יום חמישי, 20 בינואר 2011

על חדשות גז ודמוקרטיה


ישראל נמצאת כנראה בין יצרני החדשות הכי אינטנסיביים בעולם לכן תשומת הלב שלנו מתפזרת על נושאים רבים ולפעמים אנחנו מחמיצים דברים חשובים.
אחרת אני לא יכול להסביר איך נושא חלוקת ההכנסות מתגליות הגז בים התיכון לא נמצא כל הזמן בראש החדשות.

נכון שליברמן מתגעגע למשטר טוטליטארי ועושה פרובוקציות, ונכון שהעובדים ברבים מענפי המשק שובתים כי מצבם הכלכלי מתדרדר. גם לבנון ומלחמותיה הפנימיות מדאיגה, ובעולם יש חדשות כי אוסטרליה טובעת, וכאן הקימו ועדה לרעידות אדמה ומשדרים לנו תשדירי הפחדה.
גם החורף בחדשות כי הוא כזה שחון וחם, ובברזיל וסרילנקה הגשמים הם בעצם שיטפונות שקוברים אנשים וישובים, וישנם חילופי דברים רעשניים עם הטורקים, והעולם מכיר בפלשתין, ויש מתנחלים ואבנים עפות ורבנים קשקשנים והמון שנאה וגזענות.
אפילו אהוד (אני לא אשם) ברק הרגיש מוזנח ונשכח וייצר חדשה (טובה).

אבל מה עם הגז? הרי שנים רבות כל כך קינאנו בשכנים, כל כך הרבה זמן אמרנו, התפללנו: "אם רק היה לנו נפט", והנה זה כאן וזה לא תופס את תשומת הלב הציבורית.
הרי תגליות הגז אם רק ינוהלו נכון ואם קברניטי הכלכלה ילמדו קצת מנורבגיה ....
רק ברוני הגז החדשים לא שוקטים ולא שותקים, הם רצים לכל מיקרופון ובוכים בכי תנינים, שוכרים משרדי לובי יחסי ציבור ופרסומות יותר מאשר במערכת בחירות.

אולי אנחנו לא מדברים על זה כי אנחנו כל כך התעשרנו?, הרי ראש הממשלה ושר האוצר ונגיד הבנק כולם מספרים לנו שהמשק צמח יותר מכל מדינות המערב. נכון שבכללי ובכלכלי אירופה מתעשרת ומתרחקת מאיתנו, נכון שסין והודו מתעשרות ומתקרבות.
אבל אם מספר העניים עולה, והצמיחה שאוהבים להתגאות בה נוגעת רק באלפיון העליון אז איך זה שאנחנו לא יוצאים לרחובות לדרוש את חלקנו באוצרות הטבע שלנו? למה אנחנו משאירים גם את זה לאלפיון?

והשאלה הכי גדולה איך אנחנו לא קמים על מי שקם לכלות את הדמוקרטיה שלנו? איך אנחנו שותקים כשמתקיפים את הנבחרים שלנו? אני מתכוון לאלו האמיצים שנלחמים עבורנו.
כמה חברי כנסת או פקידי ממשלה יסכימו להלחם בשביל הציבור בפעם הבאה, אם עכשיו אנחנו יושבים בשקט שותקים להתקפות ולא נותנים גיבוי למי שנלחם עבורנו?
הויכוח הגדול שיש כאן הוא למי הזכות להחליט מה קורה בישראל להון או להמונים, ופחות על אחוזי התמלוגים.
אנחנו שותקים כאשר נפתחת התקפה אישית ותקשורתית נגד זכותנו על משאבי הטבע שלנו.  אבל כשיש ויכוח על גבול הצפון/גדה/רצועה, אם יעבור מטר לכאן או מטר לשם כולנו צועקים ומפגינים ונואמים למרות שמדובר מקסימום בעץ אחד ושני שיחים.
כשלוקחים לנו גז או פוספט, או אשלג אסור לנו לישון, זה חלק מהעתיד שלנו וצריך לצעוק בקול גדול: עד כאן!

להצטרפות למאבק:

ראש-פנה אתר שחזור מושבת ראשונים


אתר שיחזור מושבת ראשונים (מה שכולנו מכירים כ"אתר השחזור") היה תמיד מקום של ויכוח בין גישת הפיתוח לגישת השימור. בחודשים האחרונים הויכוח הזה התפתח לגיוס חברים מסיבי ויש סיכוי שבעוד מספר חודשים העמותה תגיע לשיא מספר החברים.
התומכים בפיתוח מאמינים שצריך להשקיע הון בבינוי פיסי כמו מבואה בוואדי ומלון יוקרתי על יד מלון אלתר שוורץ. הם חושבים שהשקעה כזאת תביא יותר מבקרים, יותר פעילות ויותר כסף לאתר ולמושבה. לדעתם האתר הוא חלק מתשתית התיירות של ראש-פנה והנושא ההיסטורי עם כל חשיבותו לא עומד בזכות עצמו.
המשמרים רוצים לשחזר את האתר כפי שהיה לפני מאה ומשהו שנים, לדעתם חשיבותו ההיסטורית של האתר עומדת בפני עצמה.
בתווך ישנם כמובן כאלו שחושבים שיש מה לפתח ויש מה לשמר והם תומכים בחלק מהיוזמות של המפתחים ובחלק מהעמדות של המשמרים.

אני חושב שהעובדה שהויכוח מביא לעמותה כל כך הרבה חברים חדשים מבורכת. אני אשמח אם כל תושבי ראש-פנה יהיו חברים פעילים באתר שהוא הבסיס שלנו, השורש ממנו יצא היישוב הזה. אני מברך גם כאשר אנשים שאינם גרים בראש-פנה מצטרפים ומביעים אכפתיות, חשוב לזכור כי האתר הוא אתר לאומי ושייך לכל תושבי ישראל.
באופן אישי מקומי עם המשמרים, אני רואה באתר פיקדון מקודמינו שעלינו להעביר ללא פגע לדורות הבאים. אני חושב שמלון אלתר שוורץ צריך להיות משוחזר, לדעתי מי שמנסה לבנות על ידו מלון יוקרתי מנצל את היוקרה של המקום ולא מביא יוקרה.
אני חושב כפי שכבר כתבתי שאין צורך במבואה בוואדי ואפשר במקום זה לדאוג לרכבת גלגלים מהאזור המסחרי שתביא מבקרים לאתר בחגים ותספק תחבורה ציבורית בתוך ראש-פנה בימי חול.
לדעתי מיסחור של האתר יגרום לכך שהתושבים שגרים בו כבר שנים יסבלו מעבר לגבול הסביר.
כשאני מסתכל על השיפוץ שעשו לנגרות בבית הכנסת העתיק אני נחרד. כשאני רואה באיזה חוסר מקצועיות החליפו לו את הגג, איך קונסטרוקציית עץ מעולה שהחזיקה יותר ממאה פינתה מקום לקונסטרוקציה מודרנית זולה אני אַבֶל.
אני זוכר כיצד השקיעו הון בפיתוח המקווה מתחת בית הכנסת במקום לשמר את המקום כפי שהיה, ואני מתכוון לעשות מה שביכולתי כדי למנוע מעשים כאלו בעתיד.

בשבוע האחרון פוזרו כאן מכתבים בנושאים ציבוריים והתחשבנות מי עשה והאם שתפו או לא את הציבור. בעוד שנתיים, או עשר, או עשרים, יבואו  כל מיני לשעברים ולשעתידים ויגידו: אבל אני התכוונתי רק קומה, רק שתי קומות, רק 2.5 קומות..... עזבו אתכם מכל אלו.
אם אתם רוצים להשפיע על העתיד דרך שימור ההיסטוריה, אם חשוב לכם שילדי ילדכם ידעו מה היה כאן ואיך זה התחיל, הצטרפו גם אתם לעמותה ותביעו דעה.

יום רביעי, 5 בינואר 2011

מים = חיים






על סדר היום הציבורי עולה בימים אלו שאלת ההפרטה של הספקת המים, מהרשויות המקומיות לתאגידים עירוניים שבהמשך ימכרו ע"פ החוק לידים פרטיות.
השאלה עולה לא משום שזה צעד לא מוסרי אלא מפני שהתברר פעם נוספת, שהעברת נכסים ציבוריים בניהול נבחרי ציבור לתאגידים מכווני רווח בניהול אנשי מקצוע, מייקר את התוצאה.
כחסיד שיטת ההפרדה (בין נושאים שונים)  אני משאיר את החשבונאות לחשבונאים ועובר לדברים היותר חשובים.

הזכות למים הוגדרה כזכות אדם בסיסית וחיונית לחיים ע"י האו"ם, חלק מהמדינות גם הוסיפו אותה לספר החוקים שלהן. במעשיהם אלו הכריזו האו"ם והמדינות כי מים אינם סחורה.
בשנת 2001 חוקקה הכנסת חוק שמפריט את הספקת המים לאזרחים. המשמעות החברתית של ההפרטה הזאת כפולה, ראשית הסרת האחריות מהמדינה להבטחת זכות אדם בסיסית. שנית זאת הסרת האחריות של המדינה לחייו של האדם (כי מים חיוניים לחיים) וכאן מדובר בצעד יותר חריף אפילו מנטישת האחריות לחופש הדיבור.
יש לזכור כי הפרטה דומה שבוצעה באנגליה ווילס לפני 20 שנים הביאה לניתוק הרבה אלפי משפחות שלא עלה בידן לשלם את מחיר המים.

האם יש לגבות מחיר "ריאלי" למים? אחת מהזכויות של חברה דמוקרטית היא להחליט מה סדר העדיפויות שלה. חברה יכולה להחליט כי ברצונה לטפח גינון או הגיינה ציבורית, מזרקות ליופי או מרחצאות לשיפור קשרי קהילה. זכותה של חברה אנושית להחליט שמחיר המים ירד וישקף את הסדר הזה. היא יכולה להחליט על כל תעריף שהוא ובלבד שהדבר נקבע באופן דמוקרטי ע"י נציגים נבחרים ולא ע"י ועדה מקצועית. כאשר ועדה מקצועית שוקלת מה יהיה מחיר המים היא עושה זאת על פי פרמטרים חשבונאיים שאינם משקפים את סולם הערכים של החברה.

חברה דמוקרטית יכולה גם להחליט על שימושי מים שאין אפשרות לקבוע להם מחיר, כמו הזרמה אל הטבע. כפי שרשות הטבע והגנים, רשות המים והמועצה המקומית ראש-פינה החליטו, והיום משאירים את רוב מי המעיינות של ואדי ראש-פינה בטבע. היא יכולה לספק מים במחיר שונה לחקלאות, תעשייה, תיירות.
היא יכולה לספק מים בתעריפים מדורגים לפי סולם חברתי כלכלי בכדי להקטין פערים בחברה.
אין סיבה שמחיר המים ישקף את עלות ההפקה במקומות שונים. האם מישהו מציע להטיל את העלויות העודפות של מיגון שדרות וקריית שמונה נגד קסאמים וקטיושות על התושבים? מדוע להטיל על תושבים עלויות עודפות של מים, מה ההבדל המהותי בין חובת המדינה לספק ביטחון לחובתה לספק מים?

יש טענה בדבר ניהול כושל של מערכות מים ע"י רשויות מקומיות מסוימות. כאשר רשות מקומית נכשלת במילוי תפקידיה משרד הפנים משהה את הדמוקרטיה וממנה לה ועדה קרואה לזמן קצוב. אם רשות איננה מצליחה לספק מים באיכות טובה ובתחזוקה נאותה. ניתן להפעיל עליה את אותו כלי לתקופה מוגבלת ולאחר מכן להשיב את הדמוקרטיה.
אם מודדים את עלות הדמוקרטיה בכלים חשבונאיים מקובלים יוצא שהיא מערכת יקרה.
אבל כשמסתכלים על העולם בולטת העובדה שמדינות דמוקרטיות נמצאות בראש הסולם הכלכלי אז אולי זה לא מתמטי אבל זה בהחלט משתלם.
קריאה נוספת וקישורים:
עמית הרפז