כשהויקינגים הקדמונים הגיעו לאיסלנד לפני בערך 1100 שנים, הם חשבו שהגיעו לגן עדן (המושגים של הויקינגים על גן עדן שונים משלנו לפחות בנוגע לטמפרטורה הרצויה).
הים והנחלים סיפקו שפע של דגה, פירות ים ועופות ים. שפע חיות שלא הכירו בני אדם והיה קל מאוד לצוד אותם. על החופים היו מושבות של כלבי ים וניבתנים (יונק ימי שנכחד). שפלת החוף הייתה מכוסה יער והרמות הנמוכות לרגלי הקרחונים היו כרי מרעה עשירים.
הם הגיעו לאי עם חיות המשק להם הורגלו בנורבגיה וסקוטלנד, כבשים, פרות, חזירים, עיזים וסוסים.
המתיישבים החדשים חשבו שאדמת איסלנד וצימחייתה מתנהגות כמו בנורבגיה, הם לא העלו בדעתם שכרי המרעה מתחדשים רק אחרי שנים והיערות צריכים מאות שנים כדי להשתקם מכריתה.
הם לא ידעו שאדמת האי כל כך קלה, שהרוח והגשם נושאים אותה כשהיא נחשפת.
תוך מספר שנים מועט חוסלו חלק ניכר מעופות הים, הניבתנים וחלק מכלבי הים.
העשב על הרמות הנמוכות שנאכל ע"י הבהמות לא התחדש והרוח סחפה את האדמה.
המתיישבים הראשונים נהגו לשרוף חלקות יער בכדי שיגדל מרעה. אבל המרעה שרד רק זמן קצר לפני שהגשמים המרובים חרצו את הקרקע וסחפו את האדמה.
הם התרבו והפעילו לחץ גובר על אדמת האי, והלחץ הזה הקטין את התנובה החקלאית. בתוך כמאה שנים נעלמו היערות ורוב כרי המרעה, התושבים התקיימו יותר ויותר על דיג. עכשיו הבינו שהדרך היחידה לשרוד מבלי להפוך את האי למדבר קפוא היא שתוף פעולה. האיסלנדים הקדומים היו חברה מעמדית עם פיאודלים עשירים, צמיתים, ואיכרים קטנים. בכדי ליצור שיתוף פעולה היו צריכים ליצור מנגנון חלוקה שיוויוני של משאבים.
מנגנון שיווסת את המרעה ויקבע מתי ואיפה מותר לכל אחד לצאת לשדות, ומה מותר לעשות בהם.
החברה האיסלנדית פיתחה מנגנוני שיתוף פעולה וזהירות מסיכונים.
עם הזמן נוצרה באי סולידריות חברתית שהפכה אותו לדמוקרטיה שיוויונית ומדינת רווחה.
לאורך המאה ה-20 התבססה כלכלת איסלנד בעיקר על דיג, חלוקת המשאבים הבטיחה עושר לכל אזרח. משנות ה-60 האי היה אחת החברות העשירות והמצליחות בעולם.
בסוף שנת 2007 הייתה איסלנד באחד משלושת המקומות הראשונים בעולם ע"פ מדדי איכות חיים של האו"מ.
תהליכים נאו-ליברליים שהתפתחו בכלכלת העולם המערבי, בשנות ה-70 של המאה הקודמת החלו לחלחל לאי. בשנות ה-90 נעשו מהלכי הפרטה והסרת "חסמים בירוקרטייים" (דה-רגולציה), בשנת 2000 ההפרטה הגיעה לשיא כאשר הבנקים הופרטו.
מספרם של כל תושבי האי הוא בגודל של עיר רגילה, מעט יותר מ-300 אלף.
האיסלנדים נסחפו עם האופנה העולמית לתוך הרולטה של ה"שוק החופשי".
החל משנות ה-90 המערכת הפיננסית האיסלנדית תרמה כרבע מהצמיחה הכלכלית של המדינה. המערכת הזאת הציעה לאזרחים אירופים ריבית גבוהה על חסכונותיהם, עם חסכונות אלו מינפה השקעות עצומות, גדולות בהרבה מכל הכלכלה האיסלנדית.
עם תחילת המשבר הכלכלי העולמי לפני שנה, התעוררו הכרישים הפיננסיים העולמיים והחלו להמר על הבנקים האיסלנדים* (למכור חוזים עתידיים על מניות הבנקים בזול).
אומנם הבנקים האיסלנדים היו יציבים, אבל הרווח הצפוי מנפילה שלהם היה גדול.
ההימורים הצליחו, תוך פחות משנה קרסו הבנקים העיקריים של איסלנד והממשלה נאלצה להלאים אותם.
הבעיה של איסלנד (כמו שקורה לפעמים) היא הגודל, מדובר בהרבה כסף, יותר ממחיר האי כולו.
מדינת איסלנד שהצליחה לעבור אלף שנים של משברים אקולוגיים חריפים, תקופת קרח, והתמודדות עם קשיים חברתיים, ניצבת מול אפשרות של חידלון.
האיסלנדים לא השתמשו הפעם בשיעור ההיסטורי שלימד אותם האי שלהם. הם נתנו לרוחות השוק החופשי לסחוף אותם הרחק מגן העדן הקריר שלהם.
עכשיו הם נמצאים בהשרדות אמיתית, לא בריאליטי.
* ע"פ נתוני האקונומיסט, בשנת 2008 97% מהכסף במחזור העולמי היה כסף לא אמיתי, הוא היה סחר של מוסדות פיננסיים בניירות שייצגו הימורים (על מחירי סחורות, מניות, אג"ח ועוד).
מקורות:
ג'ארד דיימונד – התמוטטות, הארץ, גרדיין, גלובס, ויקיפדיה,אקונומיסט,פול קרוגמן - ני"ט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה