הצד השמאלי של הכביש

יולי 05

בבריטניה נוסעים כידוע בצד שמאל, אבל בדרך כלל בוחרים ממשלות ימניות. ממשלת ת'אצ'ר נבחרה בסוף שנות השבעים, מרגרט ת'אצ'ר ראש הממשלה, ביצעה במשך השנים שבאו אחר כך מהפכה ימנית כלכלית. לראשונה מאז מלחמת העולם השניה החליטה ממשלה בריטית לסגת מהמדיניות הסוציאל דמוקרטית. אחת מאבני היסוד של המהפכה הכלכלית הייתה הפרטה מאסיבית של נכסי מדינה. הטיעון של מצדדי המדיניות הזאת אמר: "המגזר הפרטי יכול לתת שירות יותר טוב במחיר יותר נמוך".

במסגרת הזאת החלה הפרטה של שירותי התחבורה הציבורית בבריטניה. ההפרטה לא הוכיחה את עצמה במונחים של יעילות תחבורתית - היא לא גרמה לירידת מחירים ועליית מספר המשתמשים בתחבורה ציבורית.

במאמר הזה אני מבקש לבחון את הפרטת התחבורה הציבורית והשפעתה על איכות הסביבה/החיים.

הפרטת התחבורה הציבורית גרמה להקטנת השימוש בה ומעבר נוסעים לתחבורה פרטית בעיקר מכוניות, מספר המכוניות לנפש עלה בכ- 50%. בריטניה בניגוד לישראל היא מדינה מפותחת, לפני עלית ת'אצ'ר לשלטון היו בה פי שתיים מכוניות לנפש מאשר בישראל היום. רוב המכוניות שנוספו הן הגדלת מס' המכוניות למשפחה. משמעות הדבר הגדלת ההוצאה המשפחתית על כלי הרכב, ותוספת משמעותית לזיהום האוויר.

בעשרים וחמש השנים שעברו מאז המהפך הכלכלי של בריטניה, עלה השימוש ברכב פרטי ב- 65% לעומת השימוש בתחבורה ציבורית שנשאר כמעט ללא שינוי (פלוס מינוס 5% ).

תחבורה ציבורית, בעיקר מסילתית גורמת הרבה פחות זיהום סביבתי. השימוש הגובר בתחבורה פרטית, מבזבז זמן. זמן הנסיעה לעבודה וממנה גדל בגלל עומס התנועה, שבתנאים הקיימים בבריטניה איננו ניתן לפיתרון.

אורך הדרכים עלה ב- 16%, בכדי לנסות לענות על הביקוש הגובר והצפיפות בדרכים עלה קצב הסלילה של דרכים חדשות בכ-50% לעומת שנים קודמות.

הכסף שעדיף היה להפנות לשיפור והרחבת התחבורה הציבורית הוצע על סלילת כבישים. הצורך הדחוף בפתרונות תנועה לרכב פרטי, גרם לפגיעות חוזרות ונשנות בערכי טבע כמו יערות הרים ונהרות. במקום לפתח מערכת רכבות מהירות דוגמת צרפת ויפן, השתרכו הבריטים חלוצי השימוש ברכבת הרחק מאחור.

בשנה האחרונה הוחלט במספר ערים בבריטניה להטיל היטל גודש על כלי רכב שנכנסים לעיר, מדובר בהוצאה של עשרות שקלים לרכב ליום. לונדון, שהצליחה אחרי הרבה שנות מאמצים, לטהר את האוויר מעשן תנורי החימום והתעשיה, סובלת היום בעיקר מזיהום שמקורו ברכב פרטי.

הכלכלנים של ממשלת ת'אצ'ר (כמו הכלכלנים של האוצר הישראלי) לא התכוונו ליצור את המכה החברתית - תחבורתית -  אקולוגית שייצרו. לאנשי האוצר הבריטי (כמו אנשי האוצר שלנו) יש אידיאולוגיה/דת, הם מאמינים בשוק חופשי והקטנת המעורבות הממשלתית בכלכלה, הם בעלי זווית ראיה צרה וטווח ראיה קצר . כאשר הונחה לפניהם הסוגיה של הפרטת מערכת התחבורה הציבורית, הם לא שקלו סוגיות של זיהום אויר, רעש, פגיעה בנוף. הם לא שקלו ולא בנו תחזית אפשרית של הגדלת ההוצאה הפרטית. הם לא בדקו בכמה תעלה צריכת הנפט הגולמי של בריטניה, הם לא ראו איך התלות שלהם במדינות אופ"ק תגבר. הם לא ניסו להבין איך תוספת של אחד עשר מליון מכוניות תשפיע על זיהום האוויר העולמי. אנשי האוצר הבריטי רק הגשימו חלום שמשותף לכל מאמיני דת השוק החופשי, הם "שיחררו" את התחבורה הציבורית מ"אזיקי" הממשלה ויצרו - סיוט מקומי וגלובלי.

אסתר אלכסנדר

בערב פסח הלכה לעולמה אסתר אלכסנדר, כלכלנית מהשורה הראשונה של הכלכלנים בישראל.

 בפארפרזה על דבריו של גראוצ'ו מרקס, צריך לומר כי חשה בושה על השתייכותה למועדון "שלה" - מועדון הכלכלנים הישראלי.

אסתר אלכסנדר הראתה בעבודותיה כיצד האינפלציה ותוכנית הייצוב של 1985 העבירו את מרכז הכובד של הכלכלה הישראלית מהיצרנים אל סוחרי הכסף. היא הוכיחה כי על מנת להשיג צמיחה מתמשכת יש להגדיל את השכר ולהקטין את הפערים בין עשירים לעניים. במכתבה אל ראש הממשלה דאז (שמעון פרס) הסבירה כי, ללא נקיטת צעדים מתאימים תביא התוכנית לקריסה של מפעלים ומשקים רבים, כפי שאכן קרה. בספרה ומאמריה חזתה את המיתון המתמשך בו אנחנו נמצאים.

"כולנו יודעים מניסיוננו שתמיד, ואך ורק, את השכר מורידים על מנת להקטין את העלויות וההכנסות במשק.... כדי שהאינפלציה תרד. את הורדת הרווח אפילו לא מזכירים. לעומת זאת, כאשר כלכלנינו, לשם שינוי, באופן מוצהר עמלים למען צמיחה מישקית, עליה בתעסוקה, עלייה בייצור, למען משיכת משקיעים (זרים. ע.ה.) רבים ועוד, הם מוציאים את הרווח מן המגרה ומטיפים להגדלתו ללא דיחוי, "לטובת המשק כולו". לעולם השכר הוא זה שאת גודלו "המשק לא יכול לשאת" והגידול ברווחים - אליבא דכלכלנינו - מביא תמיד ברכה. כדי להבטיח רווחים לבנקים עמל כל המשק, תחת האיום שללא ריווחי-בנקים "נאותים" אין קיום למדינה. (מתוך ספרה: כוח השוויון בכלכלה, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1990).

היא הזהירה כי יש ליטוש את כלכלת השוק החופשי, כי, "השיוויוניות החברתית והצמיחה הכלכלית הם תאומים סיאמיים, משגשגים יחד ומתדרדרים יחד - ולא זה על חשבון זה".

אסתר למדה באוניברסיטה העיברית ובCBU בקנדה, לימדה באוניברסיטת קליפורניה ובאפעל שימשה יועצת כלכלית לשר מודעי ולשרה  נמיר

אסתר עלתה לישראל מהונגריה, היא השתמשה בכישוריה לטובת הכלל, לא רק למטרות אנוכיות והשגת כותרות (בניגוד לטומי לפיד עולה אחר מאותה ארץ).

יהי זכרה ברוך.

חוכמה מקובלת

-->

ע"פ חברת השפע מאת: ג'ון ק. גלברייט, תרגום: יוסף עוזיאל

מוסכמות הן אחת התופעות המעניינות בחיי המין האנושי. בימי הביניים הייתה באירופה מוסכמה שהעולם שטוח והשמש נעה סביבו. גליליאו גליליי הוכיח שלא כך הוא המצב. הוא שילם על כך בחרותו ועברו עוד שנים עד שהתקבלה מוסכמה אחרת.

מוסכמות אלו קיימות בכל תחומי החיים ותמיד לוקח זמן מהרגע שבו מגלים שמדובר במוסכמה שגויה ועד שמתקבלת מוסכמה חדשה.

--------------

תופעה זו עניינה מאוד את הכלכלן, הסופר והפילוסוף ג'ון ק. גלברייט, הוא קרא למוסכמות "חוכמה מקובלת". בספרו "חברת השפע" כתב בערך כך: תנאי ראשון להבנת חיי הכלכלה והחברה של זמננו הוא ראייה בהירה של היחס בין מאורעות והפרשנות שלהם. שכן לכל אחד מאלה קיום נפרד, למרות הסתירה שבכך. לכל אחד מהם עשוי להיות מסלול-התפתחות עצמאי משלו לאורך זמן. לא קשה לגלות את הסיבה לכך: חיי הכלכלה, כתחומי החברה, אינם מתנהלים בדפוסים פשוטים והגיוניים. אדרבא, לעיתים תכופות הם נראים בלתי הגיוניים, חלקיים ומתסכלים מבחינה אינטלקטואלית. אבל האדם מוכרח למצוא הסבר או פירוש להתנהגות הכלכלית. סקרנותו והאני הפנימי שלו אינם מאפשרים לו להתעלם מתופעה הקשורה קשר כה הדוק לחייו.

תופעות כלכליות חברתיות הן באמת קשות להבנה וקשה עד בלתי אפשרי למצוא להן הסבר אחד מוחלט. אדם יכול לבחור לו אמונה כלבבו בטווח רחב למדי. הוא עשוי לדגול בכל השקפה הנראית לו על אודות עולמנו. משום כך הופכת כל פרשנות של חיי החברה להתנגשות מתמדת בין הנכון לבין המקובל. אמנם לרעיון הנכון יש יתרונות אסטרטגיים, אבל זה המקובל נהנה מכל היתרונות הטקטיים. הקהל מגלה התלהבות רבה פי כמה מהדברים שהוא רוצה לשמוע. בעניינים חברתיים מבחן הסכמת הקהל משפיע הרבה יותר ממבחן המציאות.

רעיונות מתחילים להתארגן ולהתגבש סביב גרעין הנראה מקובל בעיני הציבור או חלק מהציבור.

אנשי יחסי ציבור בודקים מה מקובל על הציבור, ומוסרים את המידע ללקוחותיהם. הללו משתמשים במידע וזוכים לאהדת/הסכמת הקהל. לדוגמא: "עובדי חברת חשמל - שיאני השכר במשק", (לא נכון - יש 250 אלף איש שמרוויחים יותר).

כאמור לעיל, התנהגות חברתית-כלכלית היא מסובכת, והבנתה מעייפת מבחינה מחשבתית. לכן אנחנו דבקים, כטובע הנאחז בקש, באותם רעיונות המובנים לנו. זהו גילוי מובהק של אינטרס שמור, שכן אינטרסים שמורים המצויים בעולם הדעת מוגנים בחרדה רבה, יותר מכל אוצר אחר. בשל כך נחלצים אנשים לעיתים תכופות מאוד, במעין להט דתי, להגנה על מה שטרחו כל כך ללומדו. צריך למצוא שם לרעיונות, הזוכים בתקופה מסוימת להערכה יתרה רק משום שהם מוכרים. כדאי ששם זה ידגיש שהתקבלותם הנלהבת צפויה מראש. לכן קורא להם גלברייט "חוכמה מקובלת". אפשר לכנותם גם מוסכמות/דעות אופנתיות.

החוכמה המקובלת אינה נחלתה של תפיסה פוליטית מסוימת. השונה והמפריד בין אלו המכונים "סוציאליסטים" לבין אלו המכונים "קפיטליסטים" אינו גדול ביותר. מדובר בעיקר בהדגשים דקים.

ה"קפיטליסט" נוטה על פי מזגו והאינטרס האישי-כספי שלו לדבוק בתיאוריות מוכרות וממוסדות.

"הסוציאליסט" יוצא מתוך להט מוסרי ותחושת צדק, שאותם הוא יוצק אל תוך הרעיונות המוכרים והמקובלים עליו. הרעיונות שמטפחים שניהם שונים, אבל בשני המקרים מדובר ברעיונות שהם יותר מקובלים מאשר בדוקים. שני הצדדים כופרים בכל חתירה רצינית לעבר מקוריות. לא פעם ההכרזות "יש לתור אחר רעיונות חדשים", משמשות תחליף לחיפוש רעיונות כאלו ובדיקתם.

-------------

כמו שאנחנו רואים הטענה העיקרית של גלברייט היא, שהכלכלנים כמו כל נערה בת עשרה, מעדיפים ללבוש מכנסי חצי טוסיק כמו כולם, מאשר להביט בראי ולראות שזה מקלקל להם את הגזרה.

דצמבר 2004

"העיקר להיות בריא.."

א.

ישראל, מדורגת בעשירון העליון בדו"ח של אירגון הבריאות העולמי. האירגון בודק נתונים של תוחלת חיים, בריאות כללית של האוכלוסיה, תמותת תינוקות, ביטחון בריאותי, שוויון בריאותי ועוד. בכולם ישראל מדורגת בסביבות המקום העשרים, לפני מדינות כמו הולנד בלגיה אנגליה ואפילו דנמרק. הדו"ח מתייחס לישראל כאל מדינה מפותחת (מאמינים?) וממקם אותה במרכז הטבלה של המדינות המפותחות. במקום הראשון נמצאת יפן ובאחרון נמצאות ארה"ב ואירלנד.

צריך לבדוק את ההשקעה הישראלית בבריאות, כדי להבין עד כמה המציאות הזאת מפתיעה. כמו כל התקציבים שעניינם טובת האזרח הפשוט, גם תקציב הבריאות מתקצץ משנה לשנה. די אם נזכיר כי בתחילת שנות השבעים השקיעה המדינה יותר כסף (במונחים אמיתיים) בבנית בתי חולים מאשר בשנות אלפיים. הרופא הישראלי הממוצע, עובד במשמרות ארוכות מאוד ובלתי הגיוניות. בתמורה לזה, הוא מביא הביתה שכר קרוב מאוד לשכר המינימום. גם הציוד והאמצעים העומדים לרשותו של הרופא הישראלי, נחותים מהמקובל בארצות מפותחות.

על פי הדו"ח עלות הבריאות לאזרח בישראל עומדת על 1839$ לשנה (נתוני 2001) רק ספרד פורטוגל וניו-זילנד משקיעות פחות.

ההסבר הכי הגיוני שעולה על הדעת הוא ההון האנושי. במערכת הבריאות שלנו יש כנראה עובדים חרוצים, מוכשרים, וחדורי שליחות אנושית.

אילו היו כאלו אנשים במשרד האוצר, ישראל הייתה כבר מזמן המדינה הכי עשירה בעולם.

ב.

מעטים אזרחי המדינה ששמעו על הסכמי גאט"ס. הסכמי גאט"ס הם שורה של החלטות, שקיבלו מנהיגי העולם, לפתיחת השוק העולמי לתחרות בתחום השירותים. כיום מקובל להעביר מפעלי ייצור לארצות עם שכר עבודה נמוך. מטרת ההסכמים היא ליצור מצב דומה בתחום השירותים. השיטה היא מכרזים בין לאומיים, בהם יתחרו חברות ענק. חברות אלו יספקו שירותי בריאות, חינוך, חשבונאות, וכו', במחירים שחברות מקומיות אינן יכולות לעמוד בהם. לדוגמא: חברה המספקת שירותי בריאות תמכור אותם לאזרחים בישראל בזול - קופות החולים יכנסו לתחרות - חלק מקופות החולים יתחסל - הנותרות ירכשו ע"י חברות בין לאומיות - שרותי בריאות לאזרחים יעברו מידי גופים ללא כוונת רווח לגופים מסחריים גדולים - המחיר יעלה רמת הבריאות תרד - רמת הבריאות הממוצעת תרד מתחת למקובל בארה"ב = רמה של ארץ בלתי מפותחת.

על פי הסכמי גאט"ס התסריט הזה יכול לקרות, רק אם המדינה מחליטה לתת לגופים עסקיים לנהל מערכת בריאות. בישראל היום אין מצב כזה, אבל ב- 2005? על פי חוק ההסדרים לשנת ,2005 תוקם בישראל קופת חולים חמישית למטרות רווח. אתם מבינים למה?

ג.

ההשקעה האמריקאית בבריאות היא הגבוהה בעולם (4888$ לנפש בשנת 2001).

האמריקאים בניגוד לישראלים משקיעים בבריאות הרבה ומקבלים מעט. שביעית מהאמריקאים מתים בין הגילים 15 - 60, בישראל מוכת המלחמות מתים 30% פחות. תוחלת החיים בארה"ב 77.3 שנים בישראל 79.4 שנים. אורך החיים הבריאים (ללא צינורות ואביזרים טקטיים) בארה"ב 69.3 בישראל 71.4 שנים.

ההוצאה על בריאות נחלקת בין תשלומים פרטיים לתשלומים ממשלתיים. ההוצאה הממשלתית על בריאות בארה"ב היא 2168$ לאדם לשנה. כלומר 18% יותר מההוצאה הכללית על בריאות בישראל.

ממשלת ישראל מוציאה על בריאות רק 1272$ לאדם לשנה. כחלק מהמדיניות הכלכלית, החליטה ממשלת ישראל להגדיל את חלקם של האזרחים בתשלומי הבריאות, בכדי לחסוך (לכאורה).

בין השנים 1997 -2002 המדינה הגדילה את הנטל על הציבור ב - 20% כלל ההוצאה על בריאות עלתה ב - 200$ לנפש לשנה וכלל ההוצאה הממשלתית? (תתכוננו להפתעה) לא השתנה במונחים ריאליים.

כל אדם הגיוני (ובלבד שאיננו עובד במשרד האוצר), יכול לקרוא את הנתונים וללמוד את הנוסחאות הבאות:

1. ככל שהממשלה משתתפת יותר בהוצאה על בריאות כך יורד מחיר הבריאות ועולה איכות הבריאות.

2.ככל שהממשלה מקטינה את חלקה במחיר הבריאות ונותנת לגופים עסקיים להיכנס לתחום, עולה מחיר הבריאות איכותו יורדת והממשלה משלמת יותר.

ההסבר לפרדוקס בנוסחא השניה הוא: אירגונים עסקיים עובדים בשביל רווח לא בשביל בריאות, לכן מחיר הבריאות עולה. חלקם של האזרחים בתשלום גם הוא עולה, אלה שיותר ויותר אזרחים אינם יכולים לעמוד בתשלום ולכן המדינה מגדילה את העזרה לנזקקים. בסופו של תהליך אוצר המדינה משלם יותר כסף מאשר במצב בו הבריאות כולה משולמת ע"י הממשלה.

אני מקווה (מגזין ניו-סינטיסט מצטט מחקר המוכיח שתקווה, מאריכה חיים), שחוק ההסדרים 2005 יפול (כולו) ושכולנו נהיה בריאים ולא נזדקק לחסדי הממשלה המטופשת הזאת.

עמית הרפז

הניסוי הניו-זילנדי

ניו-זילנד מוכרת לרובנו כאי הכבשים, הבנג'י והתושבים הסימפטיים.

לאחרונה ניו-זילנד עולה לכותרות בדבריהם של שר האוצר נתניהו ונעריו. עד היום נהגו נתניהו וכו', להביא דוגמאות מתאצ'ר האנגלית ורייגן האמריקאי. נראה כי העובדה שהשניים חיסלו את כלכלות ארצותיהם הפכה כבר לנחלת הכלל, לכן התחילו להמטיר עלינו דוגמאות ניו-זילנדיות. שנו חז"לינו "הרוצה לשקר ירחיק את עדותו".

מעטים מכירים את ההיסטוריה הכלכלית חברתית של האי, שגודלו כגודל איטליה וחיים בו 4 מליון תושבים.

ניו-זילנד היא דמוקרטיה ותיקה, הראשונה בעולם שהנהיגה זכות בחירה לנשים.

מ-1936 עד 1984 הייתה מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית ברמה סקנדינבית +.

עד שנת 84 הייתה במקום מס' 4 מבחינת רמת חיים / הכנסה לתושב.

בשנת 84 נבחרה מפלגת העבודה הניו-זילנדית לממשלה, מיד לאחר הבחירות החלה במדיניות כלכלית קפיטליסטית נאו ליברלית הדוגלת בכלכלת שוק והקטנת כוח הממשלה בכלכלה. מדיניות זאת ידועה כ- "הניסוי הניו-זילנדי"  - במהירות של קפיצת בנג'י, חוסלה מדינת הרווחה - כל נכסי המדינה כולל זכויות הדיג במימי החופים הופרטו – הפיקוח הממשלתי (רגולציה) ירד לרמה הנמוכה בעולם – בוטלה זכות ההתאגדות – בוטלו כל הסובסידיות והמכסים – שער הדולר המקומי נוייד והשוק הניו- זילנדי נפתח לתחרות עולמית.

מטרות הניסוי היו צמיחה כלכלית ושיפור פריון העבודה.

בתוך כ- 4 שנים ירדו התפוקה המקומית לנפש השכר והתוצר הגולמי.

האבטלה עלתה, הפשיעה עלתה, רמת הבריאות והחינוך ירדו.

למרות זאת הניסוי נמשך בהנהגת ממשלות שונות, עד הבחירות בשנת 1999, הממשלה הנבחרת הודיעה על כשלון הניסוי, וחזרה לסוציאל-דמוקרטיה.

משרד האוצר הישראלי מנסה בשנים האחרונות ליישם בישראל את אותו ניסוי וחבל, מדובר בכישלון יקר וידוע מראש.

בשנת 1984 אחרי 9 שנים בראשות הממשלה, הודחה המפלגה השמרנית ברשות רוברט מלדון. נבחרה ממשלת עבודה, שר האוצר היה רוג'ר דאגלס. דאגלס החליט להגשים את החלום הרטוב של מילטון פרידמן ועדת מאמיני: "הקפיטליזם"/ "השוק החופשי"/ "נאו ליברלים"/"גלובליזציה".

בזריזות שאינה מאפיינת את תושביו השלווים של האי, הוא הפריט כל נכס ושרות ממשלתי שמישהו היה מוכן לקנות או לקבל במתנה. הוא מכר את היערות לתאגידים מלזיים ויפנים. את זכויות הדיג לתאגידים יפניים. את חברות החשמל והטלפון לתאגידים אמריקאים.

חיסל מחלקות ואגפים של שירותי ממשלה והוציא אותם לידים פרטיות וקבלנים.

התאגידים שרכשו את נכסי מדינת ניו-זילנד, לא היססו לירוק לבאר והשקיעו את הרווחים במקום אחר, כ- שליש מהערך של כל נכסי המדינה מצא את דרכו לארצות אחרות. השקעות חוץ לא מיהרו לבוא והחוב החיצוני הכפיל את עצמו תוך שנים מעטות.

המכסים וכל הסובסידיות בוטלו, כמו גם תקנות הפיקוח (רגולציה). בוטלו התכנון והניהול המישקי. תקציב המדינה קוצץ כל שנה בצורה משמעותית. תקציבים חברתיים קוצצו ובוטלו, פנסיונרים הגיעו לפת לחם. ההשקעה הציבורית בתשתיות בתחומי תחבורה חינוך ובריאות, ירדה והאחריות הועברה לידיים פרטיות. המס על חברות הורד לחצי משיעורו הקודם, הונהג מע"מ (מס רגרסיבי), הוקטן שיעור המס על השכבות הגבוהות. כל הצעדים שנתניהו חולם עליהם מאז הערב בו נאסר עליו לחלום חלומות ארוטיים, (הקלטת הלוהטת, מרכז הליכוד) ננקטו.

בכדי להקטין את כוח העובדים והשפעתם במשק, בוטל חופש ההתאגדות – עובד יכול להצטרף לאיגוד מקצועי (כמו ההסתדרות), רק אם המעביד מסכים. בוטלו והושעו ההסכמים הקיבוציים, עשרות אלפי אנשים פוטרו מהשירות הממשלתי. חלקם של העובדים המאוגדים מכלל העובדים ירד מ-45% ל- 22%.

מספר העובדים במשרות חלקיות ובשכר מינימום עלה משמעותית.

השכר הכללי של עובדים בלתי מקצועיים ירד ריאלית ב- 11%, שכר מינימום הפך לשכר הנפוץ במשק, כאשר עובדים חדשים, אינם מקבלים תוספות עבור שעות נוספות משמרות וחגים.

מספר המובטלים עלה מ- 4500 איש לכ- 200,000, ההפרש בין שכר גברים ונשים הגיע עד פי ארבע (יותר מאשר בישראל). יחסי העבודה התערערו וירדו לשפל של חוסר אמון ונאמנות בין העובדים למעסיקים.

השכר ירד בכל עשירוני ההכנסה מלבד השנים העליונים. בתחילת הניסוי הייתה ההכנסה לנפש 95% מממוצע המדינות המפותחות, עם סיומו ירדה ל80%. כוח הקניה של השכר בשנת 1974 היה גבוה מכוח הקניה של השכר ב- 1997.

עם ירידת השכר ירדה גם התפוקה לנפש עד למקום ה- 23 מתוך 26 המדינות המפותחות.

בהשוואה עם אוסטרליה שכלכלתה התפתחה באופן דומה עד "הניסוי הניו-זילנדי", מתברר כי בשנות הניסוי 1984 עד 1999 התפוקה האוסטרלית גדלה פי שש מהניו-זילנדית.

מעניין גם לראות כי התפוקה במקומות בהם היו העובדים מאוגדים, הייתה גבוהה בשליש מכלל המשק. בהשוואה בין לאומית ירד התוצר לנפש בניו-זילנד מהמקום הרביעי בעולם, למקום ה-15. בנסיון להעריך את עלות הניסוי הניו-זילנדי, נעשתה השוואה לכלכלה האוסטרלית. על פי השוואה זאת הפסידה הכלכלה הניו-זילנדית 110 מליארד $, שהם שנתיים ורבע של כל התוצר הניו-זילנדי ב- 1998. בסכום הכסף שאבד לניו-זילנד, אפשר היה להקטין את החוב החיצוני שלה בחצי.

בשנים 1992-98 חלה התאוששות והמשק צמח בשיעור של  3.3% לשנה. הכלכלנים הנאו-ליברלים מיהרו להכריז על ניצחון. הם טענו ששמונה השנים הראשונות של הניסוי היו שנים של "איקלום" ועכשיו הכלכלה עלתה על דרך המלך והיא מוכיחה את התאוריה הקפיטליסטית. שמחתם הייתה מוקדמת, בהשוואה בין-לאומית הסתבר שמדובר פשוט בשנים של צמיחה גלובלית. בשנים אלו הייתה הצמיחה ברוב הארצות המפותחות גבוהה יותר. באותה תקופה צמח המשק האוסטרלי ב- 4.24%. בכל מקרה החגיגה נגמרה ב- 98 עם מפולת.

החוב הפנימי של אזרחי ניו-זילנד עלה והגיע לרמת ההכנסה, כלומר אזרח ממוצע היה חייב את מלוא השכר השנתי שלו.

התאגידים הבין-לאומיים שקנו את נכסי ניו-זילנד הקטינו משמעותית את ההוצאות המקומיות. ההשקעה במחקר ופיתוח ירדה עד כדי שליש מהמקובל בארצות מפותחות.

טלקום ניו-זילנד (מקבילה לבזק) הופרטה עבור 2 מיליארד $ בלבד, עשר שנים מאוחר יותר הוערכה ב- 8 מיליארד $ . הרווחים זרמו החוצה לבעלים החדשים.

חברת הרכבות המופרטת מכרה נכסים ולא השקיעה בפיתוח גם היא העבירה דיווידנדים החוצה והיום נמצאת בקריסה כלכלית. חברת התעופה אייר ניו-זילנד שהייתה חברת התעופה הלאומית הראשונה שהופרטה בעולם, פשטה את הרגל וממשלת ניו-זילנד נקראה להציל אותה, בכספי משלם המיסים. חברות החשמל הפרטיות נכשלו בהספקת החשמל ובמחירו, והן נמצאות בקשיים כלכליים, בעקבות תשלומי דיווידנדים גבוהים לבעלים, במקום השקעה בציוד ותשתית.

החברות המופרטות צימצמו את ההשקעה במחקר ופיתוח, מתוך ניסיון להגיע למקסימום רווח במינימום השקעה.

כפי שנביאי הקפיטליזם המודרני טענו עלתה היעילות הכספית של החברות המופרטות, אבל זה קרה על חשבון שכר העובדים ופיתוח המערכות.

מדדי חוסר השוויון כולם, מראים על גידול. מאז תחילת הניסוי עלה מדד ג'יני ב14%.

השכר בעשירון העליון עלה בתקופת הניסוי ב- 43% והשכר של חמשת העשירונים התחתונים ירד ב- 14%. על פי משרד האוצר הניו-זילנדי מצבם של 90% מהאזרחים גרוע יותר ב- 1996 מאשר ב- 1981. בבירת ניו-זילנד אוקלנד עלה מספר בתי התמחוי מ- 16 ב- 1990 ל- 130 ב- 1994. איכות החינוך והבריאות ירדה והופיעו מחדש מחלות תלויות צפיפות ועוני.

הקטנת הפיקוח הממלכתי (רגולציה), על כל תחומי הפעילות והייצור במדינה, תרמה אף היא למשבר והאטה מאוד את  ההתאוששות ממנו. ניו-זילנד הפסידה דור שלם של עובדים שננטשו ע"י מערכת הכלכלה החופשית. עובדים שהמערכת לא השקיעה בהשכלתם המקצועית ומצאו את עצמם בשולי החברה, ללא עבודה עם איכות חיים ירודה. שיעורי הפשיעה עלו ואזורים מסוימים בערים, נחשבים מסוכנים לביקור.

בשום מדינה בעולם לא נעשה נסיון "ניאו ליברלי" כמו הניסוי הניו-זילנדי. המיוחד בניסוי הזה היה העובדה שהקיף מדינה שלמה, נעשה ביסודיות ע"פ כל המתודות הכלכליות ה"נאו ליברליות". הניסוי הקיף את כל תחומי החיים, עד כדי הקרבת עקרונות בסיס דמוקרטיים של חופש ושיווין.

מטרת הניסוי הניו-זילנדי הוגדרה כ-" חיזוק הכלכלה ושיפור הצמיחה והפיריון". הניסוי נכשל בהשגת המטרה, למרות שננקטו כל האמצעים שמופיעים בספרות הקפיטליסטית הקלאסית.

צריך גבהות לב אטימות ופונדמנטליזם כדי לעשות ניסוי כזה. אילו מדעי החברה, והכלכלה בתוכם היו לפחות מאמצים פורום של ועדת הלסינקי לניסויים בבני אדם, לפני שהם מאמללים מליוני בני אדם.

בשנת 1999 הכריזה ממשלת ניו-זילנד על כשלון הניסוי באופן פומבי. הממשלה הודיעה על חזרה למודל הסוציאל- דמוקרטי, ומדינת רווחה.

שכר המינימום הועלה מספר פעמים. בוטלו החוקים שהגבילו התאגדות וננקטו צעדי עידוד לטובת הצטרפות לאיגודים מקצועיים, כך שאלו יהוו משקל נגד לאינטרסים של המעסיקים.

הממשלה התחייבה, לפיתרון סכסוכי עבודה בדרך של משא ומתן וללא חקיקה חד צדדית.

הממשלה הלאימה מחדש את קרן הפיצויים, הגדילה את הקצבאות והפנסיה.

הממשלה לקחה מחדש אחריות על מצב הכלכלה והחברה. הוחזרו הפיקוח וניהול המשק.

תקציב המדינה הוגדל, ויחד איתו גדלו תקציבי התשתיות הבריאות והחינוך.

הוחלט להגדיל את ההשקעה בתעשיות מרובות ידיים עובדות, כמו הלבשה, טקסטיל, אופנה ותיירות. כמו גם בתעשיית העץ והרהיטים, תעשיה קלה, מוסיקה וקולנוע. הוגדלה ההשקעה בתעשיית ההיי-טק, וההשקעה במו"פ כללי.

כאשר מביאים את ניו-זילנד כדוגמא, אל לנו לקחת פרקים מתוך הניסוי, כי אם את כולו.

רצוי ללמוד מהניסוי ולא לחזור על השגיאות שנעשו שם.

כדאי לשחרר את ביבי וחבורתו (נערי האוצר ומצדדי כלכלת השוק) מעול השלטון.

הסוף הטוב של "הניסוי הניו-זילנדי" הוא כשלון הניסוי וחזרה לדרך הישר.

מצער מאוד שבדרך נפגעו כל כך הרבה אנשים ונהרס גן העדן הניו-זילנדי.

עמית הרפז

תום עידן הקידמה החברתית

-->

השיח הציבורי החל מאמצע המאה ה-19 עסק בקידמה כמכשיר לרווחה אוניברסלית ובטכנולוגיה בשרות המין האנושי. בתקופה שבין 1950 ל-1970 הגיעה המגמה הזאת לשיאה. העולם המפותח היה מאוד אופטימי. מומחים צפו אל העתיד וחזו את העידן הפוסט – תעשייתי. דיברו על הטכנולוגיה ככלי, לשיפור איכות החיים הכלל עולמית. טכנולוגיה שתשחרר את האדם בשנת 2000 ותאפשר לו הרבה יותר פנאי, עם רמת חיים גבוהה. טכנולוגיה שתאפשר למדינה לדאוג לכל צורכי האדם מלידה עד זיקנה ושיבה. דובר על עולם אוטופי, ללא רעבים, ללא עוני, עולם שבו כולם יזכו לחינוך חינם, עולם עם רמת שירותים גבוהה, שתסופק ע"י המדינה במחיר סימלי.

אמצעי תחבורה שקטים זולים ונקיים מבחינה סביבתית. ישובים מטופחים עם אזרחים שלווים בעלי ביטחון קיומי.

היה לתחזיות האלו על מה להסתמך. טכנולוגית, העולם התפתח בקצב שרק עלה והתעצם משנה לשנה. מוסדות של מדינות המערב גילו אחריות גבוהה לאיכות החיים של האזרחים. מוסדות בין לאומיים כמו קרן המטבע העולמית והבנק העולמי לפיתוח, השקיעו ממון רב בפיתוח עולמי, הלוואות נוחות, בקרת שערי הריבית ובקרה על שערי החליפין של המטבעות השונים.

קצב הפיתוח התעשייתי היה (ועודנו) מדהים, באמצע המאה ה-19 היה קצב הטוויה בנול יד 5-6 חוטי ערב בדקה, בנול ממוכן היה הקצב 60-80 חוטי ערב בדקה. היום בנול מודרני הקצב הוא 1000 חוטים בדקה, רוחב הבד עלה ממטר אחד לשלושה, ואורג אחד יכול להפעיל 24-30 נולים, כלומר קצב הטוויה גדל פי 15 אלף. לפני 150 שנה עבדו רוב האנשים בחקלאות (75%-90%) היום עובדים בישראל בחקלאות פחות מ-2%, והם מייצרים הרבה יותר.

מבשר הסתיו של 'עידן הרווחה לכל', היה ריצ'רד ניקסון שניבחר ב-1969. הוא החל בעקשנות והתמדה ובעזרת חבורת כלכלנים מאוניברסיטת שיקגו, לבטל את הרפורמות של רוזוולט. בתחילה בוטלו הרפורמות בתוך ארה"ב, ואחר כך שינו את המוסדות הבין לאומיים. הם הפכו את קרן המטבע והבנק העולמי, לכלי שעוזר לתאגידי ענק אמריקאים ואחרים, להתעשר על חשבון אזרחי כל העולם.

קצב הפיתוח התעשייתי היה (ועודנו) מדהים, באמצע המאה ה-19 היה קצב הטוויה בנול יד 5-6 חוטי ערב בדקה, בנול ממוכן היה הקצב 60-80 חוטי ערב בדקה. היום בנול מודרני הקצב הוא 1000 חוטים בדקה, רוחב הבד עלה ממטר אחד לשלושה, ואורג אחד יכול להפעיל 24-30 נולים, כלומר קצב הטוויה גדל פי 15 אלף. לפני 150 שנה עבדו רוב האנשים בחקלאות (75%-90%) היום עובדים בישראל (ובעולם המפותח) בחקלאות פחות מ- 2% מהעובדים במשק, והם מייצרים הרבה יותר מזון.

היום אנחנו נמצאים בשלבים מתקדמים מאוד של השתלטות בעלי ההון על כלכלת העולם. לא שילטון הרוב ולא דמוקרטיה, לא להביא רווחה לעולם ולא בטיח. רק אוליגרכיה פיננסית שעובדיה הם נשיאים וראשי ממשלות והם חותרים לכלכלה פיאודלית והפרת זכויות האדם החברתיות.

שנים מהמשרתים הבולטים של אוליגרכית ההון בישראל, הם יעקב פרנקל ובינימין נתניהו. התוכנית הכלכלית ששלב ב' שלה, מתגשם בתקציב 2004 היא הקרשצ'נדו של היצירה שלהם.

נביאי הקידמה חשבו שהיא תביא רווחה לכל, הם חשבו שקצב הייצור הגבוה יוכל לממן חיי רווחה לכלל האוכלוסיה מינקות עד זיקנה. הם לא שיערו ששנות האלפיים, יתאפיינו במנהיגים אדישים למין האנושי.  כפי שאנחנו רואים רווחי הטכנולוגיה לא משמשים את הציבור, במקום זה הם משמשים מעט מאוד מיליונרים.

נתניהו ופקידי האוצר טורחים לסמא את עיננו בנתונים לא רלוונטיים כמו: "לפני מאה וחמישים שנה היתה תוחלת החיים באירופה 45 שנים היום היא +70 לכן אין אפשרות לממן כל כך הרבה פנסיונרים".

יש כאן שקר רב פנים א. קרנות הפנסיה עובדות בשיטת פנסיה צוברת. כלומר, לאורך שנות העבודה מפריש הפועל אחוז מסוים משכרו שניצבר לטובתו בקרן נושאת רווחים. לעת זיקנה תשלומי הקרן מאפשרים לו חיים של כבוד. דוגמא: עובד החל את חייו בשוק העבודה בגיל 25, יוצא לפנסיה אחרי 40 שנה. בנתונים שהיו קיימים עד השינויים של נתניהו, הצטברו בקרן שלו סכומים שאמורים לתת לו פנסיה בגובה 70% משכרו לתקופה של כ-15 שנים. כאשר ההפקדות מובטחות ע"י המדינה עם ריבית ריאלית של  2% (המדינה נהינת מכסף זול והאזרח מחיסכון בטוח). תוחלת החיים בישראל עומדת על כ-80 שנה. יוצא מכך שקרן הפנסיה יכולה לעמוד בקלות בתשלומים. קרנות פנסיה שנכשלו (יש כאלו) יכול משלם המיסים, לממן בעלות קטנה בהרבה מהעלות של הצלת הבנקים אחרי משבר המניות.

ב. הציבור משלם ביטוח לאומי שכשמו כן הוא ביטוח. כאשר העובד פורש לגימלאות משלם הביטוח קצבת זקנה. כל הקיצבה הזאת, כמו קיצבאות נכות, ילדים, וכו' משולמת מכספי הביטוח הלאומי לא מתקציב המדינה. סילבן סטיב שלום ניר מוזס ואחריו נתניהו מקצצים בקצבאות האלו ללא רחם, כאילו לא מדובר בכספי המבוטחים.

ג. היעילות והטכנולוגיה, השיגו בהרבה את תוחלת החיים והן יכולות לממן בקלילות את העליה הזאת.

ד. אין עבודה אפילו לבני 35 שנה ודאי שלא לבני 67. אלה מה, כאשר מעלים את גיל הפרישה דוחים את מועד תחילת תשלום קיצבת ביטוח לאומי ואת תשלומי הפנסיה. חלק גדול של שוק העבודה מבוסס על צעירים שימצאו את עצמם מובטלים משנות הארבעים לחייהם אבל בתנאים החדשים הם יזכו לכל היותר, לקיצבת סעד שתאפשר להם להחליף כל שנה, את גג הקרטון מתחתיו יחיו.

כשתוחלת חיים ממוצעת של חסרי בית תהיה 45 שנה (בלמ"ס אין נתונים לשנת 1854), נמצא את עצמנו סוגרים מעגל שהחל לפני 150 שנה.

תום עידן הקידמה החברתית

-->

השיח הציבורי החל מאמצע המאה ה-19 עסק בקידמה כמכשיר לרווחה אוניברסלית ובטכנולוגיה בשרות המין האנושי. בתקופה שבין 1950 ל-1970 הגיעה המגמה הזאת לשיאה. העולם המפותח היה מאוד אופטימי. מומחים צפו אל העתיד וחזו את העידן הפוסט – תעשייתי. דיברו על הטכנולוגיה ככלי, לשיפור איכות החיים הכלל עולמית. טכנולוגיה שתשחרר את האדם בשנת 2000 ותאפשר לו הרבה יותר פנאי, עם רמת חיים גבוהה. טכנולוגיה שתאפשר למדינה לדאוג לכל צורכי האדם מלידה עד זיקנה ושיבה. דובר על עולם אוטופי, ללא רעבים, ללא עוני, עולם שבו כולם יזכו לחינוך חינם, עולם עם רמת שירותים גבוהה, שתסופק ע"י המדינה במחיר סימלי.

אמצעי תחבורה שקטים זולים ונקיים מבחינה סביבתית. ישובים מטופחים עם אזרחים שלווים בעלי ביטחון קיומי.

היה לתחזיות האלו על מה להסתמך. טכנולוגית, העולם התפתח בקצב שרק עלה והתעצם משנה לשנה. מוסדות של מדינות המערב גילו אחריות גבוהה לאיכות החיים של האזרחים. מוסדות בין לאומיים כמו קרן המטבע העולמית והבנק העולמי לפיתוח, השקיעו ממון רב בפיתוח עולמי, הלוואות נוחות, בקרת שערי הריבית ובקרה על שערי החליפין של המטבעות השונים.

קצב הפיתוח התעשייתי היה (ועודנו) מדהים, באמצע המאה ה-19 היה קצב הטוויה בנול יד 5-6 חוטי ערב בדקה, בנול ממוכן היה הקצב 60-80 חוטי ערב בדקה. היום בנול מודרני הקצב הוא 1000 חוטים בדקה, רוחב הבד עלה ממטר אחד לשלושה, ואורג אחד יכול להפעיל 24-30 נולים, כלומר קצב הטוויה גדל פי 15 אלף. לפני 150 שנה עבדו רוב האנשים בחקלאות (75%-90%) היום שיעור העובדים בישראל ובמדינות המפותחות בחקלאות פחות מ-2%, והם מייצרים הרבה יותר מזון.

מבשר הסתיו של 'עידן הרווחה לכל', היה ריצ'רד ניקסון שניבחר ב-1969. הוא החל בעקשנות והתמדה ובעזרת חבורת כלכלנים מאוניברסיטת שיקגו, לבטל את הרפורמות של רוזוולט. בתחילה בוטלו הרפורמות בתוך ארה"ב, ואחר כך שינו את המוסדות הבין לאומיים. הם הפכו את קרן המטבע והבנק העולמי, לכלי שעוזר לתאגידי ענק אמריקאים ואחרים, להתעשר על חשבון אזרחי כל העולם.

היום אנחנו נמצאים בשלבים מתקדמים מאוד של השתלטות בעלי ההון על כלכלת העולם. לא שילטון הרוב ולא דמוקרטיה, לא להביא רווחה לעולם ולא בטיח. רק אוליגרכיה פיננסית שעובדיה הם נשיאים וראשי ממשלות והם חותרים לכלכלה פיאודלית והפרת זכויות האדם החברתיות.

שנים מהמשרתים הבולטים של אוליגרכית ההון בישראל, הם יעקב פרנקל ובינימין נתניהו. התוכנית הכלכלית ששלב ב' שלה, מתגשם בתקציב 2004 היא הקרשצ'נדו של היצירה שלהם.

נביאי הקידמה חשבו שהיא תביא רווחה לכל, הם חשבו שקצב הייצור הגבוה יוכל לממן חיי רווחה לכלל האוכלוסיה מינקות עד זיקנה. הם לא שיערו ששנות האלפיים, יתאפיינו במנהיגים אדישים למין האנושי.  כפי שאנחנו רואים רווחי הטכנולוגיה לא משמשים את הציבור, במקום זה הם משמשים מעט מאוד מיליונרים.

נתניהו ופקידי האוצר טורחים לסמא את עיננו בנתונים לא רלוונטיים כמו: "לפני מאה וחמישים שנה היתה תוחלת החיים באירופה 45 שנים היום היא +70 לכן אין אפשרות לממן כל כך הרבה פנסיונרים".

יש כאן שקר רב פנים א. קרנות הפנסיה עובדות בשיטת פנסיה צוברת. כלומר, לאורך שנות העבודה מפריש הפועל אחוז מסוים משכרו שניצבר לטובתו בקרן נושאת רווחים. לעת זיקנה תשלומי הקרן מאפשרים לו חיים של כבוד. דוגמא: עובד החל את חייו בשוק העבודה בגיל 25, יוצא לפנסיה אחרי 40 שנה. בנתונים שהיו קיימים עד השינויים של נתניהו, הצטברו בקרן שלו סכומים שאמורים לתת לו פנסיה בגובה 70% משכרו לתקופה של כ-15 שנים. כאשר ההפקדות מובטחות ע"י המדינה עם ריבית ריאלית של  2% (המדינה נהינת מכסף זול והאזרח מחיסכון בטוח). תוחלת החיים בישראל עומדת על כ-80 שנה. יוצא מכך שקרן הפנסיה יכולה לעמוד בקלות בתשלומים. קרנות פנסיה שנכשלו (יש כאלו) יכול משלם המיסים, לממן בעלות קטנה בהרבה מהעלות של הצלת הבנקים אחרי משבר המניות.

ב. הציבור משלם ביטוח לאומי שכשמו כן הוא ביטוח. כאשר העובד פורש לגימלאות משלם הביטוח קצבת זקנה. כל הקיצבה הזאת, כמו קיצבאות נכות, ילדים, וכו' משולמת מכספי הביטוח הלאומי לא מתקציב המדינה. סילבן סטיב שלום ניר מוזס ואחריו נתניהו מקצצים בקצבאות האלו ללא רחם, כאילו לא מדובר בכספי המבוטחים.

ג. היעילות והטכנולוגיה, השיגו בהרבה את תוחלת החיים והן יכולות לממן בקלילות את העליה הזאת.

ד. אין עבודה אפילו לבני 35 שנה ודאי שלא לבני 67. אלה מה, כאשר מעלים את גיל הפרישה דוחים את מועד תחילת תשלום קיצבת ביטוח לאומי ואת תשלומי הפנסיה. חלק גדול של שוק העבודה מבוסס על צעירים שימצאו את עצמם מובטלים משנות הארבעים לחייהם אבל בתנאים החדשים הם יזכו לכל היותר, לקיצבת סעד שתאפשר להם להחליף כל שנה, את גג הקרטון מתחתיו יחיו.

כשתוחלת חיים ממוצעת של חסרי בית תהיה 45 שנה (בלמ"ס אין נתונים לשנת 1854), נמצא את עצמנו סוגרים מעגל שהחל לפני 150 שנה.