אדום זה יפה

לא שווים

מתוך סיפורים מלוח השנה, מאת ברטולט ברכט*

פועל נשאל בבית הדין אם ברצונו להישבע שבועה אזרחית או דתית. "הנני מחוסר עבודה", השיב האיש. ," "לא היה זה רק פיזור דעת" אמר מר קוינר. "בתשובתו זו הבהיר האיש שהוא נמצא במצב כזה, שבו שאלות ממין זה, ואולי אף ההליך המשפטי כולו, הינם חסרי כל משמעות."

האבטלה במשק הישראלי נמשכת כבר הרבה שנים וערך העובדים כבני אדם מושפע מכך. מעסיק יכול בקלות רבה למצוא עובדים בכל תחום וכשגמר להשתמש בהם לזרוק אותם לרחוב. עובדים יש הרבה ובזול כאילו כולם תוצרת סין. בלי קשר למקצוע, השכלה ואיכות העבודה, אין תחום חסין. פעם זילזלו כאן רק בעובדי כפיים היום מזלזלים בכל העובדים. רופאים, עורכי דין, מהנדסים, מבחינת שוק העבודה הישראלי הם רק כלי. דבר זמין כזה- לוקחים מהמדף, לא נקשרים רגשית ויאללה הביתה לא צריך אותכם יותר. במעגל המעסיקים שולטת חשיבה מוכוונת רווח בלבד, אצלם הומניות היא תכונה לא נדרשת.

כשבבנק הפועלים החליטו לפטר 900 עובדים קמה מהומה, עברו כמה ימים והנושא נשכח. הבנק לא פיטר עובדים משום שהיה בהפסד או לצורך חיסכון בהוצאות, הוא פיטר אותם בכדי שבמאזן (לא במציאות רק בניירת) ירשם רווח גבוה וזה יאפשר לאריסון ודנקנר למשוך הרבה דיווידנד. ברשימת השיקולים של בעלי השליטה בבנק לא היה מקום לאנשים שמאחורי המספרים. העובדה שמאות משפחות נותרו ללא פרנסה לא מעניינת, כי בני אדם לא חשובים ולא שווים.

במערכת הבריאות הממשלתית והציבורית (קופות החולים), אין כנראה אמהות פולניות. במערכות האלו מתייחסים לרופאים כפי שהתיחסו ברשות שדות התעופה לסבלים בבן-גוריון. אלפי עובדי רשויות מקומיות לא ראו שכר מזה חודשים רבים, רוה"מ האדם שאמור היה לשאת באחריות לפרנסתם וכבודם אמר שהם לא עובדי מדינה כי אם עובדי ציבור. רוצה לומר- אני? זאת לא האחריות שלי. איך לא הבנו? איך חשבנו תמיד שזה חלק בלתי נפרד מניהול מדינה. זה כבר לא זלזול בבני אדם, זו התעלמות מוחלטת מהם, מרגשותיהם ומצרכיהם.

חוקים נועדו כידוע לעשות סדר, מחוקקים אותם רק כשעולה צורך. חוק "כבוד האדם וחירותו" שחוקק לפני מספר שנים מעיד על המציאות הישראלית - אין כבוד ואין חירות. מדינת ישראל הפסיקה לכבד את אזרחיה ללא הבדל מין, מוצא, וגיל.

היחס שמקבלים ניצולי שואה בישראל הוא אחד משיאי התופעה. בשנות החמישים כשהאנשים האלו היו במלא כוחם, נטלה המדינה את כספי הפיצויים מגרמניה והקימה איתם תשתית למדינה מודרנית. היום המדינה מחלקת לאוליגרכיה הישראלית את מפעלי התשתית ההם (כמו צים) ומזניחה אלפי ניצולים, מניחה להם לגווע בחוסר כל.

בכל תאונת דרכים ממהרת המשטרה להאשים את הגורם האנושי, נכון זה באמת הגורם האנושי, זה שמנהל את המדינה - מתקצב, ומתכנן את הכבישים. הגורם האנושי שממשיך להרוס הרים ועמקים ולשתול בהם כבישים פקוקים, גרועים, ומסוכנים במקום להשקיע ברכבות. הגורם האנושי שאין לו כבוד לאדם ואין לו כבוד לסביבה.

"אצלנו חיי אדם הם ערך עליון", האמת? הם לא!

השערוריה התורנית היא חיידק קלבסיאלה עמיד לאנטיביוטיקה. חיידקים עמידים הם תופעה שהחלה עם השימוש באנטיביוטיקה. התופעה החריפה כאשר פיתוח תרופות חדשות עבר לידים פרטיות. בשביל חברות תרופות פרטיות ערך חיי אדם נמדד באחוזי רווח. החברות האלו רוצות להרוויח והרבה, בריאות הציבור לא נמצאת באג'נדה שלהן.

להתפרצות האחרונה תרמה גם המדינה. ישראל איננה משקיעה כסף בבתי חולים. מספר המיטות בבתי חולים יחסית לגודל האוכלוסיה הוא הנמוך ביותר בעולם המפותח.

בבתי חולים אין אפשרות לבצע בידוד כי פשוט אין מקום, אין מקום אפילו לסתם אישפוז.

הצפיפות היחידה שעולה על הצפיפות בבתי חולים היא צפיפות התלמידים. עם הספר? אם נמדוד את זה על פי ההשקעה לתלמיד זה לא ספר, זה פלייר. וגם את הפלייר המסכן הזה מדפיסים בצד השני של עלון פירסומי.

וכלפון היה אומר פעם היו שווים ושווים יותר היום כולם שווים לתחת.

עמית הרפז

*תודה למיכה אשחר על הציטוט.