"הווה מוצא דבר מה משמח בכל מציאות
ולו גם יה זה כחיפוש מחט בערימת שחת". חזל"מ.
בשנת 2002 החליטה ממשלת ישראל להסיר מעצמה
לחלוטין את הדאגה לכספי הפנסיות בישראל. זה היה סופו של תהליך שהחל 10 שנים קודם
לכן ב-1992. עד 1992 המדינה מכרה לקרנות הפנסיה ולביטוחים פנסיוניים אגרות חוב
(אג"ח) עם תשואה מובטחת (ריבית קבועה שהייתה 5.7% וירדה באופן הדרגתי עד
4.86%). ההחלטה הזאת סימנה את סוף תקופת האחריות, ממנו והלאה עתידם של הגמלאים
הישראלים עבר לידי גלגל המזל שנקרא בורסה.
בבדיקה שערך העיתון כלכליסט בתחילת השנה
עולים הממצאים הבאים: שיעור התשואה בבורסה גבוה משיעור התשואה באג"ח ב- ,15%
אבל מחיר הניהול של הקרנות הפרטיות מוריד
את התשואה ב-32%. אחרי הכל מנהלי הקרנות רוצים שכר "הולם" למאמצים
וההצלחה/כישלון שלהם. לכן כשמנכים את עלויות הניהול מהרווח מתברר שהגמלאים הפסידו מהתרגיל
הזה לא מעט.
הביטו על הגרף הבא:
בגרף הזה (מקור: טבלאות של הלמ"ס) אנחנו רואים את הערך של כל הניירות שנסחרו בבורסה ב- 11 השנים האחרונות.
קל מאוד לראות ששווי השוק הוכפל תוך שנתיים (2002-2004) כתוצאה מהזרמת כספי הפנסיה
והגיע עד פי 4 לפני הנפילה של 2008. (גם מהנפילה של 2008 הבורסה קמה ועלתה עד המכה
הבאה 2010). אולי בטבלה כספי הפנסיה לא נראים מרשימים לכן כדאי לומר בקול רם בכמה
כסף מדובר – שש מאות מיליארד ₪ במשך שש שנים! או מאה מיליארד ₪ לשנה שמהווים כ-11%
מסה"כ התוצר הישראלי השנתי. הזרמה של כל כך הרבה כסף משפיעה, ולא רק על
הבורסה.
העליות והירידות של הבורסה טבעיות כמו
הגלים שבים והן תוצאה של הימורים חופשיים. לא רק הזרמת החסכונות יצרה את הגאות
שראינו. אם נאמץ את גישת החשיבה החיובית נגלה כאן גם תוצאה טובה: חלק מהכסף
שהונח על השולחנות בבורסה הגיע גם למשק ויצר עבודה ותוצרת. זה החלק שאחראי
במידה רבה למצבה של הכלכלה הישראלית ולתחושת היציבות שלה. שאלות: האם הזרמת הכסף
הזה הייתה יעילה (אולי אפשר לקדם את המשק בדרכים יותר יעילות)? האם רובו הגיע
לכיסים העמוקים של הטייקנים? האם אפשר היה ליצור איתו יותר? האם צודק לסכן את
זיקנת החוסכים? האם צודק שאנחנו נחיה על חשבונם? ועוד שאלות שאשאיר לקוראים.
