אדום זה יפה

עברו 10 שנים מאז הצבעתי לאחרונה עבור אהוד ברק.
עכשיו כשאני הולך לעשות זאת שוב אני נזכר מה חשבתי במלאת 100 ימים לשלטונו.
אני לא חושב שהוא השתנה ואני מצביע עבודה למרות שהוא נמצא שם.
מי שצריך תזכורת הנה ברק עוד לפני שהמציא את האינטיפדה השניה.
לפני שהוכיח שאין עם מי לדבר כלומר עם ברק אין מה לדבר.

חלום ופשרו

במלאות מאה ימים לשילטון אהוד ברק

ספטמבר 1999

דמיינו את עצמכם הולכים במדבר. אין מים, אין עץ, חום כבד. ללכת שבוע ככה, במדבר, זה הרבה.

עכשיו תחשבו על שלוש שנים. שלוש שנים במדבר.

פתאום נווה: בריכת מים כחולים ירוקים.

בנים: ג'וליה רוברטס רוחצת, אתם מתקרבים. אפשר כבר להריח את המים.

את בתי השחי של ג'וליה (לא מגלחת).

בנות: תום קרוז עומד במים כחלחלים, שמגיעים לו עד קו המותניים. אפשר לראות שהוא לא לובש כלום. תום מעביר את ידו על החזה החלק, כבר מריחים את הדאודורנט.

ו.. כלום. עוד פטה מורגנה.

שלוש שנים הלכנו במדבריות נתניהו. אכלנו אבק, בלינו נפט. הלכנו לישון עם צרבת, קמנו עם כאב ראש. הגענו ל17- במאי ו.. כלום. קיבלנו איש לא גבוה, פני קרטופל עם פלולה לקישוט, חושב שהוא יכול הכל לבד. לא ג'וליה, לא קרוז ולא בטיח. סתם עוד ראש ממשלה. ועוד בסטנדרט ישראלי.

יש בארץ המון אנשים מודאגים. הם חושבים מה יקרה: ברק ירד מהרמה? אולי לא? ייתן לפלשתינאים? לא ייתן? אלו שאלות לא רלבנטיות. לממשל אין כוונה לתת לדרגי הביניים להחליט בנושאים כל כך חשובים. השאלות האלו ידונו בוושינגטון ועל ההחלטות נשמע יותר מאוחר (אם מישהו יתרגם לנו אותן).

עד היום האגו של ראשי ממשלות בישראל לא הרשה להם להכיר בעובדה הפשוטה: בנושאים מדיניים רבי חשיבות מחליטים האמריקאים. וזה לא שלראש הממשלה שלנו אין מה לעשות. להפך. ידיו יכולות להיות עמוסות עבודה חיובית ופרודוקטיבית, אם הוא רק יעזוב לרגע את האגו, ויסתכל למה העם באמת בחר אותו.

נכון, עברו רק ארבעה חודשים ועדיין קשה לדעת מה יקרה עוד ארבע שנים. אפשר לחכות עוד ימי חסד, אבל היום כבר ברור; סוסיתא לא תהפוך ליגואר, והיגואר לא יהפוך את עורו גם בעוד 4 X 365 ימים ( יום ולילה, ליתר דיוק). בכל מה שנוגע לרווחת העם היושב בציון, ברק הולך בדרכו של ביבי. תמיד רצינו לבנות כאן מקום שמשלב רמת ממשל מערבית, עם האנושיות המזרחית. ביבי ומחדליו גרמו להרבה אנשים להתגייס למאבק למען הדברים הברורים מאליהם. אלה שרצינו שהשינוי בהם יתחיל ישר אחרי הבחירות.

זה לא קרה וגם לא יקרה. צריך, כנראה, מישהו שתמונת העולם שלו יותר כוללת - תמונה שרואים מגבוה.

לפני עשרים שנה נסעתי פעם ראשונה לאירופה. זאת הייתה חוויה מדהימה בשבילי. יבשת שלמה שמתנהגת בהגיון. הייתי בטוח שעוד עשר שנים כל הדברים האלו יהיו גם בארץ. הרי אפילו אם הולכים משם עד כאן ברגל מגיעים בפחות זמן.

בבחירות 81 נסעתי לטרמינל. חיכיתי באולם הנכנסים, כולם כבר נחתו רק ההגיון לא. ב84- הסצינה חזרה על עצמה: בכי קורע לב, עפר על הראש והגיון? לא בא! 88 , 92, 96 99. נגמר עוד אלף. באולם הנכנסים כבר יש בריכה, אבל הוא לא בא , לא מטלפן. אפילו לא מכתב. כלום. אפס. קדחת. לא צריך כאן מהפכה אבל צריך שינוי רציני, מסוג השינויים שרואים מיד, כמו שראינו את השינוי ב1977- וב1992-.

-------------

.

ומה בסך הכל רצינו?

רצינו לחיות כמו בהולנד, למשל. גם עניים נוהגים שם במרצדס (נכון, מרצדס בן חמש שנים ולא 99 , אבל מרצדס); רצינו שמשפט ארוך ימשך כמו באנגליה, מקסימום שנה (יש משהו בביקורת של דרור חוטר ישי למרות שעל ראשו בוער הכובע); רצינו תרופה למגפת ההפרטה - מפריטים פה כל דבר שזז, אפילו אם הוא עומד במקום. "זה לטובתכם האזרחים", הם אומרים, כמו המורה שנתן לי סטירה; רצינו שעובדי מקורות יוכלו לעבוד בשקט, בידיעה שלא הולכים למכור אותם כמו שנהוג כאן בשנים האחרונות. מים זה מצרך במחסור אצלנו, וכולם יודעים שנשלם בעדם כל מחיר שיגידו לנו. ואם המים יהיו בידיים פרטיות, יגידו לנו הרבה.

בכלל, עצרו רגע והסתכלו על ההפרטה: כולם יודעים שבבנק הדואר הממשלתי, מקבלים שירות יותר טוב והרבה יותר זול מאשר בבנק הפועלים של טד אריסון. כיום, בין הבנקים יש רק תחרות אחת - מי נותן לבחירים שלו משכורת יותר גדולה. אנחנו, קורבנות ההפרטה, רצינו שיתחרו עלינו ויורידו מחירים. כמה תמימים היינו.

פקידוניי האוצר מסדרים לעצמם ג'ובים טובים לכשיעזבו את שירות המדינה. רצינו שבמקום זה ידאגו לנו ויתחילו בלקיים הסכמים (אחרי הכל הם נמצאים שם כדי לשרת אותנו ולא את החברים שלהם).

רצינו גם שאבירי השוק החופשי שכל הזמן נותנים דוגמאות משוק התקשורת ישתקו. הרי המהפכה שעבר שוק התקשורת לא דומה לשום דבר אחר. אפשר בכלל להשוות את מספר שיחות הטלפון שאנחנו מבצעים היום למה שהיה כאן לפני חמש שנים? אצלנו, כמו בכל העולם, שוק התקשורת גדל מהר יותר מכל דבר אחר. אם מישהו חושב שבזק בשנות השמונים דומה למה שקורה כאן עכשיו, שיקום. יקום וילך חזרה לבית ספר למנהל עסקים.

וזה עוד כלום. מספרים לנו על 9% אבטלה, בשעה שבישראל כוח עבודה הוא רק 54% מהאנשים בגיל העבודה (לעומת 72% באירופה). 18% מהאנשים בגיל העבודה (ההפרש בייננו לבין האירופאים) יודעים שאין מה לחפש אותה. בארץ, היא פשוט לא משתלמת.

אם, למשל, יש לך שנים וחצי ילדים, האם כדאי לך לעבוד תמורת שכר המינימום שתקבלי ברוב העבודות הפתוחות לנשים? איך תשלמי למעון/גן/פעוטון? ומה תעשי בבחירות הבאות כדי לשנות את העובדה שנשים מרוויחות 40% פחות מגברים לחודש? רצינו ייצוג נשים בכנסת ובממשלה, אנחנו באמת לא מבקשים הרבה. אפילו באפריקה יש יותר ייצוג נשי מאצלנו.

ומה עם הרכב? רצינו שביטוח חובה יעלה כמו בניו זילנד - 600 ש"ח לשנה לכל רכב (ואגב, יש שם הרבה יותר תאונות וטיפול בנפגעי גוף עולה בערך כמו כאן). רצינו כבישים כמו באיטליה, שיפסיקו למלא ואדיות בעפר ולחצוב הרים, אנחנו רוצים מנהרות וגשרים. רצינו אספלט בתקן אירופי. האספלט שישנו כאן היום טוב רק לגליצ'ות והחלקות לתהום או מתחת למשאיות. רצינו שיזרקו את תוכניות כביש חוצה ישראל לרמת חובב, זאת פסולת מסוכנת. צפיפות כלי הרכב בישראל היא הגבוהה בעולם, פי חמש מאשר במדינה הבאה אחרינו. גם אם יהיה אספלט רציף בין שער הגיא לתל אביב, והוא ילך מאשדוד עד נהריה, לא יפתרו את בעיית הצפיפות. יש כאן היום שתים וחצי מכוניות לכל עשרה אנשים. בארה"ב יש שמונה מכוניות לכל עשרה אנשים. כשמספר המכוניות כאן יכפיל את עצמו מה נעשה? חוצה ישראל 2? למה מה אנחנו, הוליווד?

בסך הכל רצינו רכבות - קלות וכבדות, תחתיות ועיליות והעיקר, מסובסדות. כך שיהיה יותר זול מאשר "רק עם אופנוע". ונמאס לנו מכל הטפות המוסר על תאונות דרכים. כי אנחנו למרות צפיפות נוראה, אספלט מחורבן, שילוט גרוע ותכנון הכבישים אפריקאי, הצלחנו להוריד את שיעור התאונות ב–45 אחוז תוך עשרים שנה. עשינו את זה במו ידינו האוחזות בהגה, ברגלינו הלוחצות הרבה גז (כי מהירות גבוהה איננה משמעותית בשיעור התאונות). עשינו את זה לבד, נגד כוחות חזקים מאתנו, התעלמנו מהשטויות של המשטרה, ממכשולי מע"צ ומהתקנות האידיוטיות של משרד התחבורה. התמודדנו עם הגזל של חברות הביטוח, עם העובדה שהמשטרה לא שומרת על רכושנו ועם מחירי חלפים יותר גבוהים מאשר בהימליה. אז תפסיקו להציק לנו – שוטרים, שרים ואריה מליניאק.

אולי זאת חוצפה, אבל רצינו גם צדק סוציאלי. שהעשירים ישלמו ביטוח בריאות כמונו. מה רע? אנחנו משלמים 4.8 אחוז מהמשכורת. למה שאנשי העשירון העליון, עם 24 אלף ש"ח ומעלה, לא ישלמו גם? בארץ חיים בערך מאה עשרים אלף איש שמרוויחים מעל 24 אלף ש"ח בחודש. אם הם ישלמו מס באותו שיעור שאני משלם, יהיו בידי מערכת הבריאות עוד איזה מאתים מיליון ש"ח.

כן, רצינו גם ביטוח פנסיה ממלכתי. לרוב האנשים בארץ אין שום פנסיה. ונורא-נורא עצוב שברק לא מבין את זה. ותגידו, מה עם חודש חופש בספרד כל שנה, כמו בדנמרק? הרי אנחנו עובדים פה יותר משהם עובדים שם. אז מה, לא מגיע לנו? קשה להאמין, אבל רוב הישראלים אף פעם לא היו בחו"ל. זה לא שהם מפחדים מטיסות, או מחוסר מוטיבציה. מדובר פשוט בחוסר כסף. 50 אחוז מהעם שלנו מרוויחים פחות מ- 2800 ש"ח בחודש.

אז מה אפשר לעשות? אפשר. לחסל את מגפת הקבלנים, למשל. רצינו שעובדי חברות כוח אדם יתקבלו לקביעות אחרי שלושה חודשים. אז רצינו. רצינו שאם כבר מביאים עובדים זרים יעשו את זה במקומות שבאמת כדאי. במזרח הרחוק יש משבר כלכלי אפשר לייבא משם מנהלים. למה לא? מנהל מפעל מקוריאה הדרומית יותר זול מאשר דוב לאוטמן בדלתא, מנהלת בנק מטיוואן זולה יותר מגליה מאור בבנק לאומי, ואינדונזי חייכן זול יותר מבני גאון בריבוע הכחול.

ועוד לא דיברנו על מסלולים לתחרויות רכב כמו בכל העולם המערבי (אתה משלם כמה שקלים ויכול להוציא אגרסיות במסלול במקום לדרוס זקנה ברמת השרון), על גבינה כמו בצרפת (אבל בשביל גבינה טובה צריך רפתות קטנות, ובשביל זה צריך סובסידיה) , על סבסוד החקלאות במקום סבסוד הדולר (ישראל סבסדה השנה את הדולר, בסכום של שמונה וחצי מליארד ש"ח - פי שבע מהעלות של ש"ס)

ועל עוד אלף ואחד דברים קטנים שרצינו.

-----------

תגידו את האמת, נכון שאלה לא בקשות מוגזמות? בגלל דברים כאלה, יומיומיים, ביבי נפל וקם ברק.

לא בגלל הרמה, לא בגלל גוש עציון, או גוש קטיף, או גוש חלב.

אהוד ברק רוצה להחליט הכל לבד - משא ומתן עם הפלשתינים, ניהול הכלכלה, מדיניות חוץ, מדיניות בטחון, אולי אפילו מדיניות של משרד התיירות.

ילד בן שבע, אתה מראה לו איך רוכבים על אופנוע, הוא ישר אומר: תן לי לבד. מבוגר שאומר תן לי לבד, מה כבר אפשר להגיד לו?

"לבד, אפשר דבר אחד - לעשות ביד".

מה שהכי עצוב בכל הסיפור הזה, זה שכמו שהדברים נראים כרגע, ברק לא יוצא לרגע אחד מהשבלונה. הוא בכלל לא מבין את כל זה.