יום שישי, 16 בספטמבר 2005

איפה בֶתְצֶפֶר







שנת הלימודים תשס"ה-ו התחילה כרגיל, בראשון בספטמבר (מין אנומליה שכזאת) -  חשש שביתת מורים - קיצוץ בתקציב החינוך.
תקציב החינוך צריך לגדול כל שנה לפחות על פי מספר התלמידים. אם רוצים להגיע ליותר חינוך, הוא צריך אפילו לגדול מעבר לגידול במספר התלמידים. זה לא קורה.
להוציא הפסקה קצרה בקיצוצים בין השנים 1992 - 1995 תקציב החינוך קטן כל שנה כבר 20 שנה. כשהמדיניות הכלכלית בישראל עברה ממדינת רווחה מינוס, לקפיטליזם פלוס דרוויניזם חברתי אי אז בשנת 1985, ירדה חשיבות החינוך ואיתה ירד התקציב.
בשלוש השנים האחרונות התקציב קוצץ חמש-עשרה פעמים והיום יש לכל תלמיד ממוצע 7 שעות שבועיות פחות.
לעשירים זה לא ממש חשוב, בשני העשירונים העליונים הגדילו ההורים את תקציב החינוך הפרטי שלהם, יתר 80 האחוזים פשוט מקבלים פחות.
מצב ההשקעה במבנים אפילו עוד יותר גרוע, בשנות השבעים השקיעו בבניית כיתות יותר מאשר בשנות אלפיים.

בהשוואות בין לאומיות התדרדר מצב החינוך בישראל עד שהגיע למקום בו נמצאת בדרך כלל נבחרת ישראל בכדור-רגל. כאן נזעקה ממשלת ישראל. אנשים דורשי טוב וחסרי ידע מינימאלי בחינוך התנדבו להקים כוח משימה לאומי. משהו ברמה של כוח המשימה ש"חיסל" את חאלד משעל. היתרון הכי גדול של כוח המשימה היה זמינות בשילוב עם מחיר. הם באו לבד אפילו לא היה צריך להזמין אותם. עבדו בחינם, אין יותר זול מזה. בראש הכוח היה שלמה דברת.
מסקנות כוח המשימה זעזעו את אמות הסיפים: "צריך להקטין את הכיתות ולהגדיל את הראש של המורה". הכוח המליץ גם לעבור לשיטות ניהול עסקיות שהוכיחו את עצמן במקרים רבים כמו - קלאב מרקט - אנרון - מניות הבנקים ועוד.
בניגוד לדעתו של פרופ' יצחקי הסטטיסטיקאי הממשלתי, החליטו מחברי הדו"ח להסתמך על מבחני "יעילות הוראה" לצורך הערכת ביצועי מורים (פרופ' יצחקי ערך מחקר שהוכיח שאין אפשרות לבחון יעילות בתחומים כמו הוראה).
הדו"ח שנכתב עם סיכום פעילות הכוח מחזיק 302 עמ' ויש בו סלט שהיה מבייש אפילו את סבא שלי (אלוף הסלטים החתוכים דק), דברי חוכמה ושטויות, עובדות ומשאלות לב, אידיאולוגיה שוויונית וקפיטליזם חזירי, בקיצור הכול.
יש בדו"ח הזה אפילו אלכימיה, הוא "גילה" איך אפשר לקבל יותר חינוך בעבור אותו מחיר. איך אפשר להקטין את מספר התלמידים בכיתות, תוך כדי הקטנת מספר המורים שמלמדים בכיתות האלו. איך אפשר להקטין את תשלומי הממשלה ולהגדיל את השוויון בין התלמידים.
הדו"ח לא נכתב ע"י אווילים חו"ש, הוא נכתב ע"י דורשי טוב חסרי הבנה, ששרת החינוך ושר האוצר הודיעו להם מראש שלא תהיה תוספת תקציב לחינוך. אם צריך לעשות סקי שלג בלי מחליקיים, בעין גדי באוגוסט, מה עושים? עושים כאילו, כאילו דו"ח כאילו חינוך או כמו שקראו לזה בגשש ישראבלוף.

דו"ח דברת כבר לא מהווה בעיה הוא נפגש עם המציאות והתרסק. הבעיה היא מערכת החינוך בישראל. צריך לעשות כאן תיקון שמתחיל בראש, בראש המשרד יש לשים שר/ה לא צרה. לאורך שנות המדינה היו במשרה הזאת לא מעט פוליטיקאים רציניים. מדובר במשרד חשוב כמו ביטחון ויותר מחוץ. צריך להגדיל את התקציב להקטין את הכיתות ולשלם למורים הרבה, רק כך אפשר לקבל חינוך טוב יותר לכולם.

יום ראשון, 10 ביולי 2005

הצד השמאלי של הכביש


יולי 05


בבריטניה נוסעים כידוע בצד שמאל, אבל בדרך כלל בוחרים ממשלות ימניות. ממשלת ת'אצ'ר נבחרה בסוף שנות השבעים, מרגרט ת'אצ'ר ראש הממשלה, ביצעה במשך השנים שבאו אחר כך מהפכה ימנית כלכלית. לראשונה מאז מלחמת העולם השניה החליטה ממשלה בריטית לסגת מהמדיניות הסוציאל דמוקרטית. אחת מאבני היסוד של המהפכה הכלכלית הייתה הפרטה מאסיבית של נכסי מדינה. הטיעון של מצדדי המדיניות הזאת אמר: "המגזר הפרטי יכול לתת שירות יותר טוב במחיר יותר נמוך".
במסגרת הזאת החלה הפרטה של שירותי התחבורה הציבורית בבריטניה. ההפרטה לא הוכיחה את עצמה במונחים של יעילות תחבורתית - היא לא גרמה לירידת מחירים ועליית מספר המשתמשים בתחבורה ציבורית.

במאמר הזה אני מבקש לבחון את הפרטת התחבורה הציבורית והשפעתה על איכות הסביבה/החיים.

הפרטת התחבורה הציבורית גרמה להקטנת השימוש בה ומעבר נוסעים לתחבורה פרטית בעיקר מכוניות, מספר המכוניות לנפש עלה בכ- 50%. בריטניה בניגוד לישראל היא מדינה מפותחת, לפני עלית ת'אצ'ר לשלטון היו בה פי שתיים מכוניות לנפש מאשר בישראל היום. רוב המכוניות שנוספו הן הגדלת מס' המכוניות למשפחה. משמעות הדבר הגדלת ההוצאה המשפחתית על כלי הרכב, ותוספת משמעותית לזיהום האוויר.
בעשרים וחמש השנים שעברו מאז המהפך הכלכלי של בריטניה, עלה השימוש ברכב פרטי ב- 65% לעומת השימוש בתחבורה ציבורית שנשאר כמעט ללא שינוי (פלוס מינוס 5% ).
תחבורה ציבורית, בעיקר מסילתית גורמת הרבה פחות זיהום סביבתי. השימוש הגובר בתחבורה פרטית, מבזבז זמן. זמן הנסיעה לעבודה וממנה גדל בגלל עומס התנועה, שבתנאים הקיימים בבריטניה איננו ניתן לפיתרון.
אורך הדרכים עלה ב- 16%, בכדי לנסות לענות על הביקוש הגובר והצפיפות בדרכים עלה קצב הסלילה של דרכים חדשות בכ-50% לעומת שנים קודמות.
הכסף שעדיף היה להפנות לשיפור והרחבת התחבורה הציבורית הוצע על סלילת כבישים. הצורך הדחוף בפתרונות תנועה לרכב פרטי, גרם לפגיעות חוזרות ונשנות בערכי טבע כמו יערות הרים ונהרות. במקום לפתח מערכת רכבות מהירות דוגמת צרפת ויפן, השתרכו הבריטים חלוצי השימוש ברכבת הרחק מאחור.
בשנה האחרונה הוחלט במספר ערים בבריטניה להטיל היטל גודש על כלי רכב שנכנסים לעיר, מדובר בהוצאה של עשרות שקלים לרכב ליום. לונדון, שהצליחה אחרי הרבה שנות מאמצים, לטהר את האוויר מעשן תנורי החימום והתעשיה, סובלת היום בעיקר מזיהום שמקורו ברכב פרטי.

הכלכלנים של ממשלת ת'אצ'ר (כמו הכלכלנים של האוצר הישראלי) לא התכוונו ליצור את המכה החברתית - תחבורתית -  אקולוגית שייצרו. לאנשי האוצר הבריטי (כמו אנשי האוצר שלנו) יש אידיאולוגיה/דת, הם מאמינים בשוק חופשי והקטנת המעורבות הממשלתית בכלכלה, הם בעלי זווית ראיה צרה וטווח ראיה קצר . כאשר הונחה לפניהם הסוגיה של הפרטת מערכת התחבורה הציבורית, הם לא שקלו סוגיות של זיהום אויר, רעש, פגיעה בנוף. הם לא שקלו ולא בנו תחזית אפשרית של הגדלת ההוצאה הפרטית. הם לא בדקו בכמה תעלה צריכת הנפט הגולמי של בריטניה, הם לא ראו איך התלות שלהם במדינות אופ"ק תגבר. הם לא ניסו להבין איך תוספת של אחד עשר מליון מכוניות תשפיע על זיהום האוויר העולמי. אנשי האוצר הבריטי רק הגשימו חלום שמשותף לכל מאמיני דת השוק החופשי, הם "שיחררו" את התחבורה הציבורית מ"אזיקי" הממשלה ויצרו - סיוט מקומי וגלובלי.

יום ראשון, 8 במאי 2005

אסתר אלכסנדר




בערב פסח הלכה לעולמה אסתר אלכסנדר, כלכלנית מהשורה הראשונה של הכלכלנים בישראל.
 בפארפרזה על דבריו של גראוצ'ו מרקס, צריך לומר כי חשה בושה על השתייכותה למועדון "שלה" - מועדון הכלכלנים הישראלי.
אסתר אלכסנדר הראתה בעבודותיה כיצד האינפלציה ותוכנית הייצוב של 1985 העבירו את מרכז הכובד של הכלכלה הישראלית מהיצרנים אל סוחרי הכסף. היא הוכיחה כי על מנת להשיג צמיחה מתמשכת יש להגדיל את השכר ולהקטין את הפערים בין עשירים לעניים. במכתבה אל ראש הממשלה דאז (שמעון פרס) הסבירה כי, ללא נקיטת צעדים מתאימים תביא התוכנית לקריסה של מפעלים ומשקים רבים, כפי שאכן קרה. בספרה ומאמריה חזתה את המיתון המתמשך בו אנחנו נמצאים.
"כולנו יודעים מניסיוננו שתמיד, ואך ורק, את השכר מורידים על מנת להקטין את העלויות וההכנסות במשק.... כדי שהאינפלציה תרד. את הורדת הרווח אפילו לא מזכירים. לעומת זאת, כאשר כלכלנינו, לשם שינוי, באופן מוצהר עמלים למען צמיחה מישקית, עליה בתעסוקה, עלייה בייצור, למען משיכת משקיעים (זרים. ע.ה.) רבים ועוד, הם מוציאים את הרווח מן המגרה ומטיפים להגדלתו ללא דיחוי, "לטובת המשק כולו". לעולם השכר הוא זה שאת גודלו "המשק לא יכול לשאת" והגידול ברווחים - אליבא דכלכלנינו - מביא תמיד ברכה. כדי להבטיח רווחים לבנקים עמל כל המשק, תחת האיום שללא ריווחי-בנקים "נאותים" אין קיום למדינה. (מתוך ספרה: כוח השוויון בכלכלה, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1990).
היא הזהירה כי יש ליטוש את כלכלת השוק החופשי, כי, "השיוויוניות החברתית והצמיחה הכלכלית הם תאומים סיאמיים, משגשגים יחד ומתדרדרים יחד - ולא זה על חשבון זה".
אסתר למדה באוניברסיטה העיברית ובCBU בקנדה, לימדה באוניברסיטת קליפורניה ובאפעל שימשה יועצת כלכלית לשר מודעי ולשרה  נמיר
אסתר עלתה לישראל מהונגריה, היא השתמשה בכישוריה לטובת הכלל, לא רק למטרות אנוכיות והשגת כותרות (בניגוד לטומי לפיד עולה אחר מאותה ארץ).
יהי זכרה ברוך.

יום שישי, 25 במרץ 2005

חוכמה מקובלת



-->

ע"פ חברת השפע מאת: ג'ון ק. גלברייט, תרגום: יוסף עוזיאל

מוסכמות הן אחת התופעות המעניינות בחיי המין האנושי. בימי הביניים הייתה באירופה מוסכמה שהעולם שטוח והשמש נעה סביבו. גליליאו גליליי הוכיח שלא כך הוא המצב. הוא שילם על כך בחרותו ועברו עוד שנים עד שהתקבלה מוסכמה אחרת.
מוסכמות אלו קיימות בכל תחומי החיים ותמיד לוקח זמן מהרגע שבו מגלים שמדובר במוסכמה שגויה ועד שמתקבלת מוסכמה חדשה.
--------------
תופעה זו עניינה מאוד את הכלכלן, הסופר והפילוסוף ג'ון ק. גלברייט, הוא קרא למוסכמות "חוכמה מקובלת". בספרו "חברת השפע" כתב בערך כך: תנאי ראשון להבנת חיי הכלכלה והחברה של זמננו הוא ראייה בהירה של היחס בין מאורעות והפרשנות שלהם. שכן לכל אחד מאלה קיום נפרד, למרות הסתירה שבכך. לכל אחד מהם עשוי להיות מסלול-התפתחות עצמאי משלו לאורך זמן. לא קשה לגלות את הסיבה לכך: חיי הכלכלה, כתחומי החברה, אינם מתנהלים בדפוסים פשוטים והגיוניים. אדרבא, לעיתים תכופות הם נראים בלתי הגיוניים, חלקיים ומתסכלים מבחינה אינטלקטואלית. אבל האדם מוכרח למצוא הסבר או פירוש להתנהגות הכלכלית. סקרנותו והאני הפנימי שלו אינם מאפשרים לו להתעלם מתופעה הקשורה קשר כה הדוק לחייו.
תופעות כלכליות חברתיות הן באמת קשות להבנה וקשה עד בלתי אפשרי למצוא להן הסבר אחד מוחלט. אדם יכול לבחור לו אמונה כלבבו בטווח רחב למדי. הוא עשוי לדגול בכל השקפה הנראית לו על אודות עולמנו. משום כך הופכת כל פרשנות של חיי החברה להתנגשות מתמדת בין הנכון לבין המקובל. אמנם לרעיון הנכון יש יתרונות אסטרטגיים, אבל זה המקובל נהנה מכל היתרונות הטקטיים. הקהל מגלה התלהבות רבה פי כמה מהדברים שהוא רוצה לשמוע. בעניינים חברתיים מבחן הסכמת הקהל משפיע הרבה יותר ממבחן המציאות.
רעיונות מתחילים להתארגן ולהתגבש סביב גרעין הנראה מקובל בעיני הציבור או חלק מהציבור.
אנשי יחסי ציבור בודקים מה מקובל על הציבור, ומוסרים את המידע ללקוחותיהם. הללו משתמשים במידע וזוכים לאהדת/הסכמת הקהל. לדוגמא: "עובדי חברת חשמל - שיאני השכר במשק", (לא נכון - יש 250 אלף איש שמרוויחים יותר).
כאמור לעיל, התנהגות חברתית-כלכלית היא מסובכת, והבנתה מעייפת מבחינה מחשבתית. לכן אנחנו דבקים, כטובע הנאחז בקש, באותם רעיונות המובנים לנו. זהו גילוי מובהק של אינטרס שמור, שכן אינטרסים שמורים המצויים בעולם הדעת מוגנים בחרדה רבה, יותר מכל אוצר אחר. בשל כך נחלצים אנשים לעיתים תכופות מאוד, במעין להט דתי, להגנה על מה שטרחו כל כך ללומדו. צריך למצוא שם לרעיונות, הזוכים בתקופה מסוימת להערכה יתרה רק משום שהם מוכרים. כדאי ששם זה ידגיש שהתקבלותם הנלהבת צפויה מראש. לכן קורא להם גלברייט "חוכמה מקובלת". אפשר לכנותם גם מוסכמות/דעות אופנתיות.
החוכמה המקובלת אינה נחלתה של תפיסה פוליטית מסוימת. השונה והמפריד בין אלו המכונים "סוציאליסטים" לבין אלו המכונים "קפיטליסטים" אינו גדול ביותר. מדובר בעיקר בהדגשים דקים.
ה"קפיטליסט" נוטה על פי מזגו והאינטרס האישי-כספי שלו לדבוק בתיאוריות מוכרות וממוסדות.
"הסוציאליסט" יוצא מתוך להט מוסרי ותחושת צדק, שאותם הוא יוצק אל תוך הרעיונות המוכרים והמקובלים עליו. הרעיונות שמטפחים שניהם שונים, אבל בשני המקרים מדובר ברעיונות שהם יותר מקובלים מאשר בדוקים. שני הצדדים כופרים בכל חתירה רצינית לעבר מקוריות. לא פעם ההכרזות "יש לתור אחר רעיונות חדשים", משמשות תחליף לחיפוש רעיונות כאלו ובדיקתם.
-------------
כמו שאנחנו רואים הטענה העיקרית של גלברייט היא, שהכלכלנים כמו כל נערה בת עשרה, מעדיפים ללבוש מכנסי חצי טוסיק כמו כולם, מאשר להביט בראי ולראות שזה מקלקל להם את הגזרה.