צ' זה צדק חברתי

אם ישאל

פורסם במחשבה שניה

ואם ישאל ראש הממשלה – מה לא עשינו בשביל הדיור?

זה מה שנענה לו:

לא בניתם דיור ציבורי בכסף שקיבלתם עבור הדירות שמכרתם על פי חוק שקיבלה הכנסת, וממשלת ישראל דוחה כל שנה בחוק ההסדרים. לא בניתם דירות ע"י המדינה בכדי לספק את מה שהשוק לא רוצה לספק, כי השוק עושה רק מה שמשתלם לטייקון.

לא עשיתם דבר נגד יזמים שקנו קרקעות ואינם בונים עליהן למרות שיש חוזים חתומים לבניית 160 אלף דירות שעברו את כל האישורים. דירות שעברו כבר את כל הבירוקרטיה אבל ליזמים ולבנקים שהלוו להם כסף, יותר כדאי שהמחיר יעלה אז הם לא בונים. לא הודעתם לכל מי שקנה שעליו לבנות או שהשטח יילקח ממנו והמדינה תבנה עליו.

לא פיתחתם מנגנון פיקוח על מחירי השכירות כמו בכל העולם החופשי, מניו-יורק עד סידני. הייתם בטוחים שהשוק יותר חכם ולא הבנתם שרק טיפשים חושבים שהשוק חכם.

לא ניהלתם את מינהל מקרקעי ישראל, ולכן המינהל מתנהל כמו ספסר קרקעות כי אתם (הממשלה) החלטתם. לא החלפתם את ההנהלה לא החלפתם את הגישה, לא הבנתם שתפקיד המינהל לעבוד למען אזרחי המדינה. לא הורדתם מחירים, לא שיפרתם שירות למרות שרוב הקרקע שייכת למדינה. לא הוספתם תקנים במינהל לא עיצבתם מדיניות למען האזרח, זו לא אשמת המינהל, זאת אשמתכם, אתם הממשלה.

לא העברתם  את תיקון 90 לחוק התיכנון, תיקון שעבדו עליו שנים רבות, תיקון שהיה מקל על האזרחים ומזרז תהליכים. לא שיפרתם את תהליכי אישור התוכניות, לא הוספתם תקציבים ועובדים לועדות התיכנון. העדפתם שהועדות יתוקצבו מקנסות משפטים ובירוקרטיה מתמשכת, זאת לא אשמת מנגנון התכנון זאת אשמתכם, אתם הממשלה.

לא החלטתם לתת משכנתאות ומענקים מתקציב המדינה למרות שכך בנינו אותה ולא מכספי הבנקים.

לא זכרתם מה תפקיד משרד השיכון, לא זכרתם איך בנו כאן דיור למיליוני עולים משנות החמישים עד שנות התשעים. לא לקחתם על עצמכם אחריות וגם לא אתגרים, השארתם הכל ל"חסדי" השוק החופשי.

***

ואם ישאל ראש הממשלה מה אתם, הממשלה, עשיתם בשביל הדיור?

תשיבו לו כך:

החלטנו להפריט את קרקעות המדינה כי ידוע שיזמים מוכרים יותר זול מממשלה כמו שקרה עם עמלות הבנקים אחרי ההפרטה.

החלטנו להחליש ולהפריט את מינהל מקרקעי ישראל בכדי שהיזמים ישלמו פחות (והאזרחים יותר), בדיוק כמו שעשינו לפני 15 שנים (ואת התוצאות אנחנו רואים היום).

החלטנו להחזיר את חוק "ועדות הדיור הלאומיות" (חוק הודל"ים) בכדי שהיזמים לא יצטרכו לבנות מוסדות ציבור כמו שקרה כבר בשנות ה-90. בכדי שיוכלו להעביר תוכניות בלי לתת לציבור ללמוד אותן, בכדי שיוכלו לבנות דירות בשטחים ציבוריים במקום גינות.

העברנו את "החוק לסגירת מרפסת" בדי שהתהליכים יהיו פחות שקופים ונגישים.  בכדי שהיזמים יוכלו להתחשב פחות בטובת הציבור ויותר בטובת הכיס שלהם. ובעיקר עשינו ספינים תקשורתיים כי כבר ידוע: ספינינג זה טוב, ספיניניג מחטב, ספינינג  מרזה.

***

ובכל זאת אם תשאלו מה ההבדל בין מדינת ישראל למדינות רווחה?

במדינות דווחה זכותו של בעל בית לנהוג ברכושו כרצונו, שווה לזכותו של כל אזרח למקום מגורים טוב ובמחיר סביר. כי זכות הדיור כמו הזכות לנשום אויר, לשתות מים, ולהצביע בבחירות. זו היא זכות ולא סחורה, וחובת המדינה לספק אותה.

במשך לא מעט שנים העדיפו ממשלות בישראל לנהוג אחרת, בלי לשאול את הציבור הקטינו את הרווחה והפריטו אחריות. בלי לקיים דיון ציבורי משמעותי ישראל הפכה ממדינת רווחה למדינת שוק. שוק שעולה ויורד, מזנק ומתרסק, בלי יד מכוונת. הזינוק האחרון של שוק הדיור הביא לאינפלציה משוגעת במחירים והפך בית לחלום ואוהל למציאות. 

על רכבות, על אחריות, ועל עובדים.

פורסם באתר במחשבה שניה

ביום חמישי המשטרה הכניסה למעצר נציגים של עובדי הרכבת כשהפגינו מול ביתו של אורי יוגב מי שהממשלה מייעדת להיות יו"ר הרכבת.

זה קרה ב-12 למאי, 139 שנים אחרי שחרורם ממעצר של נציגי עובדים שהפגינו כדי לקבל זכויות אדם עובד בטורנטו שבקנדה, בימים האפלים ההם כשזכויות האדם היו בספק.

עובדי הרכבת מכירים את ההיסטוריה הכלכלית של אורי יוגב, מי שקופץ כחגב מהשירות הממשלתי למגזר הפרטי וחזרה, תוך שהוא מכלה כארבה כל חברה ממשלתית שנמצאת תחת אחריותו.

יוגב שלא הצליח להתעשר בשוק הפרטי כפי שקיווה, חוזר לשירות הממשלתי מפעם לפעם. לדיראון תיזכר  הצטרפותו לסילבן שלום ונתניהו בממשלת שרון כשהיה מיוצרי התוכנית הכלכלית 2002-2003.

תכנית שהורידה מתחת קו העוני כמה מאות אלפי אזרחים ישראלים, העלתה את יוקר המחיה והביאה לא מעט רשויות מקומיות לפשיטת רגל.

עובדי הרכבת הגיבו בנחישות מול פעילותה האלימה של משטרת ישראל והשביתו את הרכבות. על הרציפים נותרו עומדים אזרחים שרצו רק לנסוע, חלקם עובדים סוציאליים מקופחים, חלקם רופאים בעיצומים. היו שם גם סטודנטים ששבתו לפני שנה בבקשה לשכר לימוד סביר, מורים שלחמו כאריות נגד משרדי האוצר והחינוך, ועובדי  קבלן שלא מקבלים שכר מינימום. עמד שם הציבור הישראלי שבכל פעם מצליח לבחור ממשלה שמכה בו חזק יותר. ציבור שבמקום לגלות סולידריות מעדיף להלחם בקבוצות אוכלוסיה אחרות, דתיים, ערבים, מתנחלים, שמאלנים, אשכנזים, ספרדים, שמתאחדים כולם רק  נגד השובתים התורנים.

שורשי הסכסוך ברכבת נעוצים בעצם בהצלחה, בשנת 1988 החליטה המדינה לצרף את הרכבת לרשות הנמלים, ההיגיון היה שלנמלים יש כסף והרכבת צריכה השקעה. כמנכ"ל לרכבת מונה אז יעקב שן צור, הוא ומחליפו בשנת 1994 אהוד הדר היו עובדי רכבת בעלי ניסיון והם הובילו שינוי משמעותי. ראשית שינו את הקונספציה, באותם ימים רווחה דעה שכולם רוצים לנסוע ברכב פרטי ולרכבת אין עתיד. הם חשבו אחרת ובכדי להוכיח את צדקתם, הגדילו את תדירות הרכבות (מבלי לחדש ולהוסיף עובדים וציוד). בתוך שנים מספר הפכה הרכבת ממוביל חיילים ואטרקציה לילדים, לגורם משמעותי מאוד בתחום התחבורה הציבורית. עם ההצלחה הגיעו תקציבים, קרונות בני עשרות שנים הוחלפו ואפילו קטרים.

כשהרכבת נהייתה אופנתית הפכו תפקידי ניהול לג'ובים ומקורבי השלטון שלחו ידיים, לפעמים המינויים היו טובים ולפעמים רק פוליטיים. תפקידים בהנהלת הרכבת עברו ידיים לפי תוצאות הבחירות. ג'ובים זה אמנם דבר שמקורבים אוהבים אבל כסף הם אוהבים אפילו יותר, כשתקציבי הרכבת הגיעו למיליארדים, מכרזי הרכבת הפכו מטרה. תוכנית ההצטיידות החדשה של רכבת ישראל נערכה בהשתתפותו הפעילה של אורי יוגב, מדובר בכמה מיליארדי דולרים ומעניין לראות את קשריו האישיים עם זוכים במכרזים.

ניהול הרכבת הופקד בידי אנשי מפלגות השלטון למיניהן, לפעמים היה טוב ולעיתים גרוע, אבל מאמצע שנות ה-90 הייתה בפני המנהלים מטרה חדשה – הפרטה. שיטת ההפרטה בישראל (וגם ברוסיה, בבריטניה, בגרמניה, בניו-זילנד...) מובנית ומסודרת, ראשית פוגעים בשירות והופכים אותו בעייתי, בכדי שהציבור ימאס בו. שנית  משקיעים הרבה כסף כדי להפוך את השירות לבעל ערך כספי ולבסוף מוכרים אותו בהפסד גדול לבעל הון ידידותי. לדוגמא מספנות ישראל בנמל הקישון : הופרטו בשנת 1995 בעבור 40.5 מליון ₪ בכדי שהנמל יקנה השקיעה המדינה 668 מליון ₪, בשנת 2004 העריכו את שוויו ב- 400 מליון ₪ (שאלה: כמה כסף נתנה המדינה לאוליגרכים ש"קנו" את הנמל?).

סיפור נמל הקישון זהה לסיפורי כל ההפרטות בישראל אבל יש לו קשר מיוחד לסיפור הרכבת כי אורי יוגב היו"ר והמפרק המיועד של הרכבת, עמד מאחורי הפרטת נמלי חיפה ואשדוד ובמקרה נמל הקישון ראה איך אפשר להעביר הרבה כסף ציבורי למעט אנשים.

רגע מזמנכם על שחיתות במגזר הממשלתי: אנחנו (הציבור) רוצים מגזר ממשלתי שמתנהל ביושר וביעילות כאשר מטרת העל שלו היא טובת הציבור, על הדרישות האלו אנחנו מוותרים כשזה מגיע למגזר העסקי. העסקת קרובים - במגזר העסקי זה הטבע, בממשלתי זאת שחיתות. שוחד - בממשלתי זה פשע, בעסקי זה קידום מכירות. רישום כוזב במסמכי תאגיד - בממשלתי זה פשע, בפרטי זאת חשבונאות יצירתית. דו"ח שנתי שגוי בממשלתי זה פשע בפרטי זה רק תכנון מס.

הרבה אנשים מתלוננים על המגזר הממשלתי אבל יותר מכולם מתלוננים פקידים בכירים במשרד האוצר שמבקשים בסך הכל להפריט אותו. אנחנו רואים פעם נוספת כי אכן חכמים מאוד היו חז"ל באמרם: " הפוסל במומו פוסל" ואין כמו יכולתו של מושחת לזהות שחיתות.

לפני מספר חדשים הודיע שר התחבורה ישראל כץ כי מצב התחבורה בגוש דן הוא מחדל כמו מלחמת לבנון II. זה די מגוחך לשמוע שר תחבורה מתלונן על מצב התחבורה כאילו זה לא התחום שהוא אחראי עליו אבל בישראל זה מצב מקובל. אצלנו השרים חושבים שתפקידם לפרש את המציאות לא לעצב אותה. אותו שר נהיה עכשיו מומחה לבטיחות רכבות, לדבריו העובדים מתנגדים להתקנת אמצעי בטיחות. על פי ישראל כץ צריך לעקוב אחרי העובדים באמצעות מצלמות וג'י.פי.אס. במקום להתקין ברכבת מערכות בקרה ובטיחות שיזהירו מפני תאונות, במקום לקנות קרונות שעומדים בתקן האירופי, הוא מנסה להיות אח הגדול.

יו"ר עובדי הרכבת גילה אדרעי יודעת ומכירה את הדברים שאורי יוגב יודע אבל היא הרבה פחות צינית. היא מכירה את הרכבת ואת הבטיחות שלה הרבה יותר מישראל כץ והיא גם דואגת להגביר אותה לא רק לדבר. יוגב רצה לקבל ועד עובדים שדואג רק לעצמו, ועד שחשוב לו להגדיל את השכר, ועד שרוצה רק לצאת בשקט לפנסיה. אבל ועד עובדי הרכבת רוצה שהרכבת תמשיך לתפקד, תמשיך לתת שירות ולהתפתח, תמשיך לפרנס גם את עובדי דור ב' בכבוד. למרות שזה לא תפקיד העובדים, היום הם הדבר היחיד שעומד בייננו לבין רכבת מופרטת ומפורקת כמו הרכבת המופרטת בבריטניה ובמקומות אחרים. גילה אדרעי היא הסיכוי שלנו לתחבורה ציבורית טובה ואמינה, כי גם כאן לא נוכל לסמוך על הממשלה.

חופשי גם לטבוע  

פורסם לראשונה באתר "במחשבה שניה"

ניאו-ליברליזם היא מצד אחד תיאוריה פוליטית חברתית שחותרת חזרה אל הנוסטלגיה הבראשיתית של המודרניזם. געגועים למאבק של תושבי הקולוניה הבריטית בצפון אמריקה והמהפכנים הצרפתים שבאו בעקבותיהם, לשחרור משלטון רודני.

ומצד שני זאת מעין חזרה אל הטבע הפרה מודרני, אל האנטי רציונאליות, אל הזמנים בהם הסברים מיתיים על אלים סיפקו תשובה לכל שאלה, הימים שהאדם לא שלט בגורלו.

הניאו-ליברליזם בגרסה הישראלית, מכיל גם כמות לא מבוטלת של התחמקות מאחריות וכיסוי עכוז טקסי.

הליברליזם הקדום שאף לשוויון מעמדי יחסי, ההמונים רצו חלק חומרי מהעולם הזה, רובם האמין גם בהבטחות העולם הבא אבל לא הסכים לדחות סיפוקים.

תהליך זה במאה ה- 18של חלוקת הון/רכוש הוליד את הכלכלה ההמונית היא הכלכלה המודרנית.

ההמונים משקיבלו חלק הצטרפו לגוף הצרכני, הם יצרו תנועה של מוצרים והון שהם תמצית הכלכלה. אם בתקופה הקודמת אדם מכר מעט יבול בסוף העונה וקנה את כל הדרוש לו בכסף שקיבל, בכלכלה המודרנית התהליך הזה חזר על עצמו מספר פעמים בשנה וכך הגדיל את שווי השוק עשרות מונים.

התנועה אל עבר הליברליזם יצרה תנועה נגדית וכפי שקורה בפיסיקה בסיסית, נוצר שיווי משקל דינאמי כאשר פעם הליברליזם למעלה ופעם הפיאודליזם למעלה.

הוגי הדעות של הזמן ההוא ראו את היווצרות הכלכלה ובניסיון למצוא הסבר לתופעה פותחה התיאוריה הכלכלית הליברלית – קלאסית.

פאוזה מתודית: מין האדם לא נולד בוול סטריט, הוא נולד בשקע האפריקני סורי ובסוואנה שמשתרעת לאורכו. כאן חי האדם ומוחו התעצב, כאן למד הזכר לצוד והנקבה לספק את כל הצרכים הגשמיים של הבית. כאן שרדה מי שרגליה על קרקע המציאות, כאן שרד מי שידע לספר סיפורים מעניינים על יד המדורה.

במציאות ההיא שרד גם מי שהסיק מסקנות גורפות על סמך עדויות קלושות, רק הוא שראה בכל חתיכת מקל נחש, רק מי שדמיין בכל פונפון, זנב אריה, נשאר בחיים.

כשאנחנו מנתחים את התפתחות החשיבה האנושית ובתוכה את המודלים הכלכליים עלינו לזכור כי אנשי מדעי החברה שחיפשו מודל מייצג לכלכלה הזאת שצמחה לפני עיניהם היו זכרים-ציידים לשעבר. הפילוסוף כלכלן אדם סמית בחר במודל מסורתי וכשנתקל במקרים המסובכים בחר בכוח עליון כסיבה. מובן שלא יכול היה לקרוא לזה אלוהים כאבותיו לכן בחר ב - laissez-faire ("יד נעלמה") או בתרגום טוב יותר "הניחו (לטבע) לעשות".

בן תקופתו תומס מלטוס הסתכל על חברת האדם בהקשר אקולוגי, הוא אמר שמספר בני האדם גדל עם הספקת המזון, כאשר כמות המזון אינה מספיקה בני האדם מתים, עם מותם עולה כמות המזון וכך הלאה...

שניהם טעו, האדם החופשי - המודרני מצא פתרונות טכניים לכל הבעיות שחזו, הוא פיתח טכנולוגיות שהגדילו את יעילות עבודתו בטור גיאומטרי. בארה"ב חלוצת המהפכה הטכנולוגית מספר העובדים בחקלאות/ייצור מזון ירד מכמעט 100% עם הקמתה, ל- 70% עם חגיגות 100 שנות עצמאות, ועד 2% בלבד עם חלוף מאה נוספת.

אבל לא הייתה כאן התפתחות ליניארית, המאבק בין ההשקפות הפיאודלית/אוליגרכית  והליברלית ידע עליות ומורדות, וארה"ב המשיכה להיות נותנת הטון בשינויים האלו.

שיאים כלכליים פיאודליים הסתיימו בדרך כלל במשברים שנמשכו תקופות קצרות, עד המשבר הגדול בשנת 1929 משבר שהסתיים במלחמה הכי קשה בהיסטוריה WWII.

עם תום המלחמה הובילה ארה"ב הסכמים בין לאומיים שהבטיחו חתירה לשוויון פנימי (בתוך מדינות) ובין לאומי במטרה למנוע משברים ומלחמות עתידיות. ההסכמים האלו עמדו מול התקפות פיאודליות במשך 27 שנים. הם בוטלו לבסוף בידי ארה"ב בינואר 1973, הפעם המשבר הגיע מהר, עם תום השנה ההיא היה העולם שקוע עד צוואר באינפלציה ואבטלה.

המשבר הזה של שנות ה- 70 בישר את הסרת הלוט מעל התקופה הניאו-ליברלית. מולידיו היו יהודי משכיל ובעל חוש הומור בשם מילטון פרידמן וקבוצת כלכלנים מהפקולטה לכלכלה בשיקגו פקולטה שהוקמה ע"י המיליארדר רוקפלר. מתוך הכרות עם דרכי החשיבה האנושית ידע פרידמן כי עליו לבסס את התיאוריה הזאת על רגשות ואמונה לכן השכיל לקרוא לה בניו-ספיק חופשית/ליברלית/קלאסית (יעני זאב בעור טלה).

הוא צדק, המשברים שבאו עם יישום התיאוריה חיזקו אותה כפי שמוות של רבנים מחזק לפעמים את המאמינים.  מה שקוראין היום ניאו-ליברליזם הוא בעצם גלגול עכשווי של פיאודליזם ואת מעמדו האיתן הוא חייב לתדמית הליברלית שלו ולביסוס של תיאוריות מעגליות (תיאוריות שנשענות זו על זאת ללא ביסוס מחקרי או מעשי).  ההשפעה של החשיבה הניאו-ליברלית מקיפה את כל תחומי החיים. הוא מקיף קריאה בקלפים (תחום שמשגשג בתקופות כאלו) ועד פיתוח מודלים מתמטיים מורכבים מאוד שלא מצליחים לחזות את מזג האוויר.

כישלונם המעשי של כלכלנים ניאו ליברליים חיזק אצלם גם את האמונה בכוח עליון וגם את הפטליזם. בהשלכה ניתן להשוות את המדיניות הכלכלית עליה הם ממליצים לשיטה הישנה של לימוד שחיה "זורקים את התינוק לבריכה והולכים בלי להביט אחור".