על רכבות, על אחריות, ועל עובדים.

פורסם באתר במחשבה שניה

ביום חמישי המשטרה הכניסה למעצר נציגים של עובדי הרכבת כשהפגינו מול ביתו של אורי יוגב מי שהממשלה מייעדת להיות יו"ר הרכבת.

זה קרה ב-12 למאי, 139 שנים אחרי שחרורם ממעצר של נציגי עובדים שהפגינו כדי לקבל זכויות אדם עובד בטורנטו שבקנדה, בימים האפלים ההם כשזכויות האדם היו בספק.

עובדי הרכבת מכירים את ההיסטוריה הכלכלית של אורי יוגב, מי שקופץ כחגב מהשירות הממשלתי למגזר הפרטי וחזרה, תוך שהוא מכלה כארבה כל חברה ממשלתית שנמצאת תחת אחריותו.

יוגב שלא הצליח להתעשר בשוק הפרטי כפי שקיווה, חוזר לשירות הממשלתי מפעם לפעם. לדיראון תיזכר  הצטרפותו לסילבן שלום ונתניהו בממשלת שרון כשהיה מיוצרי התוכנית הכלכלית 2002-2003.

תכנית שהורידה מתחת קו העוני כמה מאות אלפי אזרחים ישראלים, העלתה את יוקר המחיה והביאה לא מעט רשויות מקומיות לפשיטת רגל.

עובדי הרכבת הגיבו בנחישות מול פעילותה האלימה של משטרת ישראל והשביתו את הרכבות. על הרציפים נותרו עומדים אזרחים שרצו רק לנסוע, חלקם עובדים סוציאליים מקופחים, חלקם רופאים בעיצומים. היו שם גם סטודנטים ששבתו לפני שנה בבקשה לשכר לימוד סביר, מורים שלחמו כאריות נגד משרדי האוצר והחינוך, ועובדי  קבלן שלא מקבלים שכר מינימום. עמד שם הציבור הישראלי שבכל פעם מצליח לבחור ממשלה שמכה בו חזק יותר. ציבור שבמקום לגלות סולידריות מעדיף להלחם בקבוצות אוכלוסיה אחרות, דתיים, ערבים, מתנחלים, שמאלנים, אשכנזים, ספרדים, שמתאחדים כולם רק  נגד השובתים התורנים.

שורשי הסכסוך ברכבת נעוצים בעצם בהצלחה, בשנת 1988 החליטה המדינה לצרף את הרכבת לרשות הנמלים, ההיגיון היה שלנמלים יש כסף והרכבת צריכה השקעה. כמנכ"ל לרכבת מונה אז יעקב שן צור, הוא ומחליפו בשנת 1994 אהוד הדר היו עובדי רכבת בעלי ניסיון והם הובילו שינוי משמעותי. ראשית שינו את הקונספציה, באותם ימים רווחה דעה שכולם רוצים לנסוע ברכב פרטי ולרכבת אין עתיד. הם חשבו אחרת ובכדי להוכיח את צדקתם, הגדילו את תדירות הרכבות (מבלי לחדש ולהוסיף עובדים וציוד). בתוך שנים מספר הפכה הרכבת ממוביל חיילים ואטרקציה לילדים, לגורם משמעותי מאוד בתחום התחבורה הציבורית. עם ההצלחה הגיעו תקציבים, קרונות בני עשרות שנים הוחלפו ואפילו קטרים.

כשהרכבת נהייתה אופנתית הפכו תפקידי ניהול לג'ובים ומקורבי השלטון שלחו ידיים, לפעמים המינויים היו טובים ולפעמים רק פוליטיים. תפקידים בהנהלת הרכבת עברו ידיים לפי תוצאות הבחירות. ג'ובים זה אמנם דבר שמקורבים אוהבים אבל כסף הם אוהבים אפילו יותר, כשתקציבי הרכבת הגיעו למיליארדים, מכרזי הרכבת הפכו מטרה. תוכנית ההצטיידות החדשה של רכבת ישראל נערכה בהשתתפותו הפעילה של אורי יוגב, מדובר בכמה מיליארדי דולרים ומעניין לראות את קשריו האישיים עם זוכים במכרזים.

ניהול הרכבת הופקד בידי אנשי מפלגות השלטון למיניהן, לפעמים היה טוב ולעיתים גרוע, אבל מאמצע שנות ה-90 הייתה בפני המנהלים מטרה חדשה – הפרטה. שיטת ההפרטה בישראל (וגם ברוסיה, בבריטניה, בגרמניה, בניו-זילנד...) מובנית ומסודרת, ראשית פוגעים בשירות והופכים אותו בעייתי, בכדי שהציבור ימאס בו. שנית  משקיעים הרבה כסף כדי להפוך את השירות לבעל ערך כספי ולבסוף מוכרים אותו בהפסד גדול לבעל הון ידידותי. לדוגמא מספנות ישראל בנמל הקישון : הופרטו בשנת 1995 בעבור 40.5 מליון ₪ בכדי שהנמל יקנה השקיעה המדינה 668 מליון ₪, בשנת 2004 העריכו את שוויו ב- 400 מליון ₪ (שאלה: כמה כסף נתנה המדינה לאוליגרכים ש"קנו" את הנמל?).

סיפור נמל הקישון זהה לסיפורי כל ההפרטות בישראל אבל יש לו קשר מיוחד לסיפור הרכבת כי אורי יוגב היו"ר והמפרק המיועד של הרכבת, עמד מאחורי הפרטת נמלי חיפה ואשדוד ובמקרה נמל הקישון ראה איך אפשר להעביר הרבה כסף ציבורי למעט אנשים.

רגע מזמנכם על שחיתות במגזר הממשלתי: אנחנו (הציבור) רוצים מגזר ממשלתי שמתנהל ביושר וביעילות כאשר מטרת העל שלו היא טובת הציבור, על הדרישות האלו אנחנו מוותרים כשזה מגיע למגזר העסקי. העסקת קרובים - במגזר העסקי זה הטבע, בממשלתי זאת שחיתות. שוחד - בממשלתי זה פשע, בעסקי זה קידום מכירות. רישום כוזב במסמכי תאגיד - בממשלתי זה פשע, בפרטי זאת חשבונאות יצירתית. דו"ח שנתי שגוי בממשלתי זה פשע בפרטי זה רק תכנון מס.

הרבה אנשים מתלוננים על המגזר הממשלתי אבל יותר מכולם מתלוננים פקידים בכירים במשרד האוצר שמבקשים בסך הכל להפריט אותו. אנחנו רואים פעם נוספת כי אכן חכמים מאוד היו חז"ל באמרם: " הפוסל במומו פוסל" ואין כמו יכולתו של מושחת לזהות שחיתות.

לפני מספר חדשים הודיע שר התחבורה ישראל כץ כי מצב התחבורה בגוש דן הוא מחדל כמו מלחמת לבנון II. זה די מגוחך לשמוע שר תחבורה מתלונן על מצב התחבורה כאילו זה לא התחום שהוא אחראי עליו אבל בישראל זה מצב מקובל. אצלנו השרים חושבים שתפקידם לפרש את המציאות לא לעצב אותה. אותו שר נהיה עכשיו מומחה לבטיחות רכבות, לדבריו העובדים מתנגדים להתקנת אמצעי בטיחות. על פי ישראל כץ צריך לעקוב אחרי העובדים באמצעות מצלמות וג'י.פי.אס. במקום להתקין ברכבת מערכות בקרה ובטיחות שיזהירו מפני תאונות, במקום לקנות קרונות שעומדים בתקן האירופי, הוא מנסה להיות אח הגדול.

יו"ר עובדי הרכבת גילה אדרעי יודעת ומכירה את הדברים שאורי יוגב יודע אבל היא הרבה פחות צינית. היא מכירה את הרכבת ואת הבטיחות שלה הרבה יותר מישראל כץ והיא גם דואגת להגביר אותה לא רק לדבר. יוגב רצה לקבל ועד עובדים שדואג רק לעצמו, ועד שחשוב לו להגדיל את השכר, ועד שרוצה רק לצאת בשקט לפנסיה. אבל ועד עובדי הרכבת רוצה שהרכבת תמשיך לתפקד, תמשיך לתת שירות ולהתפתח, תמשיך לפרנס גם את עובדי דור ב' בכבוד. למרות שזה לא תפקיד העובדים, היום הם הדבר היחיד שעומד בייננו לבין רכבת מופרטת ומפורקת כמו הרכבת המופרטת בבריטניה ובמקומות אחרים. גילה אדרעי היא הסיכוי שלנו לתחבורה ציבורית טובה ואמינה, כי גם כאן לא נוכל לסמוך על הממשלה.