ראשיתו של תכנון פיסי, בדמוקרטיה המקומית (וגם בארצית) הוא בצורך או רצון של הציבור.
להדגמה ניקח מצב בו הציבור (דרך המוסדות הנבחרים), רוצה לשפר את מערכת החינוך לגיל הרך.
ראשית מחליטים על אופי השינוי הנדרש כמו שעות פעילות, אופי פעילות, מספר הגננים/ות, בניית הצוות המקצועי ועוד.
ברור שגם כאשר כל הכוונות טובות ישנם קשיים ולא הכול מתגשם, אבל אחרי שמתגברים המערכת מתייצבת. סימן למערכת חינוך טובה היא בחירת ציבור ההורים, כלומר מספר התלמידים עולה וכולם מרוצים. עם הפופולאריות העולה מסתבר שכמו שפעם הציבור בחר מערכות חינוך מחוץ לישוב, כך עכשיו באים למערכת היישובית אנשים מבחוץ. תוך מספר שנים מתברר לעוסקים בחינוך שמערכת הגנים צריכה שינוי כדי להיענות לביקוש. הם מציגים את הצורך הזה לפני הציבור בכתב ובכינוס פומבי. אנשי החינוך במועצה מציעים שינויים כמו הגדלת המבנים או הוספת מבנה. הנושא מובא לפני ועדות המועצה, מוצגת הבעיה ואלטרנטיבות לפתרון והן ממליצות למליאת המועצה. מליאת המועצה מחליטה והמועצה וראשה מבצעים.
בהשלכה אפשר לאמר כי המועצה ממלאת את תפקיד הגוף המחוקק (פרלמנט מקומי) וראש המועצה את תפקיד הגוף המבצע (איש אחד שהוא ממשלה).
התוצאה היא הגדלת מערכת החינוך באופן שהציבור ביקש.
תיאורטית כשכל המערכות מתפקדות ע"פ המודל הדמוקרטי הזה, הציבור כולו מרגיש שנבחריו מייצגים אותו כראוי. המציאות כידוע, תמיד מורכבת יותר מהתיאוריה ולכן גם במצב האופטימאלי יש הערות וביקורת, אבל הרוב מרוצה מנבחריו.
הדמוקרטיה שלנו המקומית והארצית, מתנהגת כמו תינוק שלומד ללכת - רגע אחד הוא צועד בטוחות ורגע אחר כך בום על התחת. זה מקרה בו כדאי שיהיה חיתול על הישבן כי הוא מרכך את המכה.
האם הנבחרים שלנו יודעים מהיא דמוקרטיה? האם הם יודעים למשל שע"פ חוקי התכנון הקנדי וההולנדי כל תוכנית חייבת להיות בשיתוף הציבור? האם הם יודעים כי זמן אישור תוכנית ממוצע בקנדה הוא 3 חודשים (בארץ חולמים שייהיה שנה)?
האמת היא שרובם אינם יודעים, והציבור שבחר בהם לא למד לדרוש זאת מהם.
יש נבחרי ציבור שסובלים מתסמונת הבלון ללא חוט. אתה מנפח אותם (כשאתה בוחר בהם) ואז כשאתה משחרר לרגע, הם כבר טסים עם איזה רוח מקרית.
חלק מנבחרי הציבור חושב שתפקידו להחליט עבור הציבור, הם חושבים שהם יודעים יותר ומבינים יותר. החלק הזה לא מבין שסך כל הידע וההבנה הציבוריים, גדולים עשרות מונים מידע וההבנה של בודדים (אפילו הם מוכשרים מאוד). החלק הזה לא מבין את היתרון המובנה בריבוי הדעות בחברה הדמקרטית. הוא לא מפנים את העובדה שלאורך שנים דמוקרטיה מתפקדת יעילה יותר מכל שיטה אחרת. הניסיון העולמי מראה כי כל השיטות האחרות, כולל ממשלות מומחים נופלות לרגליה של השיטה הדמוקרטית.
לפני שנים נהגו לומר שבישראל אין תודעת שירות, שלעולם לא נקבל כאן יחס מאנשי שירות, שהמנטליות הישראלית היא הבעיה.
מי שחזר מטיול בחו"ל ערך מיד השוואות וסיפר איזה שירות נפלא קיבל שם.
היום אנחנו מקבלים בארץ שירות מצויין, במכולת, בתחנת דלק, במלון, במסעדה, במשרד הפנים ובמס הכנסה. אומנם ישנם מקומות עם שירות גרוע כמו משרד התחבורה והבנקים אבל מדובר בבעיה פרטית לא בבעיה של מנטליות.
אני חושב שבנושא הייצוג הדמוקרטי אנחנו סובלים מאותה בעיה, זאת לא שאלה של מנטליות. את שיפור השירות הישגנו בעז רת העובדה שדרשנו אותו, הגיע הזמן לדרוש ייצוג.
אם אנחנו רוצים לחיות במדינה מתוקנת עלינו לומר ולהזכיר לנבחרנו ונציגנו לשם מה בחרנו בהם, ברמה הארצית וברמה המקומית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה