‏הצגת רשומות עם תוויות ראש-פינה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ראש-פינה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 20 בינואר 2011

ראש-פנה אתר שחזור מושבת ראשונים


אתר שיחזור מושבת ראשונים (מה שכולנו מכירים כ"אתר השחזור") היה תמיד מקום של ויכוח בין גישת הפיתוח לגישת השימור. בחודשים האחרונים הויכוח הזה התפתח לגיוס חברים מסיבי ויש סיכוי שבעוד מספר חודשים העמותה תגיע לשיא מספר החברים.
התומכים בפיתוח מאמינים שצריך להשקיע הון בבינוי פיסי כמו מבואה בוואדי ומלון יוקרתי על יד מלון אלתר שוורץ. הם חושבים שהשקעה כזאת תביא יותר מבקרים, יותר פעילות ויותר כסף לאתר ולמושבה. לדעתם האתר הוא חלק מתשתית התיירות של ראש-פנה והנושא ההיסטורי עם כל חשיבותו לא עומד בזכות עצמו.
המשמרים רוצים לשחזר את האתר כפי שהיה לפני מאה ומשהו שנים, לדעתם חשיבותו ההיסטורית של האתר עומדת בפני עצמה.
בתווך ישנם כמובן כאלו שחושבים שיש מה לפתח ויש מה לשמר והם תומכים בחלק מהיוזמות של המפתחים ובחלק מהעמדות של המשמרים.

אני חושב שהעובדה שהויכוח מביא לעמותה כל כך הרבה חברים חדשים מבורכת. אני אשמח אם כל תושבי ראש-פנה יהיו חברים פעילים באתר שהוא הבסיס שלנו, השורש ממנו יצא היישוב הזה. אני מברך גם כאשר אנשים שאינם גרים בראש-פנה מצטרפים ומביעים אכפתיות, חשוב לזכור כי האתר הוא אתר לאומי ושייך לכל תושבי ישראל.
באופן אישי מקומי עם המשמרים, אני רואה באתר פיקדון מקודמינו שעלינו להעביר ללא פגע לדורות הבאים. אני חושב שמלון אלתר שוורץ צריך להיות משוחזר, לדעתי מי שמנסה לבנות על ידו מלון יוקרתי מנצל את היוקרה של המקום ולא מביא יוקרה.
אני חושב כפי שכבר כתבתי שאין צורך במבואה בוואדי ואפשר במקום זה לדאוג לרכבת גלגלים מהאזור המסחרי שתביא מבקרים לאתר בחגים ותספק תחבורה ציבורית בתוך ראש-פנה בימי חול.
לדעתי מיסחור של האתר יגרום לכך שהתושבים שגרים בו כבר שנים יסבלו מעבר לגבול הסביר.
כשאני מסתכל על השיפוץ שעשו לנגרות בבית הכנסת העתיק אני נחרד. כשאני רואה באיזה חוסר מקצועיות החליפו לו את הגג, איך קונסטרוקציית עץ מעולה שהחזיקה יותר ממאה פינתה מקום לקונסטרוקציה מודרנית זולה אני אַבֶל.
אני זוכר כיצד השקיעו הון בפיתוח המקווה מתחת בית הכנסת במקום לשמר את המקום כפי שהיה, ואני מתכוון לעשות מה שביכולתי כדי למנוע מעשים כאלו בעתיד.

בשבוע האחרון פוזרו כאן מכתבים בנושאים ציבוריים והתחשבנות מי עשה והאם שתפו או לא את הציבור. בעוד שנתיים, או עשר, או עשרים, יבואו  כל מיני לשעברים ולשעתידים ויגידו: אבל אני התכוונתי רק קומה, רק שתי קומות, רק 2.5 קומות..... עזבו אתכם מכל אלו.
אם אתם רוצים להשפיע על העתיד דרך שימור ההיסטוריה, אם חשוב לכם שילדי ילדכם ידעו מה היה כאן ואיך זה התחיל, הצטרפו גם אתם לעמותה ותביעו דעה.

יום רביעי, 23 בדצמבר 2009

על תכנון ודמוקרטיה



-->

ראשיתו של תכנון פיסי, בדמוקרטיה המקומית (וגם בארצית) הוא בצורך או רצון של הציבור.
להדגמה ניקח מצב בו הציבור (דרך המוסדות הנבחרים), רוצה לשפר את מערכת החינוך לגיל הרך.
ראשית מחליטים על אופי השינוי הנדרש כמו שעות פעילות, אופי פעילות, מספר הגננים/ות, בניית הצוות המקצועי ועוד.
ברור שגם כאשר כל הכוונות טובות ישנם קשיים ולא הכול מתגשם, אבל אחרי שמתגברים המערכת מתייצבת. סימן למערכת חינוך טובה היא בחירת ציבור ההורים, כלומר מספר התלמידים עולה וכולם מרוצים. עם הפופולאריות העולה מסתבר שכמו שפעם הציבור בחר מערכות חינוך מחוץ לישוב, כך עכשיו באים למערכת היישובית אנשים מבחוץ. תוך מספר שנים מתברר לעוסקים בחינוך שמערכת הגנים צריכה שינוי כדי להיענות לביקוש. הם מציגים את הצורך הזה לפני הציבור בכתב ובכינוס פומבי. אנשי החינוך במועצה מציעים שינויים כמו הגדלת המבנים או הוספת מבנה. הנושא מובא לפני ועדות המועצה, מוצגת הבעיה ואלטרנטיבות לפתרון והן ממליצות למליאת המועצה. מליאת המועצה מחליטה והמועצה וראשה מבצעים.
בהשלכה אפשר לאמר כי המועצה ממלאת את תפקיד הגוף המחוקק (פרלמנט מקומי) וראש המועצה את תפקיד הגוף המבצע (איש אחד שהוא ממשלה).
התוצאה היא הגדלת מערכת החינוך באופן שהציבור ביקש.
תיאורטית כשכל המערכות מתפקדות ע"פ המודל הדמוקרטי הזה, הציבור כולו מרגיש שנבחריו מייצגים אותו כראוי. המציאות כידוע, תמיד מורכבת יותר מהתיאוריה ולכן גם במצב האופטימאלי יש הערות וביקורת, אבל הרוב מרוצה מנבחריו.
הדמוקרטיה שלנו המקומית והארצית, מתנהגת כמו תינוק שלומד ללכת - רגע אחד הוא צועד בטוחות ורגע אחר כך בום על התחת. זה מקרה בו כדאי שיהיה חיתול על הישבן כי הוא מרכך את המכה.
האם הנבחרים שלנו יודעים מהיא דמוקרטיה? האם הם יודעים למשל שע"פ חוקי התכנון הקנדי וההולנדי כל תוכנית חייבת להיות בשיתוף הציבור? האם הם יודעים כי זמן אישור תוכנית ממוצע בקנדה הוא 3 חודשים (בארץ חולמים שייהיה שנה)?
האמת היא שרובם אינם יודעים, והציבור שבחר בהם לא למד לדרוש זאת מהם.
יש נבחרי ציבור שסובלים מתסמונת הבלון ללא חוט. אתה מנפח אותם (כשאתה בוחר בהם) ואז כשאתה משחרר לרגע, הם כבר טסים עם איזה רוח מקרית.
חלק מנבחרי הציבור חושב שתפקידו להחליט עבור הציבור, הם חושבים שהם יודעים יותר ומבינים יותר. החלק הזה לא מבין שסך כל הידע וההבנה הציבוריים, גדולים עשרות מונים מידע וההבנה של בודדים (אפילו הם מוכשרים מאוד). החלק הזה לא מבין את היתרון המובנה בריבוי הדעות בחברה הדמקרטית. הוא לא מפנים את העובדה שלאורך שנים דמוקרטיה מתפקדת יעילה יותר מכל שיטה אחרת. הניסיון העולמי מראה כי כל השיטות האחרות, כולל ממשלות מומחים נופלות לרגליה של השיטה הדמוקרטית.
לפני שנים נהגו לומר שבישראל אין תודעת שירות, שלעולם לא נקבל כאן יחס מאנשי שירות, שהמנטליות הישראלית היא הבעיה.
מי שחזר מטיול בחו"ל ערך מיד השוואות וסיפר איזה שירות נפלא קיבל שם.
היום אנחנו מקבלים בארץ שירות מצויין, במכולת, בתחנת דלק, במלון, במסעדה, במשרד הפנים ובמס הכנסה. אומנם ישנם מקומות עם שירות גרוע כמו משרד התחבורה והבנקים אבל מדובר בבעיה פרטית לא בבעיה של מנטליות.
אני חושב שבנושא הייצוג הדמוקרטי אנחנו סובלים מאותה בעיה, זאת לא שאלה של מנטליות. את שיפור השירות הישגנו בעזרת העובדה שדרשנו אותו, הגיע הזמן לדרוש ייצוג.
אם אנחנו רוצים לחיות במדינה מתוקנת עלינו לומר ולהזכיר לנבחרנו ונציגנו לשם מה בחרנו בהם, ברמה הארצית וברמה המקומית.

יום חמישי, 8 בינואר 2009

בשוליים



-->

שורת המקהלה
כשהתחילה מלחמת לבנון II לפני שנתיים וחצי, היה מעניין לראות לשמוע ולקרוא את הכתבים השונים בעיתונות ברדיו ובטלווזיה.
לא היה יוצא מהכלל. פרשנים, אלופים, דיפלומטים, מומחי אקדמיה כולם אמרו את אותם הדברים.
אחר כך כשנגמרה המלחמה, התחילו הדיבורים שאחרי ושוב כולם הסכימו, אמרו את אותם הדברים, אבל ההיפך.
אז אני קורא ושומע ורואה, ושואל את עצמי: איך זה שכולם מסכימים כשטועים? ומה בא קודם הטעות או ההסכמה המוחלטת?
גאווה מקומית
התותחים רועמים, המוזות שותקות, הממשלה ממשיכה להזניח את תושבי הדרום.
תושבים, תיירנים (צימרסטים), עמותת התיירות, והמועצה המקומית ביחד ולחוד הזמינו ומארחים את אנשי עוטף עזה. כמה טוב כשהאזרחים שווים, בימים שהמנהיגים שווים לתחת.
לא אחשה
מלחמת לבנון II התחילה בהכרזות על חוסנם של תושבי הצפון. הממשלה הודיעה כי ישראל נלחמת למען יוכלו תושבי הצפון לשבת בשקט תחת גפנם.
אחר כך הממשלה הכריזה על סיוע כלכלי לתושבים שנפגעו. היו הכרזות על הגדלת תקציבים ותנופת פיתוח בצפון ובדרום.
בכדי להעביר כסף להשקעה בפריפריה הממשלה החליטה לקצץ בתקציב המדינה. השקעה בפריפריה הצפונית שנפגעה מהטילים והדרום מערבית שלמעשה חוטפת מאז אינטיפדת אל-אקצע ללא הפסקה.
קיצוץ התקציב כלל קיצוץ בתחבורה מסילתית, יעני רכבת, יעני בוטלה הרכבת לצפון.
קיצצו חצי מיליארד, מיליארד, מיליארד וחצי (כל מספר זוכה), כמה השקיעו בפרפריה?
חצי כלום, כלום, כלום וחצי (כל מספר זוכה).
זאת שיטה משונה לשמור ולפתח את הצפון והדרום.

יום רביעי, 12 בנובמבר 2008

בחירות .....בחירות....בחירות....

-->

שם מעבר לים
נשיא שחור נבחר בארה"ב. גזענים ישראלים לא יודעים עד כמה אפשר להשתכלל בתחום. בארה"ב יש מיליוני אנשים שבטוחים שהשחורים והלבנים אינם אותם בעלי חיים. יש שם כאלו שחושבים שהשחורים באו מהקוף והלבנים מחתיכת בוץ.
בחירת נשיא שחור בארה"ב עבור לא מעט גזענים אמריקאים, היא כמו בחירת פרד לראשות הממשלה בישראל. הבחירה הזאת היא שינוי אדיר והיא אחד מהרבה שינויים.
אובמה ישנה את היחס לכלכלה ולחברה, לתאגידי ענק ולבריאות הציבור, למלחמה ולטרור, אבל השינוי הכי משמעותי שהוא מביא איתו הוא התקווה.
תקווה היא היסוד הכי חזק בקיום האנושי ואובמה העיר אותו. הרבה שנים לא היו תקוות גדולות כאלו באוויר העולם, חלקן יתגשם וחלקן יתפוגג, אבל העיקר הוא לנשום אותן עכשיו הרבה וחזק. כי כל זמן שהתקוות האלו כאן כדאי ליהנות מהן, כמו מאוכל טעים, כמו מאהבה גדולה, כמו מהשכבה מהירה בסיבוב, הכול עובר אבל זיכרון הכיף יישאר.
כאן במזרח הים התיכון
מי שהיה בקזינו יודע שלפעמים ייצר ההימור חזק מייצר הקיום. כך קרה שבכנסת החליטו על בחירות חדשות. מפלגות ייעלמו, ח"כים יפרשו, העיקר שנראה מה יביא המזל – עוד סיבוב של רולטה. הצדקנים בעיתונים דיברו על בזבוז כספים, על בחירות מיותרות ואני חשבתי איזה מזל שאנחנו יכולים לבחור. איזה מזל שאנחנו שייכים למיעוט הדמוקרטי בעולם. קשה להאמין באיזו קלות אנשים מוכנים לוותר על זכויות שנוצרו במלחמה של דורות.
אני שמח שיש בחירות, טוב שאנחנו יכולים להחליף את המנהיגים שלנו, נכון שהמצאי לא משהו, אבל הוא מייצג אותנו במדויק. בבחירות האלו נראה מפלגה סביבתית חברתית חדשה, אני אשמח אם היא תהיה הפתעת הבחירות האלו, צריך מפלגה סביבתית אמיתית.
בינתיים בעבודה
כשאני כותב את הדברים עדיין לא ברור מי יישאר על ספינת מפלגת העבודה, נראה שהקברניט הנוכחי חזק בדחייה וחלש במשיכה.
לפני הבחירות לכנסת יהיו בחירות מקדימות. היה ניסיון של אנ"ש לוותר על הדמוקרטיה המעייפת הזאת, אבל כוחותינו ניצחו חלקית, חצי מהרשימה משוריין וחצי לבחירה.
כושר הדחייה של אהוד ברק פועל לא רק על ח"כים, גם הציבור לא מתרשם במיוחד והתוצאה בקלפי תהיה כנראה שיא חדש-חלש.
שנתיים וטיפה עברו מאז נבחרה הכנסת הזאת וזה מספיק בכדי לראות מי איתנו במחנה החברתי. חלק מחברי הסיעה בכנסת מעדכנים אותנו הבוחרים, ראויות לציון חברות הכנסת: נדיה חילו, שלי יחימוביץ', אורית נוקד, קולט אביטל. כולן יודעות שהלכו לשם כדי לייצג אותנו והן גם מקפידות לשתף את הבוחרים. נוקד חילו ויחימוביץ גם מגייסות עזרה ונותנות למתנדבים הזדמנות להשפיע.
גם עמי איילון לא חושש לשתף, ועם יולי תמיר אי אפשר להתקשר.
אז את מי לבחור בפריימריס? לדעתי כדאי:
את יחימוביץ' - פעילות בלתי מתפשרת.
את אורית נוקד – עמדות חברתיות, נגישות, ואנושיות.
את נדיה חילו – פעילה למען צדק לכל ונושאי חברה.
את קולט אביטל – פעילה למען נפגעי השואה ונידחי החברה.
את עמיר פרץ - האיש שהעלה את הנושא החברתי על המפה.

את יולי תמיר – למרות אופק חדש ולמרות שהיא מעדיפה להתפשר, כי בכל זאת השיגה הרבה לחינוך.
את דניאל בן סימון – מצטרף חדש לפוליטיקה מביא איתו תקווה חברתית.
את אבישי ברוורמן – כי רק קפיטליסט שהתפקח יוכל לשנות את המדיניות הכלכלית המטופשת שלנו.
זאת רשימה קצרה אבל יש סיכוי שהרשימה שתיבחר בבחירות הכלליות בפברואר תהיה אפילו יותר קצרה, וחלק יישארו בחוץ.
בבלי הפסקה
התל אביבים כמעט עשו היסטוריה, כמעט בחרו ב"עיר לכולנו". מפלגת התקווה שדב חנין הקומוניסט בראשה. כמעט זכו באובמה מקומי. אבל לסוף העדיפו שליט. כאילו היו עיירה נידחת במערב הפרוע שהלכה לבחור שריף. הם יצטרכו לחכות חמש שנים נוספות לפני שיזכו בתחבורה מתקדמת ועירייה משרתת תושביה.
בפינה שלנו
מקובל לגמור ארוחה במשהו מתוק שיישאר זיכרון טוב כזה. בבחירות אצלנו עשו ההיפך הגישו פלפלי סודניה למנה אחרונה. השבוע האחרון בבחירות בראש-פינה היה זוועתי.
הלכתי לרחבת המתנ"ס – "פיאצה דה פינה" בחשש, אבל יגורתי לא בא.
מה שבא היה קרנבל, חג בחירות. היו ילדים דוהרים לבושים בחולצות מתמודדים. מעגלי שיחות ומוסיקת מעליות. אז ישי גרשוביץ ארגן רביעיית כלי נשיפה וזו נהייתה ממש מסיבה. כץ אללה ירחמו היה אומר: "כשהמכנסיים מלאים זה לא חוכמה להסריח", אז גם לנו המנצחים היה קל לשמוח עם התוצאות. בבחירות האלו התברר כמו לפני עשר שנים בבחירות הראשונות בהן הייתי פעיל, גם הפעם המצביעים העדיפו לבחור חזון חיובי על ביקורת עוקצנית. בבחירות ההן טעינו באיך שאמרנו, וצדקנו במה שאמרנו, והפסדנו.