יום ראשון, 30 באוקטובר 2011
יום רביעי, 26 באוקטובר 2011
צמיחה וצריכה לנפש בישראל
יום שישי, 26 באוגוסט 2011
על האוהל ועל הקוטג'
מה שהניע את המכתב הזה הוא העובדה שהיום נאמר לי בסופר מרקט שתנובה כבר לא משווקת חריץ גבינה קשה.
כפי שתוכלו לראות כאן בניגוד לגבינה פרוסה מחירה של גבינה בחריץ נמצא בפיקוח,
הדרך הקלה למכור ביוקר היא להפסיק לשווק מוצרים בפיקוח.
המשמעות המידית של העובדה הזאת היא שבקרב הקוטג', הוא קרב הצרכנים הפסדנו.
וזה מחזיר אותי למאבק האזרחי שמתחולל כאן למאבק שלנו על הדמוקרטיה הישראלית ועל השלטון בה.
כפי שאפשר לראות ממצב הקוטג' /גבנ"צ תקומתנו לא תהיה שם, היא לא תהיה בתחום הצרכנות.
תקומתנו יכול להיות רק בתחום האזרחי רק במחאה עממית נכונה ואותנטית מחאת האוהלים.
מחיר מוצרי החלב איננו הבעיה, הוא רק סמן שלה.
הבעיה מרימה את ראשה כאשר נבחרינו אינם ממלאים את תפקידם בייצוג האינטרסים שלנו,
בין אם מדובר בהשקעה במיגון העורף או מיגון נגד רעידות אדמה, או פיקוח על התאגידים הגזלנים.
בין אם מדובר על החזרת גלעד שליט או השקעה ברופאים.
מחר מוצ"ש 27-08-2011 בשעה 2100 תתקיים עצרת מחאה בקצרין
בקצרין ובעשרות ישובים אחרים בארץ נדרוש מהשלטון לייצג אותנו ולא את האוליגרכיה.
שבת שלום
יום ראשון, 14 באוגוסט 2011
צ' זה צדק חברתי
אם ישאל
ואם ישאל ראש הממשלה – מה לא עשינו בשביל הדיור?
זה מה שנענה לו:
לא בניתם דיור ציבורי בכסף שקיבלתם עבור הדירות שמכרתם על פי חוק שקיבלה הכנסת, וממשלת ישראל דוחה כל שנה בחוק ההסדרים. לא בניתם דירות ע"י המדינה בכדי לספק את מה שהשוק לא רוצה לספק, כי השוק עושה רק מה שמשתלם לטייקון.
לא עשיתם דבר נגד יזמים שקנו קרקעות ואינם בונים עליהן למרות שיש חוזים חתומים לבניית 160 אלף דירות שעברו את כל האישורים. דירות שעברו כבר את כל הבירוקרטיה אבל ליזמים ולבנקים שהלוו להם כסף, יותר כדאי שהמחיר יעלה אז הם לא בונים. לא הודעתם לכל מי שקנה שעליו לבנות או שהשטח יילקח ממנו והמדינה תבנה עליו.
לא פיתחתם מנגנון פיקוח על מחירי השכירות כמו בכל העולם החופשי, מניו-יורק עד סידני. הייתם בטוחים שהשוק יותר חכם ולא הבנתם שרק טיפשים חושבים שהשוק חכם.
לא ניהלתם את מינהל מקרקעי ישראל, ולכן המינהל מתנהל כמו ספסר קרקעות כי אתם (הממשלה) החלטתם. לא החלפתם את ההנהלה לא החלפתם את הגישה, לא הבנתם שתפקיד המינהל לעבוד למען אזרחי המדינה. לא הורדתם מחירים, לא שיפרתם שירות למרות שרוב הקרקע שייכת למדינה. לא הוספתם תקנים במינהל לא עיצבתם מדיניות למען האזרח, זו לא אשמת המינהל, זאת אשמתכם, אתם הממשלה.
לא העברתם את תיקון 90 לחוק התיכנון, תיקון שעבדו עליו שנים רבות, תיקון שהיה מקל על האזרחים ומזרז תהליכים. לא שיפרתם את תהליכי אישור התוכניות, לא הוספתם תקציבים ועובדים לועדות התיכנון. העדפתם שהועדות יתוקצבו מקנסות משפטים ובירוקרטיה מתמשכת, זאת לא אשמת מנגנון התכנון זאת אשמתכם, אתם הממשלה.
לא החלטתם לתת משכנתאות ומענקים מתקציב המדינה למרות שכך בנינו אותה ולא מכספי הבנקים.
לא זכרתם מה תפקיד משרד השיכון, לא זכרתם איך בנו כאן דיור למיליוני עולים משנות החמישים עד שנות התשעים. לא לקחתם על עצמכם אחריות וגם לא אתגרים, השארתם הכל ל"חסדי" השוק החופשי.
***
ואם ישאל ראש הממשלה מה אתם, הממשלה, עשיתם בשביל הדיור?
תשיבו לו כך:
החלטנו להפריט את קרקעות המדינה כי ידוע שיזמים מוכרים יותר זול מממשלה כמו שקרה עם עמלות הבנקים אחרי ההפרטה.
החלטנו להחליש ולהפריט את מינהל מקרקעי ישראל בכדי שהיזמים ישלמו פחות (והאזרחים יותר), בדיוק כמו שעשינו לפני 15 שנים (ואת התוצאות אנחנו רואים היום).
החלטנו להחזיר את חוק "ועדות הדיור הלאומיות" (חוק הודל"ים) בכדי שהיזמים לא יצטרכו לבנות מוסדות ציבור כמו שקרה כבר בשנות ה-90. בכדי שיוכלו להעביר תוכניות בלי לתת לציבור ללמוד אותן, בכדי שיוכלו לבנות דירות בשטחים ציבוריים במקום גינות.
העברנו את "החוק לסגירת מרפסת" בדי שהתהליכים יהיו פחות שקופים ונגישים. בכדי שהיזמים יוכלו להתחשב פחות בטובת הציבור ויותר בטובת הכיס שלהם. ובעיקר עשינו ספינים תקשורתיים כי כבר ידוע: ספינינג זה טוב, ספיניניג מחטב, ספינינג מרזה.
***
ובכל זאת אם תשאלו מה ההבדל בין מדינת ישראל למדינות רווחה?
במדינות דווחה זכותו של בעל בית לנהוג ברכושו כרצונו, שווה לזכותו של כל אזרח למקום מגורים טוב ובמחיר סביר. כי זכות הדיור כמו הזכות לנשום אויר, לשתות מים, ולהצביע בבחירות. זו היא זכות ולא סחורה, וחובת המדינה לספק אותה.
במשך לא מעט שנים העדיפו ממשלות בישראל לנהוג אחרת, בלי לשאול את הציבור הקטינו את הרווחה והפריטו אחריות. בלי לקיים דיון ציבורי משמעותי ישראל הפכה ממדינת רווחה למדינת שוק. שוק שעולה ויורד, מזנק ומתרסק, בלי יד מכוונת. הזינוק האחרון של שוק הדיור הביא לאינפלציה משוגעת במחירים והפך בית לחלום ואוהל למציאות.
יום ראשון, 7 באוגוסט 2011
מכתב לראש הממשלה בנושא מחאת האוהלים
ראש פנה 02/08/2011
לכבוד
ראש ממשלת ישראל
מר בנימין נתניהו.
זה עתה, בשעת לילה מאוחרת, חזרתי מאוהל המחאה בראש-פנה ואני עדיין תחת הרושם של הביקור. בשבועיים האחרונים אני משתדל לבקר במאהלי מחאה כמיטב יכולתי: אני מרגיש שותף ונהנה מזה. אני נהנה לשבת סביב מדורת השבט שאין לה שלט רחוק והיא לא ערוץ, מדורה אמיתית עם עצים בוערים, אנשים שרים וכלי נגינה.
אני נהנה מהשבט הזה שצמח פה מתוך תרבות עם הרבה אינסטנט ופלסטיק. שבט שגדל להיות אמיתי ואופטימי ובעל ערכים מופלאים. אני נהנה לשבת בצוותא ולשמוע אנשים שלא מדברים על קניות וצריכה, אנשים שמדברים על אידיאולוגיה, על החברה, על ההשתלבות שלהם בה. שיחות לא דרך מראיינים מתווכים ומנחים, שיחות אמיתיות לא בריאליטי. שיחות באוויר החופשי, חם אבל נטול ריח מזגנים.
אני לא מקנא בך ראש הממשלה, אתה לא יכול לחוות את זה, אתה לא אנונימי כמוני והביטחון האישי שלך לא מאפשר ביקור טבעי במאהל. בשבילי זאת ממש התעלות, בפרפראזה על דברי אברהם שפירא השומר האגדי, אני אומר לך "זה נוער זה? זה זהב!". נוער שגר באוהלים כמו סבא וסבתא שלי (ושלך), החלוצים שהגיעו הנה לפני מאה שנים ויותר. אנשים שבקיץ הישראלי החם והדביק לא הולכים לים ולא יושבים בחדר ממוזג. נכון שבסוף היום הם לא רוקדים הורה (חבל), אבל הם מבטאים סולידריות עם כל החברה הישראלית, והם לא באים ממגזר אחד, הם באים מהשלם.
אנשים שצועדים עם שלטים בפעם הראשונה בחייהם כי הם צעירים, יחד עם אנשים שצועדים בפעם הראשונה עם שלטים כי הפעם הם בטוחים שהם צודקים. צעדתי עם כמה בני מחזור שלך, כאלו שלא הפגינו מעולם, שאלתי מה קרה שבאו, מה הוציא אותם החוצה? זה הילדים, אתה מבין אדוני ראש הממשלה הילדים הצודקים האלו שיושבים באוהלים. הילדים שבני המחזור שלך לא יכולים לעזור להם להסתדר בחיים, כי אין ממה.
וכולם צועדים ואומרים "אנחנו דורשים צדק חברתי", כבר קרו דברים כאלו בהיסטוריה, אבל לא בימינו שלך ושלי. הם מדברים על מהפך תודעתי, על שינוי דפוסי חשיבה, על החשיבות של קהילה. אני לא יודע איזה ציון הם קיבלו במבחני פיז"ה במבחן החיים מגיע להם מצוין. אולי הגזמנו בביקורת על מערכת החינוך: לפחות היא לא פגעה ברצון לתקן את העולם. בתקשורת שמעתי אומרים שאין ייצוג שווה לכל הדעות בעם, אולי הם צודקים, אבל בראש פנה פגשתי את כל הדעות הגילים והצבעים ונוער נוהג בם.
הזמן הזה הוא זמן של שינויים, זמן מהפכני, בכל העולם הערבי אנשים יוצאים לרחובות כדי לשנות את העולם. היסטוריונים אולי יגידו שהכול התחיל ממערכת בחירות שבה התמודדו אישה ושחור על נשיאות של אומה גזענית וסקסיסטית. אולי הם יסמנו את הנקודה הזאת שבה, דור אחד אחרי סגרגציה קיצונית, נבחר איש שחור לעמוד בראש האומה כשהוא נושא מסר אופטימי של שינוי ותיקון. היסטוריונים אחרים יצביעו על טוניסיה ומצרים, תימן וסוריה ועוד שהתעוררו לאביב עמים משלהם.
הגל הזה של אנרגיה אנושית מדהימה יכול להכניס אותך להיסטוריה העולמית, אם תשכיל לשלבו בעבודתך; רק אתה תקבע אם תיזכר כמתקן או מעכב.
עמית הרפז
ראש-פנה
העתק ממכתבי זה יפורסם בשבוע הבא בעיתון ראש-פנה והסביבה ובאתר עבודה שחורה.
יום חמישי, 14 ביולי 2011
לסמא בסיסמאות
פורסם: בעבודה שחורה
14/07/11
(Liberté, égalité, fraternité)
עמית הרפז
העולם הכלכלי כמו עולם הספורט מלא בסיסמאות קליטות, קלישאות שקריות, נבואות מופרכות, וכוכבים לרגע.
לכבוד מלחמת הקוטג' הגיע השימוש בסיסמה 'המשק הישראלי מאוד ריכוזי' לשיאים חדשים.
הסיסמה 'תחרות מורידה מחירים' ניסתה להשיג אבל הגיעה רק למקום שני.
המשק הישראלי הוא משק קטן ובכל תחום ישנם מעט תאגידים ששולטים בו, אותו המצב היה גם לפני שנים אבל אז המחירים כאן היו מהנמוכים בעולם. המשק השבדי גם הוא משק קטן וריכוזי, גם שם ישנן מעט רשתות שיווק ומעט יצרנים. בגרמניה המשק ריכוזי למרות שהוא עצום ובשתיהן הריכוזיות לא גרמה למחירים גבוהים. אם בודקים את המחירים בלי לתת לסיסמאות לסמא את העיניים, מגלים שהסיבה למחירים הסבירים נובעת מפיקוח על המחירים וניהול של השוק.
הרי כולנו יודעים שבמציאות אין באמת שוק חופשי ואין תחרות, ישנם פשוט כמה תאגידי ענק שעושים הכל בכדי להרוויח. אם צריך אז כמו שקרה עכשיו עם הקוטג' ועוד מעט עם הטיטולים, כולם מעלים מחירים ביחד ומורידים מחירים ביחד. למה ששטראוס תוריד מחיר ותתחרה עם תנובה או טרה? הרבה יותר קל, רווחי והגיוני למכור במחיר אחיד.
ראש הממשלה שלנו מקדם סיסמאות ידוע, מקדם גם את 'הורדת מיסים מגדילה צמיחה' ואת 'הורדת מיסים מביאה השקעות חוץ'. מהסיסמאות האלו קל לראות כיצד הורדת המיסים על חברות עד כדי חצי מהמס המוטל על שכירים, ופטור ממס לחברת אייפקס קידם את קניית תנובה והעלה את מחיר הקוטג'. מקרה הקוטג' הוא רק אחד בשורה של השקעות זרות, מה שמאפיין את ההשקעות האלו הוא שאת הכסף שהחברות מרוויחות בישראל הן לוקחות איתן לחו"ל.
מצד שני צמיחה כלכלית פירושה סך כל הכסף/שווה כסף שעובר במחזור. כלומר העליה במחירי תוצרת החלב שבאה כתוצאה ממכירת תנובה והגדילה את ההוצאות של הציבור הגדילה גם את הצמיחה. גם העלייה במחירי הדלק, התחבורה הציבורית ומחירי המים הגדילה את הצמיחה. אתם בטוחים שזה סוג הצמיחה שאנחנו צריכים?
הקפיטליסטים אוהבים מאוד את הסיסמה 'בעלי ההון יוצרים מקומות עבודה', הצחיקו אותי. שרי אריסון פיטרה 900 עובדים מבנק הפועלים איך היא מייצרת מקומות עבודה?
האחים "שקשוקה" עופר קנו בנזיד עדשים את כימיקלים לישראל, האם הוסיפו מקומות עבודה?
בעבר היו האחים "שקשוקה" עופר בעלי חברת ספנות קטנה והתפרנסו בעיקר מאוניות קזינו, עד שממשלת ישראל התחילה לחלק בחצי חינם את רכושנו ואז הם קיבלו ונהיו מיליארדרים. גם שרי אריסון ואבא שלה היו בעלי חברה לאוניות קזינו, כשמדינת ישראל נתנה להם את בנק הפועלים, נדל"ן, ועוד מיני נכסי ציבור, העיקר לעזור להם להתעשר מיליארדרים.
בכלל בקזינו אנחנו באמת מהחזקים בעולם, שלדון אדלסון הבעלים של עיתון ישראל היום שמנסה לקדם את הלאומנות הישראלית עשה את הונו מהימורים. גם התומך של תנועות משיחיות הזויות כמו עטרת כוהנים ועיר דוד, אירווין מוסקוביץ' התעשר מהימורים.
את רוב מקומות העבודה במשק הישראלי יצרה המדינה, בעלי ההון ברוב המקרים פשוט נהנים מהיצירה של כולנו. כדאי להזכיר את כל בעלי ההון שהוציאו מישראל את הטקסטיל לירדן, מצרים, וסין, לעומת שלי חימוביץ' שהעבירה חוק שמחייב את כוחות הביטחון לקנות טקסטיל תוצרת ישראל.
שותף לשעבר של אריסון בבנק הפועלים דנקנר, שיעבד את הקרקעות שלנו בכדי לקחת הלוואה מסובסדת מבנק ממשלתי (שלנו) ובכסף הצטרף לרכישת בנק הפועלים. ממוכר מלח הפך למיליארדר בעזרתה של ממשלת ההפרטה.
בבדיקה שנערכה לאחרונה נמצא כי רוב ההשקעות של קופות הפנסיה וההלוואות של הבנקים נמצאות בידיים של חבורת טייקונים, תשובה, דנקנר, אחים עופר, פישמן, לבייב ואריסון הם לא הכי עשירים, הם רק הכי מקושרים.
דו"ח של בנק ישראל מראה כי שיעור ההחזקות של קבוצה הזאת במשק כפול מאשר בארה"ב.
חברת טבע גדולה מכול הטייקונים שהזכרתי ביחד, אבל לוקחת פחות אשראי מהם ובכירי האוצר לא מנסים לעבוד בה אחרי הפרישה משרות המדינה. כפי שהראה לנו הממונה על הבנקים שפרש לאחרונה כדאי לעבוד אצל החבורה ולא חלילה בטבע או צ'ק פויינט.
מסתבר שהסיסמה 'בסקטור הפרטי משלמים כמה שהאדם שווה' נכונה. אם האדם יכול להביא קשרים בממשלה. אם הוא היה שותף למערכת הבקרה ויודע איך להתחמק ממנה. אם השאיר מאחוריו חברים שיירצו יום אחד לקבל שכר מינימום חודשי בכל שעה. ברור שאדם כזה שווה כל לירה אפילו אם מדובר במאות אלפי ₪ כל חודש. ברור גם שמנהל מהסוג הזה יהיה נאמן לטייקון, הוא יאשר בנאמנות עסקה בה הטייקון מרוויח והחברה מפסידה.
כי הסקטור הפרטי ברובו בכלל לא פרטי, רוב החברות הגדולות שהטייקונים עושים בהן מה שמתחשק להם הן בכלל חברות שרוב המניות שלהן בידי הציבור.
בסקטור הפרטי הזה אפשר למנות חברים וקרובים בלי טיפת כישרון לתפקידים בכירים, כי מה שבסקטור הממשלתי נחשב שחיתות כאן הוא הנורמה.
סיסמה לסיום 'הסקטור הפרטי יותר יעיל מהסקטור הציבורי', אם זה היה נכון נגיד בנק ישראל פישר, לא היה צריך לעצור את שרי אריסון ממינוי חבר שלה דני דנקנר, למנכ"ל בנק הפועלים.
יום רביעי, 25 במאי 2011
(למות) על קידוש הפרופורציות
פורסם בעבודה שחורה
ג'ורג' ברנרד שאו, שמוכר יותר בזכות משפטי המפתח שלו מאשר בזכות היותו סוציאליסט, פאביאני ומחזאי פוליטי, מצוטט רבות בזכות דו שיח שלו עם שחקנית אחת: הוא הציע לה לשכב איתו, היא אמרה איכס, הוא שאל, תמורת מליון סטרלינג? היא ענתה, יש על מה לדבר. אם כך אמר, עכשיו כשאנחנו יודעים מה מקצועך בואי נתווכח על המחיר.
שביתת עובדות הקבלן באוניברסיטת באר-שבע מעלה שאלה דומה, כאשר בתשובה לשאלות של קרן נויבך בתוכנית סדר יום ברשת ב' מתקבלת תשובת האוניברסיטה כי ליבת העיסוק של המוסד היא השכלה. אני מצפה ממוסד להשכלה לשים לב לשפה. לשימוש במונחים מהתחום העסקי (ליבת עיסוק?), אני מצפה ממוסד כזה להיות מגדלור מוסרי. האם יהיה זה מוגזם להשוות את הנהלת האוניברסיטה לשחקנית דלעיל?
אני חושב שלא, אני חושב שגבול הניצול הוא ברור ואם יש ספק אפשר להתייעץ עם העוסקים בתחום.
כשאנחנו מקבלים את ההנחה שהאוניברסיטה יכולה לקחת חלק בניצול עובדים והפרת חוק בעבור בצע כסף או מטעמי "לא הייתה ברירה" היכן נסמן את הגבול? מהן הפרופורציות מה מותר מה אסור, מי מגדיר אותן? אילו עוד דברים מותר לאוניברסיטה לעשות בכדי שתוכל ללמד את הסטודנטים על חברה דמוקרטיה והומניזם? אם האוניברסיטה הייתה מחרימה את כלי הרכב של המרצים שלה ומוכרת אותם בכדי לממן את ליבת העיסוק שלה זה לא היה עובר. אבל מותר לה לקחת שווה הערך, את הזמן שלהם, להעסיק אותם בתנאי ניצול של מרצה מהחוץ, לפטר אותם כל כמה חודשים, לנצל את הכי חלשים בחברה הישראלית.
אם לאוניברסיטה אין מספיק תקציב בכדי להעסיק באופן ישיר את כל העובדים ממנקה עד מרצה מהחוץ האם הפתרון הוא לחטוא? אני יכול לסלוח לאדם שגנב תפוח כי היה רעב, אבל לא למוסד שעוסק בחינוך.
האם התירוץ לא הצלחנו לקבל תקציב מהמדינה לכן הצטרפנו לשורת המנצלים צריך להתקבל במשיכת כתפיים ע"י הציבור, ע"י אנשים שלוחמים למען מדינה דמוקרטית שמכבדת את זכויות האדם? לדעתי לא.
התשובה נמצאת בספריית האוניברסיטה, ביו-טיוב, ובעבודה שחורה, על כל נפגעי המדיניות הכלכלית של ממשלות ישראל להתאחד ולומר עד כאן. ההתחמקות של הנהלת האוניברסיטה מהמאבק הזה לא תעזור, כי היום אלו עובדות ניקיון ומחר סגל בכיר, כולנו נמצאים באותה סירה.
אנחנו לא יכולים להסכים לפגיעה בחלשים כי אפשר לעשות את זה, אנחנו לא יכולים לקבל את הפרופורציות הנוכחיות של שכר ושל זכויות.
האנשים שמקבלים עכשיו את ההחלטות האלו איזה עתיד הם מבטיחים לילדים שלהם? צמיתים בעולם פיאודלי?
עמית הרפז
הירשם ל-
רשומות (Atom)