יום חמישי, 28 במאי 2020

המזכר של פאוול



'המזכר של פאוול'-המזכר ששינה את אמריקה
פורסם: 08/06/2007
תרגום: דר' ליאת יקיר - טמנג
הקדמה

ב-1971, לואיס פאוול, שהיה אז עו"ד בחברות תאגידיות וחבר בחבר המנהלים של 11 תאגידים, כתב מזכר לחברו יוגן סינדור ג'וניור, שהיה נשיא לשכת המסחר האמריקאית. המזכר נשלח ב-23 באוגוסט 1971, חודשיים לפני שפאוול מונה ע"י הנשיא ניקסון לנשיא בית המשפט העליון בארה"ב. 
המזכר של פאוול היה סודי ולא זמין לציבור עד הרבה אחרי אישור מינויו של פאוול. המזכר הודלף ע"י ג'ק אנדרסון, עיתונאי ליברלי, שהצית עניין במזכר כשציטט אותו כסיבה להטיל ספק באובייקטיביות המשפטית של פאוול כנשיא בית הדין העליון. העיתונאי הזהיר שייתכן שפאוול השתמש במעמדו בבית המשפט העליון לממש את רעיונותיו בשם האינטרסים של בעלי עסקים.

על אף שהמזכר של פאוול אינו גורם ההשפעה היחיד, לשכת המסחר ופעילי תאגידים השתמשו בהרבה עצות מהמזכר והחלו לבנות קשת רחבה של מוסדות שנוצרו על מנת לעצב את התפיסות והאמונות של הציבור במשך שנים ועשורים. המזכר נתן השראה ליצירת מספר קרנות, מוסדות ויוזמות כדוגמת 'אזרחים למען כלכלה חסונה' וארגונים בעלי עוצמה נוספים בארה"ב. הפוקוס של המוסדות האלו היה על חינוך. המטרה לטווח ארוך התחילה להשתלם מאוד בשנות ה-80, בתקופת ממשל רייגן שיישם פילוסופיה של 'לא לנגוע ולהרע לעסקים'. 

--------------------------------------------------------------------------------------------

23
באוגוסט 1971

לכבוד: מר. יוגן ב. סינדור ג'וניור, יו"ר, וועדת החינוך, לשכת המסחר של ארה"ב
מאת: לואיס פ. פאוול ג'וניור

מזכר זה מוגש לך לבקשתך כבסיס לדיון ב-24 באוגוסט עם מר. בוט (סגן הנשיא) ואחרים בלשכת המסחר. המטרה הינה לזהות את הבעיה, ולהציע דרכים לפעולה לצורך דיון.

מימדי ההתקפה

אף אדם בר-דעת לא יכול להטיל ספק בכך שהמערכת הכלכלית האמריקאית הינה תחת מתקפה רחבה. התופעה משתנה בהיקפה,עוצמתה, הטכניקות בהם משתמשים והעוצמה שבה היא נראית.

מאז ומתמיד היו אנשים שהתנגדו לשיטה האמריקאית, והעדיפו סוציאליזם או צורה אחרת של שלטון המדינה (קומוניזם או פשיזם). כמו כן, מאז ומתמיד היו מבקרים של השיטה, שהביקורת שלהם הייתה בונה ומיטיבה כל עוד המטרה הייתה לשפר ולא להרוס.
אולם, מה שמדאיג אותנו עכשיו הוא די חדש בהיסטוריה של אמריקה. אנחנו לא מתמודדים עם התקפות ספוראדיות ומבודדות מקיצונים אחדים או אפילו מהמיעוט הסוציאליסטי, אלא ההתקפה על שלטון החברות היא רחבה, מבוססת וניתחת כל הזמן והביקורת הזו צוברת מומנטום.

מקורות ההתקפה

המקורות שונים ומפוזרים. הם כוללים, לא באופן בלתי צפוי, את הקומוניסטים, שמאלנים חדשים ומהפכנים אחרים שיכולים להרוס את כל השיטה, פוליטית וכלכלית. קיצונים אלו של השמאל הם רבים יותר, ממומנים טוב יותר ובאופן הולך וגובר יותר מקובלים ומעודדים ע"י אלמנטים אחרים של החברה, מאשר אי פעם בהיסטוריה שלנו. אך הם עדיין מיעוט קטן, ועדיין אינם הגורם המרכזי לדאגה.
הקולות הצורמים ביותר שמצטרפים לשירת הביקורת מגיעים מאלמנטים מאוד מכובדים בחברה: מהקמפוסים בקולג'ים, בימות התיאטרון, המדיה, מגזינים אינטלקטואלים וספרותיים, מחוגי האומנות והמדעים וכן מפוליטיקאים. ברוב הקבוצות הללו התנועות נגד השיטה מכילות בעיקר מיעוטים. אך עדיין, אלו הם בד"כ האנשים הרהוטים ביותר, הקולניים ביותר, השופעים בכתיבתם ודיבורם.

יתר על כן, ל'תוקפים' הללו ניתנת במה רבה במדיה, מסיבות של רייטינג או מסיבות של הישגים התנדבותיים, או לפחות מאפשרים להם לנצל את המדיה לצרכיהם. זה בעיקר נכון לגבי טלוויזיה, שמשחקת היום תפקיד דומיננטי בעיצוב החשיבה, דעות ורגשות הציבור.

אחד מהפרדוקסים המבלבלים של זמננו הוא שיעור אורך הרוח שהמערכת התאגידית מגלה, כאילו היא עצמה משתתפת בהרס עצמה.
הקמפוסים מהם צומחת רוב הביקורת נתמכים ע"י : 1. קרנות מס שנוצרות בעיקר מעסקים אמריקאיים,וגם 2. תרומות מקרנות הון שנשלטות או נוצרות ע"י עסקים אמריקאיים. חבר הנאמנים של האוניברסיטאות שלנו באופן מכריע מורכב מנשים וגברים שהם מנהיגים של השיטה שלנו. רוב המדיה, כולל מערכות הטלוויזיה הלאומית, נמצאים בבעלות ותיאורטית נשלטים ע"י תאגידים שתלויים ברווחים ובהישרדות השיטה.

רוח ההתקפה

מזכר זה אינו המקום לתעד בפרוטרוט את הטון, האופי או עוצמת ההתקפה. הציטטות הבאות יספיקו כדי להעביר את הרעיון הכללי :
ויליאם קונסטלר, אדם שמתקבל בברכה בקמפוסים ונבחר בסקר סטודנטים לאחרונה כ'עו"ד הנערץ ביותר בארה"ב', מסית את הקהל שלו כך:
"
אתם חייבים ללמוד להילחם ברחובות, להתקומם, לירות ברובים. אנחנו נלמד לעשות את כל הדברים מהם מפחדים בעלי הרכוש". השמאלנים החדשים שמקשיבים לאיש מתחילים לפעול- לא רק נגד משרדי גיוס של הצבא ויצרני נשק אלא גם נגד עסקים רבים, מאז 1970, סניפים של ה'בנק של אמריקה' הותקפו 39 פעמים. למרות שדוברים שמאליים מצליחים לגרום להקצנה של אלפי צעירים, הסיבה המרכזית לדאגה היא העוינות של ליברלים מכובדים ורפורמרים סוציאליים. הסכום של סה"כ הדעות שלהם והשפעתם בהחלט יכולה להחליש או להרוס בצורה קטלנית את השיטה.
תיאור מצמרר של מה שנלמד בקמפוסים רבים שלנו נכתב ע"י סטוארט אסלופ:
"
ייל, כמו כל קולג' גדול, מצמיח בחורים צעירים מבריקים שמיישמים את ה'פוליטיקה של הייאוש'. המוחות של הבחורים הללו סגורים. הם חיים, לא לפי ההגיון אלא לפי סיסמאות פזיזות". סקר שנעשה לאחרונה עם סטודנטים ב-12 קמפוסים מייצגים דווח שכמעט חצי מהסטודנטים מעדיפים הלאמה של תעשיות אמריקאיות בסיסיות.

פרופסור אורח מאנגליה בקולג' רוקפורד נתן סדרת הרצאות תחת הכותרת "מלחמה אידיאולוגית נגד החברה המערבית" שבה הוא מתעד את ההיקף שבו חברי הקהילה האינטלקטואלית מנהלים מלחמה אידיאולוגית נגד השיטה התאגידית והערכים של החברה המערבית. 
אולי המתנגד החריף ביותר לעסקים האמריקאיים הוא ראלף נאדר, שתודות למדיה, נהפך לאגדה בזמנו ואליל למיליוני אמריקאים. מאמר אחרון ב''Fortune מדבר על נאדר כך:

"
התשוקה ששולטת בו מכוונת להרס המטרה של שנאתו, שהיא הכוח שבידי התאגידים. הוא סבור שבכירים רבים בתאגידים צריכים להיות בכלא על הונאת הצרכנים עם סחורה באיכות ירודה, הרעלת המזון עם תוספים כימיקלים, וייצור מוצרים לא בטיחותיים שיכולים לפגוע ואף להרוג את הקונה. הוא מדגיש שהוא לא מדבר רק על סוחרים קטנים שצצים בן לילה אלא על ההנהלה הבכירה של העסקים הגדולים".

התקפה חזיתית נעשתה גם על ממשלתנו, מערכת המשפט והמערכת התאגידית ע"י פרופסור מייל, צ'רלס רייך בספרו הנמכר :"המהפיכה הירוקה של אמריקה" שפורסם בחורף שעבר. הספר מתאר את ההתקפה הרחבה על השיטה עצמה. מטרות מועדפות הם ההצעות לתמריצי מס דרך שינויים והפחתת רווחי השקעות. אלה נקראות בתקשורת בד"כ "הטבות מס" לטובת עסקים. לדבריהם מהטבות מס אלו מרוויחים רק העשירים, הבעלים של החברות הגדולות. מבהיל גם שפוליטיקאים טוענים את אותו הטיעון שהטבות מס כאלו מיטיבות רק עם ה"עסקים" בלי להיטיב כלל עם ה"עניים". העובדה שזו דמגוגיה פוליטית או בורות כלכלית היא נחמה מועטה. ההצבה הזו של "עשירים" נגד ה"עניים", עסקים נגד הציבור, היא פוליטיקה מהסוג הזול והמסוכן ביותר.

האדישות של העסקים 

מהי התגובה של העסקים להתקפות המסיביות כלפי השיטה הכלכלית הבסיסית שלהם, כלפי הפילוסופיה שלהם, כלפי זכותם להמשיך לנהל את ענייניהם הפרטיים וגם על ההגינות שלהם? האמת הכואבת והעצובה היא שהעסקים, כולל מועצות דירקטוריונים, מנהלים בכירים של תאגידים גדולים וקטנים וארגוני עסקים בכל הרמות, לעיתים קרובות מגיבים,אם בכלל, בהתפייסות, בגמלוניות תוך התעלמות מהבעיה. ישנם,כמובן, הרבה יוצאי דופן להכללה זו. אולם האפקט נטו של תגובה כזו כפי שנעשית היא כמעט בלתי נראית.

בכל הכנות, חייבים להכיר בכך שבעלי עסקים לא אומנו ולא צוידו לנהל מלחמת גרילה עם אלו שמפיצים תעמולה נגד השיטה, ומחפשים כל הזמן כיצד לחבל בה. התפקיד המסורתי של מנהלי עסקים היה לנהל, לייצר, למכור, לייצר מקומות עבודה, לייצר רווחים, לשפר את רמת החיים, להיות מנהיגי הקהילה, לשרת בחבר המנהלים של ארגונים וארגוני צדקה וחינוך, ובאופן כללי להיות אזרחים טובים. הם מבצעים משימות אלו בצורה טובה מאוד. אולם, הם מראים סבלנות מועטה לתחרות עם מבקריהם, וכישרון מועט בדיון פילוסופי ואינטלקטואלי אפקטיבי.

כותרת טור לאחרונה בוול סטריט ז'ורנל הייתה : "מזכר לג'נרל מוטורס: מדוע לא להלחם חזרה?", למרות שמאמר זה מוען לג'נרל מוטורס, המאמר היה אזהרה לכל העסקים האמריקאיים. בטור נאמר:
"GM,
ככל עסק אמריקאי הוא 'בפירוש בצרות' משום שאינטלקטואלים שגרתיים מחליפים הצגה אינטלקטואלית איתנה של השקפת עולמם. יש נטייה למנהיגי עסקים להתפשר ולפייס את המבקרים". הטור מדבר על הכניעה שראלף נאדר משיג מהעסקים והגישה המאכזבת של בעלי עסקים כלפי מבקריהם. "מנהלני קולג'ים למדו מאוחר מדי שגישה מפייסת כזו משרתת את הרס חופש הביטוי, החופש האקדמי ולמידה אמיתית". 
הגיע הזמן, שכבר היה צריך להתרחש, לתבונה ושמשאבים של עסקים אמריקאיים ינותבו נגד אלו שרוצים להרוס אותם.

האחריות של מנהלי עסקים

מה בדיוק צריך להיעשות? הדבר הראשון ההכרחי, שהינו תנאי מקדים לכל פעולה, הוא שבעלי עסקים יתמודדו מול הבעיה הזו כאחריות בסיסית של הנהלת התאגידים. בעלי עסקים חייבים להבין שהנושא המהותי עלול להיות ההישרדות עצמה של מערכת השוק החופשי, וכל מה שזה אומר לגבי חוזקה ושגשוגה של אמריקה והחופש של אנשיה. עבר היום בו מנהל בכיר בתאגיד יכול להפטר מאחריותו רק ע"י שמירה משביעת רצון על הגדלת הרווחים. אם אנו רוצים שהשיטה שלנו תשרוד, ההנהלה הבכירה חייבת להתייחס לשמירה והגנת השיטה עצמה. זה אומר הרבה יותר מחיזוק הדגש על 'יחסי ציבור' או 'לובינג פוליטי' – שני תחומים בהם תאגידים מזמן משקיעים סכומים משמעותיים.

צעד ראשון משמעותי שייעשה ע"י כל תאגיד יכול להיות מינוי של סגן נשיא נוסף שתפקידו להתעמת עם ההתקפה על המערכת הכלכלית. מחלקת יחסי הציבור יכולה להיות בתחום ניהולו של סגן הנשיא. הכוח טמון בארגון, בתכנון ארוך-טווח ויישום, בהתמדה בפעולה לתקופה בלתי ידועה של שנים, בגובה התקצוב הזמין, רק דרך מאמץ משותף ובהינתן הכוח הפוליטי הזמין, רק דרך פעולה מאוחדת וארגונים לאומיים.
יתר על כן, ישנה ההתנגדות המובנת של תאגידים לצאת יותר מדי לחזית ולהיהפך למטרה נראית יתר על המידה.
התפקיד של לשכת המסחר הוא לכן חיוני. ארגונים לאומיים אחרים (בעיקר של קבוצות תעשיינים) צריכים לשתף פעולה. לשכת המסחר נהנית מעמדה אסטרטגית ומוניטין טוב ובסיס רחב של תמיכה. כמו כן, ישנם מאות סניפים מקומיים של לשכת המסחר שיכולים לשחק תפקיד תומך וחיוני. אין צורך לומר שלפני שמתחילים בכל תוכנית, לשכת המסחר צריכה ללמוד ולנתח קווי פעולה, לשקול סיכונים וגמישות. 

הקמפוס

ההתקפות נגד השיטה לא התחילו לפני חודשים אחדים. הן התפתחו בשני העשורים האחרונים, בקושי הורגשו בהתחלה והתחזקו בהדרגתיות ללא נקיטת פעולה נגדן. למרות שהמקורות והגורמים מורכבים ולא רלוונטיים, ישנה סיבה להאמין שהקמפוס הוא המקור הדינמי היחיד. הפקולטות למדעי החברה בד"כ מכילות חברים שלא מסמפטים את השיטה הכלכלית שלנו. הם נעים מהרברט מרקוזה, חבר פקולטה מרקסיסט באוניב' קליפורניה ועד ליברלים אמביוולנטיים שמוצאים יותר לגנות מאשר לשבח בשיטה. אסור לחברי פקולטה כאלו להיות הרוב. הם לרוב אנשים מושכים וממגנטים באישיותם, הם ממריצים מורים, ומושכים תלמידים. הם כותבים ומרצים שופעים. הם כותבים ספרי לימוד ובעלי השפעה עצומה, באופן לא יחסי למספרם, על עמיתיהם ובעולם האקדמי.

הפקולטות למדעי החברה (מדעי המדינה, כלכלה, סוציולוגיה, היסטוריה) הם לרוב בעלי נטייה לליברליות, גם כשאנשים בעלי דעות שמאליות לא נוכחים בם. זוהי לא ביקורת כשלעצמה, משום שהצורך בחשיבה ליברלית הכרחית כדי לאזן נקודות מבט. הקושי הוא שה"איזון" בולט בהיעדרו בקמפוסים רבים, בהשוואה למספר החברים שהם שמרנים או מתונים שבד"כ הם פחות רהוטים ואגרסיביים מעמיתיהם.
למצב זה שהתחיל לפני הרבה שנים כך שחוסר האיזון הפך בהדרגה חמור יותר, יש השפעה עצומה על מיליוני סטודנטים אמריקאיים צעירים. במאמר ב'barron's weekly', שמחפש תשובה לשאלה מדוע כל כך הרבה צעירים מתנכרים לשיטה עד לרמה בה הם הופכים למהפכנים, נאמר: " משום שהם למדו כך".
כשה"גברים הצעירים המבריקים" האלו מקמפוסים בכל הארץ מחפשים אפשרויות לשנות את השיטה שהם לומדו לשנוא , הם מחפשים עבודה במרכזים של הכוח האמיתי והשפעה כלומר: בכלי התקשורת (בעיקר בטלוויזיה), בממשלה כאנשי צוות או יועצים בכל הרמות, בפוליטיקה המקומית, כמרצים וסופרים ובפקולטות ברמות שונות של חינוך. חלקם נכנסים למערכת התאגידית ולרוב הם מגלים מהר שמה שלמדו היה מופרך. אך אלו שמתנזרים מהמיינסטרים של השיטה נשארים לרוב בעמדות מפתח של השפעה, שם הם מעצבים את דעת הקהל ולרוב מעצבים את הפעולות הממשלתיות. במקרים רבים, ה"אינטלקטואלים" האלו מסיימים בסוכנויות ביקורת ופיקוח או במחלקות ממשלתיות עם סמכות רבה על המערכת העסקית שבה הם לא מאמינים.

לאור הניתוח הנ"ל, משימה עליונה של העסקים וארגונים כגון לשכת המסחר, לטפל במקורות העוינות הזו בקמפוסים. מעט דברים בחיים האמריקאיים הם יותר מקודשים מחופש אקדמי. זה יהיה קטלני אם נתקוף את העיקרון הזה. אבל אם חופש אקדמי הינו לשמור על תכונות של פתיחות, הוגנות ואיזון, שהכרחיים לחשיבות האינטלקטואלית שלו, אז ישנם כמה אפשרויות לפעילות בונה. הדחיפה לפעולה כזו צריכה להחזיר את התכונות שהוזכרו לעיל לקהילות האקדמיות. 


מה ניתן להיעשות בקמפוסים

האחריות הבסיסית ליושר אינטלקטואלי בקמפוסים חייבת להישאר בידי המנהלות ובפקולטות של האוניברסיטאות והקולג'ים. אולם ארגונים כלשכת המסחר יכולים לסייע ולאתחל שינוי מועיל בדרכים רבות, שכוללות את אלו :

סגל מלומדים הלשכה צריכה לשקול כינון של סגל של מלומדים מוסמכים במדעי החברה שמאמינים בשיטה. הסגל צריך לכלול כאלו בעלי שם לאומי שכתיבתם זוכה לכבוד אפילו כשלא מסכימים איתם. 
סגל דוברים בנוסף צריך להיות סגל של דוברים בעלי יכולת גבוהה. 
לשכת הדובר בנוסף לחברי סגל במשרה מלאה, ללשכת הסחר צריכה להיות לשכת דובר שיכלול סנגורים רהוטים מהרמות הגבוהות של העסקים האמריקאיים.

הערכת ספרי לימוד סגל המלומדים צריך להעריך את ספרי הלימוד במדעי החברה, בעיקר בכלכלה, מדעי המדינה וסוציולוגיה. זו צריכה להיות תוכנית מתמשכת. מטרת ההערכה לכוון להחזרת האיזון שחיוני לחופש האקדמי. זה כולל הבטחת טיפול הוגן ועובדתי במערכת הממשלתית שלנו והכלכלית, הישגיה, יחסיה הבסיסיים לזכויות הפרט ולחופש, והשוואות עם מערכות של סוציאליזם, פאשיזם וקומוניזם. ברוב ספרי הלימוד הקיימים יש השוואות, אך רבים מהם מלאכותיים, מוטים ולא הוגנים.
ראינו את התנועה לזכויות האזרח מתעקשת על שכתוב ספרי לימוד רבים באוניברסיטאות שלנו ובתי הספר. האיגודים המקצועיים גם הם מתעקשים שספרי הלימוד יהיו הוגנים לנקודת המבט של עבודה מאורגנת. קבוצות אזרחים אחרות לא מהססות לנתח ולבקר ספרי לימוד וחומרי למידה. בחברה דמוקרטית, זהו תהליך מועיל שמסייע לחופש אקדמי אמיתי ולא הפרעה.
אם המחברים, המפרסמים והמשתמשים בספרי הלימוד יודעים שהם יהיו חשופים לביקורת ע"י מלומדים בכירים שמאמינים בשיטה האמריקאית, הם יחזרו לאיזון הגיוני יותר.

זמן שווה בקמפוס

לשכת המסחר צריכה להתעקש על זמן שווה במעגלי דיבור בקולג'ים. ה-FBI מפרסם בכל שנה רשימת נאומים שנעשו בקמפוסים ע"י קומוניסטים מוצהרים. ב-1970 היו יותר מ-100. והיו עוד מאות רבות הופעות של שמאלניים ואולטרה ליברלים. לא היה ייצוג הולם של עסקים אמריקאיים או פרטים או ארגונים שתומכים בשיטה האמריקאית.
לכל קמפוס יש קבוצות רשמיות ולא רשמיות שמזמינות דוברים. כל בית ספר למשפטים עושה אותו דבר. אוניברסיטאות וקולג'ים רבים באופן רשמי מממנים סדרות של הרצאות. ואנו יודעים מה הייצוג של העסקים בסדרות הללו. מעט מאוד הזמנות יועדו לדוברי לשכת המסחר. זה לא היה קורה אילו הלשכה הייתה מתעקשת באופן תקיף על הזכות להישמע ולהתעקש על זמן שווה. מנהלי אוניברסיטאות והרוב בקבוצות סטודנטים לא ירשו לעצמם לסרב ציבורית למגוון דעות וזהו תירוץ קלאסי בד"כ לאפשר לקומוניסטים לדבר. שני המרכיבים העיקריים הם : להיות דוברים מושכים,רהוטים ומעודכנים. ולהפעיל כל דרגה של לחץ, ציבורי ופרטי, כדי להבטיח אפשרויות לדבר. המטרה צריכה להיות ליידע ולחנך ולא רק להפיץ תעמולה. 

איזון בפקולטות

אולי הבעיה היסודית ביותר היא חוסר האיזון בפקולטות רבות. תיקון עיוות זה הוא פרויקט קשה וארוך טווח. יחד עם זאת, צריך לקחת אותו בחשבון בתוכנית הכללית. לדרבן את מנהלות האוניברסיטאות וחבר הנאמנים לאיזון בפקולטות. צריך לשקול בזהירות את השיטות ולהימנע ממלכודות שקופות. לחץ בלתי סביר יכול להביא לפעולה ההפוכה. אך מול העקרונות הבסיסיים של איזון, הוגנות ואמת קשה להתנגד, אם יוצגו כהלכה לחברי הנאמנים, בכתיבה ובשיחה.  זוהי דרך ארוכה ולא אחת לרכי-לב. אך אם נתמיד בהגינות ובאמונה זה יוביל לחיזוק החופש האקדמי בקמפוסים ולערכים שעשו את אמריקה ליצרנית ביותר מכל החברות.


בתי הספר למינהל עסקים

לשכת המסחר צריכה ליהנות ממערכת יחסים אוהדת במיוחד עם בתי הספר למינהל עסקים ההופכים למשפיעים יותר ויותר. רוב מה שהוצע עד עכשיו תקף גם לבתי ספר אלו. הלשכה צריכה להכניס קורסים מיוחדים בבתי ספר אלו המתמודדים עם הבעיה המתוארת במזכר. זוהי כעת הכשרה חיונית למנהלים של העתיד.

תיכונים

בעוד העדיפות העליונה צריכה להיות ברמת הקולג'ים, את הנטיות שהוזכרו לעיל ניתן למצוא באופן גובר גם בתיכונים. תוכניות פעולה, שמותאמות לתיכונים ודומים לאלו שהוזכרו צריכות להיבנות. יישומם יכול לחול על סניפי לשכות המסחר המקומיות, עם זאת ההכוונה והבקרה, בעיקר בקרת האיכות צריכות להישאר בידי הלשכה המרכזית.

מה ניתן לעשות בנוגע לציבור?

להגיע לקמפוסים ולתיכונים זה הכרחי לטווח הארוך. להגיע לכלל הציבור חשוב יותר בטווח הקצר. הצעד החיוני הראשוני הינו לייסד סגל של מלומדים, דוברים וכותבים שיעשו את מלאכת החשיבה, האנליזה, הכתיבה והדיבור. חיוני שיהיה סגל שיודע לעבוד עם התקשורת באופן מעמיק ולתקשר ביעילות עם הציבור. בין האמצעים הברורים ביותר :

טלוויזיה- רשתות הטלוויזיה הלאומית צריכות להיות מפוקחות כפי שיפוקחו ספרי הלימוד. זה תקף לא רק לגבי תוכניות חינוכיות אלא גם לניתוח חדשות היום שכולל לעיתים קרובות ביקורת על המערכת הכלכלית שלנו. בין אם הביקורת נובעת מעוינות או בורות כלכלית, התוצאה היא שחיקה הדרגתית של הביטחון ב"עסקים" ובתאגידים.
פיקוח זה, כדי להיות יעיל, חייב לכלול בחינה מתמשכת של טקסטים של תוכניות. תלונות למדיה ולוועדה הפדרלית לתקשורת, צריכים להישלח מיידית כשתוכניות אינן הוגנות ולא מדויקות.
יש לדרוש זמן שווה כשמתאים. יש לוודא שתוכניות האירוח מאפשרות השתתפות שווה של תומכי השיטה האמריקאית בתוכניות.
אמצעי מדיה נוספים- רדיו ועיתונות חשובים גם כן, ויש להשתמש בכל אמצעי זמין כדי להפריך התקפות לא הוגנות.
מגזינים - חשוב מאוד ש'פקולטת המלומדים' של לשכת המסחר תפרסם. אחד המפתחות להצלחה של חברי הפקולטה הליברלים והשמאלנים הם התשוקה שלהם לפרסם ולהרצות. תשוקה דומה צריכה להיות בין חברי מלומדי לשכת המסחר. יש לתת תמריצים כדי לעודד פרסומים ע"י מלומדים עצמאיים שמאמינים בשיטה. צריך להיות זרם קבוע של מאמרים בכל סוגי המגזינים הפופולאריים.
ספרים, חוברות ועלוניםדוכני העיתונים בשדות תעופה,בתי מרקחת ועוד מלאים בחוברות ועלונים שמשווקים הכל ממהפיכות עד אירוטיקה. אין כמעט עלונים מושכים ומושקעים על הצד שלנו. 
פרסומות בתשלוםעסקים משלמים מאות מיליונים של דולרים למדיה לצורכי פרסום. לרוב בכדי לשווק מוצרים מסוימים או לצרכי תדמית ומעט לתמיכה בשיטה שלרוב משיקה לצרכים הקודמים. אין מאמץ מרכזי ליידע ולהאיר את העם האמריקאי. אם העסקים יתרמו רק 10% מהתקציב השנתי לפרסום למטרה הכוללת הזו זה יהיה מספיק.

ההזנחה של הזירה הפוליטית 

בניתוח הסופי, מה שחשוב הוא מה שהממשלה עושה. פוליטיקאים רבים מייללים על התאגידים והעסקים האמריקאיים כבר שנים. אך עד כמה רחוק זה הגיע ניתן ללמוד מההשקפות האנטי-תאגידיות של מספר מועמדים מובילים לנשיאות ארה"ב. זו עדיין דוקטרינה מרקסיסטית שהמדינות ה"קפיטליסטיות" נשלטות ע"י העסקים הגדולים. דוקטרינה זו היא חלק מהתעמולה השמאלית בכל העולם. אולם, כפי שיודע כל מנהל עסקים, למעט אלמנטים בחברה האמריקאית היום יש השפעה מועטה על הממשלה כמו לבעלי עסקים אמריקאיים, לתאגידים או אפילו למיליוני מחזיקי המניות. אם למישהו יש ספק בכך, שייקח על עצמו את תפקיד הלוביסט עבור עסקים לפני ועידות בקונגרס. אותו מצב גם באולמות החקיקה ברוב המדינות והערים. במונחים של השפעה פוליטית מנהל העסקים האמריקאי הוא ה"אדם הנשכח" וזה ללא הגזמה. דוגמאות עכשוויות לאימפוטנטיות של העסקים, וכמעט הבוז שדעותיהם של אנשי עסקים מקבלים, ניתן ללמוד מהסירוב של פוליטיקאים לתמוך כמעט כל חקיקה שמתייחסת ל"צרכנות" או "סביבה".
הפוליטיקאים משקפים את מה שהם מאמינים הוא דעת רוב בוחריהם. לכן רוב הפוליטיקאים פועלים עם סימפטיה מועטה לבעלי עסקים והשקפותיהם.
התוכניות החינוכיות שהוצעו לעיל מיועדות לעיצוב צורת החשיבה של הציבור, כלפי איש העסקים הבודד ובעיקר כלפי השיטה כולה, שמספקת את המוצרים, השירותים והעבודות בהן תלויה המדינה שלנו.
אך אסור לדחות פעולה פוליטית ישירה, בעוד אנו מחכים לשינוי הדרגתי בדעת הקהל דרך חינוך ומידע. עסקים צריכים ללמוד, כפי שלמדו מזמן איגודי העובדים וקבוצות אינטרסים, שכוח פוליטי הוא הכרחי ואם צריך יש להשתמש בו בתוקפנות וללא מבוכה וללא התנגדות שמאפיינים את העסקים האמריקאיים. 
לשכת המסחר צריכה לשקול תפקיד רחב יותר ונמרץ בזירה הפוליטי.


ההזנחה של הזירה המשפטית

העסקים האמריקאיים מושפעים מאוד מבתי המשפט כפי שהם מושפעים מהחקיקה והממשלה. תחת המערכת החוקתית שלנו, בעיקר עם בית דין עליון אקטיבי, הרשות השופטת היא הכלי החשוב ביותר לשינוי חברתי, כלכלי ופוליטי. ארגונים וקבוצות בעיקר שמאליים וליברלים שהבינו זאת מזמן, פיקחים יותר בניצול מערכת המשפט מהעסקים האמריקאיים. 'איגוד חירויות האזרח' הוא דוגמה טובה. הוא מגיש עתירות רבות בכל שנה. איגודי עובדים, קבוצות לזכויות אזרח אקטיביים מאוד בזירה המשפטית. הצלחתם, במקרים רבים על חשבון העסקים, בעלת השלכות רבות. זהו תחום אפשרויות רחב ללשכת המסחר, אם היא מעוניינת לקחת את תפקיד הדוברת עבור עסקים אמריקאיים שבתמורה העסקים מעוניינים לספק את המימון.

כמו במקרה של סגל מלומדים ודוברים, הלשכה צריכה לייסד סגל של עורכי דין. במקרים מסוימים היא צריכה להיות מוסמכת להופיע כפרקליט ידיד בבית הדין העליון. יש לברור את התיקים בהם צריך להשתתף.

הזנחת הכוח של בעלי המניות

אדם ממוצע בציבור חושב על ה"עסקים" כישות תאגידית לא פרסונלית שבבעלות העשירים ביותר ומנוהלת ע"י
מנהלים בכירים בעלי משכורות עתק. יש כשלון בציבור להבין שה"עסקים" בעצם חובקים, בצורה זו או אחרת, את רוב האמריקנים. אלו בשבילם ה"עסקים" מספקים עבודה, מהווים מעמד ברור מעצמו. אולם, 20 מיליון בעלי המניות, רובם בעלי אמצעים ממוצעים, הם הבעלים האמיתיים של התאגידים, הם היזמים האמיתיים והקפיטליסטים האמיתיים שבונים את השיטה. הם מספקים את ההון שמניע את המערכת הכלכלית שיוצרת את הסטנדרטים הגבוהים של מחיה בכל ההיסטוריה. ועדיין, בעלי המניות הינם חסרי אונים כמו המנהלים הבכירים בעידוד הבנה אמיתית של השיטה שלנו או במימוש השפעה פוליטית. 
השאלה שצריך לדון בה בעיקר הינה, כיצד המשקל וההשפעה של בעלי המניות, 20 מיליון מצביעים, ינותבו לתמיכה ב: 1. תוכנית חינוכית ו-2. תוכנית פעולה פוליטית.

תאגידים רבים נדרשים להכין דו"חות רבים מספור לבעלי מניות. להרבה תאגידים יש היום גם מגזיני "חדשות" יקרים שנשלחים לעובדים ולבעלי מניות. ניתן להשתמש באמצעי תקשורת אלו ביתר יעילות כמדיה חינוכית. התאגיד עצמו חייב להיות מאופק בהבטחת השליטה הפוליטית ולציית, כמובן, לחוקים הקיימים.
אך האם זה לא אפשרי, דרך שלוחה של לשכת המסחר, לייסד ארגון לאומי של בעלי מניות אמריקאיים ולתת לו מספיק שרירים להיות בעל השפעה?

גישה יותר אגרסיבית

האינטרסים של העסקים, בעיקר תאגידים גדולים וארגוני הסחר הלאומיים שלהם, ניסו לשמור על פרופיל נמוך, בעיקר בנושא פעולה פוליטית. כפי שנאמר במאמר ב-''Wall street journal,  המנהל הבכיר הממוצע היום הוא סובלני, לפחות בפומבי, לאלו שתוקפים את התאגיד שלו והשיטה שלו. מעט אנשי עסקים או ארגונים עסקיים מגיבים להתקפות. ישנה נטייה לפייס, להתייחס לאופוזיציה ככזו שמוכנה להתפשר או כזו שתיעלם עם הזמן.
אנשי העסקים דוחים את ה"דרישות" שאינן ניתנות למו"מ שמועלות ללא הרף ע"י קבוצות אינטרסנטיות מכל הסוגים.
בעוד שלא אנשי עסקים ולא לשכת המסחר מתעסקים עם הטקטיקות הלא אחראיות של קבוצות הלחץ האלו, הכרחי שדוברים של המערכת התאגידית, בכל הרמות ובכל הזדמנות, יהיו הרבה יותר אגרסיביים מאשר בעבר.
אסור שיהיה היסוס לתקוף את הנאדרים, המרקוזים וכל מי שבאופן חופשי מחפש להרוס את השיטה. שלא יהיה היסוס קל שבקלים ללחוץ בתקיפות בכל הזירות הפוליטיות לתמיכה בשיטה התאגידית. ושלא יהיה חוסר רצון להעניש פוליטית את אלו שמתנגדים לשיטה
ניתן ללמוד מהעבודה המאורגנת בנושא הזה. במשך הרבה שנים ראשי העבודה המאורגנת עשו את מה ששילמו להם לעשות ביעילות. הם אולי לא אהובים, אך הם כובדו ע"י פוליטיקאים, בקמפוסים ובמדיה.

הגיע הזמן שהעסקים האמריקאיים, שהראו לאורך ההיסטוריה יכולת אדירה לייצר ולהשפיע על החלטות הצרכן, ליישם את כישרונותיהם הגדולים בנחרצות לשימור השיטה עצמה.

העלות

סוג התוכנית שתוארה לעיל (שכוללת שילוב נרחב של חינוך ופעולה פוליטית), אם ניישם אותה לטווח הארוך ונבחר את הסגל המתאים, תדרוש תמיכה פיננסית הרבה יותר נדיבה מתאגידים אמריקאיים ממה שלשכת המסחר אי פעם קיבלה בעבר. השתתפות ניהולית ברמה גבוהה בענייני הלשכה גם כן יידרש.
סגל הלשכה יצטרך לגדול משמעותית, תוך שמירה ובחירת האיכותיים ביותר. המשכורות צריכות להיות בהשוואה למשכורות מנהלים בכירים בתאגידים ולחברי פקולטות יוקרתיות. מומחים ברמה גבוהה בתחומי שיווק ובעבודה עם תקשורת, דוברים, עורכי דין ומומחים אחרים צריכים להיות מגויסים.
אפשרי שהארגון של הלשכה עצמו ירוויחו מהבנייה מחדש הזו. לדוגמה, כפי שהוצע מניסיון האיגודים, משרד נשיא הלשכה יהיה מסלול לקריירה במשרה מלאה. כדי להבטיח מקסימום יעילות והמשכיות, המנהל הבכיר של הלשכה לא יוחלף בכל שנה. הפונקציות שכעת נעשות ע"י הנשיא יועברו ליו"ר חבר המנהלים, שייבחר בכל שנה ע"י החברים. חבר המנהלים, כמובן, ימשיך להתוות את המדיניות.

בקרת איכות הכרחית

מרכיבים חיוניים בתוכנית הם אחריות ו"בקרת איכות". הפרסומים, המאמרים, הנאומים, תוכניות המדיה, הפרסומות, התקצירים לבתי המשפט וההופעות בפני וועדות חוקתיות, כולם צריכים לעמוד בסטנדרטים של דיוק ומצוינות מקצועית. 

היחס לחופש

האיום לשיטה התאגידית הוא לא רק כלכלי. הוא גם איום על החופש האישי. זוהי אמת גדולה, שמוצנעת ע"י הרטוריקה של השמאל החדש וליברלים רבים,  וצריך להדגיש זאת אם רוצים שהתוכנית תצליח ותהיה משמעותית.
ישנה מודעות נמוכה שהחלופות היחידות לשיטה הקפיטליסטית הם דרגות שונות של בקרה ביורוקרטית על החופש האישי, שנע בין סוציאליזם מתון לעקב הברזל של דיקטטורות השמאל והימין.
אנו באמריקה עברנו כבר דרך ארוכה לעבר אספקטים שונים של סוציאליזם של המדינה, בגלל הצרכים והמורכבויות של החברה הגדולה העירונית שדורשת סוגים של בקרה ושליטה שלא היו דרושים בימים עברו. באזורים מסוימים, הבקרה והשליטה הזו כבר פגעו בחופש גם של העסקים וגם של העובדים, ובאופן כללי של האוכלוסייה. אך רוב יסודות החופש נשארו: בעלות פרטית, רווח פרטי, איגודי עובדים, בחירת הצרכן וכלכלת שוק שבה התחרות קובעת את המחיר, איכות ומגוון הסחורות והשירותים שיסופקו לצרכן.

בנוסף למתקפה האידיאולוגית על השיטה עצמה, היסודות הבסיסיים שלה גם מאוימים ע"י הטלת מס לא שוויונית, ולאחרונה אינפלציה שנראית חסרת שליטה. אולם לא חשוב מה הגורמים לצמצום החופש הכלכלי, האמת היא שהחופש כקונצפט לא ניתן לחלוקה. כפי שהניסיון של מדינות סוציאליסטיות וטוטאליטריות מדגים, הכיווץ וההכחשה של החופש הכלכלי גורר אחריו באופן בלתי נמנע הגבלות ממשלתיות על זכויות מקודשות אחרות. זה המסר, שמעל לכל האחרים חייב להיות מועבר לעם האמריקאי.

מסקנות

צריך לומר שההבחנות שמפורטות למעלה הן ניסיוניות ובגדר הצעות. השלב הראשון צריך להיות לימוד מעמיק. אך זה יהיה חסר תועלת אלא אם חברי הדירקטוריון של לשכת המסחר יקבלו את הנחות היסוד של מאמר זה, כלומר שעסקים והמערכת התאגידית הינם בבעיה חמורה, ושהשעה מתאחרת.

יום שבת, 2 בספטמבר 2017

כללי עמית

אין חומר קשה יותר מסלעי המציאות, אין חומר גמיש יותר מהתקווה האנושית. כשהם מתנגשים התקווה לא מתרסקת היא ניתזת מהמציאות בזוית הופכית לזוית המפגש ובמהירות זהה למהירות המפגש בתהליך שיחזור על עצמו עד שהמציאות תיכנע.

יום שבת, 22 ביולי 2017

הימין



אנשי ימין נמצאים במציאות הפרטית שלהם מתוך חוסר אמון בבני אדם, מתוך חרדה קיומית לא ניתנת לריפוי. זאת חרדה יומיומית מהזר ברחוב, מהשכנים, מקולגות, ממוסדות, הם חותמים על הסכמים מורכבים בכדי שלא ירמו אותם אבל לא מאמינים שזה יעזור.
 לכן האנשים האלו בלי קשר לכמה הם חזקים תמיד מרגישים רדופים, לא משנה כמה שנים יהיו בשלטון תמיד ירגישו שמישהו אחר שולט.
העובדה שזה בלתי ניתן לריפוי אומרת גם שאין גבול לימין, לא משנה כמה אתה ימני תמיד ימצא מי שבעיניו זה לא מספיק, בשבילו אתה שמאלני. תמיד הם ימצאו מהלכים יותר קיצוניים ימינה שניתנים לדעתם להיעשות. כמו סם הרגעה שהצריכה שלו עולה ככל שמשתמשים בו יותר, כך גם הצעדים האלו לעולם לא מספיקים לאורך זמן.
אז מה אפשר לעשות? אני מציע לקבל העובדה שמדובר בתופעה ללא מרפא ולהשלים איתה, להפסיק לכעוס, להפסיק לחפש מי אשם בפחד שלהם.

ימין, חרדה קיומית, ללא מרפא,

יום שלישי, 11 בנובמבר 2014

ביטחון המולדת?





לפני 13 שנים בוצעה אחת מפעולות הטרור הלא ממשלתיות הגדולות בהיסטוריה, אסון בניני התאומים בניו-יורק, מטוסי נוסעים עמוסים באנשים ודלק התרסקו על בניני מרכז הסחר העולמי בניו-יורק ועל הפנטגון, הפעולה הזאת הייתה נקודת מפנה היסטורית. לאסון הזה היה מחיר כבד בחיי אדם, נזקים כבדים לסביבה ומחיר כספי. אבל ההשפעות שלה הרבה יותר גדולות מההרג וההרס שנבעו מעצם ההתנגשות. התגובה המידית הייתה "המלחמה בטרור" עליה הכריז הנשיא בוש, במסגרת התגובה הזאת הובילה ארה"ב מלחמות בעירק ובאפגניסטן. את המלחמות האלו אי אפשר להכליל במחיר אסון התאומים משום שיש להניח שארה"ב הייתה מוציא אותן אל הפועל בכל מקרה. ישנם היום מומחים בעולם שמעריכים את ההוצאה התקציבית על "ביטחון המולדת" בארה"ב בטריליון דולר (אלף מיליארד).
ההוצאה התקציבית הזאת מאוד מרשימה אבל כשאנחנו מסתכלים על תופעות אחרות שיצר הפחד מפני הטרור העולמי מתברר שזה החלק הזול. הפחד הזה יצר מערכת שלמה של עיקוב אחרי אזרחים, מאות אלפי מצלמות הוצבו ברחובות של ערים שהיו פעם חופשיות ודמוקרטיות. ערים בארה"ב מצטיידות בטנקים ונגמ"שים, שוטרים בכל העולם מצטיידים בנשק ואמצעים מיוחדים כאילו תפקידם לפטרל בבגדד ולא בערים שלוות של אירופה וארה"ב. מדים שחורים שאפיינו בעבר משטרים פאשיסטיים אפלים כבר נמצאים בארונות הבגדים של שוטרים גם בעולם הדמוקרטי כולל ישראל.
חלק בולט של המלחמה בטרור הוא ביצור הגבולות היבשתיים בעיקר בארה"ב (וגם אצלנו), נכון שהטרוריסטים לא מגיעים מהגבול היבשתי ושהם מספיק מתוחכמים לעבור כל גבול פיסי, אבל אם? אז מה שבטוח! הסיפור הזה של ביצור הגבולות היבשתיים (ואני לא מתכוון לגדר הרשת בין ישראל לסיני) מראה שאין כאן שאלה של ביטחון או של טרור. המטרה העיקרית של הגבולות המבוצרים היא מניעת הגירה מארצות עניות אל הארצות שהתעשרו על חשבונן. ביצור הגבולות היבשתיים ריווחי מאוד לא רק למי שתכנן אותו ולמי שבונה אותו, הוא ריווחי גם למי שמייבא עובדים זרים. הוא ריווחי עבור מי שמבריח מאות אלפי מקסיקנים מעבר לגבול ארה"ב מקסיקו.
המלחמה נגד הטרור יצרה הזדמנות כלכלית עצומה עבור חברות אבטחה, היא אפשרה לעוסקים בביטחון האזרחי פלישה אל תחום הפרט. המלחמה נגד הטרור הצליחה להביא ביטחון כלכלי למספר בלתי מבוטל של טייקונים. המלחמה הזאת אפשרה לבטל שורה  של זכויות דמוקרטיות, הטרור הצליח, הצליח לפגוע בדמוקרטיות, הצליח להפחיד את כולנו.
מנפילת ברית המועצות ועד מתקפת הטרור במנהטן היו מספר מומחים שדיברו על עולם בו תהיה רק מעצמה אחת, עולם עם שיטה כלכלית אחת, עולם בו יש למסחר חופש שאין לבני האדם, עולם שנמדד רק לפי השורה התחתונה. הנבואות האלו לא התגשמו ברובן, התברר שישנם מיליארדי אנשים בעלי סדר יום אחר, שיש לנו עולם מגוון. עולם עם קטלונים ועם סקוטים, עם וולונים ועם בלגים. עם אנשים שרוצים לשמור על התרבות שלהם ולא רוצים שנסטלה או יוניליוור, או קוקה קולה יאמרו להם מה הם אוהבים.