יום חמישי, 23 בינואר 2014

כלכלה ופליטים



בשנים האחרונות עולה נושא הפליטים בישראל ובאירופה על סדר היום הציבורי כמה פעמים בכל חודש, כישראלים אנחנו בדרך כלל מבינים את האירופאים ואת הפחד הטבעי שלהם מזרים ועכשיו בעיקר ממוסלמים.
לפני 70 שנים הפחד הזה גרם להם לחסל את רוב היהודים (הגרמנים היו רק מכונת החיסול, רוב האירופים האחרים שמחו "לתרום" את היהודים שחיו בקרבם), זה לא משנה לנו, כי בלב אנחנו מרגישים חלק מהם.

מעניין לשמוע את התלונות האירופיות על המהגרים מצד אחד ומצד שני על הזדקנות היבשת, הרי אלמלא המהגרים היו חסרים באירופה עובדים צעירים. זאת לא הסתירה היחידה של האירופים, הם גם מתלוננים על בעיית הפנסיה, הגידול באורך החיים מצד אחד ועל אבטלה מצד שני (זאת תלונה בלתי מבוססת שנפוצה גם אצלנו). בעיה של פנסיה לאנשים מבוגרים יכולה להתקיים רק כאשר חסרים עובדים ולכן צריך להעסיק את העובדים הקיימים עד גיל יותר מבוגר. במצב הנוכחי חסרה עבודה, רוב העובדים מפוטרים הרבה לפני גיל הפנסיה ואין שום טעם להעלות אותו.

אצלנו להבדיל מאירופה אין כמעט פליטים ממדינות מוסלמיות, רובם באים מדרום סודן ואריתריאה, הסיבות לבואם אלינו תלויות בזהות ספק האינפורמציה. על פי העיתונות הם כאן בכדי לתת למירי רגב, אלי ישי, איילת שקד ועוד כמה פוליטיקאים שוליים כותרות ראשיות. על פי דוברי ממשלת ישראל הם הסיבה שהממשלה נכשלת ברוב מעשיה, והם טיפה פחות מסוכנים מפצצה אירנית.
אם תבדקו עם אנשי אירגוני הסיוע  לפליטים יתברר שעם הקטנת מספר החתולים והכלבים הנטושים, נשארו להם זמן וסימפטיה שמחפשים מטרה ראויה.
הפליטים עצמם אומרים שפשוט אין להם לאן ללכת, הארצות שלהם סובלות שלטון עריץ ועוני קשה, כן ככה זה פליטים לאורך כל ההיסטוריה.

אחד מחברי הרשת שלי תירגם לאחרונה מאמר רלבנטי למרות שהוא בן יותר מ- 70 שנים:
"איזה בית דין, בעצם, היה מעז לגנות אותנו לו הוקענו את פלישתם מעוררת ההשתאות של קופים לפריז ולצרפת? אי אפשר שלא לדעת שלפני שנים השתקעו הקופים באזורים מסוימים, ואף בגני חיות. כיום אפשר לראותם בכל מקום... יש להכיר בכך שמתפתח בקרב הציבור תסביך אנטי-קופי חזק למדי. הולכים לתיאטרון? האולם מלא בקופים. הם נתלים מכל פינה, ביציעים, מאחורי הקלעים. באוטובוס, ברכבת התחתית? קופים. אני מתיישב לתומי בבית קפה? מימיני ומשמאלי, שניים או שלושה קופים תופסים מקום: מיומנותם לחקות את תנועות בני האדם מביאה לכך שלעתים אין מזהים אותם מיד... הדבר המכונה אנטישמיות (המשיכו לקרוא, בבקשה) הופך מדי יום לצורך חיוני! " את הדברים האלה כתב רובר ברזייאק (Brasillach), עיתונאי וסופר צרפתי נחשב, כמה שנים לפני השואה "שלנו", בעת שמהגרים יהודים ממזרח אירופה הגיעו לצרפת. לאחר השחרור מהכיבוש הגרמני נשפט ברזייאק והוצא להורג בירייה בפברואר 1945. אבל אסור כמובן להשוות אצלנו יותר קל להבחין בהבדלים.

אבל המדור שלי לא עוסק בכל נקודות ההשקפה האלו, כאן אני מתמקד בכלכלה ולכן מעניין לראות את התפתחות בעיית הפליטים בעולם בראי ההתפתחות הכלכלית.

בתרשים המצורף לקחתי נתונים מאתר הבנק העולמי והשוואתי נתונים של הכנסה לנפש בין ארצות מפותחות לארצות עניות. ניתן לעקוב אחר הפערים בין ארצות ה- OECD לארצות עניות באמצעות הקו האדום. אנחנו רואים שבשנות השישים הפער בין אדם בארץ עשירה לענייה היה פי 18-20, בשנות ה-80 הוא מתחיל לגדול באיטיות. קצב הגידול מתגבר בשנות ה – 90 ובשנת 1996 הוא כבר פי 76, השיא מגיע בשנת 2001 פי 81, בשנת 2005 מתחילה ירידה ובשנת 2011 הפער יורד עד פי 53.


פערי הכנסה בין אדם במדינה עניה לאדם באחת ממדינות OECD והכנסה לנפש במדינות עניות מקור: הבנק העולמי.

בעשורים האחרונים גדלה ההגירה מארצות עניות והפערים האלו יכולים להסביר את התגברות ההגירה. נוסיף להגדלת הפערים גם את העובדה שהחל משנות ה- 80 ועד סוף שנות ה- 90 רמת החיים בארצות העניות, נמצאה בירידה (הקו הכחול) ובאופן כללי היא כמעט לא משתנה והסיבה הכלכלית ברורה.

מה מסביר את הירידה ברמת החיים, השינוי בפערים, והתגברות העריצות בארצות עניות? לדעתי סקירה קצרה של השינויים במדיניות הכלכלית העולמית יכולה לתת תשובה טובה.
בין השנים 1945-1973 הייתה המדיניות של  כלכלה מנוהלת וצמצום פערים, בינואר 1973 החליט נשיא ארה"ב (ניקסון) לשנות את המדיניות לכלכלת שוק חופשי. הוא ביטל את ההסכמות הבינלאומיות ונייד את הדולר. לצעד הזה הייתה תוצאה, לקראת סוף 1973 העולם נכנס למשבר פיננסי שמכונה משבר הנפט (כל המוצרים התייקרו אבל הנפט תפס את הכותרות). המשבר הזה ייצר אינפלציה עולמית וגידול באבטלה תופעה שחלק מהכלכלנים לא ידעו להסביר וקראו לה סטגפלציה.
המשבר פגע בכל המדינות ובמשך עשור שנים הכלכלה העולמית נתקעה, המדינות המפותחות מצאו דרכים להיחלץ מהמשבר והחל מ 1983 הגדילו פערים בינן לבין המדינות העניות. חלק מהפתרונות של העשירים היה כרוך בניצול המדינות העניות ע"י קניית חומרי גלם ועבודה בזול, ומתן הלוואות בריבית מופרזת. בסוף שנות ה- 80 התמוטטה ברית המועצות, נביאי השוק החופשי בארה"ב חגגו, קראו לזה "עולם שטוח" ו"קץ ההיסטוריה".
בשנים שלפני התמוטטות בריה"מ חשש הממשל בארה"ב לפגוע במדינות זרות, היה סיכוי שהן יעברו לתמוך בגוש הקומוניסטי, אבל עם התפרקות בריה"מ למדינות עצמאיות נפרץ המחסום הזה. בשנת 1994 מוטטו תאגידים בינלאומיים את כלכלת מקסיקו, בסוף שנות ה- 90 את מדינות מזרח אסיה (נפילת הנמר האסייני). החגיגה נמשכה דרך משבר ההי-טק והסתיימה רק במשבר של 2008.
כפי שראינו קודם, הפערים בין המדינות העשירות לעניות עוקבים באופן צמוד אחרי השינויים האלו, הם יציבים עד סוף שנות ה- 70, גדלים במתינות בשנות ה- 80, מאיצים בשנות ה – 90, קטנים בשנות 2000 ומאז מתייצבים. המשבר הפיננסי פגע כידוע בעיקר במדינות העשירות (לכן ישראל ניצלה ממנו באופן יחסי).

התיאור הארוך הזה מסביר טוב את הפערים אבל לא את הסיבות לעריצות במדינות עניות וגם לא את הגידול במספר הנמלטים מהמדינות האלו. לדעתי הסבר לתופעות אלו נמצא בתחום הנפש לא בתחום הכסף. במשך השנים האלו בהן המדינות העניות נשארות עניות הלך וגבר התסכול והתחושה שאין מוצא מהעוני, זה הוליד שלטון אלים והגירה.
באותו זמן התחוללה מהפכת התקשורת. רדיו טלוויזיה ועכשיו  אינטרנט מגיעים כמעט לכל פינה נידחת בעולם. מי שהיה מתוסכל מהעובדה שאינו יכול לספק מים ואוכל לילדיו, יודע שישנם מקומות אחרים, הוא ראה את זה ברשת. שני הדברים האלו מניעים אנשים לדאוג למשפחתם והם באים לשבור שבר בעולם ה"מתוקן", בדיוק כמו שאבותינו ירדו מצריימה, העולם המתוקן של הימים ההם.
עוברים ממדינה ענייה עם שלטון בלתי מתפקד למדינה עם שלטון יציב ועושר.
אז מה אפשר לעשות עכשיו? אפשר לשנות, כבר כמה שנים אנחנו יודעים שהשיטה הכלכלית הקיימת פחות יעילה ויוצרת פערים לא רק בין מדינות, כי אם גם בתוך מדינות. צריך לנהל את הכלכלה לטובתנו ולטובת הפליטים האפריקאים, אנחנו באותה סירה. צריך להפסיק לנצל את המדינות העניות ולהשקיע בפיתוח שלהן.
אם ישראל תפסיק למכור לסודן אריתריאה ומדינות עניות נוספות נשק ושיטות רציחה, אם הממשלה תאסור על חברות ישראליות להשתתף בשוד אוצרות הטבע של המדינות האלו.
אם נחזור לסייע להן בידע בתחומי ההנדסה, החקלאות והרפואה כפי שעשינו בימים המוסריים שלנו.
אם נלמד את הפליטים שהגיעו לכאן אזרחות, תעשיה, רפואה וחקלאות, אם נסייע להם לתקן את המדינות שלהם, יהיו להם ולנו חיים הרבה יותר טובים.

יום שישי, 17 בינואר 2014

לינדון ב. ג'ונסון הנשיא ה- 36 של ארה"ב ומדינת הרווחה האמריקאית.



                                                                                                                                                               או: האם המהפכה איכלה את עצמה, ג'ונסון הכשיל את עצמו, או שהרעיון היה טוב מכדי להתגשם.

במלאת חמישים שנים (08 ינואר 1964) לתוכנית למלחמה נגד העוני בארה"ב, מלחמה שכמעט הצליחה.
לינדון ג'ונסון סגן נשיא ארה"ב התמנה לנשיא לאחר רצח ג'ון פ. קנדי בשנת 1963, ממשל קנדי ג'ונסון אופיין בהבטחות גדולות בזירה הפנימית והחיצונית של המדינה האמריקאית. קנדי וג'ונסון ראו את עצמם כממשיכי דרכו של פ.ד. רוזוולט. תקופת הנשיאות של שניהם אופיינה בצמיחה כלכלית גבוהה, מעורבות רבה של הציבור, פריחה תרבותית, ואופטימיות גבוהה. ג'ונסון וקנדי היו ממשיכי רצף של שליטה דמוקרטית בנשיאות. הם נבחרו לאחר תקופת נשיאותו של אייזנהאואר גיבור מלחמת העולם ה- II והרפובליקאי היחיד שנבחר בתוך התקופה הכי ארוכה בהיסטוריה של שלטון המפלגה הדמוקרטית 1933-1969. קנדי היה בעל ניסיון בין לאומי, מאפיין נדיר בפוליטיקה האמריקאית. לג'ונסון לא היה ניסיון כזה ולאחר המינוי שלו התרכז בעיקר במדיניות הפנים. ג'ונסון רצה מצד אחד להפוך את ארה"ב למדינת רווחה. זאת משמעותה של התכנית שהציג בשנת 1964 – "החברה הגדולה" ומצד שני הסלים את המלחמה בווייטנאם. המחאה נגד המלחמה התעצמה לממדים אדירים, ג'ונסון ויתר על המועמדות לנשיאות בשנת 1968, ניקסון נבחר, ביטל את הסכמי ברטון וודס והוביל את ארה"ב לקוטב השני של ההתנהגות הכלכלית, קפיטליזם תאגידי, משברים כלכליים ועוני קיצוני.
לאחר הירצחו של קנדי בנובמבר 1963 (איפה היית?) נותרו לג'ונסון שמונה תחתיו 11 חודשים לשכנע את הציבור לבחור בו בבחירות של 1964. ראשית השלים את החקיקה שהבטיחה שוויון אזרחי, זכויות אזרח, וזכויות הצבעה ללא לבנים, המשיך עם חוק שבא להבטיח הזדמנות שווה בקבלה לעבודה, הקים משרד להזדמנויות בכלכלה ופעל למען תעסוקה מלאה. תוך כדי המרוץ לנשיאות הכריז ג'ונסון על מלחמה בעוני, הוא קרא להקים את "החברה הגדולה" - תכנית להפוך את ארה"ב למדינת רווחה. את נאום החברה הגדולה / בזמנכם, נשא באן ארבור (האוניברסיטה של סטיב גודמן שכתב בשמחה את City of New-Orleans בביצוע ארלו גאטרי על יום אחד בו פיקשש בכוונה את התחנה שלו והמשיך עם הרכבת לניו-אורלינס, למרדי גראס (מה המשמעות? לא ברור. למה זה חשוב כאן?)- אופ טופיק / אסוציאציה פרועה), באצטדיון הפוטבול המקומי מול כ- 85 אלף איש הוא נשא נאום משכנע של 20 דקות. הוא דיבר על האדם בימינו, ימים בהם .. "כל ילד יכול למצוא את הידע שיעשיר את מחשבתו, להגדיל את כישוריו ... מקום בו פנאי רצוי ומשמש למחשבה ופיתוח עצמי לא לשיעמום וחוסר מנוחה.... מקום בו עיר האדם לא משרתת רק את צרכי הגוף ואת המסחר כי אם גם את התשוקה ליופי והצורך בקהילה",  הקהל הריע לו 29 פעמים. ג'ונסון להבדיל מקנדי לא היה נואם דגול אבל בנאום הזה הצליח לסחוף את הקהל ולטעת בו תקווה, שלא כמו קנדי הוא ידע יותר על נושאי פנים מאשר על נושאי חוץ. היו לו ניסיון רב בעבודה פרלמנטרית, כשרון ופתיחות שאפשרו שיחה ושיתוף פעולה עם מגוון גדול של אנשים ודעות.
כאשר לא הצליח לשכנע "בטוב" השתמש ב"טיפול ג'ונסון" – ראשית למד כל פרט על האיש ואז הלך לדבר אתו פנים אל פנים. ג'ונסון התנשא לגובה 193 ס"מ הוא היה עומד צמוד לנשוא "השכנוע" שולף מכיסיו ניירות עם כל הנתונים הרלבנטיים בין אם מדובר על נתונים בנושא או נתונים על הנשוא, מתקפה כזאת הייתה יכולה להמשך עד 4 שעות ורק מעטים לא "השתכנעו".

זאת הייתה תקופה בה הליברליזם השמאלי היה בשיא כוחו, שלא כרגיל גם מוקדי כוח שהיו בשליטת הרפובליקנים כמו בית המשפט העליון, וחלק מחברי הקונגרס שיתפו פעולה בחתירה לחברה יותר צודקת. ג'ונסון חשש שמנהיגי המאבק לשוויון זכויות כמו מרטין לותר קינג יוחלשו על ידי הדלפת רכילות שנאספה בידי ה- FBI , הוא ידע שזה עלול לפגוע במימוש זכויות ההצבעה. לכן שמר על קשרים הדוקים עם רוב המנהיגים של הקבוצות האקטיביסטיות והגן עליהם מפני המשטרה וה- FBI.
ג'ונסון היה אדם עם מעט מאוד אמונה בבני אדם בפוליטיקה, הוא חשב שהם פועלים מתוך חישובי תועלת, כמו זה טוב בשבילי או רע בשבילי. אחד הפעילים המרכזיים של המפלגה הדמוקרטית באותה תקופה אמר עליו שהוא היה הפוליטיקאי הכי טוב שפגש אי פעם. הוא אמר כי ג'ונסון הסביר לו פעם מדוע הסכים לוותר על הצבעה מסוימת "אתה צריך להיות דמגוג בהרבה מקרים שוליים אם אתה רוצה להבטיח שתוכל לבצע את הדברים הגדולים שחשובים לך".
חוקים תיקונים ומוסדות שנעשו בתקופת ממשל ג'ונסון:
החוק להגנת שטחי בר שכלל למעלה משלושים ושישה אלף קמ"ר מוגני פיתוח מסחרי.
חוק בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים הבטיח מימון למערכת החינוך הציבורית.
חוק זכויות ההצבעה ביטל הגבלות (חלקן בתוך מדינות) שבאו להקשות על קבוצות מיעוט ועניים להצביע בבחירות.
מדיקאר נוסדה כדי להבטיח את בריאותם של המבוגרים והעניים בחברה.
מדיקאייד למען בריאותם של ילדים ממשפחות שאינן יכולות להבטיח לעצמן טיפול רפואי נאות.
מימון ציבורי ליוזמות תרבותיות ואומנותיות.
תיקון חוק ההגירה כך שלא יהיה ניתן להפלות קבוצות אוכלוסייה שנות.
חוק הדיור הציבורי ודיור בר השגה. – הקמת המשרד לדיור ופיתוח עירוני ומינוי רוברט וויבר, שר אפרו-אמריקני ראשון בהיסטוריה.
חוקי זיהום מים ואויר תוך החמרת האכיפה על ידי הקונגרס.
הוחמרו תקני הבטיחות הנהוגים במוצרי צריכה.
סנגוריה ציבורית
חוק השידור הציבורי להבטחת שידורי טלוויזיה ורדיו לימודיים וגם שידורים לא מסחריים.
אבל הימים היו ימי המאבק הבין גושי, השטן שהילך אימים על כולם היה הקומוניזם, כפי שלפניו הילכה אימים היהדות העולמית והיום האיסלם. ארה"ב הייתה שקועה עד צוואר במלחמת וייטנאם, בכל שנה משנותיו של ג'ונסון גדל בווייטנאם מספר החיילים של קואליציית המדינות בהובלת ארה"ב, כך גם האבדות והשערוריות.

מלחמת וייטנאם וההשפעות שלה התעצמו וג'ונסון הבין שהמלחמה הולכת להרוס את התכניות החברתיות שלו.
 “That bitch of a war killed the lady I really loved -- the Great Society.”
המלחמה הייתה בעצם ירושה. מין ילד לא חוקי שנוצר בידי ממשל אייזנהאואר הרפובליקאי שקדם לקנדי וג'ונסון. כאשר נחתמו ההסכמים בין המעצמות בנושא וייטנאם בשנת 1954 סירב אייזנהאואר לאשר את ההסכמים ועם נסיגת הצרפתים נכנסו כוחות אמריקאים במקומם. ממשלי קנדי וג'ונסון היו אחוזים בחרדה האדומה – פחד מהשתלטות הקומוניזם על העולם (דומה לחשש מהשתלטות האסלאם הקיצוני היום). כבר בשנת הנשיאות הראשונה של קנדי גדלה המעורבות בווייטנאם ממספר מאות יועצים עד 16 אלף והעזרה הכלכלית גדלה פי שנים עד כמעט חצי מיליארד דולר. עד הבחירות של 1964 היו סדרי כוחות אמריקאים קטנים שלחמו לצד הכוחות הדר' וייטנאמיים. במהלך הבחירות הודיע ג'ונסון כי תפקידם של הכוחות האמריקאים הוא סיוע בלבד והם לא יחליפו את הכוחות הדר' וייטנאמיים. הגישה של ג'ונסון הייתה ניצית "אם נעזוב את וייטנאם היום, נילחם מחר בהוואי ובסאן פרנסיסקו בשבוע הבא". מיד אחרי הבחירות (בשנת 1965) בהן השיג ניצחון סוחף שוכנע ג'ונסון ע"י הצבא האמריקאי ומאוחר יותר בעיקר ע"י גנרל ווסטמורלנד כי יש לשלוח לוחמים אמריקאים להגן על בסיסי ה"יועצים" האמריקאים בווייטנאם. כאן הייתה התחלת מבצע "רעם מתגלגל", מבצע מוגבל למשך 8 שבועות, שנמשך 3 שנים. מה שהתחיל כמעורבות מוגבלת הגיע להיקפים שאפילו הניצים של משרד ההגנה האמריקאי לא שיערו. בשלבים שונים של המלחמה הזאת הועברו לנשיא ג'ונסון גם ידיעות מפוברקות שמטרתן הייתה להגביר את המעורבות האמריקאית בווייטנאם. הפיקוד הצבאי ראה במלחמה סוג של אימון מתמשך והזדמנות לבדוק שלל אמצעים שחוקיותם בספק, רוחות של שלום ופיוס לא נשבו בו בצבא האמריקאי.
כמו מנהיגים רבים גם ג'ונסון אהב נשים ולא הסתפק בבת זוגו ליידי בירד ג'ונסון שהייתה אישיות מרשימה בכל קנה מידה ומילאה תפקיד חשוב בממשל שלו. להבדיל מפרשיות המין של רוזוולט, קנדי ואחרים ישנן עדויות כי ג'ונסון חיפש בנשים האלו גם נחמה אימהית ולאו דווקא חיזוקים לגבריות.
ג'ונסון היה מנהיג בירוקרטי בקיא מאוד בפוליטיקה האמריקאית שהשיג מטרות רבות בהצלחה שקשה למצוא כמוה בהיסטוריה. החל מהרפורמות החברתיות להן הצליח להשיג תמיכה גם בקרב מנהיגים שמרניים, ועד צעדים משמעותיים מאוד במהלך מלחמת וייטנאם כמו החלטת "דרום מזרח אסיה" (מפרץ טונקין) שהתקבלה בקונגרס כמעט פה אחד (שני מתנגדים). ניהול מלחמת וייטנאם מול ניהול הכלכלה האמריקאית הם שני פנים של ל.ב. ג'ונסון, בשניהם חסר אמון בסיסי בבני אדם אבל באחד הוא בעל חזון אוטופי של חברה גדולה ובשני הוא בעל חזון אפוקליפטי של השתלטות קומוניסטית על העולם. הוא חשב שהדרך הנכונה לנהל את העולם היא בכוח גדול בזירה הפנים אמריקאית של הממשל פדרלי ובזירה הבין לאומית ע"י שימוש בכוח צבאי. ג'ונסון חווה ילדות קשה שלא הקנתה לו בסיס לאמון בבני אדם. אביו היה נוכח נעדר ואמו בעלת האישיות הגבולית לא נתנו לו את התמיכה הנדרשת בכדי לפתח ביטחון עצמי. למרות גודלו הפיסי, האינטליגנציה הגבוהה שלו, ההבנה שלו בבני אדם וכישוריו המיניים, ג'ונסון היה חסר ביטחון עצמי ולפעמים סבל מתקפות פרנויה. תכונות האישיות וההצלחות הרבות שלו כמנהיג המיעוט הצעיר ביותר בסנאט, מנהיג רוב אגדי, הניצחון בבחירות 1964 וההישגים האדירים בתחום מדיניות הפנים בתקופת נשיאותו לא יכלו למלא את מה שהחסירו הוריו בילדותו. חוסר הביטחון הפנימי לא אפשר לו לבחון את מלחמת וייטנאם באופן שקול ולהימנע מההסלמה שהביאה את סוף נשיאותו והכשילה חלק ניכר מתכנית "החברה הגדולה" שהייתה העיקר בעיניו. למרות שג'ונסון לא הצליח להגשים את החלק הארי של תכניותיו אפשר למנות אותו בין הנשיאים החברתיים הגדולים של ארה"ב יחד עם ד. רווזוולט, ת. רוזוולט והרבה לפני חביב הציבור ג'.פ. קנדי. ג'ונסון היה כנראה אחד המנהיגים הראשונים בעולם שזיהו את הקשר בין סביבה וחברה והוא הוביל רפורמות לא מעטות בשני התחומים. בנאומים שנשא ובמעשיו ניכרת הידיעה שיש להגביל את יכולת ההון לשלוט באדם ובסביבה, וההכרה בסכנה שהגישה הקפיטליסטית מהווה עבורם.
לינדון ביינס ג'ונסון היה מנהיג ליברלי - שמאלי - אבל חסר אמון בבני אדם, שניסה להגשים אוטופיה. בבית הוא עשה זאת באמצעים דמוקרטיים חצי לגיטימיים, ובחוץ באמצעות כוח קולוניאליסטי חסר מעצורים מוסריים. הקונפליקט הפנימי בין שתי הגישות האופטימית – אוטופית, והסקפטית – חסרת אמון בבני אדם, לא איפשר לו רגע של נחת והוא מתואר כדינמו אנושי. במידה מרובה אפשר לומר כי התכונות שסייעו לו להוביל רפורמות חשובות מאין כמותן הכשילו אותו בסופו של דבר. חלק מבוחריו והאקטיביסטים שתמכו בו בנושאים הסביבתיים והחברתיים לחמו נגדו בנושאי מלחמת וייטנאם ובכך כרתו את הענף שהוא והם ישבו עליו, הוא עשה בדיוק אותו דבר. החרדה שלו מ"הסכנה" הקומוניסטית הייתה כה גדולה שלא אפשרה לו לראות פנים שונים של המציאות והכשילה את השגת מטרתו העיקרית. הרעיון שהוביל: "מדינת רווחה בארה"ב", היה אפשרי להגשמה, אבל המהפכנים שהוביל ואופיו האישי הביאו לכישלון.
קשה לשער מה היה אילו, אבל על פי תוצאות הבחירות של המפרי מול ניקסון (1968), יש להניח כי לו היה ג'ונסון מתחרה במערכת הבחירות היה זוכה, אלא שהוא ירד מהבמה ולא בחן את הסיכוי. האם הוא עשה את זה משום שהאנשים איתם הזדהה הפסיקו לתמוך בו בגלל מלחמת וייטנאם והוא הרגיש נטוש כמו בילדותו? בשנת 1967 אמר לשני עוזרים שלו: "אתם יודעים מה ההבדל בין ליברלים לקניבלים? קניבלים אוכלים רק את האויבים שלהם." או שאולי חשב שפשוט אין לו סיכוי? דבר אחד בטוח, לו התמודד ולו נבחר, פני העולם היו היום שונים במידה משמעותית ולטובה.
תודות: כל האנשים והמוסדות שמעלים הקלטות, מאמרים, מחקרים ועבודות לרשת ומאפשרים למי שרוצה ללמוד, לא את כולם הזכרתי, אבל בלעדיהם הייתי צריך לנסוע לספריה בארה"ב וזה הרבה יותר קשה מאשר לשבת בבית על יד המחשב.