‏הצגת רשומות עם תוויות ממ"י. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ממ"י. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 2 באוגוסט 2009

שורת מקהלת...........הרווח.





-->

פורסם לראשונה בעבודה שחורה

מה שקרוי רפורמת הקרקעות/הפרטת הקרקעות/ או "תנו לסגור מרפסת בשקט", נתמך בידי כמה סוגים של אנשים.
הסוג הראשון מיוצג בכבוד ע"י אייל גבאי וראש הממשלה נתניהו מדובר באנשים דתיים, יהודים בני דת השוק-החופשי. אנשים מאמינים או בכינוי גנאי "חסידים שוטים", אמונתם מתחזקת ככל שמביאים הוכחות למופרכותה.
הדוגמא הראשונה שקופצת לראש אלו הטויטע חסידים (חסידים מתים - חסידים של רב מת), של ברסלב בעבר והיום גם של חב"ד. אנחנו רואים כאן שדווקא מותו של הרב חיזק את האמונה, והמאמינים ממשיכים להאמין בו למרות שאיננו.
חסידי השוק החופשי כמו גבאי ונתניהו, לא נותנים לנפילתו של הרעיון בעולם, להשפיע על דעותיהם החלטותיהם ומדיניותם.
מחקר בניו-סיינטיסט מראה עד כמה הדת היא תופעה נפוצה (85% מהאנושות) וכיצד היא מתחזקת בזמן משבר. אך טבעי הוא שהמצב ההיסטרי של אנשי כת השוק החופשי דוחף אותם עמוק יותר ויותר לאמונת השווא שלהם. מצד שני ברור שהזיגזג בין השרות הממשלתי כמפריטים, לשוק הפרטי כמנהלי חברות שהפריטו, הוא משפר מוטיבציה מצוין. גמול כספי הוא השפה המדוברת בכנסיית השוק-החופשי.
הסוג השני הוא הנספחים, ח"כים ושרים שהלחץ המופעל עליהם בתוספת לאתנן בתחומים שקרובים לליבם, מעבירים אותם מישיבה על הגדר לתמיכה בהפרטה.
קשה לבוא אליהם בתלונות אחרי הכול מבחינתם זאת לא שאלה אידיאולוגית, התמורה שהם רוצים הרבה יותר חשובה להם ולא פעם גם לשולחיהם.
הסוג השלישי הוא הסוג שמעורר בנו שאט-נפש, לא בגלל דעותיו ומעשיו כמו בגלל הציניות.
מובן שהעובדה שחלקנו הצביע עבור האנשים כאלו בבחירות האחרונות לא עוזרת, להיפך היא יוצרת תחושת אשמה וזלזול ביכולתנו לבחור נכון.
אם אתם לא מתמלאים שמחה וגאווה למראה השורה הראשונה במפלגת העבודה, מה תאמרו על השורה השנייה? כנראה שכמאמר השיר מה שיותר עמוק יותר כחול (במובן שניתאי מתכוון) ובכדי להגיע לאיכות יש ללכת לשורות עצמן.
המכתב ששלח מזכיר התנועה הקיבוצית, לאהוד ברק נובע מתוך חשיבה פסימיסטית גורפת. זאת קבוצת אנשים שמוכרת כל מה שהיא יכולה מתוך הבנה שייתנו לה טרמפ, "יד אחת על הכלי, יד שנייה על הגג ופנינו אל זריחה חדשה". בניגוד לדעה הרווחת בציבור, בתנועה הקיבוצית יש ייצוג מלא לכל הגישות הקיימות בחברה הישראלית. במפעל קיבוצי ששייך לחברי קיבוץ מופרט, לא נדיר למצוא חברי קיבוץ בעלי שכר גבוה פי 15 משכרו של חבר אחר.
רעיונות שהיו נפוצים פעם, בדבר פערים גבוהים שפוגעים במרקם האנושי ובחברה נפוצים היום יותר בסקנדינביה ופחות במה שהיה פעם החברה הקיבוצית.
סיפור מעניין ושונה מהתזה שמובילים המפריטים קרה בעת הפרטת רוב מבני התעשייה והקרקע לתעשייה לפני 16 שנים. מטרות ההפרטה היו זהות למטרות המוצגות לפנינו היום, לייעל את פעילות חברת מבני תעשייה ולהקטין את המערכת הממשלתית. תוצאות ההפרטה הם: מחיר השכירות עלה, ירדה הגמישות התפעולית, פורקו מבנים קיימים כדי לחסוך ארנונה, נשמר יחס היצע נמוך מביקוש כדי להעלות מחיר, שונה תמהיל שטחי מסחר מול שטחי תעשייה כדי לייקר את השכירות.
כל זאת במקום החברה הממשלתית שרצתה רק להקים עוד ועוד מבנים ולהשכיר אותם במחיר נמוך לטובת פיתוח התעשייה. יעילות החברה הפרטית נמדדת בשיעור הרווח, יעילות החברה הממשלתית נמדדה בבניית המבנים ובהגשמת יעדי המדינה כפי שגובשו ע"י הממשלה.
מבחינה סביבתית – ייקור המבנים הביא לבניית מבני תעשייה חדשים ע"י פרטיים ותעשיינים, שטחים חדשים נחצבו בהרים, גאיות מולאו בבטון וכל זאת כאשר יש היצע נכבד של מבנים ריקים.
עמית הרפז

יום חמישי, 7 במאי 2009

מה שלא הולך בכוח ...

פורסם לראשונה בעבודה שחורה

מסתבר שכל ההפרטות אותן עבר מינהל מקרקעי ישראל הידוע בקיצור כ- ממ”י לא עוזרות. למרות שהיום נשארו בידיו בעיקר סמכויות פיקוח וקביעת מדיניות, הוא עדיין מאכזב, את הפקידות באוצר וגם לא מעט פוליטיקאים. לכן “מה שלא הולך בכוח הולך בהרבה יותר …. “.

אם יאושר חוק ההסדרים החדש לא נפגוש יותר במינהל, הוא יהפוך לרשות ממשלתית.

יש לשער כי המסגרת החדשה תעשה את עבודת המפריטים קלה יותר ועמידה בביקורת ציבורית כפי שהראה כאן ירון חנן.

למינהל מקרקעי ישראל יש היסטוריה ארוכה של ייצור אכזבות.

בשנות השמונים הוא איכזב כשלא סיפק קרקעות לבניה בקצב העליה ממדינות חבר העמים.

אחר כך הוא איכזב את הקשת הדמוקרטית כשחילק את אדמות המדינה להתישבות העובדת בחצי חינם. הוא איכזב את ההתישבות העובדת כשלא עמד בהבטחות הממשלה לפצות אותה על “חובות הבנקים” הוא איכזב את בג”צ כשלא נהג באופן שיוויוני.

ב-94 הוא איכזב את מבקרת המדינה כשהפריט את עצמו באופן לא תקין ללא החלטה של מועצת המינהל והממשלה.

הוא מאכזב באופן קבוע את מי שמצפים לקבל שרות במשרדיו.

הוא מאכזב את מי שקנו ממנו קרקע מפותחת במחירים מופקעים, בקיצור מינהל אכזב.

אחרי חמש עשרה שנות הפרטה כשמסתבר שהמינהל עדיין לא ממלא את ציפיות המפריטים הם לא למדו. להיפך, הם מפריטים יותר. כמו שהכותרת מציעה לעשות במקום בו הכוח לא משיג תוצאות.

אבל יש בעיה יותר גדולה מהפרטת הקרקע והניהול שלה, וזאת בעיית התכנון.

תכנון יגיד לכם כל מאמין בכנסיית השוק החופשי הוא אבי כל חטא, לכן צריך לחסל את מערכת התכנון המרכזית של ישראל (הצעה שמופיעה בנוסח מכובס בחוק ההסדרים).

צריך להעביר את התכנון לידיים פרטיות ומקומיות.

האם לא “הרווחנו” מהעברת תעשיות מזהמות לגליל? האם המועצות המקומיות שעודדו את המעבר הזה לא נהנות מארנונה מוגדלת? אם נמשיך לקצץ בתקציב הרשויות המקומיות מצד אחד ונאפשר להן לתכנן ללא בקרה ארצית מצד שני מה נקבל?

נקבל חשיבה מקומית בלי ראיה כוללת. נקבל ערכי איכות חיים נמכרים בנזיד עדשים.

רשויות מקומיות בפריפריה נמצאות בתחתית ההכנסה הן עושות הכל בכדי לשרוד.

להלן דוגמא עכשווית: המועצה המקומית ראש פינה (בה אני חבר) חתמה על הסכם חלוקת מים בנחל ראש פינה עם רשות הטבע והגנים, ע”פ ההסכם רוב מי המעיינות נשארים בטבע.

אילו היו הדברים בשליטה מקומית, האם לא היינו מעדיפים לחסוך את העלות של מים ממקורות על חשבון הטבע?

עם פרוק המסגרות הארציות של תכנון וחלוקת משאבים אנחנו בראש פינה יכולים להרוויח פעמיים 1. ננצל את כל מי המעיינות. 2. נפסיק לטהר את השפכים, מה איכפת לנו אנחנו הרי לא שותים מהכנרת אליה הם נשפכים.

אחרי ששכנעתי אותכם שמדובר בעוד סעיף רעיל (ע”ש הנכסים הרעילים של הבנקים למשכנתאות) בתוך חוק רעיל נשאלת השאלה לאן להשליך אותו (את חוק ההסדרים), האם לסכן את אגן ההיקוות של נחל הבשור ולהשליך אותו לרמת חובב?