יום רביעי, 25 במאי 2011

(למות) על קידוש הפרופורציות



ג'ורג' ברנרד שאו, שמוכר יותר בזכות משפטי המפתח שלו מאשר בזכות היותו סוציאליסט, פאביאני ומחזאי פוליטי, מצוטט רבות בזכות דו שיח שלו עם שחקנית אחת: הוא הציע לה לשכב איתו, היא אמרה איכס, הוא שאל, תמורת מליון סטרלינג? היא ענתה, יש על מה לדבר. אם כך אמר, עכשיו כשאנחנו יודעים מה מקצועך בואי נתווכח על המחיר.

שביתת עובדות הקבלן באוניברסיטת באר-שבע מעלה שאלה דומה, כאשר בתשובה לשאלות של קרן נויבך בתוכנית סדר יום ברשת ב' מתקבלת תשובת האוניברסיטה כי ליבת העיסוק של המוסד היא השכלה. אני מצפה ממוסד להשכלה לשים לב לשפה. לשימוש במונחים מהתחום העסקי (ליבת עיסוק?), אני מצפה ממוסד כזה להיות מגדלור מוסרי. האם יהיה זה מוגזם להשוות את הנהלת האוניברסיטה לשחקנית דלעיל?
אני חושב שלא, אני חושב שגבול הניצול הוא ברור ואם יש ספק אפשר להתייעץ עם העוסקים בתחום.

כשאנחנו מקבלים את ההנחה שהאוניברסיטה יכולה לקחת חלק בניצול עובדים והפרת חוק בעבור בצע כסף או מטעמי "לא הייתה ברירה" היכן נסמן את הגבול? מהן הפרופורציות מה מותר מה אסור, מי מגדיר אותן? אילו עוד דברים מותר לאוניברסיטה לעשות בכדי שתוכל ללמד את הסטודנטים על חברה דמוקרטיה והומניזם? אם האוניברסיטה הייתה מחרימה את כלי הרכב של המרצים שלה ומוכרת אותם בכדי לממן את ליבת העיסוק שלה זה לא היה עובר. אבל מותר לה לקחת שווה הערך, את הזמן שלהם, להעסיק אותם בתנאי ניצול של מרצה מהחוץ, לפטר אותם כל כמה חודשים, לנצל את הכי חלשים בחברה הישראלית. 

אם לאוניברסיטה אין מספיק תקציב בכדי להעסיק באופן ישיר את כל העובדים ממנקה עד מרצה מהחוץ האם הפתרון הוא לחטוא? אני יכול לסלוח לאדם שגנב תפוח כי היה רעב, אבל לא למוסד שעוסק בחינוך.
האם התירוץ לא הצלחנו לקבל תקציב מהמדינה לכן הצטרפנו לשורת המנצלים צריך להתקבל במשיכת כתפיים ע"י הציבור, ע"י אנשים שלוחמים למען מדינה דמוקרטית שמכבדת את זכויות האדם? לדעתי לא.

התשובה נמצאת בספריית האוניברסיטה, ביו-טיוב, ובעבודה שחורה, על כל נפגעי המדיניות הכלכלית של ממשלות ישראל להתאחד ולומר עד כאן. ההתחמקות של הנהלת האוניברסיטה מהמאבק הזה לא תעזור, כי היום אלו עובדות ניקיון ומחר סגל בכיר, כולנו נמצאים באותה סירה.
אנחנו לא יכולים להסכים לפגיעה בחלשים כי אפשר לעשות את זה, אנחנו לא יכולים לקבל את הפרופורציות הנוכחיות של שכר ושל זכויות.

האנשים שמקבלים עכשיו את ההחלטות האלו איזה עתיד הם מבטיחים לילדים שלהם? צמיתים בעולם פיאודלי?

עמית הרפז


יום שישי, 20 במאי 2011

על רכבות, על אחריות, ועל עובדים.




ביום חמישי המשטרה הכניסה למעצר נציגים של עובדי הרכבת כשהפגינו מול ביתו של אורי יוגב מי שהממשלה מייעדת להיות יו"ר הרכבת.
זה קרה ב-12 למאי, 139 שנים אחרי שחרורם ממעצר של נציגי עובדים שהפגינו כדי לקבל זכויות אדם עובד בטורנטו שבקנדה, בימים האפלים ההם כשזכויות האדם היו בספק.

עובדי הרכבת מכירים את ההיסטוריה הכלכלית של אורי יוגב, מי שקופץ כחגב מהשירות הממשלתי למגזר הפרטי וחזרה, תוך שהוא מכלה כארבה כל חברה ממשלתית שנמצאת תחת אחריותו.
יוגב שלא הצליח להתעשר בשוק הפרטי כפי שקיווה, חוזר לשירות הממשלתי מפעם לפעם. לדיראון תיזכר  הצטרפותו לסילבן שלום ונתניהו בממשלת שרון כשהיה מיוצרי התוכנית הכלכלית 2002-2003.
תכנית שהורידה מתחת קו העוני כמה מאות אלפי אזרחים ישראלים, העלתה את יוקר המחיה והביאה לא מעט רשויות מקומיות לפשיטת רגל.

עובדי הרכבת הגיבו בנחישות מול פעילותה האלימה של משטרת ישראל והשביתו את הרכבות. על הרציפים נותרו עומדים אזרחים שרצו רק לנסוע, חלקם עובדים סוציאליים מקופחים, חלקם רופאים בעיצומים. היו שם גם סטודנטים ששבתו לפני שנה בבקשה לשכר לימוד סביר, מורים שלחמו כאריות נגד משרדי האוצר והחינוך, ועובדי  קבלן שלא מקבלים שכר מינימום. עמד שם הציבור הישראלי שבכל פעם מצליח לבחור ממשלה שמכה בו חזק יותר. ציבור שבמקום לגלות סולידריות מעדיף להלחם בקבוצות אוכלוסיה אחרות, דתיים, ערבים, מתנחלים, שמאלנים, אשכנזים, ספרדים, שמתאחדים כולם רק  נגד השובתים התורנים.

שורשי הסכסוך ברכבת נעוצים בעצם בהצלחה, בשנת 1988 החליטה המדינה לצרף את הרכבת לרשות הנמלים, ההיגיון היה שלנמלים יש כסף והרכבת צריכה השקעה. כמנכ"ל לרכבת מונה אז יעקב שן צור, הוא ומחליפו בשנת 1994 אהוד הדר היו עובדי רכבת בעלי ניסיון והם הובילו שינוי משמעותי. ראשית שינו את הקונספציה, באותם ימים רווחה דעה שכולם רוצים לנסוע ברכב פרטי ולרכבת אין עתיד. הם חשבו אחרת ובכדי להוכיח את צדקתם, הגדילו את תדירות הרכבות (מבלי לחדש ולהוסיף עובדים וציוד). בתוך שנים מספר הפכה הרכבת ממוביל חיילים ואטרקציה לילדים, לגורם משמעותי מאוד בתחום התחבורה הציבורית. עם ההצלחה הגיעו תקציבים, קרונות בני עשרות שנים הוחלפו ואפילו קטרים.

כשהרכבת נהייתה אופנתית הפכו תפקידי ניהול לג'ובים ומקורבי השלטון שלחו ידיים, לפעמים המינויים היו טובים ולפעמים רק פוליטיים. תפקידים בהנהלת הרכבת עברו ידיים לפי תוצאות הבחירות. ג'ובים זה אמנם דבר שמקורבים אוהבים אבל כסף הם אוהבים אפילו יותר, כשתקציבי הרכבת הגיעו למיליארדים, מכרזי הרכבת הפכו מטרה. תוכנית ההצטיידות החדשה של רכבת ישראל נערכה בהשתתפותו הפעילה של אורי יוגב, מדובר בכמה מיליארדי דולרים ומעניין לראות את קשריו האישיים עם זוכים במכרזים.

ניהול הרכבת הופקד בידי אנשי מפלגות השלטון למיניהן, לפעמים היה טוב ולעיתים גרוע, אבל מאמצע שנות ה-90 הייתה בפני המנהלים מטרה חדשה – הפרטה. שיטת ההפרטה בישראל (וגם ברוסיה, בבריטניה, בגרמניה, בניו-זילנד...) מובנית ומסודרת, ראשית פוגעים בשירות והופכים אותו בעייתי, בכדי שהציבור ימאס בו. שנית  משקיעים הרבה כסף כדי להפוך את השירות לבעל ערך כספי ולבסוף מוכרים אותו בהפסד גדול לבעל הון ידידותי. לדוגמא מספנות ישראל בנמל הקישון : הופרטו בשנת 1995 בעבור 40.5 מליון ₪ בכדי שהנמל יקנה השקיעה המדינה 668 מליון ₪, בשנת 2004 העריכו את שוויו ב- 400 מליון ₪ (שאלה: כמה כסף נתנה המדינה לאוליגרכים ש"קנו" את הנמל?).
סיפור נמל הקישון זהה לסיפורי כל ההפרטות בישראל אבל יש לו קשר מיוחד לסיפור הרכבת כי אורי יוגב היו"ר והמפרק המיועד של הרכבת, עמד מאחורי הפרטת נמלי חיפה ואשדוד ובמקרה נמל הקישון ראה איך אפשר להעביר הרבה כסף ציבורי למעט אנשים.

רגע מזמנכם על שחיתות במגזר הממשלתי: אנחנו (הציבור) רוצים מגזר ממשלתי שמתנהל ביושר וביעילות כאשר מטרת העל שלו היא טובת הציבור, על הדרישות האלו אנחנו מוותרים כשזה מגיע למגזר העסקי. העסקת קרובים - במגזר העסקי זה הטבע, בממשלתי זאת שחיתות. שוחד - בממשלתי זה פשע, בעסקי זה קידום מכירות. רישום כוזב במסמכי תאגיד - בממשלתי זה פשע, בפרטי זאת חשבונאות יצירתית. דו"ח שנתי שגוי בממשלתי זה פשע בפרטי זה רק תכנון מס.

הרבה אנשים מתלוננים על המגזר הממשלתי אבל יותר מכולם מתלוננים פקידים בכירים במשרד האוצר שמבקשים בסך הכל להפריט אותו. אנחנו רואים פעם נוספת כי אכן חכמים מאוד היו חז"ל באמרם: " הפוסל במומו פוסל" ואין כמו יכולתו של מושחת לזהות שחיתות.

לפני מספר חדשים הודיע שר התחבורה ישראל כץ כי מצב התחבורה בגוש דן הוא מחדל כמו מלחמת לבנון II. זה די מגוחך לשמוע שר תחבורה מתלונן על מצב התחבורה כאילו זה לא התחום שהוא אחראי עליו אבל בישראל זה מצב מקובל. אצלנו השרים חושבים שתפקידם לפרש את המציאות לא לעצב אותה. אותו שר נהיה עכשיו מומחה לבטיחות רכבות, לדבריו העובדים מתנגדים להתקנת אמצעי בטיחות. על פי ישראל כץ צריך לעקוב אחרי העובדים באמצעות מצלמות וג'י.פי.אס. במקום להתקין ברכבת מערכות בקרה ובטיחות שיזהירו מפני תאונות, במקום לקנות קרונות שעומדים בתקן האירופי, הוא מנסה להיות אח הגדול.

יו"ר עובדי הרכבת גילה אדרעי יודעת ומכירה את הדברים שאורי יוגב יודע אבל היא הרבה פחות צינית. היא מכירה את הרכבת ואת הבטיחות שלה הרבה יותר מישראל כץ והיא גם דואגת להגביר אותה לא רק לדבר. יוגב רצה לקבל ועד עובדים שדואג רק לעצמו, ועד שחשוב לו להגדיל את השכר, ועד שרוצה רק לצאת בשקט לפנסיה. אבל ועד עובדי הרכבת רוצה שהרכבת תמשיך לתפקד, תמשיך לתת שירות ולהתפתח, תמשיך לפרנס גם את עובדי דור ב' בכבוד. למרות שזה לא תפקיד העובדים, היום הם הדבר היחיד שעומד בייננו לבין רכבת מופרטת ומפורקת כמו הרכבת המופרטת בבריטניה ובמקומות אחרים. גילה אדרעי היא הסיכוי שלנו לתחבורה ציבורית טובה ואמינה, כי גם כאן לא נוכל לסמוך על הממשלה.






יום שלישי, 17 במאי 2011

שמחון בלי שמחה




כששלום שמחון מונה לשר חקלאות ע"י ממשלת אולמרט פרצה אנחת רווחה בין החקלאים מקיבוץ איילות עד מטולה. זה לא שהייתה בהם אופטימיות כי כבר שנים הם רואים בעצמם זן שנדון לכליה, אלה מין אנחת רווחה על לכתו של ישראל כץ. חשוב להבין שכץ לא היה שר חקלאות גרוע במיוחד אבל דרכו האלימה והצעקנית שרתה עליהם כמו ענן ערפיח מעיק ומדכא.
שלום שמחון לא הביא איתו בשורות רק התנהלות אנושית שפויה, ומדיניות חקלאית נכנעת.

החקלאות הישראלית הקלאסית התאפיינה במשקים קטנים ואינטנסיביים (מושבים) ומשקים בינוניים מתועשים (קיבוצים) לא היו כאן משקים גדולים וחברות ענק.
הביזור של העוצמה החקלאית והעובדה שהשיווק (קאורפרטיב תנובה)  שירת את היצרן, יצרו משק תוסס ומפותח מאוד. לאורך הרבה שנים היה ניהול המשק החקלאי בידי שרי חקלאות עתירי הישגים והחקלאות הישראלית הייתה בין המפותחות בעולם. סוף תור הזהב שלה הגיע עם מינויו של אריק שרון שר חקלאות בשנת 1977. תוך שנים מעטות פורקו מנגנוני הניהול, הפיקוח, הפיתוח והשיווק ומספר החקלאים ירד במהירות (היום פחות מ- 2% מהאוכלוסיה).

שמחון כשר חקלאות קיבל את המדיניות הניאו-ליברלית כעובדה בלתי ניתנת לשינוי וניסה לשפר את מצב החקלאים ע"י גמישות מרבית. הוא ניסה למצוא לחקלאים פרנסות כמו אטרקציות לתיירים, צימרים, ועוד תעסוקות חליפיות. בתחום הלול הוביל שינוי שכלל הוצאת לולים מתחומי הישוב אל מתחמים רחוקים ובניית קומפלקסים גדולים. לצורך הפרויקט הזה עזר באיתור שטחים פתוחים ושינוי היעוד שלהם. מצוקת המים של השנים האחרונות העלתה חשש גדול מפני  ייקור המים לחקלאות עד כדי חיסול סוגי גידול רבים. הוא פעל למען עלית מחיר המים במגזר העירוני והטלת קנס המים. במקום לגייס את הציבור הכללי למציאת פתרונות, במקום להבין כי כולנו חיים באותה מדינה, הוא בחר לפגוע בו.

שנותיו של שמחון במשרד החקלאות מאז עליית ממשלת נתניהו לשלטון לא הביאו לו שמחה רבה ונראה היה כי התפקיד שחק אותו, אולי לכן ניסה לפרוש אל כסא יו"ר הקק"ל.
מעשיו של שמחון במשרד החקלאות בעיתיים מההיבט החברתי והסביבתי. הכניעה לסדר היום הניאו-ליברלי נתנה לגיטימציה לרעיון פסול, ומנעה אפשרות ל בלימת ההתדרדרות של המשק החקלאי.
הכנסת תחומי תעסוקה נוספים לתוך המשק החקלאי שינתה את אופיו הכפרי חקלאי (ריח הזבל כבר לא ניחוח חציר), יצרה קונפליקטים מיותרים בתוך קהילות קטנות, וגרמה לבינוי מסיבי בישובים.
תפיסת שטחים פתוחים במרחק מהישובים (לא צמוד דופן), סלילת דרכים ובינוי, מהווים פצע מכוער בנופי הגליל (אלו שצריך לשמור עליהם "בשביל" התיירים).
השינוי בגידול תרנגולות כמו השינויים שקדמו לו בתחום הרפת, מביאים להגדלת הריכוזיות בענף ויצירת גרעינים שבעתיד יהפכו לחברות גדולות. כפי שאנחנו יודעים חברות גדולות מקטינות את המגוון והחדשנות, מגדילות את פערי השכר ומפרות את האיזון בין כוחו של הצרכן לכוחו של המשווק. החברות שמתפתחות היום בתחום החקלאות נשלטות בדרך כלל בידי תושבי מרכז הארץ ולשם זורמת רוב התמורה. אימוץ הפתרונות הניאו-ליברלים מנע גם התפתחות של משק חקלאי מודרני. המשק החקלאי המודרני שפונה בעולם המפותח לכיוון האיכות.
יעילות העבודה מאפשרת היום הספקה שופעת של תוצרת חקלאית איכותית ובריאה. במקום גידול מודרני של תרנגולות "חופש" הלולים הפכו מבני תעשיה ענקיים. במקום משקים קטנים משוכללים ואינטנסיביים עם תוצרת מופחתת רעלים, ריכוז שטחים בידי טייקוני קרקעות בודדים. במקום אימוץ שיטות של חקלאות בת קיימא מודרנית נוצר תיעוש.
(לזה נוספה עובדה שלא באשמתו - תנובה נמכרה ע"י רוב השותפים ומחיר הסרסור עלה).
במקום ששמחון ייזום סבסוד עובדים ישראליים ויצירת קאדר חדש של חקלאים, צעירים שיודעים כי מלפפון לא גדל ברשת שיווק, בוגרי צבא שיוכלו לחסוך לטיול או לימודים, ייבא פועלים זרים זולים.

האם שמחון היה יכול להביא בשורה חדשה לחקלאות הישראלית? האם היה יכול לפתח ניהול מרכזי יעיל? פיקוח מחמיר? מחקר מתקדם? שיווק משותף? אני לא יודע, אבל אני בטוח שהוא גם לא ניסה.