ישראל נמצאת כנראה בין יצרני החדשות הכי אינטנסיביים בעולם לכן תשומת הלב שלנו מתפזרת על נושאים רבים ולפעמים אנחנו מחמיצים דברים חשובים.
אחרת אני לא יכול להסביר איך נושא חלוקת ההכנסות מתגליות הגז בים התיכון לא נמצא כל הזמן בראש החדשות.
נכון שליברמן מתגעגע למשטר טוטליטארי ועושה פרובוקציות, ונכון שהעובדים ברבים מענפי המשק שובתים כי מצבם הכלכלי מתדרדר. גם לבנון ומלחמותיה הפנימיות מדאיגה, ובעולם יש חדשות כי אוסטרליה טובעת, וכאן הקימו ועדה לרעידות אדמה ומשדרים לנו תשדירי הפחדה.
גם החורף בחדשות כי הוא כזה שחון וחם, ובברזיל וסרילנקה הגשמים הם בעצם שיטפונות שקוברים אנשים וישובים, וישנם חילופי דברים רעשניים עם הטורקים, והעולם מכיר בפלשתין, ויש מתנחלים ואבנים עפות ורבנים קשקשנים והמון שנאה וגזענות.
אפילו אהוד (אני לא אשם) ברק הרגיש מוזנח ונשכח וייצר חדשה (טובה).
אבל מה עם הגז? הרי שנים רבות כל כך קינאנו בשכנים, כל כך הרבה זמן אמרנו, התפללנו: "אם רק היה לנו נפט", והנה זה כאן וזה לא תופס את תשומת הלב הציבורית.
הרי תגליות הגז אם רק ינוהלו נכון ואם קברניטי הכלכלה ילמדו קצת מנורבגיה ....
רק ברוני הגז החדשים לא שוקטים ולא שותקים, הם רצים לכל מיקרופון ובוכים בכי תנינים, שוכרים משרדי לובי יחסי ציבור ופרסומות יותר מאשר במערכת בחירות.
אולי אנחנו לא מדברים על זה כי אנחנו כל כך התעשרנו?, הרי ראש הממשלה ושר האוצר ונגיד הבנק כולם מספרים לנו שהמשק צמח יותר מכל מדינות המערב. נכון שבכללי ובכלכלי אירופה מתעשרת ומתרחקת מאיתנו, נכון שסין והודו מתעשרות ומתקרבות.
אבל אם מספר העניים עולה, והצמיחה שאוהבים להתגאות בה נוגעת רק באלפיון העליון אז איך זה שאנחנו לא יוצאים לרחובות לדרוש את חלקנו באוצרות הטבע שלנו? למה אנחנו משאירים גם את זה לאלפיון?
והשאלה הכי גדולה איך אנחנו לא קמים על מי שקם לכלות את הדמוקרטיה שלנו? איך אנחנו שותקים כשמתקיפים את הנבחרים שלנו? אני מתכוון לאלו האמיצים שנלחמים עבורנו.
כמה חברי כנסת או פקידי ממשלה יסכימו להלחם בשביל הציבור בפעם הבאה, אם עכשיו אנחנו יושבים בשקט שותקים להתקפות ולא נותנים גיבוי למי שנלחם עבורנו?
הויכוח הגדול שיש כאן הוא למי הזכות להחליט מה קורה בישראל להון או להמונים, ופחות על אחוזי התמלוגים.
אנחנו שותקים כאשר נפתחת התקפה אישית ותקשורתית נגד זכותנו על משאבי הטבע שלנו. אבל כשיש ויכוח על גבול הצפון/גדה/רצועה, אם יעבור מטר לכאן או מטר לשם כולנו צועקים ומפגינים ונואמים למרות שמדובר מקסימום בעץ אחד ושני שיחים.
כשלוקחים לנו גז או פוספט, או אשלג אסור לנו לישון, זה חלק מהעתיד שלנו וצריך לצעוק בקול גדול: עד כאן!
להצטרפות למאבק:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה