אהבת הארץ
אני לא עובד בנק, גם אין לי דוד עשיר, אני סתם באלפיון העליון, לא בגלל משכורת וגם לא בגלל הקזינו אופס סליחה הבורסה. אני באלפיון העליון כי בבוקר, אני עולה על האופנוע ונוסע לעבודה בכביש שנסלל לפני 50 שנים. עובר בין אקליפטוסים ענקיים, מטעים ושדות פלחה. משכיב בסיבובים שמקיפים הרים ויורדים לנחלים. מטרטר על לוחות העץ של גשר מעל הירדן. מעלי עוברות להקות של ציפורים נודדות, עוף דורס נוסק לי מעל הקסדה כמעט נוגע.
עכשיו בסתיו פלגים נוזלים לאורך הכביש, לפעמים נוגסים בשוליים או גואים וממלאים את הכביש בחצץ. בנסיעה ממוצעת אני נפגש במכוניות בודדות, לפעמים טרקטור. כל כניסה משביל עפר צדדי היד נשלחת לברקס. בכבישים כאלו אנשים שוכחים לפעמים שישנם עוד כלי רכב והם עלולים להפתיע מהצד. הכביש כולו מתנהג כמו שמורת טבע ללא פקחים, פעם פעמים בשנה עוברת ניידת משטרה, מודעת לעצמה מרגישה חריגה. את השלווה הזאת, את עונות השנה שתופסות את במת השוליים, מפריעים רק החגים. פתאום עשרות מכוניות ואוטובוסים. חונים על הכביש, אם אפשר מאחורי סיבוב עיוור. הם בחופש.
ילדים, מטיילים, עומדים על הכביש מחליפים חוויות. זוהי העת להאט - הם באו לכאן לטייל לא להדרס. כל כניסה לנחל כל שדה פרחים מוצפים אנשים. בני אדם צריכים את הטבע הזה, יותר זול מפרוזק יותר משכֶּר מבירה.
בכדור-רגל אומרים לכל שבת יש מוצאי שבת, כך נגמרים החגים ושוב חוזרת המהירות וההשכבות ושוב השלווה. רק תלי האשפה בכל אתר, רק פיסות ניילון ברוח, מעידות - כן היה חג ונגמר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה