שורשי האלימות

פורסם בעבודה שחורה

גל האלימות ששטף את ישראל ממוצאי שבת 05/05/2012 והשאיר אחריו לא מעט קורבנות, הציף את נושא האלימות בחברה הישראלית וכל כלי התקשורת כולל עבודה שחורה עסקו בו.

רוב הדוברים הציעו יותר משטרה, חלקם הציעו שיפוט מהיר וענישה חמורה, היו גם כאלו שדיברו על הצלת נוער שנושר ממסגרות רגילות ונסחף לשולי החברה. אבל מי שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה היו אלו שהציעו את "המודל של ג'וליאני" בניו-יורק.

רודולף ג'וליאני שהיה ראש העיר ניו-יורק רוב שנות ה-90 הצליח למצב את עצמו כאיש ש"ניקה" את רחובות ניו-יורק וצמצם את הפשיעה באופן דרמתי. הצעדים שנקט היו: הגדלת כוחות המשטרה, החמרת התנאים למעצר עד כדי עצירת כל מי שנחשד בשוטטות (בעיקר אם היה בעל צבע עור "נכון"), החמרת הענישה, וגירוש דרי רחוב אל ערים סמוכות (למרבה הפליאה גם בהן ירד שיעור הפשיעה).

האמת במקרה ג'וליאני פשוטה כמו במקרה גנראל פקהם שקיבל עיטור גבורה רק משום שביקש אותו, ולא מפני שעשה מעשה גבורה כלשהו. כך גם  ג'וליאני פשוט ניכס לעצמו את העובדה ששיעורי הפשיעה בניו יורק ירדו.

ישנן לא מעט תיאוריות בנושא ירידת הפשע בכל ארה"ב משנת 1990 והלאה ובפוסט הזה לא נרד לעמקן, רק אומר כי לא רואים השפעה מובהקת בתקופת שלטונו של ג'וליאני (1994-2001) על שיעור ירידת הפשיעה בניו-יורק משנת 1990 ועד שנות ה- 2000 ומיקומה של העיר בסולם הפשיעה איננו טוב.

אם ג'וליאני לא מה כן? כשאנחנו בוחנים השוואה בין לאומית של  שיעורי רצח לא פשוט למצוא את הסיבות למצב הקיים בעולם, אבל אפשר לראות קשר בין המצב הכלכלי לשיעורי הפשיעה המשתנים לאורך עשרות שנים(PDF).

בבדיקה השוואתית שנעשתה בארה"ב ניסו לראות השפעה של גורמים שונים על פשיעה. כיוון שארה"ב וישראל נמצאות במקום גבוה בין המדינות שמשתמשות בפאניקה ככלי חשיבה, נמצא שגם שם ההצעה הכי פופולארית היא הגברת השיטור והאכיפה.

שלא במפתיע מתברר שכמות השוטרים והענישה לא משנים את שיעורי הפשיעה במדינות בתוך ארה"ב ומחוץ לה.

נבדקו גם השפעות של: שימוש בסמים, עוני, זמינות כלי נשק,  משפחות הרוסות, רמת חינוך נמוכה, נשירה ממערכות חינוך, שיעור השתתפות בבחירות לפרלמנט, צפייה בתכנים אלימים בסרטים/טלוויזיה/מחשב, וחוסר שוויון ברמת החיים.

הגורם הוודאי היחיד שתורם להגדלת שיעורי הפשיעה הוא חוסר שוויון (הלינק הכי חשוב בפוסט הזה).

ממצאים של מחקרים אינם פוסלים תרומה אפשרית של כל אחד מהגורמים האחרים שהזכרתי אבל גם לא מוכיחים תרומה כזאת.

דבר אחד ודאי, הפשיעה בארה"ב גדולה מהפשיעה בישראל פי שש, והפשיעה בשבדיה היא שישית מהפשיעה בישראל.

אז לא פשוט להסיק מסקנות חד ערכיות מהשוואה בין מדינות בעלות אקלים ותרבות שונים, אבל כפי שידוע לכל תלמיד אם כבר להעתיק כדאי להעתיק ממי שמצליח.

האשמים

פורסם בעבודה שחורה

בניגוד לרושם שנוצר מפרסומים שונים בעיתונות, העשור האחרון (2001-2010) היה העשור הכי גרוע כלכלית בהיסטוריה הישראלית. בעשור הזה הסתכמה כל הצמיחה הכלכלית הריאלית ב- 15%, בכדי להסתיר את הנתון הזה נוהגות צמרת משרד האוצר והממשלה לדבר על הצמיחה הכללית. צמיחה כללית איננה מתחשבת בגידול באוכלוסיה ובשיטה הזאת יוצא שיחסית למדינות המפותחות ישראל נמצאת במקום טוב. זאת רמייה משום שבמדינות המפותחות הריבוי האנושי קטן מאשר בישראל. דוגמא: אם הצמיחה עלתה באותה מידה בישראל ובשבדיה אבל בישראל היה הגידול באוכלוסיה גדול יותר, הצמיחה לנפש בשבדיה גבוהה יותר. רק כך ניתן להשוות צמיחה במקומות ובזמנים שונים.

בשנים אלו עלו התשלומים לבריאות ומספר הרופאים לנפש ירד, יותר אנשים התקשו לרכוש תרופות והצפיפות בבתי החולים עלתה לשיא עולמי.

גם הצפיפות בכיתות הלימוד עלתה, בכל שנה מצטרפים בערך 23 אלף תלמידים חדשים למערכת החינוך אבל המדינה לא בונה בהתאם. גם מספר המורים איננו גדל במהירות מספיקה, וההוצאה של הציבור על חינוך "חינם" עולה משנה לשנה. את התוצאות ראינו במבחנים בין לאומיים בהם אנחנו נמצאים בדיוק בין לטביה לטורקיה.

הדיור הציבורי שנבנה לפני שנים הוזנח והממשלה העדיפה לחכות למשיח במקום לבנות דירות, המחסור בדירות הזולות גרם לעליה במחירי הדיור להשכרה. השוק הפרטי הבין שיותר ריווחי להעלות מחיר מאשר לבנות, לכן העדיפו הקבלנים והבנקים שמממנים אותם לרכוש קרקעות לבניה ולא לבנות, הם יצרו מלאי של מאות אלפי דירות על הנייר. במקום שהממשלה תמלא את החסר ותבנה דירות החליטה לתת לספסרי הקרקעות פרס, להפריט את הקרקע ולהחליש את מערכת התכנון, מחירי הדירות עלו כמובן. את העליה במחיר לא יכולנו לראות במדד יוקר המחיה, משום שהממשלה הוציאה את הסעיף מהמדד.

בכדי להוריד מיסים על חברות ולהיטיב עם עשירי ישראל החליטה הממשלה להטיל יותר מיסים עקיפים על מוצרים וכך למשל עלו מחירי הדלק. ההצגה שאנחנו רואים כל חודש לפני ייקור נוסף של מחיר הדלק מגוחכת לאור העובדה שלפני ארבע שנים המחיר העולמי היה יותר יקר והמחיר בישראל היה זול בשקל וחצי.

תוצאת המדיניות הנ"ל היא המשבר בו אנחנו נמצאים, כאשר האנשים מרגישים את המצב הכלכלי ורואים אותו לא רק בטלוויזיה. כאן לא מדובר על שיעור נמוך של מובטלים, כאן מדובר על שיעור נמוך של שכר ושיעור נמוך של עובדים. נכון שבישראל ישנם רק מעטים שמחפשים עבודה אבל זה פשוט משום שהתייאשו.

תגובת האזרחים הייתה מחאת האוהלים בקיץ שעבר, רוב המוחים היו אנשים מהמעמד הבינוני השחוק המעמד הנמוך לא יצא לרחוב משום שאיבד תקווה לחיים ברווחה.

כתגובה החליטה הממשלה להקים את ועדת טרכטנברג ולחפש אשמים, הועדה ישבה דנה וגיבשה הצעות, את ההמלצות האלו הממשלה לא ביצעה.

אבל את האשמים היא דווקא מצאה, מסתננים מאפריקה.

ראש הממשלה התייצב מול המצלמות והודיע כי יש זרם פליטים שהולך להטביע את ישראל, הזרם הזה אמר הוא הבעיה החברתית והכלכלית החמורה ביותר. שר הפנים הגדיל עשות ודיבר על סכנה דמוגרפית, זה אותו שר פנים שחותם כל שנה על ייבוא אלפי עובדים זרים. מתברר שעובד זר משלם לכל מיני מאכרים עשרות אלפי שקלים לכן 200 אלף עובדים זרים אינם בעיה, אבל 55 אלף מסתננים ומבקשי מקלט ששילמו רק למבריחים מצריים הם סכנה.

התוצאה של ההסתה הממשלתית הגיעה לשיא עם תום יום העצמאות ה- 64 לישראל, בקבוקי תבערה הושלכו לתוך גן ילדים ודירות של מסתננים בדרום תל אביב.

יום העצמאות הזה הסתיים עם כתובת אש ברורה, כתובת שאומרת היזהרו בדבריכם אחרת יהיה כאן פוגרום.

הגלילה

המשבר הכלכלי בישראל פגע ב- 90% מהציבור, אבל בפריפריה הוא פגע יותר.

דו"ח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראה כי אנחנו בצפון מרוויחים בממוצע 41% פחות מאשר במרכז הארץ. הסיכוי שלנו למצוא עבודה קטן בהרבה. רמת הבריאות והחינוך גם הן נמוכות מאשר במרכז.

הממשלה החליטה לפתור את הבעיה ע"י פיזור האוכלוסיה מהמרכז לפריפריה. בעשור האחרון גדלה האוכלוסיה בשיעור ניכר, אבל יחד עם הגידול באוכלוסיה גדל גם הפער בין הצפון למרכז, הבעיה מסתבר לא נפתרה, רק מחריפה.

תושב תל אביבי ממוצע משלם 1,547 ₪ ארנונה לשנה, בתמורה הוא מקבל שירותים בשווי 12,002 ₪. עיריית תל אביב מממנת את ההפרש (87%) בין הארנונה שהיא גובה ממגורים לבין השירות שהיא נותנת לתושבים ע"י גביית ארנונה ממשרדים, ממסחר, מתעשיה וממבנים ממשלתיים.

אצלנו בצפון לא רק שמקורות הארנונה האלו חסרים גם אין שום סיכוי ליצור אותם, משום שהלב הכלכלי של המדינה לא יעבור בהשתלה לצפון.

פעם הממשלה העבירה תקציבים לרשויות הפריפריה בכדי להשוות את התנאים, בעשור האחרון התקציבים האלו קוצצו בחוזקה. אבל לכבוד המחאה של הקיץ שבה הממשלה להזכיר כי בצפון יש דיור זול ומיד יצאה בהצהרות מרעישות על חיזוק הפריפריה. כשהתפזרו הכנסים והנואמים חזרו הביתה לתל-אביב, התברר שמאחורי ההבטחות לא עומד דבר. לא רק שלא הגדילו את תקציבי הרשויות כי אם הגדילו עשות ונתנו תמריצים להגירת אוכלוסיה. כשמספר התושבים יגדל ומקורות הארנונה יישארו כשהיו, אנשים יצטרכו להתחנן יותר לשירותים ומשאבים.

הרשויות המקומיות במאמץ לשרוד מוכנות להכניס לתחומן כל מקור ארנונה שהוא. כך הוחלט להעביר את אחד המפעלים הכי מזהמים ממפרץ חיפה לצפון, וכך מקודמת היום תכניות להקמת שדה תעופה בעמק יזרעאל – 'צחנה מלמטה ובואינג מעל מבית אלפא עד נהלל'.

הכישלון בפיתוח הצפון לא גרם לממשלת ישראל לשנות תכניות, עכשיו היא מקדמת כביש מהיר וממוחלף שיגיע עד קריית שמונה. הנימוק שעומד מאחורי התכנית הוא כי אם תהיה נגישות לצפון יוכלו אנשים לגור בצפון ולעבוד במרכז. מה הואילו חכמי חלם של ממשלת ישראל? אם העסקים נמצאים במרכז מי יממן את השירותים המקומיים? ומה בנוגע לאיכות הסביבה, עכשיו כאשר אנחנו כבר יודעים כי יש לחסוך בנסיעות ושריפת מוצרי נפט מה ההגיון ביוזמה כזאת? יתרה מכך הצפון בורך בהרים ועמקים נוף שמושך אליו מטיילים הכביש המתוכנן יפגע בנוף הזה.

החברה הלאומית לדרכים שהייתה פעם חלק ממשרד התחבורה היא היום רק גוף לניהול ופיקוח על כבישים. את התכניות מכינים משרדים פרטיים שעובדים לפי אחוזים מגודל הפרוייקט. לא פלא שמחלף גולני המוקם בימים אלו ישתרע על 400 דונם שפעם היו עצים אבנים ונוף גלילי. למתכננים כדאי כספית לתכנן בגדול. המחלפים לאורך הכביש תוכננו כאילו הם נמצאים בלב הערבה האוסטרלית. כל מצפה וישוב לאורך הדרך  ללא קשר למספר תושביו זוכה למחלף מפלצתי בגודל של מחלף פילון. מאות מיליוני שקלים שניתן היה להשקיע בפיתוח התיירות והחקלאות בגליל למען רווחת התושבים הופכים למפגע נופי.

לפי אתר משרד התיירות כ-20% מתושבי ישראל מטיילים בצפון. אחרי שיגמרו למלא כל ואדי ולגרוס כל הר, לאן יטיילו? תצפית מחצבות? טיול טעימות בין מפעלי הכימיה? בואו אלינו לגליל במטוס ותוכלו לשמוע המראות ונחיתות כאילו אתם גרים בחולון.

שליטה פטרנליסטית

אמנם זה עדיין לא מופיע בספר של דר' יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות" וגם לא בהרצאות שלו אבל תולדות הדיכוי הנשי מתחילות בשחר ההיסטוריה כאשר לזכרים הסתבר שהנשים טובות מהם בכל התחומים. היה ברור לאבותינו שיש להם רק הזדמנות אחת ועליהם לנצל אותה לפני התפתחות התודעה והתפשטות תורת המדידות (תורה שנולדה אצל המין הגברי: "שלי יותר גדול" והתפתחה לכל הכיוונים). מאז הקטגוריה אליה אני משתייך מלידה, מקפידה לשמור אצלה את הכוח בידיעה שאנחנו יכולים להפסיד רק פעם אחת (ההפסד יהיה נצחי).

הטרגדיה של העיתונות הישראלית

נכתב כתגובה על מאמר של סמי פרץ בעיתון הארץ-דה מרקר

http://www.themarker.com/markerweek/1.1690293

פרשנים ממעמד הפועלים נאבקים למען הטייקונים ולמען שיטה כלכלית שפשטה את הרגל.

סמי פרץ בן מכובד למעמד הפועלים מסנגר כרגיל על מעמד הטייקונים. אני מציע לזכור כי אל על בבעלות המדינה הייתה חברה רווחית. אני מציע לזכור כי מנכ"ל אל על כשהייתה בבעלות המדינה עמוס שפירא, הרוויח 30 אלף ש"ח לחודש שהם 5% מהשכר של מנכ"ל אל על דהיום.

אל על איננה רווחית משום שהמשק הפרטי מנוהל באופן כושל ואנחנו משלמי המיסים נקראים כל פעם להציל אותו. צריך להלאים את אל על ולפתח אותה כפי שעשתה המדינה עד ההפרטה.

וסמי פרץ, הוא איננו מהאנשים בעלי הביטחון התעסוקתי ולכן כדאי לו להשקיע בקרטונים איכותיים בכדי שיהיה לו היכן לגור כשיפרישו אותו ממערכת הדה-סמארקר.

צ'יק צ'יק צ'אק

יש ישראלים שהחו"ל הראשון שלהם הוא טיול במזרח הרחוק או דרום אמריקה, כשהגיע תורי אני העדפתי לטוס לאירופה. נחתתי בגרמניה, הטרמינל היה בגודל של עיר קטנה למרות שהדיוטי פרי היה יותר קטן מאשר בבן גוריון. מערכת חשמלית של מעליות ומדרגות הובילה אותי חרישית לתחנת הרכבת שם הלכתי לקנות כרטיסים. רציתי להגיע אל חבר שגר בחווה חקלאית נידחת. הקופאית הייתה אדיבה מאוד היא הסבירה לי כיצד להגיע וגם רשמה על פתק: אתה תיקח את הרכבת מרציף 7 שיוצאת ב 09:43 ותיסע איתה 4 תחנות לפנסברג, שם תחליף לרכבת אל ספאצנהאוזן  שתצא מרציף 5 בשעה 10:14, אותה תחליף אחרי שש תחנות ברכבת אל סולקרוב שתצא מרציף 2 בשעה 10:43, מהרכבת הזאת עליך לרדת אחרי 2 תחנות ולקחת אוטובוס מהתחנה של רוטנבוך בשעה 10:57 אל ווילדסטייג, ומשם נשאר לך עוד ק"מ וחצי ברגל לכיוון שטיינגאדן. אמרתי זה נשמע קצת מורכב, מה קורה אם אוטובוס מאחר או רכבת מקדימה? הקופאית חשבה על זה רגע ואמרה: אני באמת לא יודעת זה לא קרה אף פעם.

האירופאים הם אנשים מאורגנים ובעלי מסורת, לא קל לשנות את ההשקפות שלהם, אבל בימים ההם כשטיילתי שם ברכבת נעשה מאמץ כביר לשכנע אותם שצריך לשנות את השיטה הכלכלית. חלוצת השיטה החליפית הייתה ראש-ממשלת בריטניה מרגרט ת'אצ'אר. בשנות ה- 80 של המאה העשרים רווחה ההנחה כי מערכת התחבורה הציבורית מקבלת סובסידיות גבוהות מידי ויש להעביר אותה לידי השוק הפרטי כי הוא יותר יעיל. בריטניה ארץ שמרנית עם מערכת רכבות מסועפת ומפותחת הייתה אגוז קשה לפיצוח, כשנסעתי שם ברכבת התפלאתי לא פעם מדוע היא כל כך מוזנחת. לא הלכלוך הפתיע אותי, לא העובדה שברכבת היו יותר מנהלים מפועלים, וגם לא הציוד המיושן. מה שהפתיע היה איחורים ועצירות לא סבירות סתם כך באמצע המסילה. שנים אחר כך כשקראתי דו"חות ומאמרים על התקופה ההיא, הבנתי כי הנהלת הרכבת הבריטית ניסתה להמאיס את הרכבת על הציבור בכדי שתוכל למכור אותה. השיטה הזאת חזרה על עצמה בהרבה מאוד מקרי הפרטה בבריטניה, בעולם, וגם אצלנו, היא נקראת "ייבוש". ראשית מקלקלים את השירות עד שהציבור כועס ואז אומרים: "רק להפריט נמאס מכל הפרזיטים האלו"!

כלכלנים הסבירו אז לפוליטיקאים שהשוק החופשי הרבה יותר יעיל ורכבות ואוטובוסים בידיים פרטיות זה יותר זול, יותר טוב ויותר מודרני. עכשיו 30 שנים אחרי אפשר לבדוק האם ההנחות והתחזיות צדקו. מקרה הרכבת הבריטית נבדק ביסודיות ומכמה נקודות מבט, זאת מערכת הרכבות הראשונה בעולם והפירוק שלה לחברות פרטיות היה מקרה מבחן. הנתונים מראים כי  לא נחסך כסף, שיעור התאונות עלה, ורמת השירות ירדה. מדובר בתופעה שחזרה על עצמה באופן די דומה בכל מערכת היסעים אחרת שהופרטה. כך שנים אחרי הבריטים, גם הגרמנים החליטו להפריט את הרכבת הארצית. היום הקופאית כבר יודעת מה קורה כשהרכבת מאחרת.

בנסיון להסביר את התופעה רווחות שתי השקפות: הניתוח הכלכלני הפשוט אומר חברה פרטית יותר יעילה אבל עלות ההון שלה גבוהה יותר. אם היעילות מספיק טובה זה יכול להצליח, לכן עלינו לחפש מודל שבו תהיה תחרות בין חברות תחבורה שתשיא את היעילות ותוריד את העלות.

מנגד עומדים כלכלנים ואחרים (כמוני) שאומרים יעילות של תחבורה ציבורית בכלל ורכבת בפרט לא נמדדת בעלות ישירה של תשתית, כלי רכב, והוצאות אנרגיה. יעילות של תחבורה ציבורית נמדדת על פי כמות המשתמשים בה והעלות הכוללת למשק המדינה. בכדי למדוד את העלויות האלו צריך לראות כמה זמן חוסכת התחבורה הציבורית לנוסעים, כמה זיהום אויר, כמה תאונות. האם היא מאפשרת ניידות גם למי שאינם רוצים או יכולים להשתמש ברכב פרטי. העובדה שבמקרה הרכבת הבריטית ירד שיעור המשתמשים עם ההפרטה ב- 28% והביא לגידול בפליטת גזי חממה וזיהום אויר צריכה לבוא לביטוי כאשר שוקלים את העלות. הגידול בסלילת כבישים ותשתית לרכב פרטי אינם רק שאלה של עלות כספית הם גם נזק נופי וסביבתי. תחבורה ציבורית ממלכתית צורכת סובסידיה גבוהה אחרת שיעור המשתמשים יורד, העניים כי אין להם והעשירים כי בחשבון אישי יותר זול רכב פרטי.

משם לכאן, חזרה לארץ, הרכבת הישראלית הוקמה אומנם ע"י הטורקים אבל אחרי קום המדינה הוזנחה, והייתה כל כולה ציוד מוזיאוני נע על פלדה בריטית ישנה. החלטה של עובדי ומנהלי הרכבת לפני שני עשורים הביאה לשינוי ולחידוש הרכבת. מנהלים מקצועיים שצמחו בשורות העובדים, הצליחו לתת שירות תחרותי מול אוטובוסים למרות הציוד העתיק. צפיפות כלי הרכב על הכבישים המשיכה לעלות וחלקים גדלים והולכים של הציבור בחרו לעבור לרכבת. כאן עם ההצלחה בא גם תאבון ההפרטה, הרכבת שהייתה נושא חסר חשיבות הפכה פתאום לנכס. מיליוני אנשים בחרו בה והאטרקטיביות הזאת העירה פוליטיקאים וטייקונים. זרחה אצלם ההבנה שמדובר במערכת עם פוטנציאל עצום בכמה תחומים. לא מדובר רק בהסעת נוסעים, מדובר גם בהובלת מטענים במהירות ובמחיר זול מאשר כל אלטרנטיבה. אם מחברים את הפרטת נמל אילת להפרטת הרכבת מקבלים קו הובלה יבשתי תחרותי לתעלת סואץ. זה כבר לא רק השוק הישראלי, זה גם השוק האירופי והמוצרים מהמזרח הרחוק. לרכבת יש גם ערך נדל"ני לא קטן, למשל הקו הישן בתוך ירושלים עובר באזורים הכי מבוקשים ושטחו כ- 150 דונמים.

בבעלות הרכבת שטחים גם במרכז הארץ ומה עומד בינה ובין אחד מטייקוני הארץ? העובדים אומנם נאבקים אבל הם מעטים ובקרב התדמיות כבר הובסו. רק אנחנו הציבור והנוסעים, אנחנו הבעלים החוקיים של הרכבת יכולים להשאיר אותה בידינו. את הממשלה לא בחרנו כדי שתתן את רכושנו לטייקונים נתנו להם יותר מדי ודיינו בזה.

חרדה מגזרית

פורסם בעבודה שחורה

את המאבק על מדינת הרווחה החליף בחודשים האחרונים שיח המאבק בין מגזרים, ובו בולט במיוחד השיח האנטי-חרדי. השיח סביב ביטול חוק טל גם הוא תורם להחרפת המאבק הבין מגזרי בחברה. עיון בנתונים מגלה כי הרבה סיסמאות ביחס לחרדים ש"לא נושאים בנטל" הן לא יותר מאגדות אורבניות

השביתה הכללית שהכריזה ההסתדרות לטובת עובדי הקבלן במשק החזירה לסדר היום את הנושא החברתי. אחרי חודשים בהם הגשם הקור וקלגסי חולדאי פינו אוהלים של מחאה ושל חוסר ברירה. בחודשים האלו וחזרנו למאבקים הרגילים של מגזרי החברה אלו באלו, וסדר היום החברתי ששלט כאן בקיץ הצטמצם.

אלו חודשים בהם ח"כים אנטי דמוקרטיים העבירו חוקי השתקה בתקווה לסתום לכל מי שחושב אחרת את הפה. בשם הביטחון האזרחי התחילו להעביר את חוק המישוש (שוטרים יוכלו לבצע חיפושים גופניים במקומות בילוי ובסביבתם הקרובה, גם ללא חשד קונקרטי נגד האנשים שבגופם או בכליהם יתבצעו החיפושים. הצעת החוק פותחת פתח עצום לחיפושים גופניים שרירותיים ומשפילים, ולאפליה על רקע מוצא, לאום ועוד). קבוצות לאומניות קטנות הפעילו טרור נגד ערבים בישראל ובשטחים. העיתונות התמלאה כתבות על הדרת נשים ואלימות חרדית. היה מדהים לראות שאפילו טייקונים שעשו תספורת עד קרחת לחסכונות שלנו, לא הפריעו לגל של כעס ושנאה אנטי חרדית. נכון שישנם בתוך קהל מאות אלפי חרדים, אנשים שמקללים ומרביצים בשם הדת. אבל, האם זה בגלל שהם דתיים, או שאולי היו עושים דברים דומים במסגרת אחרת? האם מדובר באלימות אישית או מגזרית?

במסגרת כנס כלכלת העוני  שנערך בחודש שעבר במכללת תל-חי הציג דר' דניאל גוטליב מהביטוח הלאומי, כמה מחקרים מעניינים בנושא האוכלוסייה החרדית ובאותה הרצאה הפריך כמה אגדות אורבניות. ראשית לגבי הניסיון להשתלב בשוק העבודה, שנית בנושא ילודה. מתברר שיש מאמץ מתמשך למצוא עבודה, בעשור (2001-2010) בו שיעור התעסוקה הלא חרדי בישראל נמצא בירידה של 2.6%, עלה שיעור התעסוקה במגזר החרדי בשיעור של 2.3%. בנושא הילודה במגזר החרדי נמצא כי היא בירידה מתמשכת מאז שנת 1994 (לא נבדקו נתונים קודמים). אחד המחקרים בדק את השפעת קצבת הילדים על הילודה בכלל החברה, התברר כי יש השפעה קצרת טווח בשיעור של 2%-6% ולטווח ארוך היא נעלמת. לעומת הירידה בילודה והגידול בשיעורי התעסוקה של שני המגזרים הכי עניים בחברה הישראלית החרדי והערבי, בולטת העובדה כילא חל שינוי לטובה בשיעור העוני. העשור האחרון ניתק באופן מובהק את הקשר בין עבודה לרווחה כאשר שיעור העניים העובדים עלה בשנת 2010 והגיע ל- 50.6% (יותר ממחצית העניים).

גם בנושא שירות צבאי/לאומי נזרקו לחלל האויר לא מעט מספרים שגויים, בן גוריון התיר בשעתו 400 לומדים מחובת שירות, היום אחרי 60 שנה מתקבלים כל שנה 4000 פטורים חדשים כאלו. סך כל מקבלי הפטור "תורתו אומנותו" בגיל שירות 18-41 עומד היום על כ- 63 אלף איש, זה לא מעט, אבל הרעש סביב הנושא לא פרופורציונאלי.

אחת הטענות הנפוצות נגד ערבים, חרדים, ועניים בחברה היא כי הם אינם שותפים בנטל המיסים, זאת טענה מופרכת מעיקרה. ראשית יש לזכור כי אמנם העובדים בעשירונים הנמוכים ( 1-4) אינם מגיעים לסף תשלום מס הכנסה אבל בישראל רוב נטל המס אינו מס הכנסה (48%). לעומת זאת העניים העובדים (אני לא מדבר על החצי השני של העניים בישראל שהם בעיקר פנסיונרים) משלמים בין 21% ל- 44% מההכנסה שלהם כמיסים עקיפים.

כשממשלת ישראל מציעה לנו מס הכנסה שלילי ועוד מיני פלסטרים למחלת הלב של החברה, כדאי לזכור את העובדה שהקלה במיסוי העקיף (למשל הקטנה של המע"מ) פשוטה יותר למימוש. הקלה כזאת תיתן תוצאה טובה לא פחות וזה יעזור גם לכל יתר האזרחים לגמור את החודש.