(למות) על קידוש הפרופורציות

פורסם בעבודה שחורה

ג'ורג' ברנרד שאו, שמוכר יותר בזכות משפטי המפתח שלו מאשר בזכות היותו סוציאליסט, פאביאני ומחזאי פוליטי, מצוטט רבות בזכות דו שיח שלו עם שחקנית אחת: הוא הציע לה לשכב איתו, היא אמרה איכס, הוא שאל, תמורת מליון סטרלינג? היא ענתה, יש על מה לדבר. אם כך אמר, עכשיו כשאנחנו יודעים מה מקצועך בואי נתווכח על המחיר.

שביתת עובדות הקבלן באוניברסיטת באר-שבע מעלה שאלה דומה, כאשר בתשובה לשאלות של קרן נויבך בתוכנית סדר יום ברשת ב' מתקבלת תשובת האוניברסיטה כי ליבת העיסוק של המוסד היא השכלה. אני מצפה ממוסד להשכלה לשים לב לשפה. לשימוש במונחים מהתחום העסקי (ליבת עיסוק?), אני מצפה ממוסד כזה להיות מגדלור מוסרי. האם יהיה זה מוגזם להשוות את הנהלת האוניברסיטה לשחקנית דלעיל?

אני חושב שלא, אני חושב שגבול הניצול הוא ברור ואם יש ספק אפשר להתייעץ עם העוסקים בתחום.

כשאנחנו מקבלים את ההנחה שהאוניברסיטה יכולה לקחת חלק בניצול עובדים והפרת חוק בעבור בצע כסף או מטעמי "לא הייתה ברירה" היכן נסמן את הגבול? מהן הפרופורציות מה מותר מה אסור, מי מגדיר אותן? אילו עוד דברים מותר לאוניברסיטה לעשות בכדי שתוכל ללמד את הסטודנטים על חברה דמוקרטיה והומניזם? אם האוניברסיטה הייתה מחרימה את כלי הרכב של המרצים שלה ומוכרת אותם בכדי לממן את ליבת העיסוק שלה זה לא היה עובר. אבל מותר לה לקחת שווה הערך, את הזמן שלהם, להעסיק אותם בתנאי ניצול של מרצה מהחוץ, לפטר אותם כל כמה חודשים, לנצל את הכי חלשים בחברה הישראלית. 

אם לאוניברסיטה אין מספיק תקציב בכדי להעסיק באופן ישיר את כל העובדים ממנקה עד מרצה מהחוץ האם הפתרון הוא לחטוא? אני יכול לסלוח לאדם שגנב תפוח כי היה רעב, אבל לא למוסד שעוסק בחינוך.

האם התירוץ לא הצלחנו לקבל תקציב מהמדינה לכן הצטרפנו לשורת המנצלים צריך להתקבל במשיכת כתפיים ע"י הציבור, ע"י אנשים שלוחמים למען מדינה דמוקרטית שמכבדת את זכויות האדם? לדעתי לא.

התשובה נמצאת בספריית האוניברסיטה, ביו-טיוב, ובעבודה שחורה, על כל נפגעי המדיניות הכלכלית של ממשלות ישראל להתאחד ולומר עד כאן. ההתחמקות של הנהלת האוניברסיטה מהמאבק הזה לא תעזור, כי היום אלו עובדות ניקיון ומחר סגל בכיר, כולנו נמצאים באותה סירה.

אנחנו לא יכולים להסכים לפגיעה בחלשים כי אפשר לעשות את זה, אנחנו לא יכולים לקבל את הפרופורציות הנוכחיות של שכר ושל זכויות.

האנשים שמקבלים עכשיו את ההחלטות האלו איזה עתיד הם מבטיחים לילדים שלהם? צמיתים בעולם פיאודלי?

עמית הרפז

על רכבות, על אחריות, ועל עובדים.

פורסם באתר במחשבה שניה

ביום חמישי המשטרה הכניסה למעצר נציגים של עובדי הרכבת כשהפגינו מול ביתו של אורי יוגב מי שהממשלה מייעדת להיות יו"ר הרכבת.

זה קרה ב-12 למאי, 139 שנים אחרי שחרורם ממעצר של נציגי עובדים שהפגינו כדי לקבל זכויות אדם עובד בטורנטו שבקנדה, בימים האפלים ההם כשזכויות האדם היו בספק.

עובדי הרכבת מכירים את ההיסטוריה הכלכלית של אורי יוגב, מי שקופץ כחגב מהשירות הממשלתי למגזר הפרטי וחזרה, תוך שהוא מכלה כארבה כל חברה ממשלתית שנמצאת תחת אחריותו.

יוגב שלא הצליח להתעשר בשוק הפרטי כפי שקיווה, חוזר לשירות הממשלתי מפעם לפעם. לדיראון תיזכר  הצטרפותו לסילבן שלום ונתניהו בממשלת שרון כשהיה מיוצרי התוכנית הכלכלית 2002-2003.

תכנית שהורידה מתחת קו העוני כמה מאות אלפי אזרחים ישראלים, העלתה את יוקר המחיה והביאה לא מעט רשויות מקומיות לפשיטת רגל.

עובדי הרכבת הגיבו בנחישות מול פעילותה האלימה של משטרת ישראל והשביתו את הרכבות. על הרציפים נותרו עומדים אזרחים שרצו רק לנסוע, חלקם עובדים סוציאליים מקופחים, חלקם רופאים בעיצומים. היו שם גם סטודנטים ששבתו לפני שנה בבקשה לשכר לימוד סביר, מורים שלחמו כאריות נגד משרדי האוצר והחינוך, ועובדי  קבלן שלא מקבלים שכר מינימום. עמד שם הציבור הישראלי שבכל פעם מצליח לבחור ממשלה שמכה בו חזק יותר. ציבור שבמקום לגלות סולידריות מעדיף להלחם בקבוצות אוכלוסיה אחרות, דתיים, ערבים, מתנחלים, שמאלנים, אשכנזים, ספרדים, שמתאחדים כולם רק  נגד השובתים התורנים.

שורשי הסכסוך ברכבת נעוצים בעצם בהצלחה, בשנת 1988 החליטה המדינה לצרף את הרכבת לרשות הנמלים, ההיגיון היה שלנמלים יש כסף והרכבת צריכה השקעה. כמנכ"ל לרכבת מונה אז יעקב שן צור, הוא ומחליפו בשנת 1994 אהוד הדר היו עובדי רכבת בעלי ניסיון והם הובילו שינוי משמעותי. ראשית שינו את הקונספציה, באותם ימים רווחה דעה שכולם רוצים לנסוע ברכב פרטי ולרכבת אין עתיד. הם חשבו אחרת ובכדי להוכיח את צדקתם, הגדילו את תדירות הרכבות (מבלי לחדש ולהוסיף עובדים וציוד). בתוך שנים מספר הפכה הרכבת ממוביל חיילים ואטרקציה לילדים, לגורם משמעותי מאוד בתחום התחבורה הציבורית. עם ההצלחה הגיעו תקציבים, קרונות בני עשרות שנים הוחלפו ואפילו קטרים.

כשהרכבת נהייתה אופנתית הפכו תפקידי ניהול לג'ובים ומקורבי השלטון שלחו ידיים, לפעמים המינויים היו טובים ולפעמים רק פוליטיים. תפקידים בהנהלת הרכבת עברו ידיים לפי תוצאות הבחירות. ג'ובים זה אמנם דבר שמקורבים אוהבים אבל כסף הם אוהבים אפילו יותר, כשתקציבי הרכבת הגיעו למיליארדים, מכרזי הרכבת הפכו מטרה. תוכנית ההצטיידות החדשה של רכבת ישראל נערכה בהשתתפותו הפעילה של אורי יוגב, מדובר בכמה מיליארדי דולרים ומעניין לראות את קשריו האישיים עם זוכים במכרזים.

ניהול הרכבת הופקד בידי אנשי מפלגות השלטון למיניהן, לפעמים היה טוב ולעיתים גרוע, אבל מאמצע שנות ה-90 הייתה בפני המנהלים מטרה חדשה – הפרטה. שיטת ההפרטה בישראל (וגם ברוסיה, בבריטניה, בגרמניה, בניו-זילנד...) מובנית ומסודרת, ראשית פוגעים בשירות והופכים אותו בעייתי, בכדי שהציבור ימאס בו. שנית  משקיעים הרבה כסף כדי להפוך את השירות לבעל ערך כספי ולבסוף מוכרים אותו בהפסד גדול לבעל הון ידידותי. לדוגמא מספנות ישראל בנמל הקישון : הופרטו בשנת 1995 בעבור 40.5 מליון ₪ בכדי שהנמל יקנה השקיעה המדינה 668 מליון ₪, בשנת 2004 העריכו את שוויו ב- 400 מליון ₪ (שאלה: כמה כסף נתנה המדינה לאוליגרכים ש"קנו" את הנמל?).

סיפור נמל הקישון זהה לסיפורי כל ההפרטות בישראל אבל יש לו קשר מיוחד לסיפור הרכבת כי אורי יוגב היו"ר והמפרק המיועד של הרכבת, עמד מאחורי הפרטת נמלי חיפה ואשדוד ובמקרה נמל הקישון ראה איך אפשר להעביר הרבה כסף ציבורי למעט אנשים.

רגע מזמנכם על שחיתות במגזר הממשלתי: אנחנו (הציבור) רוצים מגזר ממשלתי שמתנהל ביושר וביעילות כאשר מטרת העל שלו היא טובת הציבור, על הדרישות האלו אנחנו מוותרים כשזה מגיע למגזר העסקי. העסקת קרובים - במגזר העסקי זה הטבע, בממשלתי זאת שחיתות. שוחד - בממשלתי זה פשע, בעסקי זה קידום מכירות. רישום כוזב במסמכי תאגיד - בממשלתי זה פשע, בפרטי זאת חשבונאות יצירתית. דו"ח שנתי שגוי בממשלתי זה פשע בפרטי זה רק תכנון מס.

הרבה אנשים מתלוננים על המגזר הממשלתי אבל יותר מכולם מתלוננים פקידים בכירים במשרד האוצר שמבקשים בסך הכל להפריט אותו. אנחנו רואים פעם נוספת כי אכן חכמים מאוד היו חז"ל באמרם: " הפוסל במומו פוסל" ואין כמו יכולתו של מושחת לזהות שחיתות.

לפני מספר חדשים הודיע שר התחבורה ישראל כץ כי מצב התחבורה בגוש דן הוא מחדל כמו מלחמת לבנון II. זה די מגוחך לשמוע שר תחבורה מתלונן על מצב התחבורה כאילו זה לא התחום שהוא אחראי עליו אבל בישראל זה מצב מקובל. אצלנו השרים חושבים שתפקידם לפרש את המציאות לא לעצב אותה. אותו שר נהיה עכשיו מומחה לבטיחות רכבות, לדבריו העובדים מתנגדים להתקנת אמצעי בטיחות. על פי ישראל כץ צריך לעקוב אחרי העובדים באמצעות מצלמות וג'י.פי.אס. במקום להתקין ברכבת מערכות בקרה ובטיחות שיזהירו מפני תאונות, במקום לקנות קרונות שעומדים בתקן האירופי, הוא מנסה להיות אח הגדול.

יו"ר עובדי הרכבת גילה אדרעי יודעת ומכירה את הדברים שאורי יוגב יודע אבל היא הרבה פחות צינית. היא מכירה את הרכבת ואת הבטיחות שלה הרבה יותר מישראל כץ והיא גם דואגת להגביר אותה לא רק לדבר. יוגב רצה לקבל ועד עובדים שדואג רק לעצמו, ועד שחשוב לו להגדיל את השכר, ועד שרוצה רק לצאת בשקט לפנסיה. אבל ועד עובדי הרכבת רוצה שהרכבת תמשיך לתפקד, תמשיך לתת שירות ולהתפתח, תמשיך לפרנס גם את עובדי דור ב' בכבוד. למרות שזה לא תפקיד העובדים, היום הם הדבר היחיד שעומד בייננו לבין רכבת מופרטת ומפורקת כמו הרכבת המופרטת בבריטניה ובמקומות אחרים. גילה אדרעי היא הסיכוי שלנו לתחבורה ציבורית טובה ואמינה, כי גם כאן לא נוכל לסמוך על הממשלה.

שמחון בלי שמחה

כששלום שמחון מונה לשר חקלאות ע"י ממשלת אולמרט פרצה אנחת רווחה בין החקלאים מקיבוץ איילות עד מטולה. זה לא שהייתה בהם אופטימיות כי כבר שנים הם רואים בעצמם זן שנדון לכליה, אלה מין אנחת רווחה על לכתו של ישראל כץ. חשוב להבין שכץ לא היה שר חקלאות גרוע במיוחד אבל דרכו האלימה והצעקנית שרתה עליהם כמו ענן ערפיח מעיק ומדכא.

שלום שמחון לא הביא איתו בשורות רק התנהלות אנושית שפויה, ומדיניות חקלאית נכנעת.

החקלאות הישראלית הקלאסית התאפיינה במשקים קטנים ואינטנסיביים (מושבים) ומשקים בינוניים מתועשים (קיבוצים) לא היו כאן משקים גדולים וחברות ענק.

הביזור של העוצמה החקלאית והעובדה שהשיווק (קאורפרטיב תנובה)  שירת את היצרן, יצרו משק תוסס ומפותח מאוד. לאורך הרבה שנים היה ניהול המשק החקלאי בידי שרי חקלאות עתירי הישגים והחקלאות הישראלית הייתה בין המפותחות בעולם. סוף תור הזהב שלה הגיע עם מינויו של אריק שרון שר חקלאות בשנת 1977. תוך שנים מעטות פורקו מנגנוני הניהול, הפיקוח, הפיתוח והשיווק ומספר החקלאים ירד במהירות (היום פחות מ- 2% מהאוכלוסיה).

שמחון כשר חקלאות קיבל את המדיניות הניאו-ליברלית כעובדה בלתי ניתנת לשינוי וניסה לשפר את מצב החקלאים ע"י גמישות מרבית. הוא ניסה למצוא לחקלאים פרנסות כמו אטרקציות לתיירים, צימרים, ועוד תעסוקות חליפיות. בתחום הלול הוביל שינוי שכלל הוצאת לולים מתחומי הישוב אל מתחמים רחוקים ובניית קומפלקסים גדולים. לצורך הפרויקט הזה עזר באיתור שטחים פתוחים ושינוי היעוד שלהם. מצוקת המים של השנים האחרונות העלתה חשש גדול מפני  ייקור המים לחקלאות עד כדי חיסול סוגי גידול רבים. הוא פעל למען עלית מחיר המים במגזר העירוני והטלת קנס המים. במקום לגייס את הציבור הכללי למציאת פתרונות, במקום להבין כי כולנו חיים באותה מדינה, הוא בחר לפגוע בו.

שנותיו של שמחון במשרד החקלאות מאז עליית ממשלת נתניהו לשלטון לא הביאו לו שמחה רבה ונראה היה כי התפקיד שחק אותו, אולי לכן ניסה לפרוש אל כסא יו"ר הקק"ל.

מעשיו של שמחון במשרד החקלאות בעיתיים מההיבט החברתי והסביבתי. הכניעה לסדר היום הניאו-ליברלי נתנה לגיטימציה לרעיון פסול, ומנעה אפשרות ל בלימת ההתדרדרות של המשק החקלאי.

הכנסת תחומי תעסוקה נוספים לתוך המשק החקלאי שינתה את אופיו הכפרי חקלאי (ריח הזבל כבר לא ניחוח חציר), יצרה קונפליקטים מיותרים בתוך קהילות קטנות, וגרמה לבינוי מסיבי בישובים.

תפיסת שטחים פתוחים במרחק מהישובים (לא צמוד דופן), סלילת דרכים ובינוי, מהווים פצע מכוער בנופי הגליל (אלו שצריך לשמור עליהם "בשביל" התיירים).

השינוי בגידול תרנגולות כמו השינויים שקדמו לו בתחום הרפת, מביאים להגדלת הריכוזיות בענף ויצירת גרעינים שבעתיד יהפכו לחברות גדולות. כפי שאנחנו יודעים חברות גדולות מקטינות את המגוון והחדשנות, מגדילות את פערי השכר ומפרות את האיזון בין כוחו של הצרכן לכוחו של המשווק. החברות שמתפתחות היום בתחום החקלאות נשלטות בדרך כלל בידי תושבי מרכז הארץ ולשם זורמת רוב התמורה. אימוץ הפתרונות הניאו-ליברלים מנע גם התפתחות של משק חקלאי מודרני. המשק החקלאי המודרני שפונה בעולם המפותח לכיוון האיכות.

יעילות העבודה מאפשרת היום הספקה שופעת של תוצרת חקלאית איכותית ובריאה. במקום גידול מודרני של תרנגולות "חופש" הלולים הפכו מבני תעשיה ענקיים. במקום משקים קטנים משוכללים ואינטנסיביים עם תוצרת מופחתת רעלים, ריכוז שטחים בידי טייקוני קרקעות בודדים. במקום אימוץ שיטות של חקלאות בת קיימא מודרנית נוצר תיעוש.

(לזה נוספה עובדה שלא באשמתו - תנובה נמכרה ע"י רוב השותפים ומחיר הסרסור עלה).

במקום ששמחון ייזום סבסוד עובדים ישראליים ויצירת קאדר חדש של חקלאים, צעירים שיודעים כי מלפפון לא גדל ברשת שיווק, בוגרי צבא שיוכלו לחסוך לטיול או לימודים, ייבא פועלים זרים זולים.

האם שמחון היה יכול להביא בשורה חדשה לחקלאות הישראלית? האם היה יכול לפתח ניהול מרכזי יעיל? פיקוח מחמיר? מחקר מתקדם? שיווק משותף? אני לא יודע, אבל אני בטוח שהוא גם לא ניסה.

פורסם בעבודה שחורה

על החרות ועל הכוח

בשבוע הראשון של אפריל הסתיימה שביתת העובדים הסוציאליים, זה היה סוף עגום. נכון שלשביתה הזאת היו כמה הישגים אבל המטרות הכי חשובות המטרות הכי צודקות נשארו רחוק מהישג יד.

א. הפסקת ההפרטה של שרותי הרווחה נדחתה לעתיד רחוק.

ב. השוואת התנאים בין עובדי המדינה לעובדי קבלן/עמותות גם היא נשארה בלתי מושגת.

העובדים הסוציאליים יצאו לשביתה משום שהם נמצאים בחזית האמיתית של ישראל. תפקידם לטפל במקום בו ישנם יותר נפגעים מאשר בתאונות דרכים, יותר נפגעים מאשר בשדה הקרב, יותר נפגעים מאשר בבתי חולים. המקום בו מדינת ישראל פוגעת בתושביה, המקום בו המדינה דורסת את החלשים. הם מטפלים בחיילים ששבו מהמלחמה פגועי הלם, באזרחים שמציאות חייהם נשברה על ידי טיל, בנק או קרן פנסיה. הם מתקנים במקום בו הרשויות האחרות קלקלו, מטפלים במי שאינם יכולים לדרוש את זכויותיהם הדמוקרטיות, אזרחיות, חברתיות, במי שאינם יודעים לעשות את זה.

כמו הרופאים שהחלו עכשיו במאבק גם העובדים הסוציאליים לא נאבקו רק בשביל עצמם ובשביל המשכורת שלהם, הם נאבקו גם על דמותה של החברה הישראלית.

הם ביקשו להפסיק את ההפרטה וההתנערות של המדינה מהאחריות שלה כלפי האזרחים.

הם ביקשו להוסיף כוח אדם משום שממשלת ישראל זורקת כל כך הרבה אנשים החוצה ממעגל החיים הסבירים. אנשים ומשפחות שרק מערכת הרווחה המיובשת מנסה להחזיק בחיים.

אבל המדינה לא מרשה להם לתקן את המערכת מרשה להם רק להיאבק על שכר.

ממשלת ישראל נכשלה בהבנת הנשמע כמו המלך אחאב בסיפור כרם נבות (מלאכים א' כ"א י"ט), היא מביאה בני אדם אל פי פחת ונוטשת גם את מי שמטפל בם.

בשבוע הזה בארצות הצפון מתחיל האביב, ואצלנו פרסמו את שכר הבכירים בחברות הציבוריות.

מסתבר שהטענה של האוצר "אין כסף" נכונה רק לעו"סים, כשיש כוח יש המון כסף.

קחו למשל את אלי יונס, פעם פקיד בכיר במשרד האוצר ועכשיו מנכ"ל בנק. השכר החודשי שלו מליון מאה תשעים ושנים אלף ₪ או בספרות 1,192,000 ₪ (תנסו לשנן, זה לא זכייה חד פעמית בפיס זה נכנס כל חודש לחשבון).

הבנק שמשלם לו את המשכורת הזאת מזרחי טפחות איננו בנק פרטי כפי שחלק מכם עלול לחשוב, הוא נסחר בבורסה וכספי הפנסיה של כולנו מושקעים בו.

במקום שהפנסיה שלנו תרוויח מרוויחים המנהלים ובעלי השליטה. רווחי הבנק בשנה שעברה לאחר שניקו את המשכורת "ההוגנת" (42,5 מליון ₪) של יונס ורעיו היו 804 מליון ₪.

מסתבר שאם רוצים להרוויח צריך למצוא מנהל חזק, חופשי ממורא הממשלה ומוסדות הפיקוח, כזה שלא ייתן לפקח על השכר שלו ועל הרווח של בעלי השליטה. 

עשיתי תרגיל מעניין חיברתי את שכר שמונת הבכירים של הבנק וחילקתי אותו (תיאורטית) לעובדים הסוציאליים זה יוצא 237 ₪ לחודש, כמעט כמו התוספת שהם קיבלו אחרי השביתה.

תגידו מנהל בנק שווה יותר כסף מעובד סוציאלי, כמה יותר? פי 2? פי 4? איך הגיעו לפי 170?

אילן לוין הממונה על השכר במשרד האוצר ייצא בעתיד  לשוק הפרטי "לעשות לביתו",  נראה לכם שהוא ילך להיות עובד סוציאלי? מה למה שייתקן את שקלקל?

עדיף ללכת על ניהול בנק זה יכול להיות ג'וב נחמד, וגם המשכורת לא רעה, אין כאן שאלה של מי שווה יותר יש כאן מצב של מי שחזק ויכול לקחת.

כשהמדינה הייתה עדיין אחראית על תושביה היו כספי הפנסיה מובטחים באגרות מדינה. אבל ב 2003 הגיע שר אוצר בשם נתניהו ומנכ"ל אוצר בשם יוסי בכר והם החליטו על "רפורמה" -  להזרים את כספי הפנסיה לקזינו בורסה, מי הרוויח? בשנת 2010 היה שכרו השנתי של בכר 10,700,000 ₪!

בנק ישראל החליט לבדוק אם יש קשר בין השכר של מנהל בחברה ציבורית לבין רווחי החברה, הוא גילה שאין. אני שמח שהם הוציאו קצת כסף על מחקר ופרנסו כמה סטודנטים אבל אם היו בודקים בעולם היו מגלים שככה זה, השכר תלוי בכוח לא בכישרון.

אז שיהיה לנו חג חרות נהדר וכוח לתקן את המדינה שלנו, חג שמח.

מי יבנה יבנה בית *

פורסם בעבודה שחורה

אין הסכמה כללית שישראל היא מדינה מפותחת, אבל בטוח שהיא אחת מקבוצת מדינות  ה-  OECD ובקבוצה הזאת ישראל נחשבת בעלת שיעור ריבוי טבעי גבוה.

כמו שניתן לראות בתרשים 1, ההורים של הילדים שנולדים כאן מתקשים בשלוש השנים האחרונות למצוא בית. האינפלציה במחירי הבתים (אינפלציה = יכולת קניה יורדת של הכסף) מגיעה לשיאים והזכות הבסיסית למגורים נפגעת.

  תרשים 1: מתוך פרסום של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 2010

המצב הזה מדאיג מאוד ואף מחמיר עם הודעתו של ראש הממשלה כי הוא יטפל בנושא בעזרת הקמת ועדות מיוחדות "סופר טנקר לבירוקרטיה" , לצערנו יש לנו ניסיון עם הפתרונות של נתניהו.

כשבאים לפתור בעיה צריך  לבדוק מה גרם להיווצרותה. כפי שאנחנו רואים בתרשים 2. היצע הדירות משתנה לאורך השנים והקשר למחיר בתרשים 1 קלוש. אם המחיר איננו בעיה של מחסור בדירות יש להניח שמחירן עולה ויורד מסיבות אחרות.

תרשים 2. היצע דירות שנסתיימה בנייתן והגידול במספר משקי הבית מתוך פרסום של הלמ"ס ינואר 2010

סביר להניח שיוצרי האינפלציה בדיור מרוויחים ממנה, לכן נתחיל בבדיקה מי הם.

ראשית חברות הבניה, הרווח שלהן הוא אחוז ממחיר המכירה ולכן כשהמחירים עולים הן מרוויחות יותר, מצד שני ישנו סיכון שהדירות לא ימכרו והחברות יצטרכו לשלם על המימון הבנקאי אחוז גדול יותר ממה שתכננו.

שנית הבנקים, הם מרוויחים כי חברות הבניה משלמות להם ריבית עבור המימון ומשום שערך הנכסים של הבנק עולה. כאשר בנק מלווה כסף לחברת בניה הוא משעבד את הנכס/בית לטובתו, אם ערך הנכס עלה הבנק יכול להראות יותר רווח במאזן השנתי. כאשר ערך הנכסים של הבנק עולה הוא יכול גם להלוות יותר כסף ולקבל עליו ריבית (הון הוא אמצעי הייצור של הבנק), אם הכסף/אשראי משמש לקניית בתים הבנק מרוויח גם מצד הקונה וגם מצד המוכר.

שלישית מהמרי הבורסה/מטבעות/קומודיטיס, מדובר בקבוצה הכי עשירה בשוק שמעבירה את ההימורים שלה מנושא לנושא. עם נפילת הבורסות בעולם היא מעבירה את ההימורים לתחומים אחרים כנראה שבשלושת השנים האחרונות לנדל"ן.

רביעית בעלי הקרקע המיועדת לבניה, במקרה שלנו מרבית הקרקע נמצאת בידי מדינת ישראל שהחליטה לפני כ- 15 שנים למכור אותה בשיטה שתבטיח מחיר מקסימאלי (בניגוד להבטחות הממשלה).

חמישית בישראל יש אנשים שתומכים בפיתוח ההתיישבות היהודית בשטחים הכבושים, כאשר מחירי הדיור בישראל הופכים בלתי אפשריים והם נתונים כאילו לגחמת השוק החופשי, קל וזול ללכת לגור בשטחים. בשטחים הבניה נמצאת בשליטה מוחלטת של המדינה והיא קובעת את המחיר, ברור שכאשר האינטרס הוא מלחמה דמוגרפית מול הערבים המחירים יורדים.

איך ניתן לפתור את בעיית הדיור בישראל? לא סתם הצמדתי לטור הזה את שירו של לוין קיפניס, שיר מהימים בהם הישראלים לא חיכו למשיח שיפתור להם בעיות.

מדינת ישראל צריכה לבנות דיור לכל, דיור בר השגה לבעלי יכולת ודיור ציבורי להשכרה למי שאין לו. כפי שקבע ז'בוטינסקי: על מדינה לספק חמישה מ"מ "מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא."

בכל העולם שאנחנו שואפים להידמות אליו מניו-יורק ועד קופנהגן, בכל מדינות ה- OECD עושים בדיוק כך אז יאללה לעבודה.

*מי יבנה בית

מילים: לוין קיפניס

לחן: נחום נרדי

מי יבנה יבנה בית בתל אביב?
מי יבנה יבנה בית בתל אביב?
אנחנו החלוצים
נבנה את תל אביב
הבו חומר ולבנים
ובנה את תל אביב

מי יזרע יזרע שדה בתל חי?
מי יזרע יזרע שדה בתל חי?
אנחנו החלוצים
נזרע את תל חי
הבו לנו זרעונים
ונזרע את תל חי.

מי ישתול ישתול פרדס ברחובות?
מי ישתול ישתול פרדס ברחובות?
אנחנו החלוצים
נשתול ברחובות
הבו לנו שתילים
ונשתול את רחובות.

מסימני הזמן - מסתכלים על הבנות של החברות

ההבדל בין רופאי אליל לכלכלנים ניאו ליברלים רופאי אליל לא מזיקים ולא מקצרים חיים

Teapot combines two wonderful things tea and פוֹט

חופשי גם לטבוע  

פורסם לראשונה באתר "במחשבה שניה"

ניאו-ליברליזם היא מצד אחד תיאוריה פוליטית חברתית שחותרת חזרה אל הנוסטלגיה הבראשיתית של המודרניזם. געגועים למאבק של תושבי הקולוניה הבריטית בצפון אמריקה והמהפכנים הצרפתים שבאו בעקבותיהם, לשחרור משלטון רודני.

ומצד שני זאת מעין חזרה אל הטבע הפרה מודרני, אל האנטי רציונאליות, אל הזמנים בהם הסברים מיתיים על אלים סיפקו תשובה לכל שאלה, הימים שהאדם לא שלט בגורלו.

הניאו-ליברליזם בגרסה הישראלית, מכיל גם כמות לא מבוטלת של התחמקות מאחריות וכיסוי עכוז טקסי.

הליברליזם הקדום שאף לשוויון מעמדי יחסי, ההמונים רצו חלק חומרי מהעולם הזה, רובם האמין גם בהבטחות העולם הבא אבל לא הסכים לדחות סיפוקים.

תהליך זה במאה ה- 18של חלוקת הון/רכוש הוליד את הכלכלה ההמונית היא הכלכלה המודרנית.

ההמונים משקיבלו חלק הצטרפו לגוף הצרכני, הם יצרו תנועה של מוצרים והון שהם תמצית הכלכלה. אם בתקופה הקודמת אדם מכר מעט יבול בסוף העונה וקנה את כל הדרוש לו בכסף שקיבל, בכלכלה המודרנית התהליך הזה חזר על עצמו מספר פעמים בשנה וכך הגדיל את שווי השוק עשרות מונים.

התנועה אל עבר הליברליזם יצרה תנועה נגדית וכפי שקורה בפיסיקה בסיסית, נוצר שיווי משקל דינאמי כאשר פעם הליברליזם למעלה ופעם הפיאודליזם למעלה.

הוגי הדעות של הזמן ההוא ראו את היווצרות הכלכלה ובניסיון למצוא הסבר לתופעה פותחה התיאוריה הכלכלית הליברלית – קלאסית.

פאוזה מתודית: מין האדם לא נולד בוול סטריט, הוא נולד בשקע האפריקני סורי ובסוואנה שמשתרעת לאורכו. כאן חי האדם ומוחו התעצב, כאן למד הזכר לצוד והנקבה לספק את כל הצרכים הגשמיים של הבית. כאן שרדה מי שרגליה על קרקע המציאות, כאן שרד מי שידע לספר סיפורים מעניינים על יד המדורה.

במציאות ההיא שרד גם מי שהסיק מסקנות גורפות על סמך עדויות קלושות, רק הוא שראה בכל חתיכת מקל נחש, רק מי שדמיין בכל פונפון, זנב אריה, נשאר בחיים.

כשאנחנו מנתחים את התפתחות החשיבה האנושית ובתוכה את המודלים הכלכליים עלינו לזכור כי אנשי מדעי החברה שחיפשו מודל מייצג לכלכלה הזאת שצמחה לפני עיניהם היו זכרים-ציידים לשעבר. הפילוסוף כלכלן אדם סמית בחר במודל מסורתי וכשנתקל במקרים המסובכים בחר בכוח עליון כסיבה. מובן שלא יכול היה לקרוא לזה אלוהים כאבותיו לכן בחר ב - laissez-faire ("יד נעלמה") או בתרגום טוב יותר "הניחו (לטבע) לעשות".

בן תקופתו תומס מלטוס הסתכל על חברת האדם בהקשר אקולוגי, הוא אמר שמספר בני האדם גדל עם הספקת המזון, כאשר כמות המזון אינה מספיקה בני האדם מתים, עם מותם עולה כמות המזון וכך הלאה...

שניהם טעו, האדם החופשי - המודרני מצא פתרונות טכניים לכל הבעיות שחזו, הוא פיתח טכנולוגיות שהגדילו את יעילות עבודתו בטור גיאומטרי. בארה"ב חלוצת המהפכה הטכנולוגית מספר העובדים בחקלאות/ייצור מזון ירד מכמעט 100% עם הקמתה, ל- 70% עם חגיגות 100 שנות עצמאות, ועד 2% בלבד עם חלוף מאה נוספת.

אבל לא הייתה כאן התפתחות ליניארית, המאבק בין ההשקפות הפיאודלית/אוליגרכית  והליברלית ידע עליות ומורדות, וארה"ב המשיכה להיות נותנת הטון בשינויים האלו.

שיאים כלכליים פיאודליים הסתיימו בדרך כלל במשברים שנמשכו תקופות קצרות, עד המשבר הגדול בשנת 1929 משבר שהסתיים במלחמה הכי קשה בהיסטוריה WWII.

עם תום המלחמה הובילה ארה"ב הסכמים בין לאומיים שהבטיחו חתירה לשוויון פנימי (בתוך מדינות) ובין לאומי במטרה למנוע משברים ומלחמות עתידיות. ההסכמים האלו עמדו מול התקפות פיאודליות במשך 27 שנים. הם בוטלו לבסוף בידי ארה"ב בינואר 1973, הפעם המשבר הגיע מהר, עם תום השנה ההיא היה העולם שקוע עד צוואר באינפלציה ואבטלה.

המשבר הזה של שנות ה- 70 בישר את הסרת הלוט מעל התקופה הניאו-ליברלית. מולידיו היו יהודי משכיל ובעל חוש הומור בשם מילטון פרידמן וקבוצת כלכלנים מהפקולטה לכלכלה בשיקגו פקולטה שהוקמה ע"י המיליארדר רוקפלר. מתוך הכרות עם דרכי החשיבה האנושית ידע פרידמן כי עליו לבסס את התיאוריה הזאת על רגשות ואמונה לכן השכיל לקרוא לה בניו-ספיק חופשית/ליברלית/קלאסית (יעני זאב בעור טלה).

הוא צדק, המשברים שבאו עם יישום התיאוריה חיזקו אותה כפי שמוות של רבנים מחזק לפעמים את המאמינים.  מה שקוראין היום ניאו-ליברליזם הוא בעצם גלגול עכשווי של פיאודליזם ואת מעמדו האיתן הוא חייב לתדמית הליברלית שלו ולביסוס של תיאוריות מעגליות (תיאוריות שנשענות זו על זאת ללא ביסוס מחקרי או מעשי).  ההשפעה של החשיבה הניאו-ליברלית מקיפה את כל תחומי החיים. הוא מקיף קריאה בקלפים (תחום שמשגשג בתקופות כאלו) ועד פיתוח מודלים מתמטיים מורכבים מאוד שלא מצליחים לחזות את מזג האוויר.

כישלונם המעשי של כלכלנים ניאו ליברליים חיזק אצלם גם את האמונה בכוח עליון וגם את הפטליזם. בהשלכה ניתן להשוות את המדיניות הכלכלית עליה הם ממליצים לשיטה הישנה של לימוד שחיה "זורקים את התינוק לבריכה והולכים בלי להביט אחור".