שורת המקהלה
כשהתחילה מלחמת לבנון II לפני שנתיים וחצי, היה מעניין לראות לשמוע ולקרוא את הכתבים השונים בעיתונות ברדיו ובטלווזיה.
לא היה יוצא מהכלל. פרשנים, אלופים, דיפלומטים, מומחי אקדמיה כולם אמרו את אותם הדברים.
אחר כך כשנגמרה המלחמה, התחילו הדיבורים שאחרי ושוב כולם הסכימו, אמרו את אותם הדברים, אבל ההיפך.
אז אני קורא ושומע ורואה, ושואל את עצמי: איך זה שכולם מסכימים כשטועים? ומה בא קודם הטעות או ההסכמה המוחלטת?
גאווה מקומית
התותחים רועמים, המוזות שותקות, הממשלה ממשיכה להזניח את תושבי הדרום.
תושבים, תיירנים (צימרסטים), עמותת התיירות, והמועצה המקומית ביחד ולחוד הזמינו ומארחים את אנשי עוטף עזה. כמה טוב כשהאזרחים שווים, בימים שהמנהיגים שווים לתחת.
לא אחשה
מלחמת לבנון II התחילה בהכרזות על חוסנם של תושבי הצפון. הממשלה הודיעה כי ישראל נלחמת למען יוכלו תושבי הצפון לשבת בשקט תחת גפנם.
אחר כך הממשלה הכריזה על סיוע כלכלי לתושבים שנפגעו. היו הכרזות על הגדלת תקציבים ותנופת פיתוח בצפון ובדרום.
בכדי להעביר כסף להשקעה בפריפריה הממשלה החליטה לקצץ בתקציב המדינה. השקעה בפריפריה הצפונית שנפגעה מהטילים והדרום מערבית שלמעשה חוטפת מאז אינטיפדת אל-אקצע ללא הפסקה.
קיצוץ התקציב כלל קיצוץ בתחבורה מסילתית, יעני רכבת, יעני בוטלה הרכבת לצפון.
קיצצו חצי מיליארד, מיליארד, מיליארד וחצי (כל מספר זוכה), כמה השקיעו בפרפריה?
חצי כלום, כלום, כלום וחצי (כל מספר זוכה).
זאת שיטה משונה לשמור ולפתח את הצפון והדרום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה