יום ראשון, 12 בדצמבר 2004


דצמבר 2004


"העיקר להיות בריא.."

א.

ישראל, מדורגת בעשירון העליון בדו"ח של אירגון הבריאות העולמי. האירגון בודק נתונים של תוחלת חיים, בריאות כללית של האוכלוסיה, תמותת תינוקות, ביטחון בריאותי, שוויון בריאותי ועוד. בכולם ישראל מדורגת בסביבות המקום העשרים, לפני מדינות כמו הולנד בלגיה אנגליה ואפילו דנמרק. הדו"ח מתייחס לישראל כאל מדינה מפותחת (מאמינים?) וממקם אותה במרכז הטבלה של המדינות המפותחות. במקום הראשון נמצאת יפן ובאחרון נמצאות ארה"ב ואירלנד.

צריך לבדוק את ההשקעה הישראלית בבריאות, כדי להבין עד כמה המציאות הזאת מפתיעה. כמו כל התקציבים שעניינם טובת האזרח הפשוט, גם תקציב הבריאות מתקצץ משנה לשנה. די אם נזכיר כי בתחילת שנות השבעים השקיעה המדינה יותר כסף (במונחים אמיתיים) בבנית בתי חולים מאשר בשנות אלפיים. הרופא הישראלי הממוצע, עובד במשמרות ארוכות מאוד ובלתי הגיוניות. בתמורה לזה, הוא מביא הביתה שכר קרוב מאוד לשכר המינימום. גם הציוד והאמצעים העומדים לרשותו של הרופא הישראלי, נחותים מהמקובל בארצות מפותחות.

על פי הדו"ח עלות הבריאות לאזרח בישראל עומדת על 1839$ לשנה (נתוני 2001) רק ספרד פורטוגל וניו-זילנד משקיעות פחות.

ההסבר הכי הגיוני שעולה על הדעת הוא ההון האנושי. במערכת הבריאות שלנו יש כנראה עובדים חרוצים, מוכשרים, וחדורי שליחות אנושית.

אילו היו כאלו אנשים במשרד האוצר, ישראל הייתה כבר מזמן המדינה הכי עשירה בעולם.

ב.

מעטים אזרחי המדינה ששמעו על הסכמי גאט"ס. הסכמי גאט"ס הם שורה של החלטות, שקיבלו מנהיגי העולם, לפתיחת השוק העולמי לתחרות בתחום השירותים. כיום מקובל להעביר מפעלי ייצור לארצות עם שכר עבודה נמוך. מטרת ההסכמים היא ליצור מצב דומה בתחום השירותים. השיטה היא מכרזים בין לאומיים, בהם יתחרו חברות ענק. חברות אלו יספקו שירותי בריאות, חינוך, חשבונאות, וכו', במחירים שחברות מקומיות אינן יכולות לעמוד בהם. לדוגמא: חברה המספקת שירותי בריאות תמכור אותם לאזרחים בישראל בזול - קופות החולים יכנסו לתחרות - חלק מקופות החולים יתחסל - הנותרות ירכשו ע"י חברות בין לאומיות - שרותי בריאות לאזרחים יעברו מידי גופים ללא כוונת רווח לגופים מסחריים גדולים - המחיר יעלה רמת הבריאות תרד - רמת הבריאות הממוצעת תרד מתחת למקובל בארה"ב = רמה של ארץ בלתי מפותחת.

על פי הסכמי גאט"ס התסריט הזה יכול לקרות, רק אם המדינה מחליטה לתת לגופים עסקיים לנהל מערכת בריאות. בישראל היום אין מצב כזה, אבל ב- 2005? על פי חוק ההסדרים לשנת ,2005 תוקם בישראל קופת חולים חמישית למטרות רווח. אתם מבינים למה?

ג.

ההשקעה האמריקאית בבריאות היא הגבוהה בעולם (4888$ לנפש בשנת 2001).

האמריקאים בניגוד לישראלים משקיעים בבריאות הרבה ומקבלים מעט. שביעית מהאמריקאים מתים בין הגילים 15 - 60, בישראל מוכת המלחמות מתים 30% פחות. תוחלת החיים בארה"ב 77.3 שנים בישראל 79.4 שנים. אורך החיים הבריאים (ללא צינורות ואביזרים טקטיים) בארה"ב 69.3 בישראל 71.4 שנים.

ההוצאה על בריאות נחלקת בין תשלומים פרטיים לתשלומים ממשלתיים. ההוצאה הממשלתית על בריאות בארה"ב היא 2168$ לאדם לשנה. כלומר 18% יותר מההוצאה הכללית על בריאות בישראל.

ממשלת ישראל מוציאה על בריאות רק 1272$ לאדם לשנה. כחלק מהמדיניות הכלכלית, החליטה ממשלת ישראל להגדיל את חלקם של האזרחים בתשלומי הבריאות, בכדי לחסוך (לכאורה).

בין השנים 1997 -2002 המדינה הגדילה את הנטל על הציבור ב - 20% כלל ההוצאה על בריאות עלתה ב - 200$ לנפש לשנה וכלל ההוצאה הממשלתית? (תתכוננו להפתעה) לא השתנה במונחים ריאליים.

כל אדם הגיוני (ובלבד שאיננו עובד במשרד האוצר), יכול לקרוא את הנתונים וללמוד את הנוסחאות הבאות:

1. ככל שהממשלה משתתפת יותר בהוצאה על בריאות כך יורד מחיר הבריאות ועולה איכות הבריאות.

2.ככל שהממשלה מקטינה את חלקה במחיר הבריאות ונותנת לגופים עסקיים להיכנס לתחום, עולה מחיר הבריאות איכותו יורדת והממשלה משלמת יותר.

ההסבר לפרדוקס בנוסחא השניה הוא: אירגונים עסקיים עובדים בשביל רווח לא בשביל בריאות, לכן מחיר הבריאות עולה. חלקם של האזרחים בתשלום גם הוא עולה, אלה שיותר ויותר אזרחים אינם יכולים לעמוד בתשלום ולכן המדינה מגדילה את העזרה לנזקקים. בסופו של תהליך אוצר המדינה משלם יותר כסף מאשר במצב בו הבריאות כולה משולמת ע"י הממשלה.

אני מקווה (מגזין ניו-סינטיסט מצטט מחקר המוכיח שתקווה, מאריכה חיים), שחוק ההסדרים 2005 יפול (כולו) ושכולנו נהיה בריאים ולא נזדקק לחסדי הממשלה המטופשת הזאת.

עמית הרפז

יום שבת, 1 במאי 2004

הניסוי הניו-זילנדי





ניו-זילנד מוכרת לרובנו כאי הכבשים, הבנג'י והתושבים הסימפטיים.

לאחרונה ניו-זילנד עולה לכותרות בדבריהם של שר האוצר נתניהו ונעריו. עד היום נהגו נתניהו וכו', להביא דוגמאות מתאצ'ר האנגלית ורייגן האמריקאי. נראה כי העובדה שהשניים חיסלו את כלכלות ארצותיהם הפכה כבר לנחלת הכלל, לכן התחילו להמטיר עלינו דוגמאות ניו-זילנדיות. שנו חז"לינו "הרוצה לשקר ירחיק את עדותו".

מעטים מכירים את ההיסטוריה הכלכלית חברתית של האי, שגודלו כגודל איטליה וחיים בו 4 מליון תושבים.

ניו-זילנד היא דמוקרטיה ותיקה, הראשונה בעולם שהנהיגה זכות בחירה לנשים.

מ-1936 עד 1984 הייתה מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית ברמה סקנדינבית +.

עד שנת 84 הייתה במקום מס' 4 מבחינת רמת חיים / הכנסה לתושב.

בשנת 84 נבחרה מפלגת העבודה הניו-זילנדית לממשלה, מיד לאחר הבחירות החלה במדיניות כלכלית קפיטליסטית נאו ליברלית הדוגלת בכלכלת שוק והקטנת כוח הממשלה בכלכלה. מדיניות זאת ידועה כ- "הניסוי הניו-זילנדי"  - במהירות של קפיצת בנג'י, חוסלה מדינת הרווחה - כל נכסי המדינה כולל זכויות הדיג במימי החופים הופרטו – הפיקוח הממשלתי (רגולציה) ירד לרמה הנמוכה בעולם – בוטלה זכות ההתאגדות – בוטלו כל הסובסידיות והמכסים – שער הדולר המקומי נוייד והשוק הניו- זילנדי נפתח לתחרות עולמית.

מטרות הניסוי היו צמיחה כלכלית ושיפור פריון העבודה.

בתוך כ- 4 שנים ירדו התפוקה המקומית לנפש השכר והתוצר הגולמי.

האבטלה עלתה, הפשיעה עלתה, רמת הבריאות והחינוך ירדו.

למרות זאת הניסוי נמשך בהנהגת ממשלות שונות, עד הבחירות בשנת 1999, הממשלה הנבחרת הודיעה על כשלון הניסוי, וחזרה לסוציאל-דמוקרטיה.

משרד האוצר הישראלי מנסה בשנים האחרונות ליישם בישראל את אותו ניסוי וחבל, מדובר בכישלון יקר וידוע מראש.

בשנת 1984 אחרי 9 שנים בראשות הממשלה, הודחה המפלגה השמרנית ברשות רוברט מלדון. נבחרה ממשלת עבודה, שר האוצר היה רוג'ר דאגלס. דאגלס החליט להגשים את החלום הרטוב של מילטון פרידמן ועדת מאמיני: "הקפיטליזם"/ "השוק החופשי"/ "נאו ליברלים"/"גלובליזציה".

בזריזות שאינה מאפיינת את תושביו השלווים של האי, הוא הפריט כל נכס ושרות ממשלתי שמישהו היה מוכן לקנות או לקבל במתנה. הוא מכר את היערות לתאגידים מלזיים ויפנים. את זכויות הדיג לתאגידים יפניים. את חברות החשמל והטלפון לתאגידים אמריקאים.

חיסל מחלקות ואגפים של שירותי ממשלה והוציא אותם לידים פרטיות וקבלנים.

התאגידים שרכשו את נכסי מדינת ניו-זילנד, לא היססו לירוק לבאר והשקיעו את הרווחים במקום אחר, כ- שליש מהערך של כל נכסי המדינה מצא את דרכו לארצות אחרות. השקעות חוץ לא מיהרו לבוא והחוב החיצוני הכפיל את עצמו תוך שנים מעטות.

המכסים וכל הסובסידיות בוטלו, כמו גם תקנות הפיקוח (רגולציה). בוטלו התכנון והניהול המישקי. תקציב המדינה קוצץ כל שנה בצורה משמעותית. תקציבים חברתיים קוצצו ובוטלו, פנסיונרים הגיעו לפת לחם. ההשקעה הציבורית בתשתיות בתחומי תחבורה חינוך ובריאות, ירדה והאחריות הועברה לידיים פרטיות. המס על חברות הורד לחצי משיעורו הקודם, הונהג מע"מ (מס רגרסיבי), הוקטן שיעור המס על השכבות הגבוהות. כל הצעדים שנתניהו חולם עליהם מאז הערב בו נאסר עליו לחלום חלומות ארוטיים, (הקלטת הלוהטת, מרכז הליכוד) ננקטו.

בכדי להקטין את כוח העובדים והשפעתם במשק, בוטל חופש ההתאגדות – עובד יכול להצטרף לאיגוד מקצועי (כמו ההסתדרות), רק אם המעביד מסכים. בוטלו והושעו ההסכמים הקיבוציים, עשרות אלפי אנשים פוטרו מהשירות הממשלתי. חלקם של העובדים המאוגדים מכלל העובדים ירד מ-45% ל- 22%.

מספר העובדים במשרות חלקיות ובשכר מינימום עלה משמעותית.

השכר הכללי של עובדים בלתי מקצועיים ירד ריאלית ב- 11%, שכר מינימום הפך לשכר הנפוץ במשק, כאשר עובדים חדשים, אינם מקבלים תוספות עבור שעות נוספות משמרות וחגים.

מספר המובטלים עלה מ- 4500 איש לכ- 200,000, ההפרש בין שכר גברים ונשים הגיע עד פי ארבע (יותר מאשר בישראל). יחסי העבודה התערערו וירדו לשפל של חוסר אמון ונאמנות בין העובדים למעסיקים.

השכר ירד בכל עשירוני ההכנסה מלבד השנים העליונים. בתחילת הניסוי הייתה ההכנסה לנפש 95% מממוצע המדינות המפותחות, עם סיומו ירדה ל80%. כוח הקניה של השכר בשנת 1974 היה גבוה מכוח הקניה של השכר ב- 1997.

עם ירידת השכר ירדה גם התפוקה לנפש עד למקום ה- 23 מתוך 26 המדינות המפותחות.

בהשוואה עם אוסטרליה שכלכלתה התפתחה באופן דומה עד "הניסוי הניו-זילנדי", מתברר כי בשנות הניסוי 1984 עד 1999 התפוקה האוסטרלית גדלה פי שש מהניו-זילנדית.

מעניין גם לראות כי התפוקה במקומות בהם היו העובדים מאוגדים, הייתה גבוהה בשליש מכלל המשק. בהשוואה בין לאומית ירד התוצר לנפש בניו-זילנד מהמקום הרביעי בעולם, למקום ה-15. בנסיון להעריך את עלות הניסוי הניו-זילנדי, נעשתה השוואה לכלכלה האוסטרלית. על פי השוואה זאת הפסידה הכלכלה הניו-זילנדית 110 מליארד $, שהם שנתיים ורבע של כל התוצר הניו-זילנדי ב- 1998. בסכום הכסף שאבד לניו-זילנד, אפשר היה להקטין את החוב החיצוני שלה בחצי.

בשנים 1992-98 חלה התאוששות והמשק צמח בשיעור של  3.3% לשנה. הכלכלנים הנאו-ליברלים מיהרו להכריז על ניצחון. הם טענו ששמונה השנים הראשונות של הניסוי היו שנים של "איקלום" ועכשיו הכלכלה עלתה על דרך המלך והיא מוכיחה את התאוריה הקפיטליסטית. שמחתם הייתה מוקדמת, בהשוואה בין-לאומית הסתבר שמדובר פשוט בשנים של צמיחה גלובלית. בשנים אלו הייתה הצמיחה ברוב הארצות המפותחות גבוהה יותר. באותה תקופה צמח המשק האוסטרלי ב- 4.24%. בכל מקרה החגיגה נגמרה ב- 98 עם מפולת.

החוב הפנימי של אזרחי ניו-זילנד עלה והגיע לרמת ההכנסה, כלומר אזרח ממוצע היה חייב את מלוא השכר השנתי שלו.



התאגידים הבין-לאומיים שקנו את נכסי ניו-זילנד הקטינו משמעותית את ההוצאות המקומיות. ההשקעה במחקר ופיתוח ירדה עד כדי שליש מהמקובל בארצות מפותחות.
טלקום ניו-זילנד (מקבילה לבזק) הופרטה עבור 2 מיליארד $ בלבד, עשר שנים מאוחר יותר הוערכה ב- 8 מיליארד $ . הרווחים זרמו החוצה לבעלים החדשים.
חברת הרכבות המופרטת מכרה נכסים ולא השקיעה בפיתוח גם היא העבירה דיווידנדים החוצה והיום נמצאת בקריסה כלכלית. חברת התעופה אייר ניו-זילנד שהייתה חברת התעופה הלאומית הראשונה שהופרטה בעולם, פשטה את הרגל וממשלת ניו-זילנד נקראה להציל אותה, בכספי משלם המיסים. חברות החשמל הפרטיות נכשלו בהספקת החשמל ובמחירו, והן נמצאות בקשיים כלכליים, בעקבות תשלומי דיווידנדים גבוהים לבעלים, במקום השקעה בציוד ותשתית.
החברות המופרטות צימצמו את ההשקעה במחקר ופיתוח, מתוך ניסיון להגיע למקסימום רווח במינימום השקעה.

כפי שנביאי הקפיטליזם המודרני טענו עלתה היעילות הכספית של החברות המופרטות, אבל זה קרה על חשבון שכר העובדים ופיתוח המערכות.

מדדי חוסר השוויון כולם, מראים על גידול. מאז תחילת הניסוי עלה מדד ג'יני ב14%.

השכר בעשירון העליון עלה בתקופת הניסוי ב- 43% והשכר של חמשת העשירונים התחתונים ירד ב- 14%. על פי משרד האוצר הניו-זילנדי מצבם של 90% מהאזרחים גרוע יותר ב- 1996 מאשר ב- 1981. בבירת ניו-זילנד אוקלנד עלה מספר בתי התמחוי מ- 16 ב- 1990 ל- 130 ב- 1994. איכות החינוך והבריאות ירדה והופיעו מחדש מחלות תלויות צפיפות ועוני.

הקטנת הפיקוח הממלכתי (רגולציה), על כל תחומי הפעילות והייצור במדינה, תרמה אף היא למשבר והאטה מאוד את  ההתאוששות ממנו. ניו-זילנד הפסידה דור שלם של עובדים שננטשו ע"י מערכת הכלכלה החופשית. עובדים שהמערכת לא השקיעה בהשכלתם המקצועית ומצאו את עצמם בשולי החברה, ללא עבודה עם איכות חיים ירודה. שיעורי הפשיעה עלו ואזורים מסוימים בערים, נחשבים מסוכנים לביקור.

בשום מדינה בעולם לא נעשה נסיון "ניאו ליברלי" כמו הניסוי הניו-זילנדי. המיוחד בניסוי הזה היה העובדה שהקיף מדינה שלמה, נעשה ביסודיות ע"פ כל המתודות הכלכליות ה"נאו ליברליות". הניסוי הקיף את כל תחומי החיים, עד כדי הקרבת עקרונות בסיס דמוקרטיים של חופש ושיווין.

מטרת הניסוי הניו-זילנדי הוגדרה כ-" חיזוק הכלכלה ושיפור הצמיחה והפיריון". הניסוי נכשל בהשגת המטרה, למרות שננקטו כל האמצעים שמופיעים בספרות הקפיטליסטית הקלאסית.

צריך גבהות לב אטימות ופונדמנטליזם כדי לעשות ניסוי כזה. אילו מדעי החברה, והכלכלה בתוכם היו לפחות מאמצים פורום של ועדת הלסינקי לניסויים בבני אדם, לפני שהם מאמללים מליוני בני אדם.

בשנת 1999 הכריזה ממשלת ניו-זילנד על כשלון הניסוי באופן פומבי. הממשלה הודיעה על חזרה למודל הסוציאל- דמוקרטי, ומדינת רווחה.
שכר המינימום הועלה מספר פעמים. בוטלו החוקים שהגבילו התאגדות וננקטו צעדי עידוד לטובת הצטרפות לאיגודים מקצועיים, כך שאלו יהוו משקל נגד לאינטרסים של המעסיקים.
הממשלה התחייבה, לפיתרון סכסוכי עבודה בדרך של משא ומתן וללא חקיקה חד צדדית.
הממשלה הלאימה מחדש את קרן הפיצויים, הגדילה את הקצבאות והפנסיה.
הממשלה לקחה מחדש אחריות על מצב הכלכלה והחברה. הוחזרו הפיקוח וניהול המשק.

תקציב המדינה הוגדל, ויחד איתו גדלו תקציבי התשתיות הבריאות והחינוך.

הוחלט להגדיל את ההשקעה בתעשיות מרובות ידיים עובדות, כמו הלבשה, טקסטיל, אופנה ותיירות. כמו גם בתעשיית העץ והרהיטים, תעשיה קלה, מוסיקה וקולנוע. הוגדלה ההשקעה בתעשיית ההיי-טק, וההשקעה במו"פ כללי.

כאשר מביאים את ניו-זילנד כדוגמא, אל לנו לקחת פרקים מתוך הניסוי, כי אם את כולו.

רצוי ללמוד מהניסוי ולא לחזור על השגיאות שנעשו שם.

כדאי לשחרר את ביבי וחבורתו (נערי האוצר ומצדדי כלכלת השוק) מעול השלטון.

הסוף הטוב של "הניסוי הניו-זילנדי" הוא כשלון הניסוי וחזרה לדרך הישר.

מצער מאוד שבדרך נפגעו כל כך הרבה אנשים ונהרס גן העדן הניו-זילנדי.



עמית הרפז









יום רביעי, 7 בינואר 2004

תום עידן הקידמה החברתית

-->


השיח הציבורי החל מאמצע המאה ה-19 עסק בקידמה כמכשיר לרווחה אוניברסלית ובטכנולוגיה בשרות המין האנושי. בתקופה שבין 1950 ל-1970 הגיעה המגמה הזאת לשיאה. העולם המפותח היה מאוד אופטימי. מומחים צפו אל העתיד וחזו את העידן הפוסט – תעשייתי. דיברו על הטכנולוגיה ככלי, לשיפור איכות החיים הכלל עולמית. טכנולוגיה שתשחרר את האדם בשנת 2000 ותאפשר לו הרבה יותר פנאי, עם רמת חיים גבוהה. טכנולוגיה שתאפשר למדינה לדאוג לכל צורכי האדם מלידה עד זיקנה ושיבה. דובר על עולם אוטופי, ללא רעבים, ללא עוני, עולם שבו כולם יזכו לחינוך חינם, עולם עם רמת שירותים גבוהה, שתסופק ע"י המדינה במחיר סימלי.
אמצעי תחבורה שקטים זולים ונקיים מבחינה סביבתית. ישובים מטופחים עם אזרחים שלווים בעלי ביטחון קיומי.

היה לתחזיות האלו על מה להסתמך. טכנולוגית, העולם התפתח בקצב שרק עלה והתעצם משנה לשנה. מוסדות של מדינות המערב גילו אחריות גבוהה לאיכות החיים של האזרחים. מוסדות בין לאומיים כמו קרן המטבע העולמית והבנק העולמי לפיתוח, השקיעו ממון רב בפיתוח עולמי, הלוואות נוחות, בקרת שערי הריבית ובקרה על שערי החליפין של המטבעות השונים.

קצב הפיתוח התעשייתי היה (ועודנו) מדהים, באמצע המאה ה-19 היה קצב הטוויה בנול יד 5-6 חוטי ערב בדקה, בנול ממוכן היה הקצב 60-80 חוטי ערב בדקה. היום בנול מודרני הקצב הוא 1000 חוטים בדקה, רוחב הבד עלה ממטר אחד לשלושה, ואורג אחד יכול להפעיל 24-30 נולים, כלומר קצב הטוויה גדל פי 15 אלף. לפני 150 שנה עבדו רוב האנשים בחקלאות (75%-90%) היום עובדים בישראל בחקלאות פחות מ-2%, והם מייצרים הרבה יותר.

מבשר הסתיו של 'עידן הרווחה לכל', היה ריצ'רד ניקסון שניבחר ב-1969. הוא החל בעקשנות והתמדה ובעזרת חבורת כלכלנים מאוניברסיטת שיקגו, לבטל את הרפורמות של רוזוולט. בתחילה בוטלו הרפורמות בתוך ארה"ב, ואחר כך שינו את המוסדות הבין לאומיים. הם הפכו את קרן המטבע והבנק העולמי, לכלי שעוזר לתאגידי ענק אמריקאים ואחרים, להתעשר על חשבון אזרחי כל העולם.
קצב הפיתוח התעשייתי היה (ועודנו) מדהים, באמצע המאה ה-19 היה קצב הטוויה בנול יד 5-6 חוטי ערב בדקה, בנול ממוכן היה הקצב 60-80 חוטי ערב בדקה. היום בנול מודרני הקצב הוא 1000 חוטים בדקה, רוחב הבד עלה ממטר אחד לשלושה, ואורג אחד יכול להפעיל 24-30 נולים, כלומר קצב הטוויה גדל פי 15 אלף. לפני 150 שנה עבדו רוב האנשים בחקלאות (75%-90%) היום עובדים בישראל (ובעולם המפותח) בחקלאות פחות מ- 2% מהעובדים במשק, והם מייצרים הרבה יותר מזון.

היום אנחנו נמצאים בשלבים מתקדמים מאוד של השתלטות בעלי ההון על כלכלת העולם. לא שילטון הרוב ולא דמוקרטיה, לא להביא רווחה לעולם ולא בטיח. רק אוליגרכיה פיננסית שעובדיה הם נשיאים וראשי ממשלות והם חותרים לכלכלה פיאודלית והפרת זכויות האדם החברתיות.
שנים מהמשרתים הבולטים של אוליגרכית ההון בישראל, הם יעקב פרנקל ובינימין נתניהו. התוכנית הכלכלית ששלב ב' שלה, מתגשם בתקציב 2004 היא הקרשצ'נדו של היצירה שלהם.

נביאי הקידמה חשבו שהיא תביא רווחה לכל, הם חשבו שקצב הייצור הגבוה יוכל לממן חיי רווחה לכלל האוכלוסיה מינקות עד זיקנה. הם לא שיערו ששנות האלפיים, יתאפיינו במנהיגים אדישים למין האנושי.  כפי שאנחנו רואים רווחי הטכנולוגיה לא משמשים את הציבור, במקום זה הם משמשים מעט מאוד מיליונרים.

נתניהו ופקידי האוצר טורחים לסמא את עיננו בנתונים לא רלוונטיים כמו: "לפני מאה וחמישים שנה היתה תוחלת החיים באירופה 45 שנים היום היא +70 לכן אין אפשרות לממן כל כך הרבה פנסיונרים".
יש כאן שקר רב פנים א. קרנות הפנסיה עובדות בשיטת פנסיה צוברת. כלומר, לאורך שנות העבודה מפריש הפועל אחוז מסוים משכרו שניצבר לטובתו בקרן נושאת רווחים. לעת זיקנה תשלומי הקרן מאפשרים לו חיים של כבוד. דוגמא: עובד החל את חייו בשוק העבודה בגיל 25, יוצא לפנסיה אחרי 40 שנה. בנתונים שהיו קיימים עד השינויים של נתניהו, הצטברו בקרן שלו סכומים שאמורים לתת לו פנסיה בגובה 70% משכרו לתקופה של כ-15 שנים. כאשר ההפקדות מובטחות ע"י המדינה עם ריבית ריאלית של  2% (המדינה נהינת מכסף זול והאזרח מחיסכון בטוח). תוחלת החיים בישראל עומדת על כ-80 שנה. יוצא מכך שקרן הפנסיה יכולה לעמוד בקלות בתשלומים. קרנות פנסיה שנכשלו (יש כאלו) יכול משלם המיסים, לממן בעלות קטנה בהרבה מהעלות של הצלת הבנקים אחרי משבר המניות.
ב. הציבור משלם ביטוח לאומי שכשמו כן הוא ביטוח. כאשר העובד פורש לגימלאות משלם הביטוח קצבת זקנה. כל הקיצבה הזאת, כמו קיצבאות נכות, ילדים, וכו' משולמת מכספי הביטוח הלאומי לא מתקציב המדינה. סילבן סטיב שלום ניר מוזס ואחריו נתניהו מקצצים בקצבאות האלו ללא רחם, כאילו לא מדובר בכספי המבוטחים.
ג. היעילות והטכנולוגיה, השיגו בהרבה את תוחלת החיים והן יכולות לממן בקלילות את העליה הזאת.
ד. אין עבודה אפילו לבני 35 שנה ודאי שלא לבני 67. אלה מה, כאשר מעלים את גיל הפרישה דוחים את מועד תחילת תשלום קיצבת ביטוח לאומי ואת תשלומי הפנסיה. חלק גדול של שוק העבודה מבוסס על צעירים שימצאו את עצמם מובטלים משנות הארבעים לחייהם אבל בתנאים החדשים הם יזכו לכל היותר, לקיצבת סעד שתאפשר להם להחליף כל שנה, את גג הקרטון מתחתיו יחיו.
כשתוחלת חיים ממוצעת של חסרי בית תהיה 45 שנה (בלמ"ס אין נתונים לשנת 1854), נמצא את עצמנו סוגרים מעגל שהחל לפני 150 שנה.

תום עידן הקידמה החברתית

-->


השיח הציבורי החל מאמצע המאה ה-19 עסק בקידמה כמכשיר לרווחה אוניברסלית ובטכנולוגיה בשרות המין האנושי. בתקופה שבין 1950 ל-1970 הגיעה המגמה הזאת לשיאה. העולם המפותח היה מאוד אופטימי. מומחים צפו אל העתיד וחזו את העידן הפוסט – תעשייתי. דיברו על הטכנולוגיה ככלי, לשיפור איכות החיים הכלל עולמית. טכנולוגיה שתשחרר את האדם בשנת 2000 ותאפשר לו הרבה יותר פנאי, עם רמת חיים גבוהה. טכנולוגיה שתאפשר למדינה לדאוג לכל צורכי האדם מלידה עד זיקנה ושיבה. דובר על עולם אוטופי, ללא רעבים, ללא עוני, עולם שבו כולם יזכו לחינוך חינם, עולם עם רמת שירותים גבוהה, שתסופק ע"י המדינה במחיר סימלי.
אמצעי תחבורה שקטים זולים ונקיים מבחינה סביבתית. ישובים מטופחים עם אזרחים שלווים בעלי ביטחון קיומי.

היה לתחזיות האלו על מה להסתמך. טכנולוגית, העולם התפתח בקצב שרק עלה והתעצם משנה לשנה. מוסדות של מדינות המערב גילו אחריות גבוהה לאיכות החיים של האזרחים. מוסדות בין לאומיים כמו קרן המטבע העולמית והבנק העולמי לפיתוח, השקיעו ממון רב בפיתוח עולמי, הלוואות נוחות, בקרת שערי הריבית ובקרה על שערי החליפין של המטבעות השונים.

קצב הפיתוח התעשייתי היה (ועודנו) מדהים, באמצע המאה ה-19 היה קצב הטוויה בנול יד 5-6 חוטי ערב בדקה, בנול ממוכן היה הקצב 60-80 חוטי ערב בדקה. היום בנול מודרני הקצב הוא 1000 חוטים בדקה, רוחב הבד עלה ממטר אחד לשלושה, ואורג אחד יכול להפעיל 24-30 נולים, כלומר קצב הטוויה גדל פי 15 אלף. לפני 150 שנה עבדו רוב האנשים בחקלאות (75%-90%) היום שיעור העובדים בישראל ובמדינות המפותחות בחקלאות פחות מ-2%, והם מייצרים הרבה יותר מזון.

מבשר הסתיו של 'עידן הרווחה לכל', היה ריצ'רד ניקסון שניבחר ב-1969. הוא החל בעקשנות והתמדה ובעזרת חבורת כלכלנים מאוניברסיטת שיקגו, לבטל את הרפורמות של רוזוולט. בתחילה בוטלו הרפורמות בתוך ארה"ב, ואחר כך שינו את המוסדות הבין לאומיים. הם הפכו את קרן המטבע והבנק העולמי, לכלי שעוזר לתאגידי ענק אמריקאים ואחרים, להתעשר על חשבון אזרחי כל העולם.

היום אנחנו נמצאים בשלבים מתקדמים מאוד של השתלטות בעלי ההון על כלכלת העולם. לא שילטון הרוב ולא דמוקרטיה, לא להביא רווחה לעולם ולא בטיח. רק אוליגרכיה פיננסית שעובדיה הם נשיאים וראשי ממשלות והם חותרים לכלכלה פיאודלית והפרת זכויות האדם החברתיות.
שנים מהמשרתים הבולטים של אוליגרכית ההון בישראל, הם יעקב פרנקל ובינימין נתניהו. התוכנית הכלכלית ששלב ב' שלה, מתגשם בתקציב 2004 היא הקרשצ'נדו של היצירה שלהם.

נביאי הקידמה חשבו שהיא תביא רווחה לכל, הם חשבו שקצב הייצור הגבוה יוכל לממן חיי רווחה לכלל האוכלוסיה מינקות עד זיקנה. הם לא שיערו ששנות האלפיים, יתאפיינו במנהיגים אדישים למין האנושי.  כפי שאנחנו רואים רווחי הטכנולוגיה לא משמשים את הציבור, במקום זה הם משמשים מעט מאוד מיליונרים.

נתניהו ופקידי האוצר טורחים לסמא את עיננו בנתונים לא רלוונטיים כמו: "לפני מאה וחמישים שנה היתה תוחלת החיים באירופה 45 שנים היום היא +70 לכן אין אפשרות לממן כל כך הרבה פנסיונרים".
יש כאן שקר רב פנים א. קרנות הפנסיה עובדות בשיטת פנסיה צוברת. כלומר, לאורך שנות העבודה מפריש הפועל אחוז מסוים משכרו שניצבר לטובתו בקרן נושאת רווחים. לעת זיקנה תשלומי הקרן מאפשרים לו חיים של כבוד. דוגמא: עובד החל את חייו בשוק העבודה בגיל 25, יוצא לפנסיה אחרי 40 שנה. בנתונים שהיו קיימים עד השינויים של נתניהו, הצטברו בקרן שלו סכומים שאמורים לתת לו פנסיה בגובה 70% משכרו לתקופה של כ-15 שנים. כאשר ההפקדות מובטחות ע"י המדינה עם ריבית ריאלית של  2% (המדינה נהינת מכסף זול והאזרח מחיסכון בטוח). תוחלת החיים בישראל עומדת על כ-80 שנה. יוצא מכך שקרן הפנסיה יכולה לעמוד בקלות בתשלומים. קרנות פנסיה שנכשלו (יש כאלו) יכול משלם המיסים, לממן בעלות קטנה בהרבה מהעלות של הצלת הבנקים אחרי משבר המניות.
ב. הציבור משלם ביטוח לאומי שכשמו כן הוא ביטוח. כאשר העובד פורש לגימלאות משלם הביטוח קצבת זקנה. כל הקיצבה הזאת, כמו קיצבאות נכות, ילדים, וכו' משולמת מכספי הביטוח הלאומי לא מתקציב המדינה. סילבן סטיב שלום ניר מוזס ואחריו נתניהו מקצצים בקצבאות האלו ללא רחם, כאילו לא מדובר בכספי המבוטחים.
ג. היעילות והטכנולוגיה, השיגו בהרבה את תוחלת החיים והן יכולות לממן בקלילות את העליה הזאת.
ד. אין עבודה אפילו לבני 35 שנה ודאי שלא לבני 67. אלה מה, כאשר מעלים את גיל הפרישה דוחים את מועד תחילת תשלום קיצבת ביטוח לאומי ואת תשלומי הפנסיה. חלק גדול של שוק העבודה מבוסס על צעירים שימצאו את עצמם מובטלים משנות הארבעים לחייהם אבל בתנאים החדשים הם יזכו לכל היותר, לקיצבת סעד שתאפשר להם להחליף כל שנה, את גג הקרטון מתחתיו יחיו.
כשתוחלת חיים ממוצעת של חסרי בית תהיה 45 שנה (בלמ"ס אין נתונים לשנת 1854), נמצא את עצמנו סוגרים מעגל שהחל לפני 150 שנה.