פעם, כשיום כיפור היה שם של יום לא של מלחמה, כשיחידות מובחרות נלחמו מול אנשים בני 18 ומעלה ובמדים (לא מול ילדים בסמטאות).
היה ביחידה מובחרת כזאת בחור ושמו ז'קו, ז'קו היה בן קיבוץ מהעמק, ממרכז העמק של מה שנקרא אז מדינת ישראל.
ערב אחד כשכולם שכבו על המיטות שלהם בתוך האוהל ודיברו אחרי לילה של יום אימונים מפרך, ז'קו סיפר לחבר'ה על כבשים.
ז'קו היה בן אמיתי של העמק, היו הרבה ימים בהם הלך לרעות את כבשי הקיבוץ במקום ללכת לבית הספר.
הוא סיפר לחבר'ה על ערב אחד כשחזר מהמרעה לדיר. איך כמה כבשים השיגו אותו, והוא לא הספיק לפתוח את אחד משערי המרעה. אז הכבשה הראשונה קפצה מעל החוטים הנמוכים של השער ואחריה עוד ועוד אחת. בנתיים ז'קו הגיע כבר לשער ופתח אותו, אבל הכבשים אחת אחת המשיכו לקפוץ במקום בו היה השער.
כולם צחקו על מיטות השדה שלהם, ואמרו אחד לשני איזו חיה מטומטמת זאת כבשה, רק ז'קו נעלב, הוא אהב כבשים.
עברו כמה שבועות והצוות של ז'קו נשלח למשימה מעבר לקווים בסוריה, הם יצאו עם חשכה ביצעו את המשימה וחזרו. רכב האיסוף חיכה כמה ק"מ מהגדר בכדי לא להסגיר את חזרתם.
הם הלכו עייפים בשדות הגולן קרניים ראשונות האירו ענני נוצה גבוה בשמים.
ז'קו הלך ראשון, הוא אמר בלחש: "זהירות תעלה" וקפץ לצידה השני, אחריו הלכו החבר'ה וקפצו איש איש בתורו, אבל לא הייתה שם תעלה.
באוהל הוא אמר להם: "אתם מבינים לעדר יש יתרונות אבל גם חסרונות, לא משנה אם אתה כבשה או איש".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה