הניסוי הניו-זילנדי

ניו-זילנד מוכרת לרובנו כאי הכבשים, הבנג'י והתושבים הסימפטיים.

לאחרונה ניו-זילנד עולה לכותרות בדבריהם של שר האוצר נתניהו ונעריו. עד היום נהגו נתניהו וכו', להביא דוגמאות מתאצ'ר האנגלית ורייגן האמריקאי. נראה כי העובדה שהשניים חיסלו את כלכלות ארצותיהם הפכה כבר לנחלת הכלל, לכן התחילו להמטיר עלינו דוגמאות ניו-זילנדיות. שנו חז"לינו "הרוצה לשקר ירחיק את עדותו".

מעטים מכירים את ההיסטוריה הכלכלית חברתית של האי, שגודלו כגודל איטליה וחיים בו 4 מליון תושבים.

ניו-זילנד היא דמוקרטיה ותיקה, הראשונה בעולם שהנהיגה זכות בחירה לנשים.

מ-1936 עד 1984 הייתה מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית ברמה סקנדינבית +.

עד שנת 84 הייתה במקום מס' 4 מבחינת רמת חיים / הכנסה לתושב.

בשנת 84 נבחרה מפלגת העבודה הניו-זילנדית לממשלה, מיד לאחר הבחירות החלה במדיניות כלכלית קפיטליסטית נאו ליברלית הדוגלת בכלכלת שוק והקטנת כוח הממשלה בכלכלה. מדיניות זאת ידועה כ- "הניסוי הניו-זילנדי"  - במהירות של קפיצת בנג'י, חוסלה מדינת הרווחה - כל נכסי המדינה כולל זכויות הדיג במימי החופים הופרטו – הפיקוח הממשלתי (רגולציה) ירד לרמה הנמוכה בעולם – בוטלה זכות ההתאגדות – בוטלו כל הסובסידיות והמכסים – שער הדולר המקומי נוייד והשוק הניו- זילנדי נפתח לתחרות עולמית.

מטרות הניסוי היו צמיחה כלכלית ושיפור פריון העבודה.

בתוך כ- 4 שנים ירדו התפוקה המקומית לנפש השכר והתוצר הגולמי.

האבטלה עלתה, הפשיעה עלתה, רמת הבריאות והחינוך ירדו.

למרות זאת הניסוי נמשך בהנהגת ממשלות שונות, עד הבחירות בשנת 1999, הממשלה הנבחרת הודיעה על כשלון הניסוי, וחזרה לסוציאל-דמוקרטיה.

משרד האוצר הישראלי מנסה בשנים האחרונות ליישם בישראל את אותו ניסוי וחבל, מדובר בכישלון יקר וידוע מראש.

בשנת 1984 אחרי 9 שנים בראשות הממשלה, הודחה המפלגה השמרנית ברשות רוברט מלדון. נבחרה ממשלת עבודה, שר האוצר היה רוג'ר דאגלס. דאגלס החליט להגשים את החלום הרטוב של מילטון פרידמן ועדת מאמיני: "הקפיטליזם"/ "השוק החופשי"/ "נאו ליברלים"/"גלובליזציה".

בזריזות שאינה מאפיינת את תושביו השלווים של האי, הוא הפריט כל נכס ושרות ממשלתי שמישהו היה מוכן לקנות או לקבל במתנה. הוא מכר את היערות לתאגידים מלזיים ויפנים. את זכויות הדיג לתאגידים יפניים. את חברות החשמל והטלפון לתאגידים אמריקאים.

חיסל מחלקות ואגפים של שירותי ממשלה והוציא אותם לידים פרטיות וקבלנים.

התאגידים שרכשו את נכסי מדינת ניו-זילנד, לא היססו לירוק לבאר והשקיעו את הרווחים במקום אחר, כ- שליש מהערך של כל נכסי המדינה מצא את דרכו לארצות אחרות. השקעות חוץ לא מיהרו לבוא והחוב החיצוני הכפיל את עצמו תוך שנים מעטות.

המכסים וכל הסובסידיות בוטלו, כמו גם תקנות הפיקוח (רגולציה). בוטלו התכנון והניהול המישקי. תקציב המדינה קוצץ כל שנה בצורה משמעותית. תקציבים חברתיים קוצצו ובוטלו, פנסיונרים הגיעו לפת לחם. ההשקעה הציבורית בתשתיות בתחומי תחבורה חינוך ובריאות, ירדה והאחריות הועברה לידיים פרטיות. המס על חברות הורד לחצי משיעורו הקודם, הונהג מע"מ (מס רגרסיבי), הוקטן שיעור המס על השכבות הגבוהות. כל הצעדים שנתניהו חולם עליהם מאז הערב בו נאסר עליו לחלום חלומות ארוטיים, (הקלטת הלוהטת, מרכז הליכוד) ננקטו.

בכדי להקטין את כוח העובדים והשפעתם במשק, בוטל חופש ההתאגדות – עובד יכול להצטרף לאיגוד מקצועי (כמו ההסתדרות), רק אם המעביד מסכים. בוטלו והושעו ההסכמים הקיבוציים, עשרות אלפי אנשים פוטרו מהשירות הממשלתי. חלקם של העובדים המאוגדים מכלל העובדים ירד מ-45% ל- 22%.

מספר העובדים במשרות חלקיות ובשכר מינימום עלה משמעותית.

השכר הכללי של עובדים בלתי מקצועיים ירד ריאלית ב- 11%, שכר מינימום הפך לשכר הנפוץ במשק, כאשר עובדים חדשים, אינם מקבלים תוספות עבור שעות נוספות משמרות וחגים.

מספר המובטלים עלה מ- 4500 איש לכ- 200,000, ההפרש בין שכר גברים ונשים הגיע עד פי ארבע (יותר מאשר בישראל). יחסי העבודה התערערו וירדו לשפל של חוסר אמון ונאמנות בין העובדים למעסיקים.

השכר ירד בכל עשירוני ההכנסה מלבד השנים העליונים. בתחילת הניסוי הייתה ההכנסה לנפש 95% מממוצע המדינות המפותחות, עם סיומו ירדה ל80%. כוח הקניה של השכר בשנת 1974 היה גבוה מכוח הקניה של השכר ב- 1997.

עם ירידת השכר ירדה גם התפוקה לנפש עד למקום ה- 23 מתוך 26 המדינות המפותחות.

בהשוואה עם אוסטרליה שכלכלתה התפתחה באופן דומה עד "הניסוי הניו-זילנדי", מתברר כי בשנות הניסוי 1984 עד 1999 התפוקה האוסטרלית גדלה פי שש מהניו-זילנדית.

מעניין גם לראות כי התפוקה במקומות בהם היו העובדים מאוגדים, הייתה גבוהה בשליש מכלל המשק. בהשוואה בין לאומית ירד התוצר לנפש בניו-זילנד מהמקום הרביעי בעולם, למקום ה-15. בנסיון להעריך את עלות הניסוי הניו-זילנדי, נעשתה השוואה לכלכלה האוסטרלית. על פי השוואה זאת הפסידה הכלכלה הניו-זילנדית 110 מליארד $, שהם שנתיים ורבע של כל התוצר הניו-זילנדי ב- 1998. בסכום הכסף שאבד לניו-זילנד, אפשר היה להקטין את החוב החיצוני שלה בחצי.

בשנים 1992-98 חלה התאוששות והמשק צמח בשיעור של  3.3% לשנה. הכלכלנים הנאו-ליברלים מיהרו להכריז על ניצחון. הם טענו ששמונה השנים הראשונות של הניסוי היו שנים של "איקלום" ועכשיו הכלכלה עלתה על דרך המלך והיא מוכיחה את התאוריה הקפיטליסטית. שמחתם הייתה מוקדמת, בהשוואה בין-לאומית הסתבר שמדובר פשוט בשנים של צמיחה גלובלית. בשנים אלו הייתה הצמיחה ברוב הארצות המפותחות גבוהה יותר. באותה תקופה צמח המשק האוסטרלי ב- 4.24%. בכל מקרה החגיגה נגמרה ב- 98 עם מפולת.

החוב הפנימי של אזרחי ניו-זילנד עלה והגיע לרמת ההכנסה, כלומר אזרח ממוצע היה חייב את מלוא השכר השנתי שלו.

התאגידים הבין-לאומיים שקנו את נכסי ניו-זילנד הקטינו משמעותית את ההוצאות המקומיות. ההשקעה במחקר ופיתוח ירדה עד כדי שליש מהמקובל בארצות מפותחות.

טלקום ניו-זילנד (מקבילה לבזק) הופרטה עבור 2 מיליארד $ בלבד, עשר שנים מאוחר יותר הוערכה ב- 8 מיליארד $ . הרווחים זרמו החוצה לבעלים החדשים.

חברת הרכבות המופרטת מכרה נכסים ולא השקיעה בפיתוח גם היא העבירה דיווידנדים החוצה והיום נמצאת בקריסה כלכלית. חברת התעופה אייר ניו-זילנד שהייתה חברת התעופה הלאומית הראשונה שהופרטה בעולם, פשטה את הרגל וממשלת ניו-זילנד נקראה להציל אותה, בכספי משלם המיסים. חברות החשמל הפרטיות נכשלו בהספקת החשמל ובמחירו, והן נמצאות בקשיים כלכליים, בעקבות תשלומי דיווידנדים גבוהים לבעלים, במקום השקעה בציוד ותשתית.

החברות המופרטות צימצמו את ההשקעה במחקר ופיתוח, מתוך ניסיון להגיע למקסימום רווח במינימום השקעה.

כפי שנביאי הקפיטליזם המודרני טענו עלתה היעילות הכספית של החברות המופרטות, אבל זה קרה על חשבון שכר העובדים ופיתוח המערכות.

מדדי חוסר השוויון כולם, מראים על גידול. מאז תחילת הניסוי עלה מדד ג'יני ב14%.

השכר בעשירון העליון עלה בתקופת הניסוי ב- 43% והשכר של חמשת העשירונים התחתונים ירד ב- 14%. על פי משרד האוצר הניו-זילנדי מצבם של 90% מהאזרחים גרוע יותר ב- 1996 מאשר ב- 1981. בבירת ניו-זילנד אוקלנד עלה מספר בתי התמחוי מ- 16 ב- 1990 ל- 130 ב- 1994. איכות החינוך והבריאות ירדה והופיעו מחדש מחלות תלויות צפיפות ועוני.

הקטנת הפיקוח הממלכתי (רגולציה), על כל תחומי הפעילות והייצור במדינה, תרמה אף היא למשבר והאטה מאוד את  ההתאוששות ממנו. ניו-זילנד הפסידה דור שלם של עובדים שננטשו ע"י מערכת הכלכלה החופשית. עובדים שהמערכת לא השקיעה בהשכלתם המקצועית ומצאו את עצמם בשולי החברה, ללא עבודה עם איכות חיים ירודה. שיעורי הפשיעה עלו ואזורים מסוימים בערים, נחשבים מסוכנים לביקור.

בשום מדינה בעולם לא נעשה נסיון "ניאו ליברלי" כמו הניסוי הניו-זילנדי. המיוחד בניסוי הזה היה העובדה שהקיף מדינה שלמה, נעשה ביסודיות ע"פ כל המתודות הכלכליות ה"נאו ליברליות". הניסוי הקיף את כל תחומי החיים, עד כדי הקרבת עקרונות בסיס דמוקרטיים של חופש ושיווין.

מטרת הניסוי הניו-זילנדי הוגדרה כ-" חיזוק הכלכלה ושיפור הצמיחה והפיריון". הניסוי נכשל בהשגת המטרה, למרות שננקטו כל האמצעים שמופיעים בספרות הקפיטליסטית הקלאסית.

צריך גבהות לב אטימות ופונדמנטליזם כדי לעשות ניסוי כזה. אילו מדעי החברה, והכלכלה בתוכם היו לפחות מאמצים פורום של ועדת הלסינקי לניסויים בבני אדם, לפני שהם מאמללים מליוני בני אדם.

בשנת 1999 הכריזה ממשלת ניו-זילנד על כשלון הניסוי באופן פומבי. הממשלה הודיעה על חזרה למודל הסוציאל- דמוקרטי, ומדינת רווחה.

שכר המינימום הועלה מספר פעמים. בוטלו החוקים שהגבילו התאגדות וננקטו צעדי עידוד לטובת הצטרפות לאיגודים מקצועיים, כך שאלו יהוו משקל נגד לאינטרסים של המעסיקים.

הממשלה התחייבה, לפיתרון סכסוכי עבודה בדרך של משא ומתן וללא חקיקה חד צדדית.

הממשלה הלאימה מחדש את קרן הפיצויים, הגדילה את הקצבאות והפנסיה.

הממשלה לקחה מחדש אחריות על מצב הכלכלה והחברה. הוחזרו הפיקוח וניהול המשק.

תקציב המדינה הוגדל, ויחד איתו גדלו תקציבי התשתיות הבריאות והחינוך.

הוחלט להגדיל את ההשקעה בתעשיות מרובות ידיים עובדות, כמו הלבשה, טקסטיל, אופנה ותיירות. כמו גם בתעשיית העץ והרהיטים, תעשיה קלה, מוסיקה וקולנוע. הוגדלה ההשקעה בתעשיית ההיי-טק, וההשקעה במו"פ כללי.

כאשר מביאים את ניו-זילנד כדוגמא, אל לנו לקחת פרקים מתוך הניסוי, כי אם את כולו.

רצוי ללמוד מהניסוי ולא לחזור על השגיאות שנעשו שם.

כדאי לשחרר את ביבי וחבורתו (נערי האוצר ומצדדי כלכלת השוק) מעול השלטון.

הסוף הטוב של "הניסוי הניו-זילנדי" הוא כשלון הניסוי וחזרה לדרך הישר.

מצער מאוד שבדרך נפגעו כל כך הרבה אנשים ונהרס גן העדן הניו-זילנדי.

עמית הרפז

תום עידן הקידמה החברתית

-->

השיח הציבורי החל מאמצע המאה ה-19 עסק בקידמה כמכשיר לרווחה אוניברסלית ובטכנולוגיה בשרות המין האנושי. בתקופה שבין 1950 ל-1970 הגיעה המגמה הזאת לשיאה. העולם המפותח היה מאוד אופטימי. מומחים צפו אל העתיד וחזו את העידן הפוסט – תעשייתי. דיברו על הטכנולוגיה ככלי, לשיפור איכות החיים הכלל עולמית. טכנולוגיה שתשחרר את האדם בשנת 2000 ותאפשר לו הרבה יותר פנאי, עם רמת חיים גבוהה. טכנולוגיה שתאפשר למדינה לדאוג לכל צורכי האדם מלידה עד זיקנה ושיבה. דובר על עולם אוטופי, ללא רעבים, ללא עוני, עולם שבו כולם יזכו לחינוך חינם, עולם עם רמת שירותים גבוהה, שתסופק ע"י המדינה במחיר סימלי.

אמצעי תחבורה שקטים זולים ונקיים מבחינה סביבתית. ישובים מטופחים עם אזרחים שלווים בעלי ביטחון קיומי.

היה לתחזיות האלו על מה להסתמך. טכנולוגית, העולם התפתח בקצב שרק עלה והתעצם משנה לשנה. מוסדות של מדינות המערב גילו אחריות גבוהה לאיכות החיים של האזרחים. מוסדות בין לאומיים כמו קרן המטבע העולמית והבנק העולמי לפיתוח, השקיעו ממון רב בפיתוח עולמי, הלוואות נוחות, בקרת שערי הריבית ובקרה על שערי החליפין של המטבעות השונים.

קצב הפיתוח התעשייתי היה (ועודנו) מדהים, באמצע המאה ה-19 היה קצב הטוויה בנול יד 5-6 חוטי ערב בדקה, בנול ממוכן היה הקצב 60-80 חוטי ערב בדקה. היום בנול מודרני הקצב הוא 1000 חוטים בדקה, רוחב הבד עלה ממטר אחד לשלושה, ואורג אחד יכול להפעיל 24-30 נולים, כלומר קצב הטוויה גדל פי 15 אלף. לפני 150 שנה עבדו רוב האנשים בחקלאות (75%-90%) היום עובדים בישראל בחקלאות פחות מ-2%, והם מייצרים הרבה יותר.

מבשר הסתיו של 'עידן הרווחה לכל', היה ריצ'רד ניקסון שניבחר ב-1969. הוא החל בעקשנות והתמדה ובעזרת חבורת כלכלנים מאוניברסיטת שיקגו, לבטל את הרפורמות של רוזוולט. בתחילה בוטלו הרפורמות בתוך ארה"ב, ואחר כך שינו את המוסדות הבין לאומיים. הם הפכו את קרן המטבע והבנק העולמי, לכלי שעוזר לתאגידי ענק אמריקאים ואחרים, להתעשר על חשבון אזרחי כל העולם.

קצב הפיתוח התעשייתי היה (ועודנו) מדהים, באמצע המאה ה-19 היה קצב הטוויה בנול יד 5-6 חוטי ערב בדקה, בנול ממוכן היה הקצב 60-80 חוטי ערב בדקה. היום בנול מודרני הקצב הוא 1000 חוטים בדקה, רוחב הבד עלה ממטר אחד לשלושה, ואורג אחד יכול להפעיל 24-30 נולים, כלומר קצב הטוויה גדל פי 15 אלף. לפני 150 שנה עבדו רוב האנשים בחקלאות (75%-90%) היום עובדים בישראל (ובעולם המפותח) בחקלאות פחות מ- 2% מהעובדים במשק, והם מייצרים הרבה יותר מזון.

היום אנחנו נמצאים בשלבים מתקדמים מאוד של השתלטות בעלי ההון על כלכלת העולם. לא שילטון הרוב ולא דמוקרטיה, לא להביא רווחה לעולם ולא בטיח. רק אוליגרכיה פיננסית שעובדיה הם נשיאים וראשי ממשלות והם חותרים לכלכלה פיאודלית והפרת זכויות האדם החברתיות.

שנים מהמשרתים הבולטים של אוליגרכית ההון בישראל, הם יעקב פרנקל ובינימין נתניהו. התוכנית הכלכלית ששלב ב' שלה, מתגשם בתקציב 2004 היא הקרשצ'נדו של היצירה שלהם.

נביאי הקידמה חשבו שהיא תביא רווחה לכל, הם חשבו שקצב הייצור הגבוה יוכל לממן חיי רווחה לכלל האוכלוסיה מינקות עד זיקנה. הם לא שיערו ששנות האלפיים, יתאפיינו במנהיגים אדישים למין האנושי.  כפי שאנחנו רואים רווחי הטכנולוגיה לא משמשים את הציבור, במקום זה הם משמשים מעט מאוד מיליונרים.

נתניהו ופקידי האוצר טורחים לסמא את עיננו בנתונים לא רלוונטיים כמו: "לפני מאה וחמישים שנה היתה תוחלת החיים באירופה 45 שנים היום היא +70 לכן אין אפשרות לממן כל כך הרבה פנסיונרים".

יש כאן שקר רב פנים א. קרנות הפנסיה עובדות בשיטת פנסיה צוברת. כלומר, לאורך שנות העבודה מפריש הפועל אחוז מסוים משכרו שניצבר לטובתו בקרן נושאת רווחים. לעת זיקנה תשלומי הקרן מאפשרים לו חיים של כבוד. דוגמא: עובד החל את חייו בשוק העבודה בגיל 25, יוצא לפנסיה אחרי 40 שנה. בנתונים שהיו קיימים עד השינויים של נתניהו, הצטברו בקרן שלו סכומים שאמורים לתת לו פנסיה בגובה 70% משכרו לתקופה של כ-15 שנים. כאשר ההפקדות מובטחות ע"י המדינה עם ריבית ריאלית של  2% (המדינה נהינת מכסף זול והאזרח מחיסכון בטוח). תוחלת החיים בישראל עומדת על כ-80 שנה. יוצא מכך שקרן הפנסיה יכולה לעמוד בקלות בתשלומים. קרנות פנסיה שנכשלו (יש כאלו) יכול משלם המיסים, לממן בעלות קטנה בהרבה מהעלות של הצלת הבנקים אחרי משבר המניות.

ב. הציבור משלם ביטוח לאומי שכשמו כן הוא ביטוח. כאשר העובד פורש לגימלאות משלם הביטוח קצבת זקנה. כל הקיצבה הזאת, כמו קיצבאות נכות, ילדים, וכו' משולמת מכספי הביטוח הלאומי לא מתקציב המדינה. סילבן סטיב שלום ניר מוזס ואחריו נתניהו מקצצים בקצבאות האלו ללא רחם, כאילו לא מדובר בכספי המבוטחים.

ג. היעילות והטכנולוגיה, השיגו בהרבה את תוחלת החיים והן יכולות לממן בקלילות את העליה הזאת.

ד. אין עבודה אפילו לבני 35 שנה ודאי שלא לבני 67. אלה מה, כאשר מעלים את גיל הפרישה דוחים את מועד תחילת תשלום קיצבת ביטוח לאומי ואת תשלומי הפנסיה. חלק גדול של שוק העבודה מבוסס על צעירים שימצאו את עצמם מובטלים משנות הארבעים לחייהם אבל בתנאים החדשים הם יזכו לכל היותר, לקיצבת סעד שתאפשר להם להחליף כל שנה, את גג הקרטון מתחתיו יחיו.

כשתוחלת חיים ממוצעת של חסרי בית תהיה 45 שנה (בלמ"ס אין נתונים לשנת 1854), נמצא את עצמנו סוגרים מעגל שהחל לפני 150 שנה.

תום עידן הקידמה החברתית

-->

השיח הציבורי החל מאמצע המאה ה-19 עסק בקידמה כמכשיר לרווחה אוניברסלית ובטכנולוגיה בשרות המין האנושי. בתקופה שבין 1950 ל-1970 הגיעה המגמה הזאת לשיאה. העולם המפותח היה מאוד אופטימי. מומחים צפו אל העתיד וחזו את העידן הפוסט – תעשייתי. דיברו על הטכנולוגיה ככלי, לשיפור איכות החיים הכלל עולמית. טכנולוגיה שתשחרר את האדם בשנת 2000 ותאפשר לו הרבה יותר פנאי, עם רמת חיים גבוהה. טכנולוגיה שתאפשר למדינה לדאוג לכל צורכי האדם מלידה עד זיקנה ושיבה. דובר על עולם אוטופי, ללא רעבים, ללא עוני, עולם שבו כולם יזכו לחינוך חינם, עולם עם רמת שירותים גבוהה, שתסופק ע"י המדינה במחיר סימלי.

אמצעי תחבורה שקטים זולים ונקיים מבחינה סביבתית. ישובים מטופחים עם אזרחים שלווים בעלי ביטחון קיומי.

היה לתחזיות האלו על מה להסתמך. טכנולוגית, העולם התפתח בקצב שרק עלה והתעצם משנה לשנה. מוסדות של מדינות המערב גילו אחריות גבוהה לאיכות החיים של האזרחים. מוסדות בין לאומיים כמו קרן המטבע העולמית והבנק העולמי לפיתוח, השקיעו ממון רב בפיתוח עולמי, הלוואות נוחות, בקרת שערי הריבית ובקרה על שערי החליפין של המטבעות השונים.

קצב הפיתוח התעשייתי היה (ועודנו) מדהים, באמצע המאה ה-19 היה קצב הטוויה בנול יד 5-6 חוטי ערב בדקה, בנול ממוכן היה הקצב 60-80 חוטי ערב בדקה. היום בנול מודרני הקצב הוא 1000 חוטים בדקה, רוחב הבד עלה ממטר אחד לשלושה, ואורג אחד יכול להפעיל 24-30 נולים, כלומר קצב הטוויה גדל פי 15 אלף. לפני 150 שנה עבדו רוב האנשים בחקלאות (75%-90%) היום שיעור העובדים בישראל ובמדינות המפותחות בחקלאות פחות מ-2%, והם מייצרים הרבה יותר מזון.

מבשר הסתיו של 'עידן הרווחה לכל', היה ריצ'רד ניקסון שניבחר ב-1969. הוא החל בעקשנות והתמדה ובעזרת חבורת כלכלנים מאוניברסיטת שיקגו, לבטל את הרפורמות של רוזוולט. בתחילה בוטלו הרפורמות בתוך ארה"ב, ואחר כך שינו את המוסדות הבין לאומיים. הם הפכו את קרן המטבע והבנק העולמי, לכלי שעוזר לתאגידי ענק אמריקאים ואחרים, להתעשר על חשבון אזרחי כל העולם.

היום אנחנו נמצאים בשלבים מתקדמים מאוד של השתלטות בעלי ההון על כלכלת העולם. לא שילטון הרוב ולא דמוקרטיה, לא להביא רווחה לעולם ולא בטיח. רק אוליגרכיה פיננסית שעובדיה הם נשיאים וראשי ממשלות והם חותרים לכלכלה פיאודלית והפרת זכויות האדם החברתיות.

שנים מהמשרתים הבולטים של אוליגרכית ההון בישראל, הם יעקב פרנקל ובינימין נתניהו. התוכנית הכלכלית ששלב ב' שלה, מתגשם בתקציב 2004 היא הקרשצ'נדו של היצירה שלהם.

נביאי הקידמה חשבו שהיא תביא רווחה לכל, הם חשבו שקצב הייצור הגבוה יוכל לממן חיי רווחה לכלל האוכלוסיה מינקות עד זיקנה. הם לא שיערו ששנות האלפיים, יתאפיינו במנהיגים אדישים למין האנושי.  כפי שאנחנו רואים רווחי הטכנולוגיה לא משמשים את הציבור, במקום זה הם משמשים מעט מאוד מיליונרים.

נתניהו ופקידי האוצר טורחים לסמא את עיננו בנתונים לא רלוונטיים כמו: "לפני מאה וחמישים שנה היתה תוחלת החיים באירופה 45 שנים היום היא +70 לכן אין אפשרות לממן כל כך הרבה פנסיונרים".

יש כאן שקר רב פנים א. קרנות הפנסיה עובדות בשיטת פנסיה צוברת. כלומר, לאורך שנות העבודה מפריש הפועל אחוז מסוים משכרו שניצבר לטובתו בקרן נושאת רווחים. לעת זיקנה תשלומי הקרן מאפשרים לו חיים של כבוד. דוגמא: עובד החל את חייו בשוק העבודה בגיל 25, יוצא לפנסיה אחרי 40 שנה. בנתונים שהיו קיימים עד השינויים של נתניהו, הצטברו בקרן שלו סכומים שאמורים לתת לו פנסיה בגובה 70% משכרו לתקופה של כ-15 שנים. כאשר ההפקדות מובטחות ע"י המדינה עם ריבית ריאלית של  2% (המדינה נהינת מכסף זול והאזרח מחיסכון בטוח). תוחלת החיים בישראל עומדת על כ-80 שנה. יוצא מכך שקרן הפנסיה יכולה לעמוד בקלות בתשלומים. קרנות פנסיה שנכשלו (יש כאלו) יכול משלם המיסים, לממן בעלות קטנה בהרבה מהעלות של הצלת הבנקים אחרי משבר המניות.

ב. הציבור משלם ביטוח לאומי שכשמו כן הוא ביטוח. כאשר העובד פורש לגימלאות משלם הביטוח קצבת זקנה. כל הקיצבה הזאת, כמו קיצבאות נכות, ילדים, וכו' משולמת מכספי הביטוח הלאומי לא מתקציב המדינה. סילבן סטיב שלום ניר מוזס ואחריו נתניהו מקצצים בקצבאות האלו ללא רחם, כאילו לא מדובר בכספי המבוטחים.

ג. היעילות והטכנולוגיה, השיגו בהרבה את תוחלת החיים והן יכולות לממן בקלילות את העליה הזאת.

ד. אין עבודה אפילו לבני 35 שנה ודאי שלא לבני 67. אלה מה, כאשר מעלים את גיל הפרישה דוחים את מועד תחילת תשלום קיצבת ביטוח לאומי ואת תשלומי הפנסיה. חלק גדול של שוק העבודה מבוסס על צעירים שימצאו את עצמם מובטלים משנות הארבעים לחייהם אבל בתנאים החדשים הם יזכו לכל היותר, לקיצבת סעד שתאפשר להם להחליף כל שנה, את גג הקרטון מתחתיו יחיו.

כשתוחלת חיים ממוצעת של חסרי בית תהיה 45 שנה (בלמ"ס אין נתונים לשנת 1854), נמצא את עצמנו סוגרים מעגל שהחל לפני 150 שנה.

חקלאות לראש התורן

-->

לא לראש עמוד התלייה

אריק שרון הוא כנראה החקלאי האחרון שכהן כראש ממשלה בישראל.

בשנות השיבעים התפרנסו מחקלאות כ - 17% מכוח העבודה הישראלי, הם היוו כ - 40% מהמגזר הייצרני, היום מתפרנסים מחקלאות כ- 2% מהעובדים. שטחים שהיו מעובדים במשך שנים ניטשו, או יותר גרוע מזה עברו ליזמי נדל"ן, שכספם מאפשר להם לעבור רשויות תיכנון נלעגות ולפגוע באיכות הסביבה ואיכות החיים. חלק מהחקלאות עובר לידי חברות גדולות שכל מטרתן רווח והן משלמות שכר מינימום, ברוב המיקרים לעובדים זרים.

אם המצב הזה לא יתוקן מהיסוד, לא תהיה כאן חקלאות בעוד שנים מעטות. אין עם בעולם שויתר על החקלאות שלו, כי הקשר עם האדמה ועבודת האדמה הוא שיצר את העמים.

אם ירידת התפוקה של החקלאות המקומית, עולים מחירי התוצרת החקלאית מייצור מקומי ויבוא. החקלאות מייצרת אוכל, לא מדובר במצרך שאפשר לוותר עליו. לכן אם נהיה תלויים ביבוא תוצרת מחו"ל, מחירה יעלה ויגיע לרמות המקובלות בצפון אירופה.

החקלאות המתקדמת יכולה לייצר תוצרת יותר טובה, בתנאי שנוותר על חלק מהחומרים אליהם התרגלנו ונשקיע יותר עבודת כפיים.

פרי נקי מריסוסים, פרי שגדל תוך שימוש בקומפוסט. פרי שגדל תוך שימוש במחזור זרעים ובשיטות שפותחו במשך אלפי שנות חקלאות. פרי כזה הוא טעים יותר איכותי יותר ועלול להיות יקר יותר. את המחיר שלו אפשר לווסת על ידי סובסידיה, פער התיווך בין החקלאי לצרכן הוא 1:4. אם משלם המיסים (יעני הצרכן) ישלם ישירות לחקלאי 1 ש"ח הוא יחסוך לעצמו 4 ש"ח במחיר הקמעונאי.

תוצרת חקלאית טובה יותר ובריאה יותר, תעסוקה, איכות סביבה, קיימות, כל אלו ירוויחו משינוי המדיניות.

אריק שרון היה יכול להעביר החלטת ממשלה, שתבטיח שקל ממשלתי על כל שקל משכורת לאנשים, שהשתחררו משרות צבאי למשך תקופה של שלוש שנים. גדודי גולני, גבעתי, תותחנים ושלישות, היו קוטפים שזיפים פה אצלנו בראש-פנה, תמורת שכר של 6000 ש"ח לחודש. עשרים שנה מהיום הם היו ניזכרים בזה בגעגועים, חלקם היה בוחר בחקלאות כדרך חיים, אם היו מגיעים לעמדות השפעה, הם היו דואגים שהחקלאות לא תעלם. אבל במקום כל זאת, אריק שרון ניצל הזדמנות שש"ס יצאה לרגע מהממשלה והעביר החלטה להביא עוד שבעת אלפים עובדים זרים. שנים של רכיבה, בשדות, בשמש, גורמים כנראה לאדם, לחשוב כמו סוס.

למה: אדום/פטיש/מגל/אחד במאי?

לפני מאה ועשר שנים הפועלים ניסו לקבוע יום עבודה של שמונה שעות ושבוע עבודה של שישה ימים. המעסיקים קיבלו את זה קשה, הם העדיפו ימי עבודה של 12-14 שעות ושבוע עבודה של שבעה ימים. בימים ההם כמו גם היום, הייתה להם השפעה גדולה מאוד על השלטון, הם השתמשו במשטרה ובבלשים פרטיים, כדי לפזר הפגנות ומשמרות מחאה. את ההפגנה של הרביעי במאי 1886 פיזרו באש חיה, תוך פציעה והריגה של פועלות, האירוע נקרא פרשת היימרקט ובכינוס הקונגרס השני העולמי של תנועת הפועלים בשנת 1891 נקבע האחד במאי, יום זכרון לאירוע וחג שנתי לפועלי העולם.

עשרים שנה קודם, ב- 26 למרץ 1871 בימי מלחמת האזרחים הצרפתית, נבחרה ממשלת פועלים בפאריס, הממשלה נקראה "הקומונה של פאריס". הפועלים התנגדו לכניעה ולהסכמי השילומים שחתמה הממשלה הצרפתית בורסאי, עם הכחות הפרוסים (מדינה בצפון גרמניה שלפני איחוד גרמניה). אירופה בימים ההם הייתה ברובה מלוכנית/פיאודלית, הפועלים בקשו להעביר את השלטון לידיי כל האזרחים, ללא הבדל מעמד כלכלי.

הקומונה הפריסאית הכריזה כי דגלה (האדום) הוא "הדגל של רפובליקת העולם". היא הפרידה את הדת מהמדינה, ושרפה את הגיליוטינה, כצעד סמלי נגד אלימות השלטון. צבא ורסאי בתמיכה פרוסית התקרב לפאריס תוך הרג וביזה, הפועלים סרבו להרוג משתפי פעולה וחיילים שבויים, למרות שצבא ורסאי לא שמר על "טוהר" הנשק, הם המשיכו להילחם בעקשות וגבורה.

הקומונה הרסה שער ניצחון שהקים נפוליון, משום ש"מדובר בסמל שובנסטי ומעורר שינאה". היא הקימה קואופרטיבים של פועלים במפעלים שניסגרו, על מנת להפעיל את המפעלים מחדש והחליטה לאגד את כל הקואופרטיבים בארגון גג אחד. במאי 28-21 פלשו כוחות ורסאי בתמיכה גרמנית לתוך עיר הפועלים מצפון, אחרי הנצחון שלהם, הם רצחו למעלה מ- 30 אלף פועלים, אסרו 38 אלף והיגלו שבעת אלפים. ממשלת הפועלים הפריסאית הייתה בשילטון חדשיים, בזמן הקצר הזה הצליחה להעביר מספר רפורמות אזרחיות חשובות ולחרוט את שמה בהיסטוריה האנושית, דגלה האדום רלבנטי גם היום.

בשלהי המאה ה- 19 ותחילת המאה העשרים היו הפועלים השכירים איש איש לנפשו (חוזים אישיים), מצב שאיפשר לבעלי ההון ניצול מוחלט. תחילת ההתארגנות של הפועלים, היה שיתוף פעולה בעיקר ע"פ סקטורים, מכאן חשיבותה של ברית עובדי התעשיה והחקלאות שקמה בברית המועצות, בשנת 1917 נקבע סמלה מגל שמיצג את עובדי האדמה, ופטיש שמיצג את עובדי התעשיה, היום עובדים עם קומביין ובתעשיה הכל ממוחשב אבל משמעות הסמל נותרה – איחוד כל מגזרי העובדים.

טבע האדם כמו הטבע כולו נע בגלים, בימים אלו כאשר הפער החברתי עולה ובכל יום אנחנו קרובים יותר לחברה פיאודלית, חשוב ליזכור את ההיסטוריה ולנסות להביא לשינוי ללא מהפכה ושפיכת דם.

החטא ועונשו

-->

דצמבר 2001

ארה"ב בימיו של רונלד רייגן כנשיא הייתה מקום מענין ומפחיד. ביציאה מהטרמינל בשדה התעופה קנדי, עמד שוטר, יד אחת על קת האקדח והעיניים סוקרות בדריכות את המכוניות העוברות. השוטר לא פחד מטרור איסלמי קיצוני, הוא פחד מפושעים רגילים. רחובות ניו-יורק וערים אחרות בארה"ב שידרו אלימות. קירות בטון, אוטובוסים ורכבות היו מכוסים גרפיטי שחור, ציורים של כעס ומילים של שנאה. השוטרים שפגשתי לאורכה ורוחבה של ארה"ב היו אדיבים ומפוחדים. הטרור הפנימי האמריקאי רשם שיאים חדשים, נסעתי על כבישים רחבים במכונית אמריקאית גדולה וחשבתי: אם השוטרים ישבתו שבועיים, לא ישאר בכל הארץ הגדולה הזאת אף אדם, הם ירצחו אחד את השני כמו באיזה במערבון ישן.

הביקור הבא שלי בארה"ב היה בימי קלינטון, זאת הייתה חויה אחרת לחלוטין, ניו-יורק יותר נקיה, ופחות חרדה ברחובות. אמרו לי: "זה בגלל ראש העיר ג'וליאני, הוא גירש חסרי בית והגדיל את מספר השוטרים", אבל אלו עובדות שלא יכולות להסביר את הירידה בפשיעה בכל ארה"ב. על פי נתוני הפשיעה של ה- FBI שיעור הפשיעה בארה"ב ירד ב – 45% מימי רייגן עד סוף תקופת הנשיאות של קלינטון. הוא ירד בערים גדולות וקטנות ערים עם משטרה חזקה וערים עם משטרה חלשה.

הממשל של רונלד רייגן היה שמרני מאוד, בתקופתו הוחמרה הענישה מצד אחד ותשלומי רווחה קוצצו מצד שני. בשם תאוריות השוק החופשי ותקציב מאוזן הושלכו לסל תוכניות סיוע חברתיות. התוצאה הייתה משבר כלכלי ועליה של 15% ברמת הפשיעה. קלינטון קיבל ב- 1992 (מבוש הגדול) משק במשבר ופשיעה במגמת עליה. כשנבחר היו לו חלומות גדולים, הוא רצה להנהיג מדיניות כלכלית מתקדמת. חלק מהחלומות (כמו ביטוח בריאות ממלכתי) ניגנזו מול המציאות האמריקאית השמרנית, אבל החלק שהצליח להגשים הביא את ארה"ב לפריחה הכלכלית הארוכה ביותר, שידעה אי פעם. עם הגדלת התקציבים החברתיים ירדה גם רמת הפשיעה, לרמה הכי נמוכה מאז החל ה- FBI לאסוף נתונים (1973).

את הקשר ההפוך בין שיוויון כלכלי לפשע אפשר לראות גם בהשוואה עולמית.

מדיניות הרווחה בעולם שונה ממדינה למדינה, המדיניות הכי מתקדמת נהוגה בסקנדינביה והכי שמרנית בארה"ב. נתונים השוואתיים של מספר האסירים ל- 100 אלף תושבים, מראים כי מספר האסירים הגבוה ביותר בעולם הוא בארה"ב - 730 אסירים (אם מסתכלים על יחס אסירים - אזרחים בוגרים זה מגיע ל-1%), לעומת 80 אסירים-הממוצע האירופי.

בהנחה שההוצאה הכספית להחזקת אסיר, דומה באירופה ובארה"ב, האמריקאים מוציאים פי תשע יותר מהאירופים. עלות ההחזקה של אסיר גבוהה בערך פי ארבע מהעלות של משפחה רגילה, מכאן יוצא שאילו השקיעו האמריקאים את הכסף בסעד למשפחות עניות היו יכולים לסבסד ברמה סבירה 4% מהתושבים שלהם.

פשיעה מוגברת, עולה למשק האמריקאי הרבה כסף - מעבר להוצאה על אסירים. כמו אצלנו גם הם משקעים בהזעקות לרכב ולבית, חברות שמירה, כוח משטרה גדול ועלות גבוהה של ביטוח רכוש. בשל הפחד מאלימות הם משלמים גם מחיר נפשי גבוה. הגנרל זיני בביקורו בישראל אמר, אז מה אם יש תקריות ירי בשטחים? אצלנו בעיר ממוצעת ישנם 1500 מיקרי ירי בשנה.

את הכסף שהאמריקאים חוסכים בתשלומי מס, הם משלמים ישירות לנזקקים, כאשר אלו פורצים לבית שלהם בשעות הקטנות של הלילה, עם גרב על הראש ואקדח ביד.

דוקאטי 2S 900

-->

בבקר הנעתי את ה-S2 , המצבר חלש, חיברתי מצבר עזר כמה פימפומים בגז כדי שמשאבות התאוצה ישפרו את יחס האויר בנזין (אין צ'וקים), סטרטר קצר וחימום המנוע. דוקאטים סובלים תמיד מעודף קרור אפילו כשהמנוע חם צריך צ'וק או פימפומים. המנוע נשמע כאילו קרנק חדש, החלפה של מיסבים וזוג קרבורטורים דל'אורטו חדשים יעשו לו רק טוב. אני עולה על הכביש הראשי ונותן בגז, ו... כלום, בפעם האחרונה רכבתי עליו לפני שלוש שנים הרעשים היו אותו דבר אבל הייתה סחיבה. לא סתם יצא לדוקאטים שם של אופנועים ספורטיביים, עם מנוע חולה, דוקאטי זה לא אותו דבר, אבל מגיעים הסיבובים, אני נכנס לסיבוב בלי להאט וניזכר איך התאהבתי באופנועים האלו. לפני 18 שנה יורם בא לבקר אותי על S2 חדש מהניילון, את רעש אגזוזי הקונטי שמעתי מקילומטר, יצאתי החוצה וקיבלתי את פניו על הכביש, הוא העלה את 230 הק"ג בצבע שחור על הג'ק המרכזי (אין רגלית צד) ואמר שהוא קרוע, מוכרח לשירותים, נסיעה נון-סטופ מירושלים. אמרתי גם כן נסיעה, כולה 200 ק"מ. תיכנס הביתה אבל תשאיר את המפתחות, הוא השאיר, עליתי ונסעתי לצפת. בימים ההם התנועה לצפת הייתה די דלילה, נסעתי לכנען ואחרי עשר דקות כבר חזרתי. לעומת הנורטון שלי היה לדוקאטי פי שתים בוכנות ופי 3 כוח אבל הסוד הגדול הייתה היציבות, אתה משכיב ומשכיב ואז בדיוק כשאתה חושב שזהו אי אפשר יותר, מגיע סוף העקומה ואתה משכיב עוד. כי האופנוע הזה מתנהג כמו קטר מונורייל ואין סוף להשכבה ובסיבובים לא מאיטים רק דוחפים את הכידון בהיגוי הפוך עם כל הכוח ומשכיבים עד שהאוזן שומעת את רחש הרוח על האספלט שעובר כל כך קרוב.

הישיבה, סליחה תנוחת הרכיבה, על ה 2S כמו בכל הדוקאטים הספורטיביים, מתבססת על שלוש נקודות, לפנים הידים ועל הכסא שק האשכים. במהירויות נמוכות פרקי כף היד משדרים אותות מצוקה וכאב, ילדים - אפשר לעשות לפני שרוכבים. מ- 140 קמ"ש וצפונה נשענים על האוויר וההתרגשות (מינית?) משכיחה את הלחץ במורד הבטן, בכבישי הארץ יש מעט מידי זמנים ומקומות שמאפשרים לאופנוע הזה להתבטא.

מנוע ה-L טווין של דוקאטי נולד במוחו של פאביו טאליוני, הוא עשה אותו בטייק ואן, יעני בין שולחן השרטוט למסלול הניסויים הפרידו חודשיים בלבד. השילדה היא שילוב של גאונות אנגלית והברקה איטלקית, העיצוב? על העיצוב לא נדבר, יותר מידי דגמי דוקאטי נראים כמו הצרות שלי. פאביו "הגאון" טאליוני תיכנן מנוע מושלם בתצורת V 90 מעלות, הוא חשב שגל איזון נגד ויברציות, זה ביזבוז אנרגיה. בתצורה הזאת, עם תיכנון מעולה, הצליח לייצר מנוע שגם ביחסי דחיסה היסטריים בדגמי המרוץ אין ויברציות כלל. האב טיפוס הראשון יוצר ביולי 1970 שנה אחר-כך כבר נמכרו דגמי ה- GT750 הראשונים אחר כך הצטרפו הספורט והסופר ספורט בעל השסתומים הדזמו דרומיים.

סוף שנות השישים היה תחילת עידן הסופר בייקס, BSA וטריומף הוציאו לשוק מנוע 750 שלושה צילינדרים, הונדה הגיעה עם ארבעה. בשנת 1971 הייתה החיה החדשה והמוזרה לבית דוקאטי משהו שקשה להתרגל אליו ועוד יותר קשה לקנות אותו, עד יום ה 23 לאפריל 1972, היום בו ניצחו פול סמרט וברונו ספאגיארי (מקומות 1 ו 2) רכובים על דוקאטי 750 עם ראשי דזמו, במרוץ המאתים מייל באימולה. אחרי הניצחון הזה מי שאמר דוקאטי אמר ספורטיבי ללא פשרות והנחות.

שסתומים דזמו-דרומיים הם שסתומים ללא קפיץ סגירה, במקומו יש נדנד שסוגר את השסתום, כך גל הזיזים נושא זיז לפתיחה וזיז לסגירת השסתום, השיטה עצמה שווה כתבה נפרדת, בדוקאטי השיטה הפכה לסמל והם משתמשים בה בכל האופנועים שלהם.

סיפורו של המנוע מתחיל בשנת 1957, אבא שלו היה אופנוע סינגל 175 סמ"ק עם גל זיזים עילי מונע בעזרת ציר וגלגלי שיניים קוניים(DRIVE -BEVEL).

מפעל דוקאטי של אותם הימים (1948 - 1985) היה בבעלות ממשלתית והניהול היה בידי מה שאצלנו מקובל לכנות עסקנים. הסידור הזה הוכיח את עצמו מצויין ובתקופה הזאת נוצרו כל האגדות שקשורות בשם דוקאטי. האופנועים החדשים שמיוצרים עד היום בבולוניה, נשענים על דגמים שפותחו בשנות השיבעים והוכיחו את עצמם במסלולי המרוצים ועל הכביש.

אחרי ארבע שנות ייצור של דגמי 750, הוחלט במפעל לעלות מדרגה בנפח ובתכנון הייצור. הרכבת המנוע המקורי לקחה הרבה מידי זמן, הבלוק נעשה ביציקת חול, את הטלטלים כירסמו (בעזרת CNC) הרכבת גלגלי הטיימינג (תשעה גלגלים קוניים)) גזלה אין סוף זמן, של הוספת וגריעת שימסים. המנוע החדש 860 סמ"ק עם קפיצי שסתומים רגילים, יציקות אלומיניום מדויקות, וסט שונה של גלגלי טיימינג נשתל בשלדה חדשה. למעשה לקחו את השילדה הישנה ועשו לה "רפורמה" בסגנון משרד האוצר הישראלי, התוצאה נפלה בהרבה מהמקור, העיצוב נמסר לידיו המפורסמות של ג'יורג'טו ג'יוג'יארו מאיטלדזיין. האופנוע החדש נקרא GT 860 והיה אפילו יותר מכוער, מהדגמים הראשונים של הונדה. לציבור אוהדי דוקאטי זה לא הפריע, הם בלאוו הכי לא התכוונו לקנות אותו, הם רצו רק אופנוע ספורט.

במפעל המשיכו לייצר את ה- GT ואחר כך GTE וGTS עם התנעה חשמלית והציבור המשיך לא לקנות אותם. באותו הזמן היו טאליוני וחבריו, במחלקת המירוצים של דוקאטי עסוקים בהכנת מנועי 860 למרוצי הסיבולת בברצלונה. המנועים האלה היו ממש כמו גירסת הכביש אבל שונים לחלוטין. הם למעשה התבססו על מנועי ה- 750 סופר ספורט הישן, אופנוע דומה זכה גם במרוצי בטהרסט באוסטרליה.

הכתובת על הקיר הייתה ברורה ובשנת 75 יצא לשוק ה 900 סופר ספורט. אחת האנומליות שאיפיינה את דוקאטי היא העובדה שאופנועי הספורט נמכרו הרבה יותר טוב מהאופנועים "הרגילים".

בשנת 78 חזר מיק היילווד לתחרויות אופנועים, האיש שהתחיל את דרכו כנער בן 16 על אופנועים בריטיים, איטלקיים ויפניים והביא נצחונות לכולם. החליט בגיל 38 לחזור למרוץ פורמולה 1 באייל אוף מן, רכוב על דוקאטי 900 סופר ספורט, הוא ניצח.

במפעל מיהרו להוציא רפליקה של אופנוע הניצחון, ברפליקה היה מנוע שונה ושילדה שונה אבל מבחוץ הוא נראה דומה והמכירות הרקיעו. את המייק היילווד רפליקה המשיכו לייצר עם שינויים קלים עד 1985 כאשר המפעל הופרט וכל קו הייצור של אופנועי הבוול דרייב בוטל. האחים קאסטליוני (קאג'יבה) שרכשו את המפעל מיהרו להרכיב אופנועים מכל חלקי החילוף שמצאו וכך אפשר למצוא אופנוע מודל 1984 עם מנוע משנת 1979 ועוד מוזרויות. הם גם החליטו, שלא כדאי לייצר חלפים חדשים, עובדה שמקשה מאוד על תיקון ושיחזור.

הספר דוקאטי טיונינג של סטפן אקה הוא ספר חובה לישראלי שרוצה לכוון דוקאטי מהשנים 1971-1985, עוזי היה המכונאי היחיד שידע לעשות את זה ומאז מותו לפני שנתיים אין ברירה אלה לתקן ולכוון לבד. בדיקה קצרה בנתונים מגלה לי שהדיזות והמחטים בקרבורטורים מתאימות ל- 2S בגירסה המקורית, עם פילטרים אויר רגילים ומשתיקי סילנטיום. הגירסה שאני נוסע עליה, פילטרים פתוחים ו"משתיקי" קונטי, דורשת דיזות גדולות ומחטים שונות.

לא סתם שמתי את מ"שתיקי" הקונטי במרכאות, מדובר ברוורס קון מגה-פון עם צינור מחורר במרכזו ומעבר גזים בילתי מופרע דרכו, השתקה זה לא הצד החזק של קונטי. כבר בתחילת שנות השיבעים כאשר מדינות מתוקנות לא איפשרו שימוש בקונטי, הקפידו במפעל שבבולוניה לספק עם כל אופנוע ספורט שיצא מהמפעל מושתק ומסורס, גם סט נוסף של קונטי, "פילטרים" פתוחים ודיזות מתאימות.

כפתרון ביניים עד שיגיעו דיזות ומחטים מאנגליה, העליתי את המחטים קליק אחד, השינוי מדהים, בניגוד לאופנועים אחרים דוקאטי מושפע מאוד מכל שינוי קטן. עכשיו המנוע מרגיש חי, אמנם זה לא מה שצריך להיות, אבל גם אני כבר מזמן לא.

לפנות ערב אני יוצא מכרמיאל לכיוון ראש-פנה, משבי רוח חזקים באים מצפון ומטאטאים את התנועה, מכוניות שטות על המסלול והרוח זורקת אותן הצידה מטר ויותר. אני נוסע באמצע הנתיב נזהר מהתנועה שבאה ממול, עם אופנוע אחר בתנאים האלו אתה מרגיש כאילו מישהו תופס את תחתית הצמיג ומנסה להפוך אותך. הדוקאטי מתנהג כמו אוטו, אני לא נשען על הרוח, נוסע כמעט זקוף וכל כמה שניות מחזיר אותו לנתיב שבחרתי. בסיס הגלגלים הוא 150 ס"מ אחד הכי ארוכים באופנועים בכלל ובפרט באופנועים ספורטיביים. הגלגל שלוח לפנים בזוית של 29 מעלות, מעלה אחת יותר מטריומף 650 וארבע יותר מה- BMWשל שנות השבעים.

יתרון היציבות הופך לחסרון כשמגיעים לפניות חדות, בעליה מואדי עמוד אני עוקף בזריזות מכונית מזדחלת, עכשיו צריך לחזור לנתיב לפני פגישה כואבת עם טמבון מיצובישי שבא ממול, הדוקאטי מבין רק כוח וככל שהמהירות עולה עולה בריבוע הכוח הדרוש להכניס אותו להשכבה. בכבישים מתפתלים מרובי Sים צריך הרבה כושר, אני מפיל את האופנוע לתוך הסיבוב ואז מרים אותו רק בכדי לדחוף חזק לתוך הסיבוב הבא.

מצמת עמיעד שמאלה אנחנו נוסעים מול הרוח, למרות כל הסיפורים על היציבות, אני נוסע בתחום הנמוך של המאה ו.. הרוח כל כך חזקה שקשה להחזיק את הראש אני מתכופף למצוא מחסה מאחורי הפיירינג. אפילו בקטע הכביש החדש אין פיתוי להגביר מהירות, הרוח פשוט חזקה מידי. בכניסה למושבה, שמוליק רכוב על דו שימושי יפני, איך הרוח אני שואל? לא הפריע לי, נסעתי עם הרוח, מכיוון קרית שמונה. אני נוסע הביתה מחנה את הדוקאטי בבית המלאכה, מימין טריומף חסר ראש מנוע, משמאל BMW, כבר יהיה להם על מה לדבר הלילה.

עמית הרפז