ביטחון המולדת?

לפני 13 שנים בוצעה אחת מפעולות הטרור הלא ממשלתיות הגדולות בהיסטוריה, אסון בניני התאומים בניו-יורק, מטוסי נוסעים עמוסים באנשים ודלק התרסקו על בניני מרכז הסחר העולמי בניו-יורק ועל הפנטגון, הפעולה הזאת הייתה נקודת מפנה היסטורית. לאסון הזה היה מחיר כבד בחיי אדם, נזקים כבדים לסביבה ומחיר כספי. אבל ההשפעות שלה הרבה יותר גדולות מההרג וההרס שנבעו מעצם ההתנגשות. התגובה המידית הייתה "המלחמה בטרור" עליה הכריז הנשיא בוש, במסגרת התגובה הזאת הובילה ארה"ב מלחמות בעירק ובאפגניסטן. את המלחמות האלו אי אפשר להכליל במחיר אסון התאומים משום שיש להניח שארה"ב הייתה מוציא אותן אל הפועל בכל מקרה. ישנם היום מומחים בעולם שמעריכים את ההוצאה התקציבית על "ביטחון המולדת" בארה"ב בטריליון דולר (אלף מיליארד).

ההוצאה התקציבית הזאת מאוד מרשימה אבל כשאנחנו מסתכלים על תופעות אחרות שיצר הפחד מפני הטרור העולמי מתברר שזה החלק הזול. הפחד הזה יצר מערכת שלמה של עיקוב אחרי אזרחים, מאות אלפי מצלמות הוצבו ברחובות של ערים שהיו פעם חופשיות ודמוקרטיות. ערים בארה"ב מצטיידות בטנקים ונגמ"שים, שוטרים בכל העולם מצטיידים בנשק ואמצעים מיוחדים כאילו תפקידם לפטרל בבגדד ולא בערים שלוות של אירופה וארה"ב. מדים שחורים שאפיינו בעבר משטרים פאשיסטיים אפלים כבר נמצאים בארונות הבגדים של שוטרים גם בעולם הדמוקרטי כולל ישראל.

חלק בולט של המלחמה בטרור הוא ביצור הגבולות היבשתיים בעיקר בארה"ב (וגם אצלנו), נכון שהטרוריסטים לא מגיעים מהגבול היבשתי ושהם מספיק מתוחכמים לעבור כל גבול פיסי, אבל אם? אז מה שבטוח! הסיפור הזה של ביצור הגבולות היבשתיים (ואני לא מתכוון לגדר הרשת בין ישראל לסיני) מראה שאין כאן שאלה של ביטחון או של טרור. המטרה העיקרית של הגבולות המבוצרים היא מניעת הגירה מארצות עניות אל הארצות שהתעשרו על חשבונן. ביצור הגבולות היבשתיים ריווחי מאוד לא רק למי שתכנן אותו ולמי שבונה אותו, הוא ריווחי גם למי שמייבא עובדים זרים. הוא ריווחי עבור מי שמבריח מאות אלפי מקסיקנים מעבר לגבול ארה"ב מקסיקו.

המלחמה נגד הטרור יצרה הזדמנות כלכלית עצומה עבור חברות אבטחה, היא אפשרה לעוסקים בביטחון האזרחי פלישה אל תחום הפרט. המלחמה נגד הטרור הצליחה להביא ביטחון כלכלי למספר בלתי מבוטל של טייקונים. המלחמה הזאת אפשרה לבטל שורה  של זכויות דמוקרטיות, הטרור הצליח, הצליח לפגוע בדמוקרטיות, הצליח להפחיד את כולנו.

מנפילת ברית המועצות ועד מתקפת הטרור במנהטן היו מספר מומחים שדיברו על עולם בו תהיה רק מעצמה אחת, עולם עם שיטה כלכלית אחת, עולם בו יש למסחר חופש שאין לבני האדם, עולם שנמדד רק לפי השורה התחתונה. הנבואות האלו לא התגשמו ברובן, התברר שישנם מיליארדי אנשים בעלי סדר יום אחר, שיש לנו עולם מגוון. עולם עם קטלונים ועם סקוטים, עם וולונים ועם בלגים. עם אנשים שרוצים לשמור על התרבות שלהם ולא רוצים שנסטלה או יוניליוור, או קוקה קולה יאמרו להם מה הם אוהבים.

חופש אזרחי ושיעבוד חברתי

נלסון מנדלה היה ללא ספק אחד המנהיגים הגדולים בשנים האחרונות, הוא הצליח להצעיד את דרום אפריקה לכיוון דמוקרטי אחרי 42 שנות אפרטהיד ולמעלה ממאתים שנים של שלטון לבן. בעזרתו עברה דרום אפריקה לשליטה של ממשלה נבחרת ע"י כול התושבים.

מנדלה היה לוחם למען שוויון אזרחי וכלכלי, הוא רצה להשיג לא רק שוויון בין שחורים ללבנים בפני החוק הוא היה סוציאליסט ורצה לתת להם גם תנאי חיים שוויוניים. עם שחרורו מהכלא בשנת 1990 ובחירתו לנשיא הדמוקרטי הראשון בדרום אפריקה הגיע למסקנה כי לא יוכל להגשים את האידיאות שלו במלואן. הוא הבין את הסכנות הטמונות בהשגת צדק ומשפט למיליונים שנפגעו משלטון האפרטהייד. הוא ידע שאם יעמידו לדין את עשרות האלפים הלבנים והשחורים שפשעו זה כנגד זה בשם האידיאולוגיות השונות יידון את החברה הדרום אפריקאית לשנים ארוכות של משפטים ומאבקים. בהשראתו של מנדלה הוקמה ועדת הפיוס והאמת. בפני העדה באו אשמים שהודו במעשיהם ונפגעים ששטחו את סבלם, בראשה עמד איש הדת דזמונד טוטו זוכה פרס נובל לשלום 1984.

הועדה שמעה עשרות אלפי עדויות פסקה פיצויים, נתנה מחילה לפושעים ומעשים שנעשו מטעמי אידיאולוגיה וגם שפטה את חלקם. הועדה נתנה לכולם אפשרות ביטוי אבל לא ניסתה להשיג צדק ומשפט. היה ברור למנדלה ולמנהיגי דרום אפריקה שאפשר לעשות צדק בלי שלום או שלום בלי צדק והם העדיפו את השלום על פני הצדק.

בהשוואה למקומנו זה כמו שהפלסטינאים מוותרים על זכות השיבה והיהודים על השלטון בירושלים העתיקה וריבונות בהר הבית. 23 השנים שחלפו מאז היבחרו של מנדלה מוכיחות שצדק, השלום שורר במדינה.

מנדלה ויתר לא רק על צדק אזרחי בשביל השלום, מנדלה ויתר גם על צדק חברתי. הוא לא עמד על כך שהשליטה באוצרות הטבע תחזור לידי המדינה, הוא לא השווה את מצב החינוך הבריאות והרווחה של האוכלוסיות השונות. יותר מכך במשך השנים מאז היבחרו מכרה והפריטה ממשלת דרום אפריקה חברות ממשלתיות ושירותים ממלכתיים. בכדי לשמור על שלום עם הקהילה העסקית בתוך המדינה ועם המוסדות העסקיים בעולם ויתרו מנדלה וחבריו על החזון הסוציאל דמוקרטי. המדינה קיבלה תמורה, השקעות של בעלי הון מחוץ לדרום אפריקה ופיתוח עסקים מקומי. אבל יש גם מחיר לצעדים האלו, הפערים בין שחורים ללבנים גדלו, תוחלת החיים ירדה ב- 13 שנים, מערכת החינוך כושלת בהקניית ידע חיוני למאה ה- 21. כל זמן שהייתה צמיחה עולמית גם דרום אפריקה צמחה אבל עם המשבר של 2008 כשהתברר שהרעיון של הקפיטליזם המודרני לא כל כך מודרני וגם לא כל כך הגיוני הצמיחה ירדה והאבטלה עלתה. היום סובלת דרום אפריקה מאבטלה של כ- 24%, עוני רב, אלימות ופשיעה, כבר חודשים שעשרות אלפי עובדים מפגינים ושובתים.

על פניו נראה שניתן לוותר על צדק כשמדובר בחוק וסדר אפליה ואלימות, אבל  ויתור על צדק חברתי עלול למוטט את המדינה. אני מקווה שדרום אפריקה תשכיל לממש את האידאל הסוציאליסטי בשנים הקרובות ולא תקרוס לתוך מאבק מעמדי שבמקרה הזה הוא בהכרח גם גזעי.