יום חמישי, 8 בינואר 2009

בשוליים



-->

שורת המקהלה
כשהתחילה מלחמת לבנון II לפני שנתיים וחצי, היה מעניין לראות לשמוע ולקרוא את הכתבים השונים בעיתונות ברדיו ובטלווזיה.
לא היה יוצא מהכלל. פרשנים, אלופים, דיפלומטים, מומחי אקדמיה כולם אמרו את אותם הדברים.
אחר כך כשנגמרה המלחמה, התחילו הדיבורים שאחרי ושוב כולם הסכימו, אמרו את אותם הדברים, אבל ההיפך.
אז אני קורא ושומע ורואה, ושואל את עצמי: איך זה שכולם מסכימים כשטועים? ומה בא קודם הטעות או ההסכמה המוחלטת?
גאווה מקומית
התותחים רועמים, המוזות שותקות, הממשלה ממשיכה להזניח את תושבי הדרום.
תושבים, תיירנים (צימרסטים), עמותת התיירות, והמועצה המקומית ביחד ולחוד הזמינו ומארחים את אנשי עוטף עזה. כמה טוב כשהאזרחים שווים, בימים שהמנהיגים שווים לתחת.
לא אחשה
מלחמת לבנון II התחילה בהכרזות על חוסנם של תושבי הצפון. הממשלה הודיעה כי ישראל נלחמת למען יוכלו תושבי הצפון לשבת בשקט תחת גפנם.
אחר כך הממשלה הכריזה על סיוע כלכלי לתושבים שנפגעו. היו הכרזות על הגדלת תקציבים ותנופת פיתוח בצפון ובדרום.
בכדי להעביר כסף להשקעה בפריפריה הממשלה החליטה לקצץ בתקציב המדינה. השקעה בפריפריה הצפונית שנפגעה מהטילים והדרום מערבית שלמעשה חוטפת מאז אינטיפדת אל-אקצע ללא הפסקה.
קיצוץ התקציב כלל קיצוץ בתחבורה מסילתית, יעני רכבת, יעני בוטלה הרכבת לצפון.
קיצצו חצי מיליארד, מיליארד, מיליארד וחצי (כל מספר זוכה), כמה השקיעו בפרפריה?
חצי כלום, כלום, כלום וחצי (כל מספר זוכה).
זאת שיטה משונה לשמור ולפתח את הצפון והדרום.

יום שלישי, 6 בינואר 2009

השערות

אלתרמן שיער השערות פעם לפני חמישים שנים, עכשיו הקוזקים הנגזלים והאנסים הנפגעים שולחים אותם ברשת למרות שהעיתונות של היום היא שופר המלחמה.
אלתרמן כתב יפה אבל את הקטע הזה צריך דווקא לעדכן בנושאים חברתיים.
אז הנה תגובה ציונית (שלי) הולמת ואחריה הטור המקורי.

נשער כי נייר אחד

ניר לבן חסר ערך, ללא הדיו שעליו

נשער כי לא נכתב, לא עכשיו

לא הוגש לבית המשפט

ונזכיר איך בדום הטילים

דיבר המסוק

כי היה שם חור

ועל כך לא נוכל לעבור

נשער כי תאריך הבחירות

נשאר כמקודם ב-תשס"י

ורוה"מ אחד לא חַרַד מפסק דין

ורוה"מ אחר

מצדו האפל של הגבול

היה מכובד בבירות העולם

זאת רק השערה

אך האם מראשי חיילים/ילדים/אזרחים

הייתה אז נופלת אחת שערה?


נתן אלתרמן, הטור השביעי, תשט"ו (1955)

נְשַעֵר כִּי תּוֹתָח עַרְבִי אֶחָד,
תּוֹתָח קָט, בֶּן-בְּלִי-עֵרֶךְ, יוֹרֶה נִים-לא-נִים
יְרִיָּה רַק אַחַת, לְשָבוּעַ בִּלְבַד,
אֶל שֶטַח מַעַרְכוֹת הָעִתּוֹנִים.

נְשַעֵר כִּי עוֹרְכֵי-עִתּוֹנִים לִישִיבָה
מִזְדַּמְּנִים בְּמִקְרֶה, וּבְשוּבָם לְעֵת-עֶרֶב
אִיש רֵעוֹ שוֹאֵל: אֵיךְ אֶצְלְכֶם בַּסְּבִיבָה?

וּמֵשִיב הַנִּשְאָל: הַטְרָדוֹת קַלּוֹת-עֶרֶך…
הַטְרָדוֹת שֶל שִגְרָה. הַסְּבִיבָה דּוֹמֵמָה.
רַק מִפַּעַם לְפַעַם, בְּאֶמְצַע הַמְּלֶאכֶת,
יוֹרֵד אֵיזֶה פָּגָז עָלוּב שֶל מַרְגֵּמָה
בְּשֶטַח מַזְכִּירוּת-הַמַּעֲרֶכֶת.

חוּץ מִזֶּה כִּמְעַט אֶפֶס. מָטוֹס מַנְמִיךְ-טוּס,
וְעִם-שַחַר צְלִיפוֹת אֲחָדוֹת אֶל הַדְּפוּס.

וְאוֹמֵר הַשֵּנִי: סְבִיבָתֵנוּ גַם לָהּ
אֵין עִילָּה לִתְלוּנוֹת. רַק אַחַת לִשְבוּעַיִים
יוֹרָה אֵלֵינוּ מִין בָּזוּקָה אֻומְלָלָה
הַיְשַר בַּחַלּוֹנוֹת וּבַדְּלָתַייִם.
לִפְעָמִים אֵיזֶה הוֹביצֶר בָּנוּ הוֹלֵם.
אַךְ אֵינֶנּוּ עוֹשִׂים מִזֶּה עֵסֶק שָלֵם.

וְאוֹמֵר הַשְּלִישִי: כֵּן, אַחִים, יִהְיֶה רַע
אִם נַגִּיב הֲגָבוֹת עַל מִקְרִים שֶכָּאֵלֶּה.
תְּמוֹל אֶצְלֵנוּ כִּמְעַט נֶהֶרְסָה הַתִּקְרָה -
אֲבָל מֵילָא.

כַּךְ דִּבְּרוּ הָעוֹרְכִים, וְלִבִּי (שֶנִּימַת
אַקְטִיבִיזְם-מֻובְהָק לא נִימַת יְסוֹדוֹ הִיא)
סָח לִי חֶרֶש: רְאֵה כִּי שֻוכְנַעְתִּי כִּמְעַט
מִן הַיַּחַס הַזֶּה הַסְּטוֹאִי.

וְרַק רַחַש סָפֵק בִּי שָאַל, אִם אָמְנָם
לֹא הָיָה מִתְעַרְעֵר מְעַט קַו הַשִּכְנוּעַ
לוּ שָכְנוּ בֶּאֱמֶת עִתּוֹנֵינוּ אֵי-שָם
וְהָיוּ מְקַבְּלִים "רַק" פָּגָז לְשָבוּעַ…
רַק פָּגָז לְשָבוּעַ – לֹא כֵן? – עִם צְלִיפוֹת
אֲחָדוֹת בְּכָל-יוֹם אֶל חֲדַר הַיְשִיבוֹת…
יִתָּכֵן כִּי הָיוּ הֵם דּוֹרְשִים אָז בְּקוֹל
לְסַלֵּק וִיהִי-מָה כָּל עֶמְדָה שֶל טִיוּוּחַ…
יִתָּכֵן וְהָיוּ דּוֹרְשִים זאת בְּלִי כָל
הִסְתַּיְּיגוּת… מִי יוֹדֵעַ אֶת דֶּרֶךְ הָרוּחַ…

הָעִיקָּר לִפְעָמִים (זאת הִרְגַּשְנוּ מִכְּבָר)
אֵינוֹ כֵּן-אַקְטִיבִיזְם אוֹ לֹא-אַקְטִיבִיזְם…
הָעִיקָּר הוּא שֶקְּצָת בְּרִחוֹק מִן הַסְּפָר
קַל לָדוּן בַּדְּבָרִים מֵעֶמְדָה שֶל כְּתִיבִיזְם…

זֶה מַשְפִּיעַ.. מַשְפִּיעַ אוּלַי עַל שָורְשָן
שֶל דֵּעוֹת. טוֹב דִּיוּן שֶצָּלוּל וּמַקִּיף הוּא,
אַךְ נִקְבַּעַת אוּלַי הַשְקָפַת הַפַּרְשָן
גַּם לְפִי הַמָּקוֹם שֶמִּמֶּנּוּ מַשְקִיף הוּא.




יום ראשון, 4 בינואר 2009

מכתב לרבי החובלים (או הח"כים) על מלחמת עזה


המלחמה בעזה היא המשך ההתנכלות לישובי הדרום בשיטות אחרות.
היא מוסרית כמו כמו כל מעשה טרור בידי מדינה ומטומטמת כמו רוב מלחמות ישראל.
יוסי בנאי הסביר פעם למה מישהיא מדברת שטויות - כי היא טפשה,
זה תופס גם לגבי מדינת ישראל והנהגתה.

מדינת ישראל יצאה למלחמת עזה בכדי לדחות את הבחירות בכדי שאולמרט "ירוויח" עוד כמה ימים בשלטון.
אני מקווה שעכשיו כשברק מגלה מי זה אולמרט, הוא מעריך קצת יותר את התנהגותו של פרץ במלחמת לבנון II.
החמאס יצאו למלחמה בכדי לזכות בלגיטימיות בין לאומית.
אולמרט והחמאס יזכו במלחמה, ישראל והפלשתינאים יפסידו בה.
שאו ברכה רבי חובלים של ספינתנו המוכה.
ונסו לחשוב כמו במשחק שחמט,
זה יעזור
עמית

יום שבת, 3 בינואר 2009

בלי טורים


אלתרמן כתב טור לפני חמישים שנים, היום המצב הפוך העיתונות מלבה את אש המלחמה, אבל הקוזקים הנגזלים והאנסים הכועסים, שולחים את הטור ההוא של אלתרמן ברשת.
אז הנה תגובה ציונית הולמת וגם המקור.

-->
נשער כי נייר אחד
ניר לבן חסר ערך, ללא הדיו שעליו
נשער כי לא נכתב, לא עכשיו
לא הוגש לבית המשפט
כי היה שם חור
ועל כך לא נוכל לעבור
נשער כי תאריך הבחירות
נשאר כמקודם ב-תשס"י
ורוה"מ אחד לא חַרַד מפסק דין
ורוה"מ אחר
מצדו האפל של הגבול
היה מכובד בבירות העולם
זאת רק השערה
אך האם מראשי חיילים/ילדים/אזרחים
הייתה אז נופלת אחת שערה?


נתן אלתרמן, הטור השביעי, תשט"ו (1955)
נְשַעֵר כִּי תּוֹתָח עַרְבִי אֶחָד,
תּוֹתָח קָט, בֶּן-בְּלִי-עֵרֶךְ, יוֹרֶה נִים-לא-נִים
יְרִיָּה רַק אַחַת, לְשָבוּעַ בִּלְבַד,
אֶל שֶטַח מַעַרְכוֹת הָעִתּוֹנִים.
נְשַעֵר כִּי עוֹרְכֵי-עִתּוֹנִים לִישִיבָה
מִזְדַּמְּנִים בְּמִקְרֶה, וּבְשוּבָם לְעֵת-עֶרֶב
אִיש רֵעוֹ שוֹאֵל: אֵיךְ אֶצְלְכֶם בַּסְּבִיבָה?
וּמֵשִיב הַנִּשְאָל: הַטְרָדוֹת קַלּוֹת-עֶרֶך…
הַטְרָדוֹת שֶל שִגְרָה. הַסְּבִיבָה דּוֹמֵמָה.
רַק מִפַּעַם לְפַעַם, בְּאֶמְצַע הַמְּלֶאכֶת,
יוֹרֵד אֵיזֶה פָּגָז עָלוּב שֶל מַרְגֵּמָה
בְּשֶטַח מַזְכִּירוּת-הַמַּעֲרֶכֶת.
חוּץ מִזֶּה כִּמְעַט אֶפֶס. מָטוֹס מַנְמִיךְ-טוּס,
וְעִם-שַחַר צְלִיפוֹת אֲחָדוֹת אֶל הַדְּפוּס.
וְאוֹמֵר הַשֵּנִי: סְבִיבָתֵנוּ גַם לָהּ
אֵין עִילָּה לִתְלוּנוֹת. רַק אַחַת לִשְבוּעַיִים
יוֹרָה אֵלֵינוּ מִין בָּזוּקָה אֻומְלָלָה
הַיְשַר בַּחַלּוֹנוֹת וּבַדְּלָתַייִם.
לִפְעָמִים אֵיזֶה הוֹביצֶר בָּנוּ הוֹלֵם.
אַךְ אֵינֶנּוּ עוֹשִׂים מִזֶּה עֵסֶק שָלֵם.
וְאוֹמֵר הַשְּלִישִי: כֵּן, אַחִים, יִהְיֶה רַע
אִם נַגִּיב הֲגָבוֹת עַל מִקְרִים שֶכָּאֵלֶּה.
תְּמוֹל אֶצְלֵנוּ כִּמְעַט נֶהֶרְסָה הַתִּקְרָה -
אֲבָל מֵילָא.
כַּךְ דִּבְּרוּ הָעוֹרְכִים, וְלִבִּי (שֶנִּימַת
אַקְטִיבִיזְם-מֻובְהָק לא נִימַת יְסוֹדוֹ הִיא)
סָח לִי חֶרֶש: רְאֵה כִּי שֻוכְנַעְתִּי כִּמְעַט
מִן הַיַּחַס הַזֶּה הַסְּטוֹאִי.
וְרַק רַחַש סָפֵק בִּי שָאַל, אִם אָמְנָם
לֹא הָיָה מִתְעַרְעֵר מְעַט קַו הַשִּכְנוּעַ
לוּ שָכְנוּ בֶּאֱמֶת עִתּוֹנֵינוּ אֵי-שָם
וְהָיוּ מְקַבְּלִים "רַק" פָּגָז לְשָבוּעַ…
רַק פָּגָז לְשָבוּעַ – לֹא כֵן? – עִם צְלִיפוֹת
אֲחָדוֹת בְּכָל-יוֹם אֶל חֲדַר הַיְשִיבוֹת…
יִתָּכֵן כִּי הָיוּ הֵם דּוֹרְשִים אָז בְּקוֹל
לְסַלֵּק וִיהִי-מָה כָּל עֶמְדָה שֶל טִיוּוּחַ…
יִתָּכֵן וְהָיוּ דּוֹרְשִים זאת בְּלִי כָל
הִסְתַּיְּיגוּת… מִי יוֹדֵעַ אֶת דֶּרֶךְ הָרוּחַ…
הָעִיקָּר לִפְעָמִים (זאת הִרְגַּשְנוּ מִכְּבָר)
אֵינוֹ כֵּן-אַקְטִיבִיזְם אוֹ לֹא-אַקְטִיבִיזְם…
הָעִיקָּר הוּא שֶקְּצָת בְּרִחוֹק מִן הַסְּפָר
קַל לָדוּן בַּדְּבָרִים מֵעֶמְדָה שֶל כְּתִיבִיזְם…
זֶה מַשְפִּיעַ.. מַשְפִּיעַ אוּלַי עַל שָורְשָן
שֶל דֵּעוֹת. טוֹב דִּיוּן שֶצָּלוּל וּמַקִּיף הוּא,
אַךְ נִקְבַּעַת אוּלַי הַשְקָפַת הַפַּרְשָן
גַּם לְפִי הַמָּקוֹם שֶמִּמֶּנּוּ מַשְקִיף הוּא.

יום ראשון, 14 בדצמבר 2008

לעשות או לא לעשות

-->


זאת השאלה, ששואלים את עצמם אנשי הכלכלה העולמית מכל האסכולות.
הגישה שהביאה אותנו במלוא התנופה לתוך המשבר הזה גורסת: השוק החופשי יעיל יותר, יודע טוב יותר מכל מנגנון דמוקרטי, הוא מתנהל הכי טוב כשלא מתערבים.
חלק מתומכי הרעיון הזה נבהלו עכשיו ושינו חלקית את דעתם, הם רוצים תוכנית הצלה ומיליארדים לבנקים ולמערכת הפיננסית.
החלק האחר אומרים, מי שטעה שישלם את המחיר גם אם כולנו נפסיד ונשקע למשבר כלכלי כמו ב-1929.
גם אלו שהתנגדו תמיד לרעיון השוק החופשי משליטה דמוקרטית, חלוקים. חלקם אומרים צריך להציל את המערכת, וחלקם אומרים תנו לה לקרוס, אנשי המערכת הפיננסית סתם ניצלו את המדינה כדי לעשות מיליונים.
בישראל אומרים אנשי בנק ישראל ומשרד ראש הממשלה בואו נפרוש רשת ביטחון להציל את החוסכים/פנסיונרים, אבל הם מתכוונים בעצם להציל את המגזר הפיננסי. אנשי האוצר אומרים למה שנציל אותם? אולי הם בכלל לא הפסידו נחכה ונראה.
ועדת הכספים של הכנסת, ההסתדרות והתעשיינים אומרים, צריך להציל את המגזר הפיננסי כי זה יציל חלק מכספי הפנסיה.
רק קולות בודדים מזכירים לנו שאם הבעיה היא כספי הפנסיה, אז אפשר בעלות קטנה מאוד להחזיר אותם למקום שהיו לפני "רפורמת" נתניהו, לפני שנזרקו לקזינו – בורסה.
מעניין לראות איך האנשים שייצרו את המשבר, מנסים לפתור אותו מבלי שהם מבינים מדוע הוא נוצר.
קודם כל: המשבר הזה נוצר משום שממשלות העולם ויתרו על ניהול הכלכלה, הם העדיפו לשבת בצד ולא לעשות.
הפתרון: החזרת הגה הכלכלה לידי הממשלה, כאן ומעבר לים, צריך לעשות.
כולנו מכירים את הטענות על השוק הפרטי היעיל והניהול הממשלתי הבירוקרטי והמסורבל. אנחנו זוכרים את המשל של נתניהו: משל האיש השמן (המגזר הממשלתי) על כתפי האיש הרזה (המגזר הפרטי). מסתבר שכשנותנים למגזר הפרטי לנהל את עניניו הוא מצליח להפוך זהב לדרעק. מסתבר שה"רזה" הזה כשהוא נופל צריך מנוף של טריליארד דולר כדי להרים אותו וזה מנוף ממשלתי (בלתי יעיל?). אז בלי קשר לכמות השומן אבל עם הרבה קשר לשלטון העם, השליטה צריכה להיות בידי נציגי הציבור. את נציגי הציבור אנחנו יודעים להחליף, את האוליגרכים לא.
חיינו כמה שנים בתקופה הזויה, תקופה שבה עלו המניות עשרות אחוזים בשנה משום שניתקו הקשרים בין ערכן למחירן. תקופה בה עלו מחירי הברזל והאורז, לא משום שעלתה הצריכה או ירד ההיצע. המחירים עלו בגלל הימורים בשווקים "חופשיים".
תקופה בה עלו מחירי הבתים משום שלבנק היה כדאי לתת הלוואות גדולות לרכישת בתים בכדי שהמחירים יעלו ואיתם יעלה מחיר נכסי הבנק, וחוזר חלילה.
זאת הייתה תקופה מדהימה של פרפטום מובילה כספי, כשגדולי המשק נהו אחרי שיטת הפירמידה, עכשיו בום זה נגמר.
עכשיו צריך לחזור לעשיה ציבורית, אם הבנקים לא מעבירים את הריבית הנמוכה של בנק ישראל לידי הציבור יש לנו בנקים ממשלתיים. בנק לאומי ובנק הדואר עדיין לא הופרטו הם יכולים להעביר אשראי זול. אנחנו יכולים להחליט שהבנקים האלו הם מוסדות ללא כוונת רווח ולהקטין את העמלות והעלויות, זה בסדר בנקים ללא כוונת רווח יש אפילו בארה"ב מולדת ה"שוק החופשי", הקפיטליזם, ה"כסף מדבר-והזבל הולך".
שמעתי מומחים שהסבירו כי על פי הפרמטרים הכלכליים המשק הישראלי במצב מצויין.
כמו חזאי שמספר על הגשם שאולי ירד ולא מוציא ראש מהחלון לראות את השמש.
המשק הישראלי במצב גרוע מאוד, החינוך, הבריאות, התעסוקה, התחבורה, התיירות, מספר העניים, פערי ההכנסה, איכות הסביבה, הצמיחה הכלכלית, כל הפרמטרים האלו לא הראו שום סימן חיובי ממשי מאז 1995.
במשרד האוצר גיבשו תוכנית להאצה כלכלית, אבל היא תוכנית בסגנון של לשפוך כסף ולא לנהל את השוק. אני מצטער חבר'ה אתם לא מעודכנים זה כבר לא אופנתי, עכשיו צריך לעשות כלכלה במשרד האוצר, לא לחכות לפרישה לשוק הפרטי כדי לעשות לביתכם.
האצה כלכלית עושים ע"י בנית כיתות בית ספר, מחלקות לחולים, משכורות גבוהות למורים.
צמיחה אמיתית נוצרת כשעושים רכבות תחתיות ומקצרים זמני נסיעה, כשמעלים מכסים על טקסטיל מצ'וקמק מסין כדי שאפשר יהיה ליצור איכות טובה בגליל.
רווחה ושיוויון נוצרים כשמסבסדים עובדים בחקלאות ומפקחים על השווקים, כשמורידים את המע"מ ומעלים מס על רווחי הון. איכות חיים היא תוצאה של שמירה על איכות הסביבה.
תיירות מגיעה מארצות הים כשלפלסתינאים יש פרנסה וחיים ותקוה, והם יודעים שיקבלו מדינה וחופש לא פחד אבטלה וכיבוש.
רווחה ושיגשוג מביאים שלום ושקט שמביאים עוד רווחה ושיגשוג, אלו דברים שלא באים מ"השוק החופשי", מתפילות מניסים, הם באים מתוך כוונה וכתוצעה של עשיה.
לכבוד חג החנוכה אני מציע שתסירו את צלמי השוק החופשי, הגלובלזיציה, והניאו ליברליות מההיכל. נס לא יקרה לנו פח שמן לא נמצא, להר נעלה לעמק נרד, מעינות ואורות נגלה בסלע נחצוב אפילו עד דם ונגיע לאור.
חג שמח
עמית הרפז

יום חמישי, 4 בדצמבר 2008

הסבר מסובך למצב מורכב




אדם נורמלי לא יכול להבין מה לעזזאל קרה בבורסות העולם, אז הנה הסבר פשוט למצב.
אדם – עובד סולידי בחברה פיננסית יציבה, נתן לברוך הלוואה של 100 אלף דולר לפיתוח העסק שלו.
בתמורה ביקש החזר חודשי 1600 דולר. אדם איש עסקים סולידי לקח 80% = 1280 דולר ומכר כאגרות חוב נושאות ריבית לגרשון. בא דוד ואמר לאדם: לדעתי ברוך יצליח להחזיר רק 75% מהחוב. אדם בטוח בעצמו (וגם עשה ביטוח בחברת AIG נגד כשל החזר חוב) אמר סבבה אם אתה צודק אני משלם לך 1024 דולר, אם אני צודק אתה משלם לי. עכשיו על פי החישוב של אדם הוא עומד לקבל כסף נוסף. אז הוא לקח 80% = 820 דולר ומכר אגרות חוב נושאות ריבית. בא הרצל לאדם ואמר אין מצב, לא תצליח לפדות את אגרות החוב שלך, אני אומר תקבל בקושי 70%. אמר לו אדם וואלאק אם אתה צודק תקבל 656 דולר אם אני צודק הכסף הולך אלי. ושוב לקח אדם והפך 80% מהרווח המתוכנן לאגרות חוב ומכר אותן ב – 525 דולר. אנחנו נעצור כאן את השלשלת משום שאני לא מכיר מישהו ב-ו ומשום שעד כאן הכל ברור.
עכשיו היו לאדם 4225 דולר ביד והוא חיפש מה לעשות איתם, ראה שברוך מוכר מניות קנה מניות באלפים דולר. עלה מחיר המניה של ברוך, עלה המחיר אמר אדם זה עסק טוב וקנה עוד, עלה המחיר – קנה עוד, עלה המחיר - קנה עוד, והיה מאושר.
בוקר אחד אמרה לו אשתו רוצה אוטו חדש הלך אדם ומכר מניות לברוך, ירד מחיר המניה – רץ מהר ומכר עוד, עד שנגמרו לו המניות והוא קיבל תמורתן רק 3000 דולר והיה מופסד.
למחרת בא אליו ברוך ואמר לו שמע, אין לי 1600 דולר לשלם החודש נשאר לי רק 1225.
שמע את זה דוד ואמר היי תן לי 1024 דולר, שמע הרצל ואמר תן לי 656 דולר.
באו הקונים של איגרות החוב ואמרו בוא הנה איפה הכסף?
עכשיו היו לאדם 4225 דולר כיוון שהיה חייב 4305 דולר הוא הוכרז פושט רגל.
חברת הביטוח מסתבר ביטחה את כולם, תביעות הביטוח מוטטו אותה ראשונה.
עד כאן סיפור פשוט על אדם שהפסיד 80 דולר, אבל יש סיפור יותר יפה, כי לברוך בכלל לא היה מפעל הוא לקח את ההלוואה בכדי לקנות מניות בבורסה.
נפילת הבורסה השאירה אותו עם מניות בערך - 800 דולר. כששמעו בבורסה שאדם הולך לפשוט רגל כי לברוך אין כסף, חלה בהלה המונית ומחיר המניות של ברוך צנח ל- 80 דולר, ואדם פשט רגל עם הפסד של 1225 דולר.
אני יודע שהמספרים נורא מבלבלים אז בואו נקצר ונפשט, אדם הלך לטיול וחישב חשבונות של רווח. הוא היה כל כך שקוע בחישובים שלא שם לב ופסע מראש צוק אל תהום.
המשיך ללכת וללכת עד שמשום מה החליט להסתכל איפה הוא נמצא ו..בווווםםם.
בעצם צריך לקצר יותר. הברון מינכאהוזן שקע בבוץ, אז הוא משך בשערותיו וכמעט נחלץ. אבל אז הסתכל סביבו ואמר: מה, אני עובד על עצמי? וטבע.