יום ראשון, 20 בינואר 2013

אחרי הסערה




עכשיו כשנגמרה מערכת הבחירות כפי שנגמרה אפשר כבר להישען אחורה בכורסה ולחשוב איך זה קרה? איך קרה שנתניהו הפסיד כל כך הרבה? איך זה שאחרי שלטון יציב של ארבע שנים הוא זוכה ל 31 מנדטים ששווים רק 24 אחוזים מתוך הקולות הכשרים כלומר רק 15% מכלל בעלי זכות הבחירה. האם הוא נדבק משמעון פרס שהיה מסוגל להפסיד בתחרות בה היה משתתף יחיד? או שאולי פשוט הצביעו עבורו כל אלו שמאמינים בו וזאת דווקא התוצאה של 4 שנים בראשות הממשלה ועוד כמה שנים כשר בממשלות אחרות?
בשביל להבין כיצד הגיע לאמון הזה נבחן את פעולתו לאורך השנים בהן כיהן כשר וראש ממשלה. נתחיל בהיסטורית ההפרטות של נתניהו מימיו כשר אוצר: אל-על נמכרה במחיר של כנף אחת של ג'מבו, צים הופרטה בעסקה שידועה כשיטת השקשוקה, בזק הופרטה לידי "משקיע" שמכר אותה 4 שנים אחר כך ברווח של 300%, הכינו את ההפרטה של נמלי הים שעלתה הרבה מיליונים עד שועד העובדים הצטרף לליכוד ועצר את התהליך, הפרטת קרנות הפנסיה הרווחיות שגרמה הפסד לחוסכים, הלאמת קרנות הפנסיה המפסידות שגרמה להוצאה של משלמי המיסים. העברת קרנות הפנסיה ממסלול מובטח של אגרות ממשלתיות לקזינו בורסה מקום בו הן זוכות לתספורת חודשית.
מדיניות המס והקצבאות: נתניהו שינה מהיסוד את מדיניות המס לכיוון רגרסיבי, הוא הקטין את המס על חברות מ- 36% ב – 2002 ל – 25% ואת מס ההכנסה השולי על בעלי ההכנסות הגבוהות מ - 50% ל- 44%.  הוא הוריד את שיעור התשלום לביטוח לאומי ובתמורה קיצץ את הקצבאות לנזקקים. הקיצוצים פגעו בכל החלשים בחברה הישראלית, מניצולי שואה קשישים ועד אמהות חד הוריות צעירות, זוכרים את ויקי כנפו? השיטה של הקלות מצד אחד וגזרות על חלשים מצד שני ליוותה אותו גם כשהחליט להקטין את נטל המס על מעמד הביניים כך הגדיל את מדרגות המס אבל הקפיא את נקודות הזיכוי למשך כמה שנים.
אחת התופעות המזעזעות שמאפיינת את כהונותיו של נתניהו היא העמקת העוני. בשנת 2002 כשמונה להיות שר אוצר בממשלת אריק שרון היו 21.1% מתושבי ישראל ו 29.6% מילדי ישראל  מתחת קו העוני. עד היום עלה מספר האנשים העניים ל – 24.8% ומספר הילדים העניים עלה ל 35.6%. רוב המשפחות מתחת לקו העוני 65% הן משפחות של אנשים עובדים. 20 אחוזים מהישראלים בני 65 ומעלה נמצאים מתחת קו העוני, ו 65% נמצאים קצת מעליו בזכות קצבת זקנה. זה שיפור קטן לעומת המצב ב- 2010 אבל זאת עדיין בושה גדולה יותר.
הרשויות המקומיות הן חלק מהשלטון בישראל, קיצוץ התקציבים שלהן שהחל בשנת 2002 לא ייעל אותן, הוא רק הקטין את רמת השירות לאזרח ברוב המדינה. כחצי מהרשויות נמצאות בגרעון תקציבי, שגם גביית 100% ארנונה לא יכולה לתקן משום שרק שטחי מסחר שירותים ותעשייה יכולים לממן שירותים ברמה סבירה. אבל לא מדובר רק בשירותים הרגילים כמו ניקיון תאורה חינוך ורווחה, מדובר גם בשירותים נוספים. כאשר רשות רוצה לפתח מבני ציבור כבישים מדרכות ועוד היא נזקקת לתקציב ממשלתי, את התקציב הזה הרשות מקבלת אם היא יכולה לממן חלק מהפרוייקט. כלומר המדינה מוכנה לתת מיליון ₪ לפרוייקט תשתית בתנאי שהרשות יכולה לשלם חלק נאמר 300 אלף ₪. מה קורה עם רוב הרשויות? אין להן 300 אלף ₪ ולכן הן מפסידות גם את המיליון, כך רשויות עשירות מתעשרות ועניות מתענות.
הבעיה עם השלטון המקומי לא מטרידה את רוב הישראלים שחושבים עליו רעות, כפי שהם חושבים על השלטון בכלל. אבל חוסר התפקוד של חלק מהרשויות מגדיל את חוסר השוויון בין האזרחים, האם מגיע לאזרח של ישוב א' יותר מאשר לאזרח של יישוב ב'? לדעתי כל אזרח בישראל צריך לקבל בדיוק אותו שירות, זה לא הוגן להעניש אותו בגלל עוניו או העוני של היישוב שלו.
בשנים הקרובות תהיה כאן ממשלה חדשה, בראשה ישב אדם שרק מיעוט בחר וכנראה בצדק. חברים בממשלה הזאת יהיו אנשים חדשים, אני מקווה שהם ישנו את המדיניות של נתניהו, שהיא תהיה יותר מאוזנת ופחות פוגענית.