פורסם בעבודה שחורה
ממשלת ישראל החליטה להקים מחנה למסתננים.
לא חייבים לקרוא לזה לָאגֶר אבל זה יתפתח להיות אחד כזה.
בשנים האחרונות שמענו על כל מיני פתרונות לבעיית המסתננים.
דיברו על מכשול קרקעי (אולי התכוונו לחומת ההפרדה מהשטחים?).
דיברו על קבלת פנים חמה אֶש.
הציעו לגרש אותם לא חשוב איך ולא חשוב לאן.
אמרו: "נעשה להם חיים קשים" שלא ירצו לבוא לכאן.
הסבירו שהם הסכנה לאפיה של ישראל כדמוקרטית ויהודית (שביס על הראש ונר שבת ביד).
היו לשמחתי גם הצעות כמו לבדוק מי פליט ולעבוד על פי הכללים העולמיים.
לבדוק עם מדינות שקולטות פליטים אם יהיו מוכנות לקלוט חלק מהם.
היו שפשוט ניסו לרענן את זיכרוננו העבש והזכירו מה שאולי שכחנו על פליטות.
אני חשבתי על הקוֹלוֹניות, על הרס תבניות החברה הלא אירופית.
חשבתי על הפאזה הקודמת של הגלובליזציה, זאת שנגמרה עם מלחמת העולם ה-II.
על הניסיון לתקן נזקי דורות של קולוניאליזם בעזרת מוסדות בין לאומיים כמו קרן המטבע והבנק העולמי לפיתוח.
על ההשקעה של המוסדות האלו שנולדו לצמצם את הפערים העולמיים בין ארצות "מתפתחות" למפותחות.
הזמן שלפני שהזמינו משקיעים פרטיים ל"עולם של פיתוח ריווחי" (פרסומת עכשווית של הבנק העולמי).
בתקופת הביניים שהחלה אחרי המלחמה ונגמרה בינואר 1973 כשארה"ב רוקנה מתוכן את הסכמי ברטון וודס.
התקופה בה ניהלו את כלכלת העולם במטרה להביא לרווחה כללית לא לרווח אישי.
עכשיו יש מתלוננים שהם לא יכולים לקלוט יותר מהגרים, ונמאס להם לדאוג לכל דפוקי העולם.
והם המהגרים משנים לנו את אופי המדינה, ולמה אנחנו צריכים להשקיע בהם, למה הם לא דואגים לעצמם.
הפערים הגדלים בין העולמות וחוסר התקווה של תושבי העולם המנוצל, מביאים מאות אלפים מהגרים לנסות בכל כוחם למצוא עתיד.
אם אנחנו רוצים לטפל בבעיה האנושית הזאת, צריך לחזור למדיניות של פיתוח והשקעה בעולם השלישי.
מדיניות שתפסיק לנצל את משאביו המוגבלים ותקטין את הפערים חסרי ההיגיון שקיימים היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה