הניסוי הניו-זילנדי

ניו-זילנד מוכרת לרובנו כאי הכבשים, הבנג'י והתושבים הסימפטיים.

לאחרונה ניו-זילנד עולה לכותרות בדבריהם של שר האוצר נתניהו ונעריו. עד היום נהגו נתניהו וכו', להביא דוגמאות מתאצ'ר האנגלית ורייגן האמריקאי. נראה כי העובדה שהשניים חיסלו את כלכלות ארצותיהם הפכה כבר לנחלת הכלל, לכן התחילו להמטיר עלינו דוגמאות ניו-זילנדיות. שנו חז"לינו "הרוצה לשקר ירחיק את עדותו".

מעטים מכירים את ההיסטוריה הכלכלית חברתית של האי, שגודלו כגודל איטליה וחיים בו 4 מליון תושבים.

ניו-זילנד היא דמוקרטיה ותיקה, הראשונה בעולם שהנהיגה זכות בחירה לנשים.

מ-1936 עד 1984 הייתה מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית ברמה סקנדינבית +.

עד שנת 84 הייתה במקום מס' 4 מבחינת רמת חיים / הכנסה לתושב.

בשנת 84 נבחרה מפלגת העבודה הניו-זילנדית לממשלה, מיד לאחר הבחירות החלה במדיניות כלכלית קפיטליסטית נאו ליברלית הדוגלת בכלכלת שוק והקטנת כוח הממשלה בכלכלה. מדיניות זאת ידועה כ- "הניסוי הניו-זילנדי"  - במהירות של קפיצת בנג'י, חוסלה מדינת הרווחה - כל נכסי המדינה כולל זכויות הדיג במימי החופים הופרטו – הפיקוח הממשלתי (רגולציה) ירד לרמה הנמוכה בעולם – בוטלה זכות ההתאגדות – בוטלו כל הסובסידיות והמכסים – שער הדולר המקומי נוייד והשוק הניו- זילנדי נפתח לתחרות עולמית.

מטרות הניסוי היו צמיחה כלכלית ושיפור פריון העבודה.

בתוך כ- 4 שנים ירדו התפוקה המקומית לנפש השכר והתוצר הגולמי.

האבטלה עלתה, הפשיעה עלתה, רמת הבריאות והחינוך ירדו.

למרות זאת הניסוי נמשך בהנהגת ממשלות שונות, עד הבחירות בשנת 1999, הממשלה הנבחרת הודיעה על כשלון הניסוי, וחזרה לסוציאל-דמוקרטיה.

משרד האוצר הישראלי מנסה בשנים האחרונות ליישם בישראל את אותו ניסוי וחבל, מדובר בכישלון יקר וידוע מראש.

בשנת 1984 אחרי 9 שנים בראשות הממשלה, הודחה המפלגה השמרנית ברשות רוברט מלדון. נבחרה ממשלת עבודה, שר האוצר היה רוג'ר דאגלס. דאגלס החליט להגשים את החלום הרטוב של מילטון פרידמן ועדת מאמיני: "הקפיטליזם"/ "השוק החופשי"/ "נאו ליברלים"/"גלובליזציה".

בזריזות שאינה מאפיינת את תושביו השלווים של האי, הוא הפריט כל נכס ושרות ממשלתי שמישהו היה מוכן לקנות או לקבל במתנה. הוא מכר את היערות לתאגידים מלזיים ויפנים. את זכויות הדיג לתאגידים יפניים. את חברות החשמל והטלפון לתאגידים אמריקאים.

חיסל מחלקות ואגפים של שירותי ממשלה והוציא אותם לידים פרטיות וקבלנים.

התאגידים שרכשו את נכסי מדינת ניו-זילנד, לא היססו לירוק לבאר והשקיעו את הרווחים במקום אחר, כ- שליש מהערך של כל נכסי המדינה מצא את דרכו לארצות אחרות. השקעות חוץ לא מיהרו לבוא והחוב החיצוני הכפיל את עצמו תוך שנים מעטות.

המכסים וכל הסובסידיות בוטלו, כמו גם תקנות הפיקוח (רגולציה). בוטלו התכנון והניהול המישקי. תקציב המדינה קוצץ כל שנה בצורה משמעותית. תקציבים חברתיים קוצצו ובוטלו, פנסיונרים הגיעו לפת לחם. ההשקעה הציבורית בתשתיות בתחומי תחבורה חינוך ובריאות, ירדה והאחריות הועברה לידיים פרטיות. המס על חברות הורד לחצי משיעורו הקודם, הונהג מע"מ (מס רגרסיבי), הוקטן שיעור המס על השכבות הגבוהות. כל הצעדים שנתניהו חולם עליהם מאז הערב בו נאסר עליו לחלום חלומות ארוטיים, (הקלטת הלוהטת, מרכז הליכוד) ננקטו.

בכדי להקטין את כוח העובדים והשפעתם במשק, בוטל חופש ההתאגדות – עובד יכול להצטרף לאיגוד מקצועי (כמו ההסתדרות), רק אם המעביד מסכים. בוטלו והושעו ההסכמים הקיבוציים, עשרות אלפי אנשים פוטרו מהשירות הממשלתי. חלקם של העובדים המאוגדים מכלל העובדים ירד מ-45% ל- 22%.

מספר העובדים במשרות חלקיות ובשכר מינימום עלה משמעותית.

השכר הכללי של עובדים בלתי מקצועיים ירד ריאלית ב- 11%, שכר מינימום הפך לשכר הנפוץ במשק, כאשר עובדים חדשים, אינם מקבלים תוספות עבור שעות נוספות משמרות וחגים.

מספר המובטלים עלה מ- 4500 איש לכ- 200,000, ההפרש בין שכר גברים ונשים הגיע עד פי ארבע (יותר מאשר בישראל). יחסי העבודה התערערו וירדו לשפל של חוסר אמון ונאמנות בין העובדים למעסיקים.

השכר ירד בכל עשירוני ההכנסה מלבד השנים העליונים. בתחילת הניסוי הייתה ההכנסה לנפש 95% מממוצע המדינות המפותחות, עם סיומו ירדה ל80%. כוח הקניה של השכר בשנת 1974 היה גבוה מכוח הקניה של השכר ב- 1997.

עם ירידת השכר ירדה גם התפוקה לנפש עד למקום ה- 23 מתוך 26 המדינות המפותחות.

בהשוואה עם אוסטרליה שכלכלתה התפתחה באופן דומה עד "הניסוי הניו-זילנדי", מתברר כי בשנות הניסוי 1984 עד 1999 התפוקה האוסטרלית גדלה פי שש מהניו-זילנדית.

מעניין גם לראות כי התפוקה במקומות בהם היו העובדים מאוגדים, הייתה גבוהה בשליש מכלל המשק. בהשוואה בין לאומית ירד התוצר לנפש בניו-זילנד מהמקום הרביעי בעולם, למקום ה-15. בנסיון להעריך את עלות הניסוי הניו-זילנדי, נעשתה השוואה לכלכלה האוסטרלית. על פי השוואה זאת הפסידה הכלכלה הניו-זילנדית 110 מליארד $, שהם שנתיים ורבע של כל התוצר הניו-זילנדי ב- 1998. בסכום הכסף שאבד לניו-זילנד, אפשר היה להקטין את החוב החיצוני שלה בחצי.

בשנים 1992-98 חלה התאוששות והמשק צמח בשיעור של  3.3% לשנה. הכלכלנים הנאו-ליברלים מיהרו להכריז על ניצחון. הם טענו ששמונה השנים הראשונות של הניסוי היו שנים של "איקלום" ועכשיו הכלכלה עלתה על דרך המלך והיא מוכיחה את התאוריה הקפיטליסטית. שמחתם הייתה מוקדמת, בהשוואה בין-לאומית הסתבר שמדובר פשוט בשנים של צמיחה גלובלית. בשנים אלו הייתה הצמיחה ברוב הארצות המפותחות גבוהה יותר. באותה תקופה צמח המשק האוסטרלי ב- 4.24%. בכל מקרה החגיגה נגמרה ב- 98 עם מפולת.

החוב הפנימי של אזרחי ניו-זילנד עלה והגיע לרמת ההכנסה, כלומר אזרח ממוצע היה חייב את מלוא השכר השנתי שלו.

התאגידים הבין-לאומיים שקנו את נכסי ניו-זילנד הקטינו משמעותית את ההוצאות המקומיות. ההשקעה במחקר ופיתוח ירדה עד כדי שליש מהמקובל בארצות מפותחות.

טלקום ניו-זילנד (מקבילה לבזק) הופרטה עבור 2 מיליארד $ בלבד, עשר שנים מאוחר יותר הוערכה ב- 8 מיליארד $ . הרווחים זרמו החוצה לבעלים החדשים.

חברת הרכבות המופרטת מכרה נכסים ולא השקיעה בפיתוח גם היא העבירה דיווידנדים החוצה והיום נמצאת בקריסה כלכלית. חברת התעופה אייר ניו-זילנד שהייתה חברת התעופה הלאומית הראשונה שהופרטה בעולם, פשטה את הרגל וממשלת ניו-זילנד נקראה להציל אותה, בכספי משלם המיסים. חברות החשמל הפרטיות נכשלו בהספקת החשמל ובמחירו, והן נמצאות בקשיים כלכליים, בעקבות תשלומי דיווידנדים גבוהים לבעלים, במקום השקעה בציוד ותשתית.

החברות המופרטות צימצמו את ההשקעה במחקר ופיתוח, מתוך ניסיון להגיע למקסימום רווח במינימום השקעה.

כפי שנביאי הקפיטליזם המודרני טענו עלתה היעילות הכספית של החברות המופרטות, אבל זה קרה על חשבון שכר העובדים ופיתוח המערכות.

מדדי חוסר השוויון כולם, מראים על גידול. מאז תחילת הניסוי עלה מדד ג'יני ב14%.

השכר בעשירון העליון עלה בתקופת הניסוי ב- 43% והשכר של חמשת העשירונים התחתונים ירד ב- 14%. על פי משרד האוצר הניו-זילנדי מצבם של 90% מהאזרחים גרוע יותר ב- 1996 מאשר ב- 1981. בבירת ניו-זילנד אוקלנד עלה מספר בתי התמחוי מ- 16 ב- 1990 ל- 130 ב- 1994. איכות החינוך והבריאות ירדה והופיעו מחדש מחלות תלויות צפיפות ועוני.

הקטנת הפיקוח הממלכתי (רגולציה), על כל תחומי הפעילות והייצור במדינה, תרמה אף היא למשבר והאטה מאוד את  ההתאוששות ממנו. ניו-זילנד הפסידה דור שלם של עובדים שננטשו ע"י מערכת הכלכלה החופשית. עובדים שהמערכת לא השקיעה בהשכלתם המקצועית ומצאו את עצמם בשולי החברה, ללא עבודה עם איכות חיים ירודה. שיעורי הפשיעה עלו ואזורים מסוימים בערים, נחשבים מסוכנים לביקור.

בשום מדינה בעולם לא נעשה נסיון "ניאו ליברלי" כמו הניסוי הניו-זילנדי. המיוחד בניסוי הזה היה העובדה שהקיף מדינה שלמה, נעשה ביסודיות ע"פ כל המתודות הכלכליות ה"נאו ליברליות". הניסוי הקיף את כל תחומי החיים, עד כדי הקרבת עקרונות בסיס דמוקרטיים של חופש ושיווין.

מטרת הניסוי הניו-זילנדי הוגדרה כ-" חיזוק הכלכלה ושיפור הצמיחה והפיריון". הניסוי נכשל בהשגת המטרה, למרות שננקטו כל האמצעים שמופיעים בספרות הקפיטליסטית הקלאסית.

צריך גבהות לב אטימות ופונדמנטליזם כדי לעשות ניסוי כזה. אילו מדעי החברה, והכלכלה בתוכם היו לפחות מאמצים פורום של ועדת הלסינקי לניסויים בבני אדם, לפני שהם מאמללים מליוני בני אדם.

בשנת 1999 הכריזה ממשלת ניו-זילנד על כשלון הניסוי באופן פומבי. הממשלה הודיעה על חזרה למודל הסוציאל- דמוקרטי, ומדינת רווחה.

שכר המינימום הועלה מספר פעמים. בוטלו החוקים שהגבילו התאגדות וננקטו צעדי עידוד לטובת הצטרפות לאיגודים מקצועיים, כך שאלו יהוו משקל נגד לאינטרסים של המעסיקים.

הממשלה התחייבה, לפיתרון סכסוכי עבודה בדרך של משא ומתן וללא חקיקה חד צדדית.

הממשלה הלאימה מחדש את קרן הפיצויים, הגדילה את הקצבאות והפנסיה.

הממשלה לקחה מחדש אחריות על מצב הכלכלה והחברה. הוחזרו הפיקוח וניהול המשק.

תקציב המדינה הוגדל, ויחד איתו גדלו תקציבי התשתיות הבריאות והחינוך.

הוחלט להגדיל את ההשקעה בתעשיות מרובות ידיים עובדות, כמו הלבשה, טקסטיל, אופנה ותיירות. כמו גם בתעשיית העץ והרהיטים, תעשיה קלה, מוסיקה וקולנוע. הוגדלה ההשקעה בתעשיית ההיי-טק, וההשקעה במו"פ כללי.

כאשר מביאים את ניו-זילנד כדוגמא, אל לנו לקחת פרקים מתוך הניסוי, כי אם את כולו.

רצוי ללמוד מהניסוי ולא לחזור על השגיאות שנעשו שם.

כדאי לשחרר את ביבי וחבורתו (נערי האוצר ומצדדי כלכלת השוק) מעול השלטון.

הסוף הטוב של "הניסוי הניו-זילנדי" הוא כשלון הניסוי וחזרה לדרך הישר.

מצער מאוד שבדרך נפגעו כל כך הרבה אנשים ונהרס גן העדן הניו-זילנדי.

עמית הרפז