפריפריה איפה שצריך.
קישורים לא ממומנים:
חיזוק מבנים כפיתוח וצמיחה בפריפריה
070637
http://www.orwatch.org/maakav/julyHeb2005.pdf הפליה מגזרית והדרכים לתיקון
http://www.galil.gov.il/About/AboutCategory.asp?td=42&vf=279- השנתון הסטטיסטי לצפון

יום רביעי, 20 במאי 2009

ממשיכים להרגיל את הסוס

-->

עברו הימים ששליחים סרבו להודיע הודעות קשות והימים שמשרד האוצר אמת ידבר עדיין לא הגיעו. לכן מי שרצה לעיין בתקציץ 2009-10 ובחוק ההסדרים, הלך לאתר של שלי יחימוביץ', שם ניתן לראות אותו ולהשתתף בבקרה שלו.
יש בו לא מעט בתקציב ועד שיעבור את ביקורת הכנסת יהיו בו עוד כמה מיליארדים, אבל אין בו שינוי, אין בו ברכה, אין בו הבנה מדוע אנחנו במשבר, אין בו דרך לצאת מהשבר.
אבל יש בו בשורה, בתקציב ובחוק ההסדרים ל-2009 2010, הוא מבשר שאיתו יהיה עוד יותר קשה.
קיצוצים
ממשלות ישראל נוהגות כבר שנים לקצץ בתקציב, אם יש שנת צמיחה הן מקצצות כי אפשר, אם יש מיתון הן אומרות אי אפשר. רם בלניקוב הממונה המתפטר על התקציבים, וקודמיו אומרים: "צריך לגלות אחריות תקציבית". נתניהו ופרשניו מספרים לנו איך הוא "הציל" את המשק בקיצוצים של 2003. השאלה היא מה קרה בארצות שלא קיצצו, כמו רוב מדינות המערב. האם מצבן טוב יותר? בין המדינות המפותחות בעולם ישראל נמצאת במקום ה-18 בצמיחה לנפש. בעשר השנים האחרונות צמחה הכלכלה של אירופה המערבית בממוצע ב- 6.8% לשנה, הכלכלה הישראלית צמחה רק ב- 4.3% (אם מודדים צמיחה לנפש מצבנו פחות טוב).
מדינות אירופה הגדילו את התקציב כשהכלכלה האטה והקטינו אותו בשיגשוג.
הן שינו את שיעורי המס בהתאם כי צריך לנהל כלכלה ולתת לאזרחים שירותים.
המשבר הנוכחי מגדיל את הפער ביננו לבין העולם המפותח לא רק ברמת ההכנסה, כי אם גם בדרכים לפתרון המשבר.
שם מגדילים את התקציב, מלאימים מוסדות ומפעלים, מאפשרים לפועלים "לפטר את הבוס" להשתלט על מפעלים ולנהל אותם כקואופרטיב. גם מעבר לים ישנם עדיין חולמים על קפיטליזם ושוק חופשי, אבל הרוב התעוררו.
ייצוג דמוקרטי
נתניהו מינה ליועצו המיוחד את איש העסקים אורי יוגב, האיש שכמנכ"ל בזק בינלאומי (1996) "שכח" לספר לציבור שתעריפים מוזלים מקבלים רק מנויים.
יוגב יוצא ובא מהשרות הציבורי לשוק הפרטי, כבר הרבה שנים. בשנת 2003 הוביל עבור נתניהו את תוכנית הקיצוצים המסיבית שייצרה בישראל כמה מאות אלפי עניים, חלק משותפיו לאותה תקופת זוהר נמצאים בחקירות משטרה/ נתבעים בבתי משפט (גם בזק נתבעת על התנהגותה בתקופתו). חלק אחר של ה"חבורה" הצליח למצוא תעסוקה אצל האוליגרכיה המקומית, זאת שקנתה בשיטת השקשוקה את רכוש הציבור. כן, אותו רכוש שהחבורה הזאת מכרה בדיל הכי זול.
יוגב הסביר שצריך להעלות את המע"מ, לא את המיסים לעשירים מאוד. על הטענה שהעליה במע"מ פוגעת בשכבות החלשות והגיע הזמן שאלו המרוויחים 100 אלף ש"ח ויותר לחודש ישתתפו בנטל, ענה: "אם היינו מטילים מסים על העשירים - הם היו בורחים מהארץ".
נו? ומה יקרה אם הם יברחו? לא אלמן ישראל, אני בטוח שיקומו במקומם גנבים חדשים.
אולי זה הבסיס לשיטה – משלמים לעניים מעט, גובים מהם הרבה מיסים, הם לא יכולים לברוח כי: אין להם כסף לכרטיסים.
את המשא והמתן בכללו, ניהלו אורי יוגב הנ"ל כנציג המדינה ועפר עיני כנציג האזרחים, איש עסקים ומנהיג עובדים.
האם מי שאיננו עובד מדינה צריך לייצג אותה? האם מי שלא נבחר לכנסת/ממשלה צריך לייצג את הציבור בדיוני תקציב? במדינות דמוקרטיות נוהגים אחרת.
מפריטים
חלק מההסכמות נוגעות בהפרטות נוספות, חברת חשמל, נמלי ים, מינהל מקרקעי ישראל -אדמות מדינה, דואר ישראל.
המאבק שאנחנו רואים בין נגיד בנק ישראל לשרי אריסון בעלת השליטה בבנק הפועלים, כמו גם התוצאות העיסקיות של בנק הפועלים. מראים שניהול פרטי איננו ערובה לאיכות, בנק לאומי הממשלתי מנוהל טוב יותר.
אם יפריטו את חברת חשמל מי יבצע פרוייקטים בעלי חשיבות לאומית? עשר שנים חיפשו חברה פרטית שתבצע תשתית להולכת גז טבעי, בסוף נתנו לחברת חשמל כי היא היחידה שיכולה לבצע.
בנק הדואר יכול בשליטה ממשלתית להיות תחרות אמיתית לבנקים המסחריים, כפי שנעשה בחלק ממדינות אירופה. הפרטת הדואר בחלק ממדינות העולם גרמו לעליה כל כך גדולה במחירים שיותר זול להכנס לרכב, ליסוע עם המכתב ולהביא אותו לתעודתו.
אנחנו שגרים בגליל ולא מהיום, זוכרים שבשנות ה-70 לקח למע"צ הממשלתית, פחות זמן לשדרג את הכביש לקריית שמונה מאשר היום לחברות פרטיות. אנחנו צעירים מכדי לזכור כי הבריטים סללו את הכביש בעבודת ידיים בלי טרקטורים ומשאיות ענק, בעשירית הזמן שלוקח היום לשפר אותו. מה בעניין הבטיחות בכביש הזה? הרי לא הכל כסף. האם לא היה עדיף להשאר עם מע"צ ממשלתית, ובלי התאונות הרבות שקורות עליו?
את מינהל מקרקעי ישראל כבר הפריטו באופן בלתי חוקי (ע"פ דו"ח מבקר המדינה) ב-1994 מסתבר שכישלון ההפרטה ההיא, לא לימד כלום את חבורת מפריטי ישראל.
לצערי התקציב וחוק ההסדרים אינם בשורה, הם רק עוד צעד באותה דרך נלוזה שהורסת את החברה והכלכלה הישראלית.
שתית וגם ייבשת
חבורת האוצר דאגה לשים לנו גם דובדבן על העוגה, קנס עשרים ש"ח לכל מ"ק מים. אחרי עשרות שנים שמשרד האוצר מסרב להשקיע בהתפלה, מחזור, טיהור, או אגירה הוא יקנוס אותנו אם נשקה את העצים שלנו.
הכשלון ההיסטורי, הכשלון לחזות את המשבר, הכשלון להבין את סיבותיו ודרכי ההתמודדות עמו. כל אלה לא עצרו את השתן שעלה לראשי אנשי האוצר והביא אותם ליזום את וידוא ההריגה של הכלכלה הישראלית - "תוכנית הגזרות" של האוצר. תוכנית שלא הייתה מביאה הבראה למשק הישראלי אלה את סופו. כמו סופו של הסוס שמת דקה אחרי שהתרגל לא לאכול.