בשוליים

-->

שורת המקהלה

כשהתחילה מלחמת לבנון II לפני שנתיים וחצי, היה מעניין לראות לשמוע ולקרוא את הכתבים השונים בעיתונות ברדיו ובטלווזיה.

לא היה יוצא מהכלל. פרשנים, אלופים, דיפלומטים, מומחי אקדמיה כולם אמרו את אותם הדברים.

אחר כך כשנגמרה המלחמה, התחילו הדיבורים שאחרי ושוב כולם הסכימו, אמרו את אותם הדברים, אבל ההיפך.

אז אני קורא ושומע ורואה, ושואל את עצמי: איך זה שכולם מסכימים כשטועים? ומה בא קודם הטעות או ההסכמה המוחלטת?

גאווה מקומית

התותחים רועמים, המוזות שותקות, הממשלה ממשיכה להזניח את תושבי הדרום.

תושבים, תיירנים (צימרסטים), עמותת התיירות, והמועצה המקומית ביחד ולחוד הזמינו ומארחים את אנשי עוטף עזה. כמה טוב כשהאזרחים שווים, בימים שהמנהיגים שווים לתחת.

לא אחשה

מלחמת לבנון II התחילה בהכרזות על חוסנם של תושבי הצפון. הממשלה הודיעה כי ישראל נלחמת למען יוכלו תושבי הצפון לשבת בשקט תחת גפנם.

אחר כך הממשלה הכריזה על סיוע כלכלי לתושבים שנפגעו. היו הכרזות על הגדלת תקציבים ותנופת פיתוח בצפון ובדרום.

בכדי להעביר כסף להשקעה בפריפריה הממשלה החליטה לקצץ בתקציב המדינה. השקעה בפריפריה הצפונית שנפגעה מהטילים והדרום מערבית שלמעשה חוטפת מאז אינטיפדת אל-אקצע ללא הפסקה.

קיצוץ התקציב כלל קיצוץ בתחבורה מסילתית, יעני רכבת, יעני בוטלה הרכבת לצפון.

קיצצו חצי מיליארד, מיליארד, מיליארד וחצי (כל מספר זוכה), כמה השקיעו בפרפריה?

חצי כלום, כלום, כלום וחצי (כל מספר זוכה).

זאת שיטה משונה לשמור ולפתח את הצפון והדרום.

השערות

אלתרמן שיער השערות פעם לפני חמישים שנים, עכשיו הקוזקים הנגזלים והאנסים הנפגעים שולחים אותם ברשת למרות שהעיתונות של היום היא שופר המלחמה.
אלתרמן כתב יפה אבל את הקטע הזה צריך דווקא לעדכן בנושאים חברתיים.
אז הנה תגובה ציונית (שלי) הולמת ואחריה הטור המקורי.

נשער כי נייר אחד

ניר לבן חסר ערך, ללא הדיו שעליו

נשער כי לא נכתב, לא עכשיו

לא הוגש לבית המשפט

ונזכיר איך בדום הטילים

דיבר המסוק

כי היה שם חור

ועל כך לא נוכל לעבור

נשער כי תאריך הבחירות

נשאר כמקודם ב-תשס"י

ורוה"מ אחד לא חַרַד מפסק דין

ורוה"מ אחר

מצדו האפל של הגבול

היה מכובד בבירות העולם

זאת רק השערה

אך האם מראשי חיילים/ילדים/אזרחים

הייתה אז נופלת אחת שערה?

נתן אלתרמן, הטור השביעי, תשט"ו (1955)

נְשַעֵר כִּי תּוֹתָח עַרְבִי אֶחָד,
תּוֹתָח קָט, בֶּן-בְּלִי-עֵרֶךְ, יוֹרֶה נִים-לא-נִים
יְרִיָּה רַק אַחַת, לְשָבוּעַ בִּלְבַד,
אֶל שֶטַח מַעַרְכוֹת הָעִתּוֹנִים.

נְשַעֵר כִּי עוֹרְכֵי-עִתּוֹנִים לִישִיבָה
מִזְדַּמְּנִים בְּמִקְרֶה, וּבְשוּבָם לְעֵת-עֶרֶב
אִיש רֵעוֹ שוֹאֵל: אֵיךְ אֶצְלְכֶם בַּסְּבִיבָה?

וּמֵשִיב הַנִּשְאָל: הַטְרָדוֹת קַלּוֹת-עֶרֶך…
הַטְרָדוֹת שֶל שִגְרָה. הַסְּבִיבָה דּוֹמֵמָה.
רַק מִפַּעַם לְפַעַם, בְּאֶמְצַע הַמְּלֶאכֶת,
יוֹרֵד אֵיזֶה פָּגָז עָלוּב שֶל מַרְגֵּמָה
בְּשֶטַח מַזְכִּירוּת-הַמַּעֲרֶכֶת.

חוּץ מִזֶּה כִּמְעַט אֶפֶס. מָטוֹס מַנְמִיךְ-טוּס,
וְעִם-שַחַר צְלִיפוֹת אֲחָדוֹת אֶל הַדְּפוּס.

וְאוֹמֵר הַשֵּנִי: סְבִיבָתֵנוּ גַם לָהּ
אֵין עִילָּה לִתְלוּנוֹת. רַק אַחַת לִשְבוּעַיִים
יוֹרָה אֵלֵינוּ מִין בָּזוּקָה אֻומְלָלָה
הַיְשַר בַּחַלּוֹנוֹת וּבַדְּלָתַייִם.
לִפְעָמִים אֵיזֶה הוֹביצֶר בָּנוּ הוֹלֵם.
אַךְ אֵינֶנּוּ עוֹשִׂים מִזֶּה עֵסֶק שָלֵם.

וְאוֹמֵר הַשְּלִישִי: כֵּן, אַחִים, יִהְיֶה רַע
אִם נַגִּיב הֲגָבוֹת עַל מִקְרִים שֶכָּאֵלֶּה.
תְּמוֹל אֶצְלֵנוּ כִּמְעַט נֶהֶרְסָה הַתִּקְרָה -
אֲבָל מֵילָא.

כַּךְ דִּבְּרוּ הָעוֹרְכִים, וְלִבִּי (שֶנִּימַת
אַקְטִיבִיזְם-מֻובְהָק לא נִימַת יְסוֹדוֹ הִיא)
סָח לִי חֶרֶש: רְאֵה כִּי שֻוכְנַעְתִּי כִּמְעַט
מִן הַיַּחַס הַזֶּה הַסְּטוֹאִי.

וְרַק רַחַש סָפֵק בִּי שָאַל, אִם אָמְנָם
לֹא הָיָה מִתְעַרְעֵר מְעַט קַו הַשִּכְנוּעַ
לוּ שָכְנוּ בֶּאֱמֶת עִתּוֹנֵינוּ אֵי-שָם
וְהָיוּ מְקַבְּלִים "רַק" פָּגָז לְשָבוּעַ…
רַק פָּגָז לְשָבוּעַ – לֹא כֵן? – עִם צְלִיפוֹת
אֲחָדוֹת בְּכָל-יוֹם אֶל חֲדַר הַיְשִיבוֹת…
יִתָּכֵן כִּי הָיוּ הֵם דּוֹרְשִים אָז בְּקוֹל
לְסַלֵּק וִיהִי-מָה כָּל עֶמְדָה שֶל טִיוּוּחַ…
יִתָּכֵן וְהָיוּ דּוֹרְשִים זאת בְּלִי כָל
הִסְתַּיְּיגוּת… מִי יוֹדֵעַ אֶת דֶּרֶךְ הָרוּחַ…

הָעִיקָּר לִפְעָמִים (זאת הִרְגַּשְנוּ מִכְּבָר)
אֵינוֹ כֵּן-אַקְטִיבִיזְם אוֹ לֹא-אַקְטִיבִיזְם…
הָעִיקָּר הוּא שֶקְּצָת בְּרִחוֹק מִן הַסְּפָר
קַל לָדוּן בַּדְּבָרִים מֵעֶמְדָה שֶל כְּתִיבִיזְם…

זֶה מַשְפִּיעַ.. מַשְפִּיעַ אוּלַי עַל שָורְשָן
שֶל דֵּעוֹת. טוֹב דִּיוּן שֶצָּלוּל וּמַקִּיף הוּא,
אַךְ נִקְבַּעַת אוּלַי הַשְקָפַת הַפַּרְשָן
גַּם לְפִי הַמָּקוֹם שֶמִּמֶּנּוּ מַשְקִיף הוּא.

מכתב לרבי החובלים (או הח"כים) על מלחמת עזה

המלחמה בעזה היא המשך ההתנכלות לישובי הדרום בשיטות אחרות.
היא מוסרית כמו כמו כל מעשה טרור בידי מדינה ומטומטמת כמו רוב מלחמות ישראל.
יוסי בנאי הסביר פעם למה מישהיא מדברת שטויות - כי היא טפשה,
זה תופס גם לגבי מדינת ישראל והנהגתה.
מדינת ישראל יצאה למלחמת עזה בכדי לדחות את הבחירות בכדי שאולמרט "ירוויח" עוד כמה ימים בשלטון.
אני מקווה שעכשיו כשברק מגלה מי זה אולמרט, הוא מעריך קצת יותר את התנהגותו של פרץ במלחמת לבנון II.
החמאס יצאו למלחמה בכדי לזכות בלגיטימיות בין לאומית.
אולמרט והחמאס יזכו במלחמה, ישראל והפלשתינאים יפסידו בה.
שאו ברכה רבי חובלים של ספינתנו המוכה.
ונסו לחשוב כמו במשחק שחמט,
זה יעזור
עמית