כששלום שמחון מונה לשר חקלאות ע"י ממשלת אולמרט פרצה אנחת רווחה בין החקלאים מקיבוץ איילות עד מטולה. זה לא שהייתה בהם אופטימיות כי כבר שנים הם רואים בעצמם זן שנדון לכליה, אלה מין אנחת רווחה על לכתו של ישראל כץ. חשוב להבין שכץ לא היה שר חקלאות גרוע במיוחד אבל דרכו האלימה והצעקנית שרתה עליהם כמו ענן ערפיח מעיק ומדכא.
שלום שמחון לא הביא איתו בשורות רק התנהלות אנושית שפויה, ומדיניות חקלאית נכנעת.
החקלאות הישראלית הקלאסית התאפיינה במשקים קטנים ואינטנסיביים (מושבים) ומשקים בינוניים מתועשים (קיבוצים) לא היו כאן משקים גדולים וחברות ענק.
הביזור של העוצמה החקלאית והעובדה שהשיווק (קאורפרטיב תנובה) שירת את היצרן, יצרו משק תוסס ומפותח מאוד. לאורך הרבה שנים היה ניהול המשק החקלאי בידי שרי חקלאות עתירי הישגים והחקלאות הישראלית הייתה בין המפותחות בעולם. סוף תור הזהב שלה הגיע עם מינויו של אריק שרון שר חקלאות בשנת 1977. תוך שנים מעטות פורקו מנגנוני הניהול, הפיקוח, הפיתוח והשיווק ומספר החקלאים ירד במהירות (היום פחות מ- 2% מהאוכלוסיה).
שמחון כשר חקלאות קיבל את המדיניות הניאו-ליברלית כעובדה בלתי ניתנת לשינוי וניסה לשפר את מצב החקלאים ע"י גמישות מרבית. הוא ניסה למצוא לחקלאים פרנסות כמו אטרקציות לתיירים, צימרים, ועוד תעסוקות חליפיות. בתחום הלול הוביל שינוי שכלל הוצאת לולים מתחומי הישוב אל מתחמים רחוקים ובניית קומפלקסים גדולים. לצורך הפרויקט הזה עזר באיתור שטחים פתוחים ושינוי היעוד שלהם. מצוקת המים של השנים האחרונות העלתה חשש גדול מפני ייקור המים לחקלאות עד כדי חיסול סוגי גידול רבים. הוא פעל למען עלית מחיר המים במגזר העירוני והטלת קנס המים. במקום לגייס את הציבור הכללי למציאת פתרונות, במקום להבין כי כולנו חיים באותה מדינה, הוא בחר לפגוע בו.
שנותיו של שמחון במשרד החקלאות מאז עליית ממשלת נתניהו לשלטון לא הביאו לו שמחה רבה ונראה היה כי התפקיד שחק אותו, אולי לכן ניסה לפרוש אל כסא יו"ר הקק"ל.
מעשיו של שמחון במשרד החקלאות בעיתיים מההיבט החברתי והסביבתי. הכניעה לסדר היום הניאו-ליברלי נתנה לגיטימציה לרעיון פסול, ומנעה אפשרות ל בלימת ההתדרדרות של המשק החקלאי.
הכנסת תחומי תעסוקה נוספים לתוך המשק החקלאי שינתה את אופיו הכפרי חקלאי (ריח הזבל כבר לא ניחוח חציר), יצרה קונפליקטים מיותרים בתוך קהילות קטנות, וגרמה לבינוי מסיבי בישובים.
תפיסת שטחים פתוחים במרחק מהישובים (לא צמוד דופן), סלילת דרכים ובינוי, מהווים פצע מכוער בנופי הגליל (אלו שצריך לשמור עליהם "בשביל" התיירים).
השינוי בגידול תרנגולות כמו השינויים שקדמו לו בתחום הרפת, מביאים להגדלת הריכוזיות בענף ויצירת גרעינים שבעתיד יהפכו לחברות גדולות. כפי שאנחנו יודעים חברות גדולות מקטינות את המגוון והחדשנות, מגדילות את פערי השכר ומפרות את האיזון בין כוחו של הצרכן לכוחו של המשווק. החברות שמתפתחות היום בתחום החקלאות נשלטות בדרך כלל בידי תושבי מרכז הארץ ולשם זורמת רוב התמורה. אימוץ הפתרונות הניאו-ליברלים מנע גם התפתחות של משק חקלאי מודרני. המשק החקלאי המודרני שפונה בעולם המפותח לכיוון האיכות.
יעילות העבודה מאפשרת היום הספקה שופעת של תוצרת חקלאית איכותית ובריאה. במקום גידול מודרני של תרנגולות "חופש" הלולים הפכו מבני תעשיה ענקיים. במקום משקים קטנים משוכללים ואינטנסיביים עם תוצרת מופחתת רעלים, ריכוז שטחים בידי טייקוני קרקעות בודדים. במקום אימוץ שיטות של חקלאות בת קיימא מודרנית נוצר תיעוש.
(לזה נוספה עובדה שלא באשמתו - תנובה נמכרה ע"י רוב השותפים ומחיר הסרסור עלה).
במקום ששמחון ייזום סבסוד עובדים ישראליים ויצירת קאדר חדש של חקלאים, צעירים שיודעים כי מלפפון לא גדל ברשת שיווק, בוגרי צבא שיוכלו לחסוך לטיול או לימודים, ייבא פועלים זרים זולים.
האם שמחון היה יכול להביא בשורה חדשה לחקלאות הישראלית? האם היה יכול לפתח ניהול מרכזי יעיל? פיקוח מחמיר? מחקר מתקדם? שיווק משותף? אני לא יודע, אבל אני בטוח שהוא גם לא ניסה.
פורסם בעבודה שחורה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה