יום שני, 16 ביולי 2007
נתונים כדאי לבדוק
יום שישי, 1 ביוני 2007
וינוגרד כמחלה מדבקת
סיבוב פרסה
יום שבת, 17 במרץ 2007
חיים בזבל
משרדי ראש הממשלה והאוצר יוצאים בתוכנית להקטנת העוני בשתי דרכים:
1. שינוי מדדי העוני כלומר אם הנתונים קשים (רבע מהאוכלוסיה נמצא מתחת לקו העוני) ולא מחמיאים לממשלה, נשנה את דרך המדידה של העוני והנתונים ישתפרו. ד"ר עמי וטורי מציע לאמץ את השיטה השבדית - http://www.haokets.org/mail-message.asp?ArticleID=2141 בשיטה הזאת מחליטים מהו סל המצרכים ושרותים המינימלי הדרוש לאדם לחיות בכבוד ומשלימים את ההכנסה כך שאכן יוכל לחיות כך. מובן שהמינימום נמדד גם על פי השכר הממוצע במשק ופרמטרים נוספים כמו דיור חופש תנועה ועוד. שעור העוני בשבדיה עומד על כ- 8%.
2. מס הכנסה שלילי – כלומר מי שאינו מרוויח מספיק בעבודה יקבל תוספת מהמדינה במקום מהמעסיק שלו. צריך לזכור כי בעשר השנים האחרונות הורידה המדינה את המיסים על חברות ומעסיקים אחרים בעשרות אחוזים. עכשיו תסבסד עבורם את עלות הפועלים. עד ימי נתניהו העגומים, נהגה שיטה של השלמת הכנסה וקצבאות נוספות. השיטה הזאת הוכיחה את עצמה, מספר העניים היה נמוך בהרבה. פקידי האוצר ותומכי דת הכלכלה הנאו-ליברלית טענו כי השיטה הזאת "מייצרת" עניים, היא אינה דוחפת אותם לעבודה. הסתבר כי בשיטה הקיימת היום גם אלו שעובדים נמצאים מתחת לקו העוני. מעבר לכל התאוריות, אין עבודה גם אם מחפשים אותה, כי המדינה איננה משקיעה בפיתוח המשק. כאשר מישהו משמיע טענה ובעיקר אם המישהו קובע מדיניות של מדינה, ראוי שיבדוק את הנתונים. העניים בישראל אינם עצלנים. למעלה משליש מספר העניים הם פנסיונרים (אז בלחץ מפלגת הגמלאים זרקו להם עצם גרומה בדמות כמה עשרות שקלים). היתר הם עולים שמתקשים להתאקלם, דתיים בעלי משפחות גדולות ומשכורות נמוכות, ערבים שרוב מרכזי התעסוקה שלהם הוצאו בשנים האחרונות מזרחה לירדן או סין. לעומתנו בשבדיה עדיין מאמינים בשיטת הקצבאות והמעורבות הממשלתית (כפי שהיה אצלנו לפני הכיבוש הקפיטליסטי). להם יש תמורה, שעור העובדים בשבדיה גדול (יחסית לאוכלוסיה) ב-50% משעור העובדים בישראל.
המצב הקיים כאן הוא תוצאה של מדיניות כלכלית, לא כוח עליון. אם רוצים שמספר העניים ירד צריך לשנות כיוון כלכלי או להפסיק לקרוא דו"חות.
לא שווים
מתוך סיפורים מלוח השנה, מאת ברטולט ברכט*
פועל נשאל בבית הדין אם ברצונו להישבע שבועה אזרחית או דתית. "הנני מחוסר עבודה", השיב האיש. ," "לא היה זה רק פיזור דעת" אמר מר קוינר. "בתשובתו זו הבהיר האיש שהוא נמצא במצב כזה, שבו שאלות ממין זה, ואולי אף ההליך המשפטי כולו, הינם חסרי כל משמעות."
האבטלה במשק הישראלי נמשכת כבר הרבה שנים וערך העובדים כבני אדם מושפע מכך. מעסיק יכול בקלות רבה למצוא עובדים בכל תחום וכשגמר להשתמש בהם לזרוק אותם לרחוב. עובדים יש הרבה ובזול כאילו כולם תוצרת סין. בלי קשר למקצוע, השכלה ואיכות העבודה, אין תחום חסין. פעם זילזלו כאן רק בעובדי כפיים היום מזלזלים בכל העובדים. רופאים, עורכי דין, מהנדסים, מבחינת שוק העבודה הישראלי הם רק כלי. דבר זמין כזה- לוקחים מהמדף, לא נקשרים רגשית ויאללה הביתה לא צריך אותכם יותר. במעגל המעסיקים שולטת חשיבה מוכוונת רווח בלבד, אצלם הומניות היא תכונה לא נדרשת.
כשבבנק הפועלים החליטו לפטר 900 עובדים קמה מהומה, עברו כמה ימים והנושא נשכח. הבנק לא פיטר עובדים משום שהיה בהפסד או לצורך חיסכון בהוצאות, הוא פיטר אותם בכדי שבמאזן (לא במציאות רק בניירת) ירשם רווח גבוה וזה יאפשר לאריסון ודנקנר למשוך הרבה דיווידנד. ברשימת השיקולים של בעלי השליטה בבנק לא היה מקום לאנשים שמאחורי המספרים. העובדה שמאות משפחות נותרו ללא פרנסה לא מעניינת, כי בני אדם לא חשובים ולא שווים.
במערכת הבריאות הממשלתית והציבורית (קופות החולים), אין כנראה אמהות פולניות. במערכות האלו מתייחסים לרופאים כפי שהתיחסו ברשות שדות התעופה לסבלים בבן-גוריון. אלפי עובדי רשויות מקומיות לא ראו שכר מזה חודשים רבים, רוה"מ האדם שאמור היה לשאת באחריות לפרנסתם וכבודם אמר שהם לא עובדי מדינה כי אם עובדי ציבור. רוצה לומר- אני? זאת לא האחריות שלי. איך לא הבנו? איך חשבנו תמיד שזה חלק בלתי נפרד מניהול מדינה. זה כבר לא זלזול בבני אדם, זו התעלמות מוחלטת מהם, מרגשותיהם ומצרכיהם.
חוקים נועדו כידוע לעשות סדר, מחוקקים אותם רק כשעולה צורך. חוק "כבוד האדם וחירותו" שחוקק לפני מספר שנים מעיד על המציאות הישראלית - אין כבוד ואין חירות. מדינת ישראל הפסיקה לכבד את אזרחיה ללא הבדל מין, מוצא, וגיל.
היחס שמקבלים ניצולי שואה בישראל הוא אחד משיאי התופעה. בשנות החמישים כשהאנשים האלו היו במלא כוחם, נטלה המדינה את כספי הפיצויים מגרמניה והקימה איתם תשתית למדינה מודרנית. היום המדינה מחלקת לאוליגרכיה הישראלית את מפעלי התשתית ההם (כמו צים) ומזניחה אלפי ניצולים, מניחה להם לגווע בחוסר כל.
בכל תאונת דרכים ממהרת המשטרה להאשים את הגורם האנושי, נכון זה באמת הגורם האנושי, זה שמנהל את המדינה - מתקצב, ומתכנן את הכבישים. הגורם האנושי שממשיך להרוס הרים ועמקים ולשתול בהם כבישים פקוקים, גרועים, ומסוכנים במקום להשקיע ברכבות. הגורם האנושי שאין לו כבוד לאדם ואין לו כבוד לסביבה.
"אצלנו חיי אדם הם ערך עליון", האמת? הם לא!
השערוריה התורנית היא חיידק קלבסיאלה עמיד לאנטיביוטיקה. חיידקים עמידים הם תופעה שהחלה עם השימוש באנטיביוטיקה. התופעה החריפה כאשר פיתוח תרופות חדשות עבר לידים פרטיות. בשביל חברות תרופות פרטיות ערך חיי אדם נמדד באחוזי רווח. החברות האלו רוצות להרוויח והרבה, בריאות הציבור לא נמצאת באג'נדה שלהן.
להתפרצות האחרונה תרמה גם המדינה. ישראל איננה משקיעה כסף בבתי חולים. מספר המיטות בבתי חולים יחסית לגודל האוכלוסיה הוא הנמוך ביותר בעולם המפותח.
בבתי חולים אין אפשרות לבצע בידוד כי פשוט אין מקום, אין מקום אפילו לסתם אישפוז.
הצפיפות היחידה שעולה על הצפיפות בבתי חולים היא צפיפות התלמידים. עם הספר? אם נמדוד את זה על פי ההשקעה לתלמיד זה לא ספר, זה פלייר. וגם את הפלייר המסכן הזה מדפיסים בצד השני של עלון פירסומי.
וכלפון היה אומר פעם היו שווים ושווים יותר היום כולם שווים לתחת.
עמית הרפז
*תודה למיכה אשחר על הציטוט.
יום חמישי, 22 בפברואר 2007
אהבת הארץ
אני לא עובד בנק, גם אין לי דוד עשיר, אני סתם באלפיון העליון, לא בגלל משכורת וגם לא בגלל הקזינו אופס סליחה הבורסה. אני באלפיון העליון כי בבוקר, אני עולה על האופנוע ונוסע לעבודה בכביש שנסלל לפני 50 שנים. עובר בין אקליפטוסים ענקיים, מטעים ושדות פלחה. משכיב בסיבובים שמקיפים הרים ויורדים לנחלים. מטרטר על לוחות העץ של גשר מעל הירדן. מעלי עוברות להקות של ציפורים נודדות, עוף דורס נוסק לי מעל הקסדה כמעט נוגע.
עכשיו בסתיו פלגים נוזלים לאורך הכביש, לפעמים נוגסים בשוליים או גואים וממלאים את הכביש בחצץ. בנסיעה ממוצעת אני נפגש במכוניות בודדות, לפעמים טרקטור. כל כניסה משביל עפר צדדי היד נשלחת לברקס. בכבישים כאלו אנשים שוכחים לפעמים שישנם עוד כלי רכב והם עלולים להפתיע מהצד. הכביש כולו מתנהג כמו שמורת טבע ללא פקחים, פעם פעמים בשנה עוברת ניידת משטרה, מודעת לעצמה מרגישה חריגה. את השלווה הזאת, את עונות השנה שתופסות את במת השוליים, מפריעים רק החגים. פתאום עשרות מכוניות ואוטובוסים. חונים על הכביש, אם אפשר מאחורי סיבוב עיוור. הם בחופש.
ילדים, מטיילים, עומדים על הכביש מחליפים חוויות. זוהי העת להאט - הם באו לכאן לטייל לא להדרס. כל כניסה לנחל כל שדה פרחים מוצפים אנשים. בני אדם צריכים את הטבע הזה, יותר זול מפרוזק יותר משכֶּר מבירה.
בכדור-רגל אומרים לכל שבת יש מוצאי שבת, כך נגמרים החגים ושוב חוזרת המהירות וההשכבות ושוב השלווה. רק תלי האשפה בכל אתר, רק פיסות ניילון ברוח, מעידות - כן היה חג ונגמר.
יום שבת, 17 בפברואר 2007
ומה אפשר לעשות בנדון
לא מזמן התפרסם מחקר מדעי שמראה כי קרמים למינהם אינם משפיעים על הזדקנות העור. אפשר לקנות קרם ב- 5 ש"ח או ב- 500 ולהמשיך לפתח קמטים מרשימים.
אם יערכו מחקר על אבקות כביסה ויכולת הניקוי שלהן, יגלו בודאי שההבדלים בינהן מתמצים בריח וצבע, לא יותר מזה.
שוק התמרוקים ושוק חומרי הניקיון מגלגל מיליארדים, רובנו קונים את החומרים האלו לא על פי הביצועים שלהם אלא על פי התדמית.
מפלגת העבודה סובלת מאותה תופעה, קנו אותה (הצביעו עבורה) בגלל התדמית החברתית. כשמסתכלים על תפקוד המפלגה מאז הבחירות קשה להבדיל בינה לאחרים. קיצוצי תקציב 2006 ו-2007, התקציב עצמו, חוק ההסדרים, בכל המקרים הצביעה המפלגה בעד מדיניות קפיטליסטית - מפרקת - חברה. לא מעט מצביעים נוטשים היום את המפלגה באכזבה. בבחירות הבאות יצביעו בודאי עבור מפלגה אחרת בעלת תדמית שמתאימה להם, בדיוק כמו להחליף קרם אחד בקרם אחר בתקווה לעצור את מעשי הזמן.
אני לא התאכזבתי וזה לא שלא היו לי תקוות, להיפך היו לי הרבה תקוות.
בבחירות האחרונות קיוויתי שסדר היום הציבורי חברתי ישפיע על הכנסת והממשלה.
קיוויתי שמפלגת העבודה תציב אולטימטום לאוֹלמַרט: או משרד האוצר או שאנחנו בחוץ. או תקציב רחב לנושאים חברתיים או אנחנו בחוץ. או מכה קצרה לחיזבאללה והסדר מדיני או ...
הדברים האלו לא קרו, מסתבר שטעיתי, מפלגת העבודה היא לא חברתית.
אולי עדיף לנסח את זה אחרת, מפלגת העבודה עדיין לא חברתית.
אני חושב שלפעול במפלגת העבודה זה כמו טיפוס על הר - אתה מסתכל למעלה ורואה פיסגה, עד שאתה מטפס אליה אתה מגלה פיסגה שלא ראית וכך עוד פעם ועוד פעם עד שסוף סוף אתה מגיע. ואז? אתה חסר נשימה, עם חיוך של הגשמה. כך גם מפלגת העבודה, אתה דוחף אותה לכיוון החברה וחושב שהגעת ועוד פעם דוחף ו ... אין לי מושג, לא יודע, אבל נגיע.
לכן אני בפנים, מנסה לגייס חברים חדשים למיפקד המפלגה (יש זמן עד ה –31/01/2007).
כותב מכתבים הולך לכנסים מנסה לשנות.
כשהחוג החברתי במפלגה יהיה מספיק גדול, ההשפעה שלו תורגש ולמדינת ישראל תהיה סוף סוף מפלגה סוציאל-דמוקרטית.
כי זה ההבדל בין מפלגת העבודה לקרם פנים, במפלגת העבודה יש לבוחרים יכולת לשנות את הפורמולה.