יום רביעי, 12 בנובמבר 2008

בחירות .....בחירות....בחירות....

-->

שם מעבר לים
נשיא שחור נבחר בארה"ב. גזענים ישראלים לא יודעים עד כמה אפשר להשתכלל בתחום. בארה"ב יש מיליוני אנשים שבטוחים שהשחורים והלבנים אינם אותם בעלי חיים. יש שם כאלו שחושבים שהשחורים באו מהקוף והלבנים מחתיכת בוץ.
בחירת נשיא שחור בארה"ב עבור לא מעט גזענים אמריקאים, היא כמו בחירת פרד לראשות הממשלה בישראל. הבחירה הזאת היא שינוי אדיר והיא אחד מהרבה שינויים.
אובמה ישנה את היחס לכלכלה ולחברה, לתאגידי ענק ולבריאות הציבור, למלחמה ולטרור, אבל השינוי הכי משמעותי שהוא מביא איתו הוא התקווה.
תקווה היא היסוד הכי חזק בקיום האנושי ואובמה העיר אותו. הרבה שנים לא היו תקוות גדולות כאלו באוויר העולם, חלקן יתגשם וחלקן יתפוגג, אבל העיקר הוא לנשום אותן עכשיו הרבה וחזק. כי כל זמן שהתקוות האלו כאן כדאי ליהנות מהן, כמו מאוכל טעים, כמו מאהבה גדולה, כמו מהשכבה מהירה בסיבוב, הכול עובר אבל זיכרון הכיף יישאר.
כאן במזרח הים התיכון
מי שהיה בקזינו יודע שלפעמים ייצר ההימור חזק מייצר הקיום. כך קרה שבכנסת החליטו על בחירות חדשות. מפלגות ייעלמו, ח"כים יפרשו, העיקר שנראה מה יביא המזל – עוד סיבוב של רולטה. הצדקנים בעיתונים דיברו על בזבוז כספים, על בחירות מיותרות ואני חשבתי איזה מזל שאנחנו יכולים לבחור. איזה מזל שאנחנו שייכים למיעוט הדמוקרטי בעולם. קשה להאמין באיזו קלות אנשים מוכנים לוותר על זכויות שנוצרו במלחמה של דורות.
אני שמח שיש בחירות, טוב שאנחנו יכולים להחליף את המנהיגים שלנו, נכון שהמצאי לא משהו, אבל הוא מייצג אותנו במדויק. בבחירות האלו נראה מפלגה סביבתית חברתית חדשה, אני אשמח אם היא תהיה הפתעת הבחירות האלו, צריך מפלגה סביבתית אמיתית.
בינתיים בעבודה
כשאני כותב את הדברים עדיין לא ברור מי יישאר על ספינת מפלגת העבודה, נראה שהקברניט הנוכחי חזק בדחייה וחלש במשיכה.
לפני הבחירות לכנסת יהיו בחירות מקדימות. היה ניסיון של אנ"ש לוותר על הדמוקרטיה המעייפת הזאת, אבל כוחותינו ניצחו חלקית, חצי מהרשימה משוריין וחצי לבחירה.
כושר הדחייה של אהוד ברק פועל לא רק על ח"כים, גם הציבור לא מתרשם במיוחד והתוצאה בקלפי תהיה כנראה שיא חדש-חלש.
שנתיים וטיפה עברו מאז נבחרה הכנסת הזאת וזה מספיק בכדי לראות מי איתנו במחנה החברתי. חלק מחברי הסיעה בכנסת מעדכנים אותנו הבוחרים, ראויות לציון חברות הכנסת: נדיה חילו, שלי יחימוביץ', אורית נוקד, קולט אביטל. כולן יודעות שהלכו לשם כדי לייצג אותנו והן גם מקפידות לשתף את הבוחרים. נוקד חילו ויחימוביץ גם מגייסות עזרה ונותנות למתנדבים הזדמנות להשפיע.
גם עמי איילון לא חושש לשתף, ועם יולי תמיר אי אפשר להתקשר.
אז את מי לבחור בפריימריס? לדעתי כדאי:
את יחימוביץ' - פעילות בלתי מתפשרת.
את אורית נוקד – עמדות חברתיות, נגישות, ואנושיות.
את נדיה חילו – פעילה למען צדק לכל ונושאי חברה.
את קולט אביטל – פעילה למען נפגעי השואה ונידחי החברה.
את עמיר פרץ - האיש שהעלה את הנושא החברתי על המפה.

את יולי תמיר – למרות אופק חדש ולמרות שהיא מעדיפה להתפשר, כי בכל זאת השיגה הרבה לחינוך.
את דניאל בן סימון – מצטרף חדש לפוליטיקה מביא איתו תקווה חברתית.
את אבישי ברוורמן – כי רק קפיטליסט שהתפקח יוכל לשנות את המדיניות הכלכלית המטופשת שלנו.
זאת רשימה קצרה אבל יש סיכוי שהרשימה שתיבחר בבחירות הכלליות בפברואר תהיה אפילו יותר קצרה, וחלק יישארו בחוץ.
בבלי הפסקה
התל אביבים כמעט עשו היסטוריה, כמעט בחרו ב"עיר לכולנו". מפלגת התקווה שדב חנין הקומוניסט בראשה. כמעט זכו באובמה מקומי. אבל לסוף העדיפו שליט. כאילו היו עיירה נידחת במערב הפרוע שהלכה לבחור שריף. הם יצטרכו לחכות חמש שנים נוספות לפני שיזכו בתחבורה מתקדמת ועירייה משרתת תושביה.
בפינה שלנו
מקובל לגמור ארוחה במשהו מתוק שיישאר זיכרון טוב כזה. בבחירות אצלנו עשו ההיפך הגישו פלפלי סודניה למנה אחרונה. השבוע האחרון בבחירות בראש-פינה היה זוועתי.
הלכתי לרחבת המתנ"ס – "פיאצה דה פינה" בחשש, אבל יגורתי לא בא.
מה שבא היה קרנבל, חג בחירות. היו ילדים דוהרים לבושים בחולצות מתמודדים. מעגלי שיחות ומוסיקת מעליות. אז ישי גרשוביץ ארגן רביעיית כלי נשיפה וזו נהייתה ממש מסיבה. כץ אללה ירחמו היה אומר: "כשהמכנסיים מלאים זה לא חוכמה להסריח", אז גם לנו המנצחים היה קל לשמוח עם התוצאות. בבחירות האלו התברר כמו לפני עשר שנים בבחירות הראשונות בהן הייתי פעיל, גם הפעם המצביעים העדיפו לבחור חזון חיובי על ביקורת עוקצנית. בבחירות ההן טעינו באיך שאמרנו, וצדקנו במה שאמרנו, והפסדנו.

יום שני, 27 באוקטובר 2008

עלות יעילות ותועלת

יש שאומרים אנשים: "בעולם, מרוויחים הכי הרבה הטובים והמוכשרים".
בעשורים האחרונים התרכזו בענפי הפיננסים האנשים בעלי השכר הכי גבוה בעולם, והתאגידים עם הרווח הכי גדול בעולם.
האנשים הכי מוכשרים והתאגידים הכי עשירים, האם הם הצליחו, כלומר הרוויחו? האם היו "שווים את הכסף" שקיבלו?

בינואר 1973 התחילה המדיניות הכלכלית הנוכחית, אחד הטיעונים לטובתה היה: השוק הפרטי יודע לנהל, הממשלה יודעת רק לעשות בירוקרטיה.
ממשלות בכל העולם הפריטו נכסים והקטינו פיקוח, הממשל האמריקאי עשה את זה מהר.
ממשלות אחרות בחרו כל אחת את הקצב שלה, אבל כולן עשו את אותו הדבר – העבירו כוח ליידי השוק ה"חופשי".
בסוף 1973 היכה המשבר הראשון, התרופה הייתה עוד הפרטה ופחות פיקוח (קרי – פפפ), ב-1982 היכה המשבר השני (אשראי בנקאי בלי כיסוי) נתנו עוד פפפ. ב- 1986 המשבר השלישי (חסכונות הלוואות ואג"ח זבל), ב- 1989 עוד אחד (התמוטטות בנקאים וסוחרים בוול סטריט) התרופה - עוד פפפ.
ב- 1994 מוקמת קרן הגידור לונג טרם קפיטל, "עסק אויר" בליגה עליונה. בדירקטוריון של הקרן שני זוכי פרס נובל. הקרן מגלה משמעויות חדשות לכסף וירטואלי. ב- 1998 הקרן פושטת רגל. אחרי שמשלם המיסים האמריקאי מנסה להציל אותה עם 3.6 מיליארד דולר.
ב- 2000 התפוצצות בועת ההי-טק, כשכולם מנסים לקלוט מה קורה, נפילה בעולם האמיתי - מגדלי התאומים הופכים לתל אבק וזכרון.
הממשל האמריקאי מגיב בהיסטריה סוגר את נמלי התעופה ופותח את ברזי הכסף. ב-2004 נגיד הבנק הפדרלי עושה צעד נוסף לכיוון כלכלה וירטואלית, הוא תומך במשכנתאות שאי אפשר להחזיר.
ב- 2007 סנונית ראשונה בנק בר-סטרנס פושט רגל. וב-2008 אנחנו רואים את ההמשך.

המשבר הכלכלי הנוכחי מעלה סוגיות כמו: האם המדינה צריכה להציל את המהמרים מהשוק? האם שוק חופשי מתקיים/מועיל? קפיטליזם למי הוא טוב?, צריך רגולציה של משק המדינה? עיסקי אויר זה עסק לגיטימי? ועוד.
אני שואל שאלות יותר פשוטות*: האם אנשי המגזר הפיננסי שווים את הכסף שהם מרוויחים? האם הם יותר טובים מעובדי ממשלה עם שכר זעום?
מי שמן? מי רזה?
מי סוחב את מי?

*(תשובות יש לשלוח אל: בנימין נתניהו, ג'ורג' בוש, מרגרט תאצ'ר, רוג'ר דאגלס, תום פרידמן ונחמיה שטרסלר.)

יום שישי, 17 באוקטובר 2008

שוֹק ניירות ''ערך''





-->

"הלכו הלכו הלכו עד שהגיעו לשפת נהר. זה היה סוף הכיוון, שם נעצרו.
מה פתאום נהר? שאל חמורל'ה.
זה לא פתאום. אמר חמורון.
זה היה פה לפני פתאום. אמר חמוריקו.
מי היה? שאל חמורל'ה.
זה. הנהר. וחמוריקו טבל את רגלו במים והוציאה מהר.
רטוב? שאל חמורון.
קצת." (מתוך: חמורל'ה, חמוריקו, וחמורון. מאת: עודד בורלא).
קנו מניות, קנו אופציות, מעו"ף, נדל"ן, ביטוח, נגזרות פיננסיות, קצת אג"ח חברות. קנו אופציות עתידיות בלונג של ביטוח סיכון למניות מגובות אג"ח מוסדי של בנקים למשכנתאות במעל ומתחת לפריים.
עד שהגיעו לקריסת שערים.
מה פתאום קריסה?
זה לא פתאום.
זה היה פה לפני פתאום.
מי היה?
זה. זה ה-0 הגדול הזה שמייצג את שווי הניירות שבידנו, בררר.
אפס?
קצת.
מה לעשות היו ניירות והיו המון אנשים רצים למטה על המדרכה ועושים פוּ פוּ פוּ
והניירות עפו להם גבוה גבוה וכבר לא ראו אם הם לבנים או צהובים, אדומים או קרועים,
כחולים או מלוכלכים.
ופתאום באה רוח, שהייתה שם לפני פתאום, וזרקה אותם לאגם ונהייתה עיסת נייר גדולה גדולה.
כי הניירות האלו של הבורסות כאן ושם ובכל מקום זאת ערמת כלום שמייצגת שום דבר ושווה משהו רק כשאנחנו מאמינים בזה. כמו אוטו-סוגסטיה, כמו אלוהים.
והכלום הזה נמצא שם מאז ומעולם ומי שלא ידע לפני 1929 ידע אחרי, ומי שלא יודע אחרי יכתבו עליו ספר לילדים.
ומה שצריך לעשות אתמול והיום ומחר זה להוציא משם כספי פנסיה וחיסכון של אזרחים רגילים, ולשים אותם באיגרות חוב מיוחדות של המדינה.
ולתת לאחד העם כאן (גלו עפר מעיניו), ולנסדא"ק שם ובכל מקום, לנפח ולפוצץ בלונים כהרגלם, אבל במוסדות הסגורים שלהם.
ואפשר להעביר אליהם שטרות שיוצאים מהמחזור בשביל המַנְיָה, ולהשקיע בשירות פסיכאטרי בשביל הדֶפְּרֶסְיָה.
ושלום עלינו ועל כל העולם.


יום רביעי, 1 באוקטובר 2008



שנה טובה

קשוחה יותר מפלדה
גמישה יותר מגומי
גבוהה מהשמים
עמוקה מהמים
לכל כיווני הרוחות
כאן שם, בכל מקום
ומתחזקת לאורך הזמן
---------
התקווה
--------
עם התקווה הזאת
היסוד הכי חזק בעולם
אנחנו מאחלים לכם
שנה טובה

Happy New Year

Stronger then steel
Flexing better then rubber
Higher then sky
Dipper then ocean
Goes ever which way
It is here there and every where
And it toughens with time
-------
Its hope
-------
So with this the strongest element
We wish you a happy new
Jewish year








יום רביעי, 27 באוגוסט 2008

על מחסור ועל יכולת

או על אם ופוטנציה

מענין לראות שדווקא כאשר היכולת הישראלית מגיעה לשיא שלילי של כל הזמנים, השפה המדוברת ממציאה מילה חדשה – "יכולות". חלק מטבע האדם הוא להדגיש את מה שאין לו, כמו אדם שמתחיל כל משפט ב-באמת (משפט כזה מעיר בי את החשד שמדובר בבדיה).

פעם כשישראל הייתה רק בת 10, התחילו לסלול את כביש החוף. זה היה מבצע הנדסי גדול בקנה מידה של אותם הימים. 10 שנים אחר כך הכביש הגיע לחיפה, 100 ק"מ אוטוסרדה, לראשונה ב-2000 שנים.

אחרי 30 שנה, ביום ההולדת 44 למדינה החליטה הממשלה לסלול את כביש 6. היו הצהרות חגיגיות על כביש מודרני, שיבנה ע"י מומחים מהשוק הפרטי ועלותו למדינה מינימלית. קיבלנו 121 ק"מ כביש שאינו עומד בתקני בטיחות מודרניים. הביטוי היחיד לטכנולוגיה (ואפילו לא חדשה) הוא חציבה ומילוי במקום גשרים ומנהרות שמקובלות בעולם המתקדם. עברו ימים ונהיה לנו אחרי 2000 + 12 שנים של בניה כביש האגרה הראשון. המדינה השקיעה מיליארדים המגזר הפרטי ביצע, והחיסכון עף מהחלון. בתכלס' הסתבר שהאימפוטנציה לא מבדילה בין אישים שמנים לרזים, פרטיים לממשלתיים (משל האיש השמן של נתניהו).

מוביל המים הארצי היה מבצע גדול יותר מכביש החוף, את התכנון המפורט שלו התחילו בשנת 1950 בשנת 1964 המוביל הושלם. בהשוואה אליו מנהרות הכרמל הם מבצע פשוט יחסית, גם כאן לפי המסורת הישראלית המודרנית הוחלט להעביר את התכנון והביצוע לידי חברה פרטית, היום 11 שנים אחרי ההחלטה ההיא, הורם המקוש הראשון בפרוייקט. את המקושים לא מרימים עובדים ישראלים הפרוייקט ברובו יתבצע ע"י חברות זרות.

אפשר לראות איך מדינה עניה אבל רזה ואתלטית הצליחה להקים פרוייקטים נועזים ומורכבים בזמן קצר. אף אחד לא התעסק עם תאוריות של יעילות מגזר כזה או אחר. הישראלים של אז פשוט עשו. את התיכנון והביצוע עשו עם כוח מקצועי רלבנטי במשרדי הממשלה (מע"צ משרד החקלאות ת.ה.ל). היום עם כל המחשבים, הטרקטורים, הניסיון וחברות פרטיות "יעילות", פרוייקטים קטנים בהרבה נמשכים יותר זמן.

לא ברור לי מאיפה ולמה התחיל כאן כזה חידלון. אולי בגלל שיטת כיסוי התחת, שנולדה מהכלאה של ועדת אגרנט (אחרי מלחמת יום כיפור 1973) עם הפרטת המדינה שהתחילה להתגלגל ב 1977 וקיבלה תנופה ב 1985.

האם זה קרה משום שלמשרת ציבור בישראל ממורה עד מנכ"ל משרד החוץ אין מעמד?

אולי זה בגלל הכיסוח השיטתי של משרתי ציבור, מהומרסקות של קישון עד ראשי ממשלה שליגלגו ופגעו במגזר הזה, המגזר שהקים כאן מדינה במהירות האור.

יש מי שאומר שאימפוטנציה בגיל 60 זה טבעי, אבל במדינה שלנו זה נפל כבר קודם, כשעוד היינו יחסית צעירים.

המבצעים האזרחיים של קום המדינה ייצרו תעסוקה וצמיחה כלכלית, התקציב שמימן אותם נשאר בידי העובדים, המתכננים והחברות הישראליות שביצעו. את הפרוייקטים של היום מנהלות חברות פרטיות ואת הביצוע הן נותנות לחברות זרות, מהנדסים ועובדים ספרדים טורקים סינים ומי לא? הכספים שמושקעים בהקמת הפרוייקטים הנוכחיים יצמיחו מדינות מסין עד מקסיקו, תרומתם לכלכלה הישראלית קטנה, קטנה מידי.

יום שישי, 15 באוגוסט 2008

גרוזיה והעולם השטוח של תום פרידמן

עכשיו אחרי הפלישה הרוסית לגרוזיה, אפילו "מסוממי קידמה והתפתחויות"* - מאמינים אדוקים בגלבליזציה ושוק חופשי, מבינים שאין כאן לא "קץ ההיסטוריה" ולא בטיח.

העולם האנושי שגלש למצב בלתי מאוזן עם בוא הפרסטרוייקה חוזר לעצמו.

בעיתונות נשמעים קולות נהי על אובדן הדמוקרטיה, ועליית הרודנות. במאמרים מלומדים שוכחים את העובדה שהדמוקרטיה שהם מדברים עליה הייתה מצג שווא שהתרכז בכמה ערים בודדות. איזה דמוקרטיה חווה איכר רוסי שגר 1000 ק"מ מזרחית למוסקווה?

בעולם הגלובלי מונהג השוק החופשי, לאיכר הזה ישנו רק החופש למות מרעב. רוסיה שהעבירה את כל רכושה לכמה אוליגרכים והצהירה שתכבד זכויות אדם, אכן לא הגבילה את אזרחיה בחוק. המגבלות של האדם בעולם "החופשי" הן רק מחסור במזומנים ואת חלוקת המזומנים קובע השוק "האובייקטיבי" "הצודק תמיד"

במדינות בריה"מ לשעבר כמו ברוב מדינות העולם, לאדם אין אמצעים כלכליים להשתמש בחופש שהבטיחו לו הפרידמנים (תום ומילטון).

המחשבה שהעברת ניהול העולם לידי השוק והפיכת האזרח לצרכן תיצור עולם של שלום ושיגשוג, מתבררת כרעיון שיטחי שלא לומר טיפשי.

אנשים צריכים יותר מהמבורגר שמנוני בכדי לחיות חיים מלאים. אין להם רצון לאמץ את סממני "התרבות" האמריקאית, להיפך הם מוכנים להתרסק עם עוד אלפי אנשים ולשמור על על אורח חייהם.

המחשבה המערבית כאילו התרבות שלנו היא המתקדמת והיא צריכה לשלוט (גם בכוח הנשק) אינה נכונה.

תרבויות האדם טוב להן שיהיו מגוונות ואני מקווה שמוושינגטון עד כבול תישתפר השמירה על זכויות האדם וכבודו.

* http://www.shiron.net/songView.aspx?song_id=10312&singer_id=605&song_title=7e316

יום שלישי, 12 באוגוסט 2008

סיפורי תקציב 2009

לכבוד תקציב 2009 החלו שר האוצר, פקידי האוצר ובעיקר מנכ"ל האוצר להתראיין בכל כלי התקשורת ולמכור לנו אגדות על תקציב מאוזן וסדרי עדיפויות ותוכניות ממשלתיות. הכי מרגש לשמוע את ירום אריאב מספר במשפט אחד על תוכנית האוצר לצמצם פערים בחברה ועל קיצוץ בתקציבים לשכבות המקופחות. אני לא יודע אם הוא וחבריו מאמינים לסיפורים שלהם כמו ג'וחה*. אילו בדיות וסיפורי מעשיות היו כסף, ירום אריאב היה יכול לממן מכיסו הפרטי את כל תקציב המדינה ועוד היה נשאר לו משהו לחופשה בריבירה.

*ג'וחה חזר לכפר באחרי צהרים אחד ראה שכולם יושבים בצל העץ בככר אמר להם איך אתם יושבים כאן בנחת? הרי ע"י הבאר מחלקים תאנים בחינם. שמעו התושבים, קמו ממקומם ורצו לבאר, חשב ג'וחה אם כולם הלכו אולי באמת מחלקים שם תאנים בחינם ורץ לבאר.

http://glz.msn.co.il/newsArticle.aspx?newsid=25860

http://www.calcalist.co.il/articles/0,7340,L-3102607,00.html