ביטחון המולדת?

לפני 13 שנים בוצעה אחת מפעולות הטרור הלא ממשלתיות הגדולות בהיסטוריה, אסון בניני התאומים בניו-יורק, מטוסי נוסעים עמוסים באנשים ודלק התרסקו על בניני מרכז הסחר העולמי בניו-יורק ועל הפנטגון, הפעולה הזאת הייתה נקודת מפנה היסטורית. לאסון הזה היה מחיר כבד בחיי אדם, נזקים כבדים לסביבה ומחיר כספי. אבל ההשפעות שלה הרבה יותר גדולות מההרג וההרס שנבעו מעצם ההתנגשות. התגובה המידית הייתה "המלחמה בטרור" עליה הכריז הנשיא בוש, במסגרת התגובה הזאת הובילה ארה"ב מלחמות בעירק ובאפגניסטן. את המלחמות האלו אי אפשר להכליל במחיר אסון התאומים משום שיש להניח שארה"ב הייתה מוציא אותן אל הפועל בכל מקרה. ישנם היום מומחים בעולם שמעריכים את ההוצאה התקציבית על "ביטחון המולדת" בארה"ב בטריליון דולר (אלף מיליארד).

ההוצאה התקציבית הזאת מאוד מרשימה אבל כשאנחנו מסתכלים על תופעות אחרות שיצר הפחד מפני הטרור העולמי מתברר שזה החלק הזול. הפחד הזה יצר מערכת שלמה של עיקוב אחרי אזרחים, מאות אלפי מצלמות הוצבו ברחובות של ערים שהיו פעם חופשיות ודמוקרטיות. ערים בארה"ב מצטיידות בטנקים ונגמ"שים, שוטרים בכל העולם מצטיידים בנשק ואמצעים מיוחדים כאילו תפקידם לפטרל בבגדד ולא בערים שלוות של אירופה וארה"ב. מדים שחורים שאפיינו בעבר משטרים פאשיסטיים אפלים כבר נמצאים בארונות הבגדים של שוטרים גם בעולם הדמוקרטי כולל ישראל.

חלק בולט של המלחמה בטרור הוא ביצור הגבולות היבשתיים בעיקר בארה"ב (וגם אצלנו), נכון שהטרוריסטים לא מגיעים מהגבול היבשתי ושהם מספיק מתוחכמים לעבור כל גבול פיסי, אבל אם? אז מה שבטוח! הסיפור הזה של ביצור הגבולות היבשתיים (ואני לא מתכוון לגדר הרשת בין ישראל לסיני) מראה שאין כאן שאלה של ביטחון או של טרור. המטרה העיקרית של הגבולות המבוצרים היא מניעת הגירה מארצות עניות אל הארצות שהתעשרו על חשבונן. ביצור הגבולות היבשתיים ריווחי מאוד לא רק למי שתכנן אותו ולמי שבונה אותו, הוא ריווחי גם למי שמייבא עובדים זרים. הוא ריווחי עבור מי שמבריח מאות אלפי מקסיקנים מעבר לגבול ארה"ב מקסיקו.

המלחמה נגד הטרור יצרה הזדמנות כלכלית עצומה עבור חברות אבטחה, היא אפשרה לעוסקים בביטחון האזרחי פלישה אל תחום הפרט. המלחמה נגד הטרור הצליחה להביא ביטחון כלכלי למספר בלתי מבוטל של טייקונים. המלחמה הזאת אפשרה לבטל שורה  של זכויות דמוקרטיות, הטרור הצליח, הצליח לפגוע בדמוקרטיות, הצליח להפחיד את כולנו.

מנפילת ברית המועצות ועד מתקפת הטרור במנהטן היו מספר מומחים שדיברו על עולם בו תהיה רק מעצמה אחת, עולם עם שיטה כלכלית אחת, עולם בו יש למסחר חופש שאין לבני האדם, עולם שנמדד רק לפי השורה התחתונה. הנבואות האלו לא התגשמו ברובן, התברר שישנם מיליארדי אנשים בעלי סדר יום אחר, שיש לנו עולם מגוון. עולם עם קטלונים ועם סקוטים, עם וולונים ועם בלגים. עם אנשים שרוצים לשמור על התרבות שלהם ולא רוצים שנסטלה או יוניליוור, או קוקה קולה יאמרו להם מה הם אוהבים.

תאגיד ואגדה

-->

אפילו אם אתם לא שותים קפה תודו שכייף להריח קפה טחון טרי, ועוד יותר אם יש בתערובת פולים מזן ערביקה.

אני אוהב קפה מאוד, אבל לא מספיק כדי לטרוח לערבב פולים מזנים שונים, לקלות אותם ולטחון אותם, זאת יותר מידי עבודה בשבילי. כמו רוב צרכני הקפה מספיק לי לקנות אותו בסופר. לקנות קפה טורקי עלית, הייתה לדעתי פשרה סבירה במשך כמה שנים.

אבל לפני כמה שבועות תמה האידיליה ששרתה ביננו (אני קונה והם מייצרים) שקית טריה שנפתחה הניבה ריח של קפה מיושן. כשהתופעה חזרה על עצמה הרמתי טלפון לשירות לקוחות.

התקליט שענה לי סיפר שנציג שירות יתפנה אלי מייד ועידכן אותי ששיחתנו עלולה להיות מוקלטת. את אורוול קראתי וגם סיפרו לי על איזה תוכנית טלויזיה פופולרית בשם האח הגדול אז לא הופתעתי. א' נציגת השירות קידמה אותי באדיבות, אמרתי לה שאני מוחה על אפשרות ההקלטה. למה אתה מוחה שאלה? הסברתי לה שמדובר בפגיעה בזכות אדם בסיסית. חשבתי שהבינה כי היה לה מבטא של מי שבא משם, מארצו של האח הגדול.

אבל היא לא הבינה אז אמרתי: עזבי לא בגלל זה התקשרתי.

הסברתי לה שמשהו קרה לארומה של הקפה ושאני אוהב מאוד קפה אז שתעזור אם אפשר.

היא בקשה שאשלח שקית קפה עם אותו קוד ותאריך ייצור ואני ביקשתי שלא תשלח לי חבילת שי. אמרתי שאני רק רוצה קפה טעים, אבל היא או הממונה עליה לא התאפקו ושלחו לי קפה בקופסת פח.

גם הקפה בקופסה היה נטול ארומה וזה גרם לי לחשוש שאולי אין כאן מקרה. בנתיים המשכתי לקנות קפה ולהתאכזב ממחסור בארומה. כדי לוודא שזה לא מקרה קניתי בחנויות שונות. בחנות אחת אפילו מצאתי שקית בת כמה חודשים, זאת הייתה שמחה, שקית מימי הארומה. אחרי שבוע התקשרו משירות לקוחות עידכנו והיו נחמדים, אולי כדאי שעלית יעבדו בשירות לקוחות במקום ביצור קפה?

בחנות הפיצוחים (בחצור) קולים גם קפה, אז בדקתי את כל הסוגים וביקשתי שיטחנו פעמיים כי ככה זה בקפה טורקי, והפסקתי לחפש קפה עלית עם ארומה.

החגים עברו וג' משירות לקוחות על הקו:

שלום וסליחה שעבר זמן כה רב, בדקנו ומצאנו שצדקת באמת הקפה ששלחת נטול ארומה.

אנחנו מתנצלים ורוצים לפצות אותך.

אני: תודה באמת לא צריך, אני כבר מצאתי פתרון, אני קונה קפה אחר.

ג: אני מבינה ואני לא רוצה להכביד אבל אולי במקרה הגיעו אליך שקיות שלא אוכסנו כראוי?

אני : בדקתי וגם טעמתי את הקפה ששלחתם לי בקופסת פח, גם בו אין ארומה, אני חושב ששינתם את התערובת.

ג: אני מבטיחה לך שלא שינינו כלום, זאת אותה התערובת.

אני: אולי זה בגלל שהעברתם את הייצור לפולין? אולי לא יודעים לייצר שם קפה?

ג: לא זה קפה שמיוצר בארץ.

אני: תראי אל תעלבי אין לי שום בעיה אישית איתך להיפך את סבלנית אדיבה ונחמדה, אבל את עובדת בתאגיד שמשקר את ציבור. את זוכרת לפני כמה שנים ייצרתם גלידה טעימה? שנה אחרי זה הגדלתם את הקופסה, כתבתם 33% יותר. יותר מה? יותר אויר! כי הקופסא גדלה ב-33% אבל הגלידה מ-500 ל600 גרם וזה רק 20%.

ג: תראה אני באמת לא מכירה את נושא הגלידה.

אני: עזבי זה לא חשוב, יש אצלכם אנשים שתפקידם למכור לציבור כל מיני סיפורים ואגדות הם מקבלים עבור זה משכורת. אין לי כל חשק,זמן, ואנרגיה לעקוב אחרי השקרים של התאגיד הזה. אתם גם לא יחידים בסטיה מהאמת. מתאגיד אחר, טמבור אני קונה כבר שנים תרסיס מסוים, השם והמספר שלו לא השתנה כל השנים, אבל את תערובת החומרים בפנים כבר החליפו שלוש פעמים. לצערי מקובל כאן בארץ לשקר, פקידים נבחרי ציבור, דוברים, אנשי עסקים, בנקאים, משקרים.

ג: כן אני מבינה שיש כאן בעיית אמון, אני מצטערת.

אני: לא נורא אל תקחי את זה אישית, אילו הייתי ראש-ממשלה הייתי מפרק את כל התאגידים הגדולים כמו עלית, ואוסם, ואפריקה ישראל, תאגיד גדול צריך לפרק כדי שלא יצבר כוח לא דמוקרטי.

ג: אני בכל זאת רוצה לפצות אותך מה דעתך על תלושים? תוכל לקנות במגה או שופרסל (שתי הרשתות הגדולות).

אני: לא תודה אני מעדיף חנויות קטנות וגם אין לי חשק לבזבז זמן על צרכנות. אם יהיה לך זמן תקחי בספריה את "האדם החד ממדי" הרברט מרכוזה כתב את זה לפני כמה שנים אבל זה רלבנטי למציאות שבה אנחנו נהיים רק צרכנים, לא אזרחים.

ג: טוב תודה לך, אולי איזה יום במצב רוח פילוסופי אני אקרא, בזמן חופשה ביוון או משהו כזה.

החזרתי את הטלפון למקום וחשבתי שאני לא צרכן, אבל את זכות הצריחה קיבלתי, והיא לפניכם.

הערת שוליים:

מסתבר שאין לי גם זכות צריחה או לפחות לא בעיתון המקומי בו אני בדרך כלל מפרסם, הם פוחדים מתביעת לשון הרע ומסרבים לפרסם את הפוסט הזה.