יוקר המחאה

ואפסות הממשלה

המחאה החברתית מקיפה היום חלק גדול מהעולם היא נובעת מרצון משותף של האזרחים בעולם לתקן את השיטה, לשפר את הרווחה ואת הדמוקרטיה.

ב-21 ביוני היום הארוך ביותר בשנה אצלנו, יצאו תושבי ברזיל לרחובות והם לא יצאו משום שאצלם בחצי הדרומי זה היום הקצר ביותר. הם גם לא יצאו לרחוב בגלל התייקרות מחירי התחבורה הציבורית בברזיל, כפי שנאמר בכמה כלי תקשורת. בטורקיה ההפגנות המשיכו והן לא נעשו בגלל תוכניות בניה בכיכר תאקסים, הספרדים שישנים ברחובות כבר יותר משנתיים לא עשו את זה בגלל מחירי דיור ואבטלה. גם אצלנו מול בית ראש הממשלה, מול ביתו של יאיר לפיד שר האוצר ובכיכרות לא   צועדים אנשים בגלל "יוקר המחיה". נכון שיקר כאן, נכון שזה מרגיז, נכון שגם בספרד וטורקיה המחייה מתייקרת והשכר יורד, אבל זאת לא הסיבה למחאה החברתית סביב כול העולם.

המחאה ביוון ובאיטליה, בארה"ב ובישראל, בברזיל וטורקיה באה לומר דבר פשוט: "לפני 20 שנים עברו מדינות העולם למדיניות קפיטליסטית מובהקת, מאז הן משאירות את ניהול הכלכלה לשוק. השיטה הזאת לא עובדת, מיום ליום המצב הכלכלי מחמיר. זה לא מתאים לנו, בחרנו ממשלות כדי שינהלו את המשק, לא בחרנו את השוק".

בעשרים השנים שחלפו מאז השתלטות הזרם הקפיטליסטי ניאו-ליברלי על רוב מדינות העולם ירדה הצמיחה הכלכלית הכללית. בעשרים השנים האלו גדלו הפערים בין עניים לעשירים, בעשרים  השנים האלו מליוני בני אדם איבדו תקווה למצוא פרנסה, אפילו עבודה בלי פרנסה קשה להם למצוא. בשנים האלו נשלטות מדינות דמוקרטיות בידי מיעוט בעלי הון שהופכים את המילה דמוקרטיה למצבה. ההבטחות לשיגשוג כלכלי וגידול כולל בעושר לא עומדות במבחן המציאות. הטענות כי רק שוק חופשי ממצא את מלוא היכולת האנושית, מתגמל את היזמים ומשיא את יכולת ההמצאה התבדו. אלו עשרים שנים אבודות כלכלית, עשרים שנים של לוביסטים בפרלמנטים, עשרים שנים של הפחתת המיסוי על חברות ענק עד לאפס. עשרים שנים של כישלון כלכלי וחברתי, העמים נקעה נפשם (ורגלם) ממשלות שחושבות כי תפקידן הוא פיקוח בלבד, הם רוצים שהנבחרים ייקחו אחריות.

לא משנה אם מפריטים פארק ציבורי בטורקיה או מצילים בנקים פטורים ממס - בעזרת המיסים של מעמד הביניים בארה"ב. לא משנה אם נותנים לכמה טייקונים את אוצרות הטבע של מדינת ישראל בעבור נזיד עדשים. אם מוכרים את כל יוון לכמה בנקאים חזיריים מהאיחוד האירופי, או מחסלים את התעשייה האיטלקית שהייתה מספר חמש בגודלה בעולם. מה שמשנה הוא שהממשלות צריכות להחזיר לידן את השלטון, בשביל זה בחרנו בהן.

סביב כול העולם אומרים המפגינים, בדמוקרטיה השילטון צריך להיות בידי העם, לא בידי השוק שספק אם הוא חופשי אבל בטוח שהוא עיוור. השוק לא מקדם את רווחת האזרח, זה לא תפקידו, את זה צריכה לעשות הממשלה. ברור שהמחירים עולים כשמסירים מהם את הפיקוח, שכשמפריטים סלילת כבישים היא מתייקרת, כי המתכננים והקבלנים רוצים להרוויח יותר. ברור שהטייקונים מנסים להוציא את הגז של כולנו לפני שנתעורר ונבין מה קורה פה. מה שלא מתקבל זה שהממשלה לא עושה את מה שנדרש ממנה, לייצג את האזרחים ולנהל את המדינה.

כנראה שההפגנות בישראל 2013 לא הגיעו לממדים הרצויים ואולי זאת הסיבה שממשלת ישראל הרשתה לעצמה לקבל שתי החלטות בעיתיות מאוד. ללא  אינפורמציה מבוססת בנוגע לכמות הגז הנמצאת בחופי ישראל וללא ידיעה כמה גז צריך המשק הישראלי, חליטה הממשלה לייצא גז. להחלטה הזאת יש תוצאה מידית והיא ייקור הגז, אם מונופול הגז של דלק ונובל אנרג'י יכול למכור גם בחו"ל, הביקוש העולמי יעלה את המחיר. כשמדובר  בהחלטה עם משמעות כל כך גדולה לעתיד המדינה עדיף היה לבדוק לפני שמחליטים. ההחלטה השניה של הממשלה החזירה את פרופ' יעקב פרנקל לכיסא נגיד בנק ישראל. בקבלת הפנים לנגיד שכבר היה כאן לפני שנים נאמר בצחוק כי הוא איננו צריך תקופת חפיפה, הוא כבר מכיר את הבעיות של המשק הישראלי. זה לא מצחיק, הוא ייצר כמה מהבעיות האלו בפעם הקודמת. פרופ' פרנקל מילא לא מעט תפקידים מאז שעזב אותנו, הוא עזר להוביל את חברת הביטוח AIG לפשיטת רגל, היה יו"ר בנק ג'.פ. מורגן שקיבל מיליארדי דולרים ממעמד הביניים בארה"ב בכדי להציל אותו מפשיטת רגל וחילק לעובדים הבכירים בונוסים בשווי מליונים, כי במורגן כמו בבנקים ישראלים מקבלים בונוס גם עבור הפסדים.  כשפרופ' פרנקל עזב את בנק ישראל בפעם שעברה הסתבר שלקח 238 אלפי ₪ מכספי הבנק, טוב שמבקר המדינה שם לזה לב ויש לקוות שבפעם הזאת הנגיד יקפיד למחוא כפיים כשהוא בבנק.

על דמוקרטיה ודיור

דמוקרטיה

כשהקיץ מגיע לשיאו וחום יולי אוגוסט מחליש את מערכות ההגנה שלנו, מגישים לנו אנשי משרד האוצר מהפילוסוף המגוחך בראשו ועד אחרון הלבלרים את פרי עמלם השנתי – חוק ההסדרים.

כבר דנו בחוק הזה בבית המשפט העליון ופסקו המומחים למדיניות ציבורית, כי זה חוק לא דמוקרטי, כי הוא מזיק לחברה וגם לכלכלה אבל משרד האוצר ממשיך בשלו מאז שנת 1985.

מעניין לראות כיצד השפיע החוק על כלכלת ישראל בזמן שעבר. בטבלה הבאה מוצגת ההתפתחות הכלכלית בשלוש מדינות מפותחות. ספרד שהייתה בשנת 1985 עם הכנסה לנפש דומה לשלנו, הולנד מדינה אירופית לא גדולה, וארה"ב אשר לא מעטים ביננו רוצים להיות דומים לה.

כפי שאנחנו רואים החוק איפשר להנהיג מדיניות כלכלית מסוימת אבל  לא שיפר את מצבנו הכלכלי. בעשר השנים הראשונות הצלחנו להישאר ברמת הכנסה של ספרד. אבל החל משנת 1997 ספרד מצמצמת פערים עם המדינות המפותחות ואנחנו מפגרים מאחור.

מהיכן נובעים ההבדלים? בארה"ב מסתבר לא ממש נוהגים על פי חוקי השוק החופשי והממשל לא מתבייש להגדיל את התקציב בכדי להשיג צמיחה כלכלית. בהולנד נהוגה מדיניות סוציאל –דמוקרטית, החברה ההולנדית חשובה לממשלה והיא משקיעה בה. גם הספרדים נחושים לתקן את הפיגור של שנות פרנקו והם משקיעים ומפתחים.

רק אצלנו יש דיקטטורה של הקפיטליזם הניאו-ליברלי והתוצאה: פערים מול העולם המפותח בחוץ, ופערים גדולים בין מיעוט עשיר לרוב עני בפנים.

אמנם רוב הישראלים רוצים בהקטנת פערים אבל הנציגים שלנו בממשלה שכחו כנראה שבדמוקרטיה צריך לעשות את רצון העם.

דיור

בחוק ההסדרים החדש 2011-12 מנסים אנשי האוצר לבטל את חוק הדיור הציבורי.

בין הטיעונים לביטול החוק יש פסוק אחד שהוא מרושע, ציני ושיקרי באופן קיצוני: " החוק… נחקק בשנת 1998 אולם כניסתו לתוקף נדחתה מעת לעת ע"י הכנסת". שכחו הכותבים כי הם כפו על הכנסת את דחיית החוק כל השנים האלו.

בהמשך ההצעה הם מסבירים כי ההנחה במחיר הדירות לזכאים גורמת לכך שאין מספיק כסף בקופה בכדי לבנות דירות חדשות לדיור הציבורי. גם כאן שכחו הכותבים כי בקופה שוכבים כשני מיליארד ₪, התמורה לדירות שכבר נמכרו. אפשר לבנות בכסף הזה לא מעט דירות (אולי אפילו 11,000 דירות בגודל 60 מ"ר).

מסתבר שאנשי האוצר לא רק לא דמוקרטיים ולא כלכליים הם גם לא מצטיינים בזיכרון טוב.

לפני 50 שנים לא היה בישראל חוק ההסדרים, אף אחד גם לא חיכה שכוחות השוק החופשי יעשו את עבודת הממשלה. באותן שנים הגיעו לארץ מאות אלפי עולים והמדינה בנתה עבורם אלפי בתים. המדינה לא עשתה אז מיקור חוץ לקבלנים שייבאו קרוונים סוג בְּרַרַה ברווח טוב. חלק מהבתים שנבנו אז עדיין משמשים למגורי אנשים, להבדיל מהקרוונים ה"חדשים" שמשמשים היום בעיקר לעובש וחרקים.

את הבתים בנו גם עולים, כך התפרנסו וקיבלו דיור והכשרה מקצועית, יעני: "פתרון רב מערכתי".

המדינה של אותם ימים הייתה אחראית, לכן נבנו בתים לדיור ציבורי במחיר סביר.

המובטלים אז היו צועקים "לחם עבודה" והמדינה הצליחה לתת להם.

מובטלים שיצעקו כך היום ימצאו את עצמם צרודים יחד עם ההורים של גלעד שליט.

אבל לא רק המדינה של אותם ימים הייתה אחראית והגיונית, כך הייתה גם ראש-פנה.

ראש-פנה והמדינה בנו אז את שכונת הזיתים ושיכוני עמידר, וראש-פנה ואיכרי המושבה קידמו גם את הרחבה א'  כשכונה חקלאית.

לפי אותה מתכונת נבנו הרחבות ב' וג' ושכונת בנה ביתך, בזמן ההוא לא היה צריך להמציא את הביטוי "דיור בר השגה", זה היה דבר ברור. המצב הזה נמשך בראש-פנה עד שנות ה-90. בשנים האלו מגרש לבניה בבנה ביתך עלה כ- 11  משכורות (משכורת ממוצעת במשק), להבדיל ממגרש בשכונה הדרומית שעולה היום כ- 36 משכורות ( שכר ממוצע היום 8,235 ₪ : 300,000 ₪ מחיר מגרש). הרחבה ד' הייתה חריג יקר אבל היום אנחנו מתגעגעים אפילו למחירים המופרזים שהיו שם.

אני חושב שלא רק לבני ראש-פנה מגיע דיור במחיר נורמאלי, מה שקוראים היום בר-השגה.

לכל תושבי ישראל מגיע דיור כזה, ולא לא מדובר בהפשרת קרקעות והגדלת ההיצע כדי להוריד את המחיר. היצע וביקוש ועוד תיאוריות כלכליות עובדות רק על הנייר, במציאות צריך לעשות.

המדינה צריכה לבנות על חשבונה ובאמצעות חברת בניה ממשלתית, בתים להשכרה לדיור ציבורי ולמכירה לאנשים רגילים, לא רק רוטשילדים צריכים דיור.

בראש-פנה אפשר לעשות את זה יותר בקלות, צריך רק לחזור לשיטה בה בנו את בנה ביתך.

במקום לתת למנהל מקרקעי ישראל לתכנן משהו שנראה יותר מחצבה משכונה ועולה פי שלושה. במקום לתת לחברות ניהול של המינהל רווח אסטרונומי (ראה דו"ח מבקר המדינה), לבנות בכוחות עצמנו כפי שהיה מקובל כאן - ועד המתיישבים והמועצה.

אז לפני הבכי הבא יאללה לעבודה.

עמית הרפז

מקורות:

The Center for International Comparisons at the University of Pennsylvania (CICUP)

http://pwt.econ.upenn.edu/php_site/pwt63/pwt63_form.php

דו"ח מבקר המדינה - http://80.70.129.40/docs/minhal.rtf

חוק ההסדרים באתר שלי יחימוביץ' - http://www.shelly.org.il/sites/default/files/73-87binuy.pdf
ובערוץ 1 -http://www.youtube.com/watch?v=0nSb8j3BkVI

על שיכחה והורות

כששמעתי את ההודעה הבאה ברדיו חשבתי קודם כל על אמא בומבק וספרה אמהות המקצוע השני העתיק בעולם.
אחר כך חשבתי על הטיול שלי בארה"ב לפני כל כך הרבה שנים (25) ועל העובדה שסיפור כזה היה כמעט כל יום, לפעמים שכחו ילד בתחנת דלק, לפעמים סתם לא באו לקחת אותו מבית הספר/גן. אני זוכר איזה שוק זה היה בשבילי באותם ימים.

יום אחד ביוטה על כביש בין מדינתי, לקחתי ילד שברח מהבית הוא היה לבוש כמו קאובוי מהסרטים ורצה להגיע לויומינג משום ששם זה עדיין המערב האמיתי. בדרך שאלתי על ההורים, הוא היה בן 12 והסביר לי שההורים שלו עסוקים וזאת לא הפעם הראשונה שהוא בורח. הוא אמר זה בסדר אין להם בעיה עם זה, מפריע להם כשהמשטרה מחזירה אותי.

חשבתי אז על החברה האמריקאית ועל העובדה שהתפרקה למרכבים הכי קטנים, חשבתי שבארץ זה לא יקרה לעולם.
הפתעה, זה קורה, וגם קורה שאמא שולחת ילדים ל"חברה" באנגליה, ואנשים מוכרים חלקי גוף ומה לא.
אנחנו לא עמורה אנחנו הואריאציה המודרנית.
אני לא יודע אם זה קורה משום שאנשים כאן בלחץ של קיום כלכלי, עובדים המון שעות, או שאולי חוסר האחריות של המדינה מחלחל עד לרמת האזרח.
האם זה הכל בגלל ההשתעבדות לכסף?
האם זה בגלל שאנחנו החלטנו ברמת החברה לעזוב הכל בידי השוק החופשי/המזל/אלוהים?