יום שישי, 17 בינואר 2014

לינדון ב. ג'ונסון הנשיא ה- 36 של ארה"ב ומדינת הרווחה האמריקאית.



                                                                                                                                                               או: האם המהפכה איכלה את עצמה, ג'ונסון הכשיל את עצמו, או שהרעיון היה טוב מכדי להתגשם.

במלאת חמישים שנים (08 ינואר 1964) לתוכנית למלחמה נגד העוני בארה"ב, מלחמה שכמעט הצליחה.
לינדון ג'ונסון סגן נשיא ארה"ב התמנה לנשיא לאחר רצח ג'ון פ. קנדי בשנת 1963, ממשל קנדי ג'ונסון אופיין בהבטחות גדולות בזירה הפנימית והחיצונית של המדינה האמריקאית. קנדי וג'ונסון ראו את עצמם כממשיכי דרכו של פ.ד. רוזוולט. תקופת הנשיאות של שניהם אופיינה בצמיחה כלכלית גבוהה, מעורבות רבה של הציבור, פריחה תרבותית, ואופטימיות גבוהה. ג'ונסון וקנדי היו ממשיכי רצף של שליטה דמוקרטית בנשיאות. הם נבחרו לאחר תקופת נשיאותו של אייזנהאואר גיבור מלחמת העולם ה- II והרפובליקאי היחיד שנבחר בתוך התקופה הכי ארוכה בהיסטוריה של שלטון המפלגה הדמוקרטית 1933-1969. קנדי היה בעל ניסיון בין לאומי, מאפיין נדיר בפוליטיקה האמריקאית. לג'ונסון לא היה ניסיון כזה ולאחר המינוי שלו התרכז בעיקר במדיניות הפנים. ג'ונסון רצה מצד אחד להפוך את ארה"ב למדינת רווחה. זאת משמעותה של התכנית שהציג בשנת 1964 – "החברה הגדולה" ומצד שני הסלים את המלחמה בווייטנאם. המחאה נגד המלחמה התעצמה לממדים אדירים, ג'ונסון ויתר על המועמדות לנשיאות בשנת 1968, ניקסון נבחר, ביטל את הסכמי ברטון וודס והוביל את ארה"ב לקוטב השני של ההתנהגות הכלכלית, קפיטליזם תאגידי, משברים כלכליים ועוני קיצוני.
לאחר הירצחו של קנדי בנובמבר 1963 (איפה היית?) נותרו לג'ונסון שמונה תחתיו 11 חודשים לשכנע את הציבור לבחור בו בבחירות של 1964. ראשית השלים את החקיקה שהבטיחה שוויון אזרחי, זכויות אזרח, וזכויות הצבעה ללא לבנים, המשיך עם חוק שבא להבטיח הזדמנות שווה בקבלה לעבודה, הקים משרד להזדמנויות בכלכלה ופעל למען תעסוקה מלאה. תוך כדי המרוץ לנשיאות הכריז ג'ונסון על מלחמה בעוני, הוא קרא להקים את "החברה הגדולה" - תכנית להפוך את ארה"ב למדינת רווחה. את נאום החברה הגדולה / בזמנכם, נשא באן ארבור (האוניברסיטה של סטיב גודמן שכתב בשמחה את City of New-Orleans בביצוע ארלו גאטרי על יום אחד בו פיקשש בכוונה את התחנה שלו והמשיך עם הרכבת לניו-אורלינס, למרדי גראס (מה המשמעות? לא ברור. למה זה חשוב כאן?)- אופ טופיק / אסוציאציה פרועה), באצטדיון הפוטבול המקומי מול כ- 85 אלף איש הוא נשא נאום משכנע של 20 דקות. הוא דיבר על האדם בימינו, ימים בהם .. "כל ילד יכול למצוא את הידע שיעשיר את מחשבתו, להגדיל את כישוריו ... מקום בו פנאי רצוי ומשמש למחשבה ופיתוח עצמי לא לשיעמום וחוסר מנוחה.... מקום בו עיר האדם לא משרתת רק את צרכי הגוף ואת המסחר כי אם גם את התשוקה ליופי והצורך בקהילה",  הקהל הריע לו 29 פעמים. ג'ונסון להבדיל מקנדי לא היה נואם דגול אבל בנאום הזה הצליח לסחוף את הקהל ולטעת בו תקווה, שלא כמו קנדי הוא ידע יותר על נושאי פנים מאשר על נושאי חוץ. היו לו ניסיון רב בעבודה פרלמנטרית, כשרון ופתיחות שאפשרו שיחה ושיתוף פעולה עם מגוון גדול של אנשים ודעות.
כאשר לא הצליח לשכנע "בטוב" השתמש ב"טיפול ג'ונסון" – ראשית למד כל פרט על האיש ואז הלך לדבר אתו פנים אל פנים. ג'ונסון התנשא לגובה 193 ס"מ הוא היה עומד צמוד לנשוא "השכנוע" שולף מכיסיו ניירות עם כל הנתונים הרלבנטיים בין אם מדובר על נתונים בנושא או נתונים על הנשוא, מתקפה כזאת הייתה יכולה להמשך עד 4 שעות ורק מעטים לא "השתכנעו".

זאת הייתה תקופה בה הליברליזם השמאלי היה בשיא כוחו, שלא כרגיל גם מוקדי כוח שהיו בשליטת הרפובליקנים כמו בית המשפט העליון, וחלק מחברי הקונגרס שיתפו פעולה בחתירה לחברה יותר צודקת. ג'ונסון חשש שמנהיגי המאבק לשוויון זכויות כמו מרטין לותר קינג יוחלשו על ידי הדלפת רכילות שנאספה בידי ה- FBI , הוא ידע שזה עלול לפגוע במימוש זכויות ההצבעה. לכן שמר על קשרים הדוקים עם רוב המנהיגים של הקבוצות האקטיביסטיות והגן עליהם מפני המשטרה וה- FBI.
ג'ונסון היה אדם עם מעט מאוד אמונה בבני אדם בפוליטיקה, הוא חשב שהם פועלים מתוך חישובי תועלת, כמו זה טוב בשבילי או רע בשבילי. אחד הפעילים המרכזיים של המפלגה הדמוקרטית באותה תקופה אמר עליו שהוא היה הפוליטיקאי הכי טוב שפגש אי פעם. הוא אמר כי ג'ונסון הסביר לו פעם מדוע הסכים לוותר על הצבעה מסוימת "אתה צריך להיות דמגוג בהרבה מקרים שוליים אם אתה רוצה להבטיח שתוכל לבצע את הדברים הגדולים שחשובים לך".
חוקים תיקונים ומוסדות שנעשו בתקופת ממשל ג'ונסון:
החוק להגנת שטחי בר שכלל למעלה משלושים ושישה אלף קמ"ר מוגני פיתוח מסחרי.
חוק בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים הבטיח מימון למערכת החינוך הציבורית.
חוק זכויות ההצבעה ביטל הגבלות (חלקן בתוך מדינות) שבאו להקשות על קבוצות מיעוט ועניים להצביע בבחירות.
מדיקאר נוסדה כדי להבטיח את בריאותם של המבוגרים והעניים בחברה.
מדיקאייד למען בריאותם של ילדים ממשפחות שאינן יכולות להבטיח לעצמן טיפול רפואי נאות.
מימון ציבורי ליוזמות תרבותיות ואומנותיות.
תיקון חוק ההגירה כך שלא יהיה ניתן להפלות קבוצות אוכלוסייה שנות.
חוק הדיור הציבורי ודיור בר השגה. – הקמת המשרד לדיור ופיתוח עירוני ומינוי רוברט וויבר, שר אפרו-אמריקני ראשון בהיסטוריה.
חוקי זיהום מים ואויר תוך החמרת האכיפה על ידי הקונגרס.
הוחמרו תקני הבטיחות הנהוגים במוצרי צריכה.
סנגוריה ציבורית
חוק השידור הציבורי להבטחת שידורי טלוויזיה ורדיו לימודיים וגם שידורים לא מסחריים.
אבל הימים היו ימי המאבק הבין גושי, השטן שהילך אימים על כולם היה הקומוניזם, כפי שלפניו הילכה אימים היהדות העולמית והיום האיסלם. ארה"ב הייתה שקועה עד צוואר במלחמת וייטנאם, בכל שנה משנותיו של ג'ונסון גדל בווייטנאם מספר החיילים של קואליציית המדינות בהובלת ארה"ב, כך גם האבדות והשערוריות.

מלחמת וייטנאם וההשפעות שלה התעצמו וג'ונסון הבין שהמלחמה הולכת להרוס את התכניות החברתיות שלו.
 “That bitch of a war killed the lady I really loved -- the Great Society.”
המלחמה הייתה בעצם ירושה. מין ילד לא חוקי שנוצר בידי ממשל אייזנהאואר הרפובליקאי שקדם לקנדי וג'ונסון. כאשר נחתמו ההסכמים בין המעצמות בנושא וייטנאם בשנת 1954 סירב אייזנהאואר לאשר את ההסכמים ועם נסיגת הצרפתים נכנסו כוחות אמריקאים במקומם. ממשלי קנדי וג'ונסון היו אחוזים בחרדה האדומה – פחד מהשתלטות הקומוניזם על העולם (דומה לחשש מהשתלטות האסלאם הקיצוני היום). כבר בשנת הנשיאות הראשונה של קנדי גדלה המעורבות בווייטנאם ממספר מאות יועצים עד 16 אלף והעזרה הכלכלית גדלה פי שנים עד כמעט חצי מיליארד דולר. עד הבחירות של 1964 היו סדרי כוחות אמריקאים קטנים שלחמו לצד הכוחות הדר' וייטנאמיים. במהלך הבחירות הודיע ג'ונסון כי תפקידם של הכוחות האמריקאים הוא סיוע בלבד והם לא יחליפו את הכוחות הדר' וייטנאמיים. הגישה של ג'ונסון הייתה ניצית "אם נעזוב את וייטנאם היום, נילחם מחר בהוואי ובסאן פרנסיסקו בשבוע הבא". מיד אחרי הבחירות (בשנת 1965) בהן השיג ניצחון סוחף שוכנע ג'ונסון ע"י הצבא האמריקאי ומאוחר יותר בעיקר ע"י גנרל ווסטמורלנד כי יש לשלוח לוחמים אמריקאים להגן על בסיסי ה"יועצים" האמריקאים בווייטנאם. כאן הייתה התחלת מבצע "רעם מתגלגל", מבצע מוגבל למשך 8 שבועות, שנמשך 3 שנים. מה שהתחיל כמעורבות מוגבלת הגיע להיקפים שאפילו הניצים של משרד ההגנה האמריקאי לא שיערו. בשלבים שונים של המלחמה הזאת הועברו לנשיא ג'ונסון גם ידיעות מפוברקות שמטרתן הייתה להגביר את המעורבות האמריקאית בווייטנאם. הפיקוד הצבאי ראה במלחמה סוג של אימון מתמשך והזדמנות לבדוק שלל אמצעים שחוקיותם בספק, רוחות של שלום ופיוס לא נשבו בו בצבא האמריקאי.
כמו מנהיגים רבים גם ג'ונסון אהב נשים ולא הסתפק בבת זוגו ליידי בירד ג'ונסון שהייתה אישיות מרשימה בכל קנה מידה ומילאה תפקיד חשוב בממשל שלו. להבדיל מפרשיות המין של רוזוולט, קנדי ואחרים ישנן עדויות כי ג'ונסון חיפש בנשים האלו גם נחמה אימהית ולאו דווקא חיזוקים לגבריות.
ג'ונסון היה מנהיג בירוקרטי בקיא מאוד בפוליטיקה האמריקאית שהשיג מטרות רבות בהצלחה שקשה למצוא כמוה בהיסטוריה. החל מהרפורמות החברתיות להן הצליח להשיג תמיכה גם בקרב מנהיגים שמרניים, ועד צעדים משמעותיים מאוד במהלך מלחמת וייטנאם כמו החלטת "דרום מזרח אסיה" (מפרץ טונקין) שהתקבלה בקונגרס כמעט פה אחד (שני מתנגדים). ניהול מלחמת וייטנאם מול ניהול הכלכלה האמריקאית הם שני פנים של ל.ב. ג'ונסון, בשניהם חסר אמון בסיסי בבני אדם אבל באחד הוא בעל חזון אוטופי של חברה גדולה ובשני הוא בעל חזון אפוקליפטי של השתלטות קומוניסטית על העולם. הוא חשב שהדרך הנכונה לנהל את העולם היא בכוח גדול בזירה הפנים אמריקאית של הממשל פדרלי ובזירה הבין לאומית ע"י שימוש בכוח צבאי. ג'ונסון חווה ילדות קשה שלא הקנתה לו בסיס לאמון בבני אדם. אביו היה נוכח נעדר ואמו בעלת האישיות הגבולית לא נתנו לו את התמיכה הנדרשת בכדי לפתח ביטחון עצמי. למרות גודלו הפיסי, האינטליגנציה הגבוהה שלו, ההבנה שלו בבני אדם וכישוריו המיניים, ג'ונסון היה חסר ביטחון עצמי ולפעמים סבל מתקפות פרנויה. תכונות האישיות וההצלחות הרבות שלו כמנהיג המיעוט הצעיר ביותר בסנאט, מנהיג רוב אגדי, הניצחון בבחירות 1964 וההישגים האדירים בתחום מדיניות הפנים בתקופת נשיאותו לא יכלו למלא את מה שהחסירו הוריו בילדותו. חוסר הביטחון הפנימי לא אפשר לו לבחון את מלחמת וייטנאם באופן שקול ולהימנע מההסלמה שהביאה את סוף נשיאותו והכשילה חלק ניכר מתכנית "החברה הגדולה" שהייתה העיקר בעיניו. למרות שג'ונסון לא הצליח להגשים את החלק הארי של תכניותיו אפשר למנות אותו בין הנשיאים החברתיים הגדולים של ארה"ב יחד עם ד. רווזוולט, ת. רוזוולט והרבה לפני חביב הציבור ג'.פ. קנדי. ג'ונסון היה כנראה אחד המנהיגים הראשונים בעולם שזיהו את הקשר בין סביבה וחברה והוא הוביל רפורמות לא מעטות בשני התחומים. בנאומים שנשא ובמעשיו ניכרת הידיעה שיש להגביל את יכולת ההון לשלוט באדם ובסביבה, וההכרה בסכנה שהגישה הקפיטליסטית מהווה עבורם.
לינדון ביינס ג'ונסון היה מנהיג ליברלי - שמאלי - אבל חסר אמון בבני אדם, שניסה להגשים אוטופיה. בבית הוא עשה זאת באמצעים דמוקרטיים חצי לגיטימיים, ובחוץ באמצעות כוח קולוניאליסטי חסר מעצורים מוסריים. הקונפליקט הפנימי בין שתי הגישות האופטימית – אוטופית, והסקפטית – חסרת אמון בבני אדם, לא איפשר לו רגע של נחת והוא מתואר כדינמו אנושי. במידה מרובה אפשר לומר כי התכונות שסייעו לו להוביל רפורמות חשובות מאין כמותן הכשילו אותו בסופו של דבר. חלק מבוחריו והאקטיביסטים שתמכו בו בנושאים הסביבתיים והחברתיים לחמו נגדו בנושאי מלחמת וייטנאם ובכך כרתו את הענף שהוא והם ישבו עליו, הוא עשה בדיוק אותו דבר. החרדה שלו מ"הסכנה" הקומוניסטית הייתה כה גדולה שלא אפשרה לו לראות פנים שונים של המציאות והכשילה את השגת מטרתו העיקרית. הרעיון שהוביל: "מדינת רווחה בארה"ב", היה אפשרי להגשמה, אבל המהפכנים שהוביל ואופיו האישי הביאו לכישלון.
קשה לשער מה היה אילו, אבל על פי תוצאות הבחירות של המפרי מול ניקסון (1968), יש להניח כי לו היה ג'ונסון מתחרה במערכת הבחירות היה זוכה, אלא שהוא ירד מהבמה ולא בחן את הסיכוי. האם הוא עשה את זה משום שהאנשים איתם הזדהה הפסיקו לתמוך בו בגלל מלחמת וייטנאם והוא הרגיש נטוש כמו בילדותו? בשנת 1967 אמר לשני עוזרים שלו: "אתם יודעים מה ההבדל בין ליברלים לקניבלים? קניבלים אוכלים רק את האויבים שלהם." או שאולי חשב שפשוט אין לו סיכוי? דבר אחד בטוח, לו התמודד ולו נבחר, פני העולם היו היום שונים במידה משמעותית ולטובה.
תודות: כל האנשים והמוסדות שמעלים הקלטות, מאמרים, מחקרים ועבודות לרשת ומאפשרים למי שרוצה ללמוד, לא את כולם הזכרתי, אבל בלעדיהם הייתי צריך לנסוע לספריה בארה"ב וזה הרבה יותר קשה מאשר לשבת בבית על יד המחשב.

אין תגובות: