חשיבה חיובית

"הווה מוצא דבר מה משמח בכל מציאות ולו גם יה זה כחיפוש מחט בערימת שחת". חזל"מ.

בשנת 2002 החליטה ממשלת ישראל להסיר מעצמה לחלוטין את הדאגה לכספי הפנסיות בישראל. זה היה סופו של תהליך שהחל 10 שנים קודם לכן ב-1992. עד 1992 המדינה מכרה לקרנות הפנסיה ולביטוחים פנסיוניים אגרות חוב (אג"ח) עם תשואה מובטחת (ריבית קבועה שהייתה 5.7% וירדה באופן הדרגתי עד 4.86%). ההחלטה הזאת סימנה את סוף תקופת האחריות, ממנו והלאה עתידם של הגמלאים הישראלים עבר לידי גלגל המזל שנקרא בורסה.

בבדיקה שערך העיתון כלכליסט בתחילת השנה עולים הממצאים הבאים: שיעור התשואה בבורסה גבוה משיעור התשואה באג"ח ב- ,15% אבל מחיר הניהול של הקרנות הפרטיות  מוריד את התשואה ב-32%. אחרי הכל מנהלי הקרנות רוצים שכר "הולם" למאמצים וההצלחה/כישלון שלהם. לכן כשמנכים את עלויות הניהול מהרווח מתברר שהגמלאים הפסידו מהתרגיל הזה לא מעט.

הביטו על הגרף הבא:

בגרף הזה (מקור: טבלאות של הלמ"ס) אנחנו רואים את הערך של כל הניירות שנסחרו בבורסה ב- 11 השנים האחרונות. קל מאוד לראות ששווי השוק הוכפל תוך שנתיים (2002-2004) כתוצאה מהזרמת כספי הפנסיה והגיע עד פי 4 לפני הנפילה של 2008. (גם מהנפילה של 2008 הבורסה קמה ועלתה עד המכה הבאה 2010). אולי בטבלה כספי הפנסיה לא נראים מרשימים לכן כדאי לומר בקול רם בכמה כסף מדובר – שש מאות מיליארד ₪ במשך שש שנים! או מאה מיליארד ₪ לשנה שמהווים כ-11% מסה"כ התוצר הישראלי השנתי. הזרמה של כל כך הרבה כסף משפיעה, ולא רק על הבורסה.

העליות והירידות של הבורסה טבעיות כמו הגלים שבים והן תוצאה של הימורים חופשיים. לא רק הזרמת החסכונות יצרה את הגאות שראינו. אם נאמץ את גישת החשיבה החיובית נגלה כאן גם תוצאה טובה: חלק מהכסף שהונח על השולחנות בבורסה הגיע גם למשק ויצר עבודה ותוצרת. זה החלק שאחראי במידה רבה למצבה של הכלכלה הישראלית ולתחושת היציבות שלה. שאלות: האם הזרמת הכסף הזה הייתה יעילה (אולי אפשר לקדם את המשק בדרכים יותר יעילות)? האם רובו הגיע לכיסים העמוקים של הטייקנים? האם אפשר היה ליצור איתו יותר? האם צודק לסכן את זיקנת החוסכים? האם צודק שאנחנו נחיה על חשבונם? ועוד שאלות שאשאיר לקוראים.

תום עידן הקידמה החברתית

-->

השיח הציבורי החל מאמצע המאה ה-19 עסק בקידמה כמכשיר לרווחה אוניברסלית ובטכנולוגיה בשרות המין האנושי. בתקופה שבין 1950 ל-1970 הגיעה המגמה הזאת לשיאה. העולם המפותח היה מאוד אופטימי. מומחים צפו אל העתיד וחזו את העידן הפוסט – תעשייתי. דיברו על הטכנולוגיה ככלי, לשיפור איכות החיים הכלל עולמית. טכנולוגיה שתשחרר את האדם בשנת 2000 ותאפשר לו הרבה יותר פנאי, עם רמת חיים גבוהה. טכנולוגיה שתאפשר למדינה לדאוג לכל צורכי האדם מלידה עד זיקנה ושיבה. דובר על עולם אוטופי, ללא רעבים, ללא עוני, עולם שבו כולם יזכו לחינוך חינם, עולם עם רמת שירותים גבוהה, שתסופק ע"י המדינה במחיר סימלי.

אמצעי תחבורה שקטים זולים ונקיים מבחינה סביבתית. ישובים מטופחים עם אזרחים שלווים בעלי ביטחון קיומי.

היה לתחזיות האלו על מה להסתמך. טכנולוגית, העולם התפתח בקצב שרק עלה והתעצם משנה לשנה. מוסדות של מדינות המערב גילו אחריות גבוהה לאיכות החיים של האזרחים. מוסדות בין לאומיים כמו קרן המטבע העולמית והבנק העולמי לפיתוח, השקיעו ממון רב בפיתוח עולמי, הלוואות נוחות, בקרת שערי הריבית ובקרה על שערי החליפין של המטבעות השונים.

קצב הפיתוח התעשייתי היה (ועודנו) מדהים, באמצע המאה ה-19 היה קצב הטוויה בנול יד 5-6 חוטי ערב בדקה, בנול ממוכן היה הקצב 60-80 חוטי ערב בדקה. היום בנול מודרני הקצב הוא 1000 חוטים בדקה, רוחב הבד עלה ממטר אחד לשלושה, ואורג אחד יכול להפעיל 24-30 נולים, כלומר קצב הטוויה גדל פי 15 אלף. לפני 150 שנה עבדו רוב האנשים בחקלאות (75%-90%) היום עובדים בישראל בחקלאות פחות מ-2%, והם מייצרים הרבה יותר.

מבשר הסתיו של 'עידן הרווחה לכל', היה ריצ'רד ניקסון שניבחר ב-1969. הוא החל בעקשנות והתמדה ובעזרת חבורת כלכלנים מאוניברסיטת שיקגו, לבטל את הרפורמות של רוזוולט. בתחילה בוטלו הרפורמות בתוך ארה"ב, ואחר כך שינו את המוסדות הבין לאומיים. הם הפכו את קרן המטבע והבנק העולמי, לכלי שעוזר לתאגידי ענק אמריקאים ואחרים, להתעשר על חשבון אזרחי כל העולם.

קצב הפיתוח התעשייתי היה (ועודנו) מדהים, באמצע המאה ה-19 היה קצב הטוויה בנול יד 5-6 חוטי ערב בדקה, בנול ממוכן היה הקצב 60-80 חוטי ערב בדקה. היום בנול מודרני הקצב הוא 1000 חוטים בדקה, רוחב הבד עלה ממטר אחד לשלושה, ואורג אחד יכול להפעיל 24-30 נולים, כלומר קצב הטוויה גדל פי 15 אלף. לפני 150 שנה עבדו רוב האנשים בחקלאות (75%-90%) היום עובדים בישראל (ובעולם המפותח) בחקלאות פחות מ- 2% מהעובדים במשק, והם מייצרים הרבה יותר מזון.

היום אנחנו נמצאים בשלבים מתקדמים מאוד של השתלטות בעלי ההון על כלכלת העולם. לא שילטון הרוב ולא דמוקרטיה, לא להביא רווחה לעולם ולא בטיח. רק אוליגרכיה פיננסית שעובדיה הם נשיאים וראשי ממשלות והם חותרים לכלכלה פיאודלית והפרת זכויות האדם החברתיות.

שנים מהמשרתים הבולטים של אוליגרכית ההון בישראל, הם יעקב פרנקל ובינימין נתניהו. התוכנית הכלכלית ששלב ב' שלה, מתגשם בתקציב 2004 היא הקרשצ'נדו של היצירה שלהם.

נביאי הקידמה חשבו שהיא תביא רווחה לכל, הם חשבו שקצב הייצור הגבוה יוכל לממן חיי רווחה לכלל האוכלוסיה מינקות עד זיקנה. הם לא שיערו ששנות האלפיים, יתאפיינו במנהיגים אדישים למין האנושי.  כפי שאנחנו רואים רווחי הטכנולוגיה לא משמשים את הציבור, במקום זה הם משמשים מעט מאוד מיליונרים.

נתניהו ופקידי האוצר טורחים לסמא את עיננו בנתונים לא רלוונטיים כמו: "לפני מאה וחמישים שנה היתה תוחלת החיים באירופה 45 שנים היום היא +70 לכן אין אפשרות לממן כל כך הרבה פנסיונרים".

יש כאן שקר רב פנים א. קרנות הפנסיה עובדות בשיטת פנסיה צוברת. כלומר, לאורך שנות העבודה מפריש הפועל אחוז מסוים משכרו שניצבר לטובתו בקרן נושאת רווחים. לעת זיקנה תשלומי הקרן מאפשרים לו חיים של כבוד. דוגמא: עובד החל את חייו בשוק העבודה בגיל 25, יוצא לפנסיה אחרי 40 שנה. בנתונים שהיו קיימים עד השינויים של נתניהו, הצטברו בקרן שלו סכומים שאמורים לתת לו פנסיה בגובה 70% משכרו לתקופה של כ-15 שנים. כאשר ההפקדות מובטחות ע"י המדינה עם ריבית ריאלית של  2% (המדינה נהינת מכסף זול והאזרח מחיסכון בטוח). תוחלת החיים בישראל עומדת על כ-80 שנה. יוצא מכך שקרן הפנסיה יכולה לעמוד בקלות בתשלומים. קרנות פנסיה שנכשלו (יש כאלו) יכול משלם המיסים, לממן בעלות קטנה בהרבה מהעלות של הצלת הבנקים אחרי משבר המניות.

ב. הציבור משלם ביטוח לאומי שכשמו כן הוא ביטוח. כאשר העובד פורש לגימלאות משלם הביטוח קצבת זקנה. כל הקיצבה הזאת, כמו קיצבאות נכות, ילדים, וכו' משולמת מכספי הביטוח הלאומי לא מתקציב המדינה. סילבן סטיב שלום ניר מוזס ואחריו נתניהו מקצצים בקצבאות האלו ללא רחם, כאילו לא מדובר בכספי המבוטחים.

ג. היעילות והטכנולוגיה, השיגו בהרבה את תוחלת החיים והן יכולות לממן בקלילות את העליה הזאת.

ד. אין עבודה אפילו לבני 35 שנה ודאי שלא לבני 67. אלה מה, כאשר מעלים את גיל הפרישה דוחים את מועד תחילת תשלום קיצבת ביטוח לאומי ואת תשלומי הפנסיה. חלק גדול של שוק העבודה מבוסס על צעירים שימצאו את עצמם מובטלים משנות הארבעים לחייהם אבל בתנאים החדשים הם יזכו לכל היותר, לקיצבת סעד שתאפשר להם להחליף כל שנה, את גג הקרטון מתחתיו יחיו.

כשתוחלת חיים ממוצעת של חסרי בית תהיה 45 שנה (בלמ"ס אין נתונים לשנת 1854), נמצא את עצמנו סוגרים מעגל שהחל לפני 150 שנה.

תום עידן הקידמה החברתית

-->

השיח הציבורי החל מאמצע המאה ה-19 עסק בקידמה כמכשיר לרווחה אוניברסלית ובטכנולוגיה בשרות המין האנושי. בתקופה שבין 1950 ל-1970 הגיעה המגמה הזאת לשיאה. העולם המפותח היה מאוד אופטימי. מומחים צפו אל העתיד וחזו את העידן הפוסט – תעשייתי. דיברו על הטכנולוגיה ככלי, לשיפור איכות החיים הכלל עולמית. טכנולוגיה שתשחרר את האדם בשנת 2000 ותאפשר לו הרבה יותר פנאי, עם רמת חיים גבוהה. טכנולוגיה שתאפשר למדינה לדאוג לכל צורכי האדם מלידה עד זיקנה ושיבה. דובר על עולם אוטופי, ללא רעבים, ללא עוני, עולם שבו כולם יזכו לחינוך חינם, עולם עם רמת שירותים גבוהה, שתסופק ע"י המדינה במחיר סימלי.

אמצעי תחבורה שקטים זולים ונקיים מבחינה סביבתית. ישובים מטופחים עם אזרחים שלווים בעלי ביטחון קיומי.

היה לתחזיות האלו על מה להסתמך. טכנולוגית, העולם התפתח בקצב שרק עלה והתעצם משנה לשנה. מוסדות של מדינות המערב גילו אחריות גבוהה לאיכות החיים של האזרחים. מוסדות בין לאומיים כמו קרן המטבע העולמית והבנק העולמי לפיתוח, השקיעו ממון רב בפיתוח עולמי, הלוואות נוחות, בקרת שערי הריבית ובקרה על שערי החליפין של המטבעות השונים.

קצב הפיתוח התעשייתי היה (ועודנו) מדהים, באמצע המאה ה-19 היה קצב הטוויה בנול יד 5-6 חוטי ערב בדקה, בנול ממוכן היה הקצב 60-80 חוטי ערב בדקה. היום בנול מודרני הקצב הוא 1000 חוטים בדקה, רוחב הבד עלה ממטר אחד לשלושה, ואורג אחד יכול להפעיל 24-30 נולים, כלומר קצב הטוויה גדל פי 15 אלף. לפני 150 שנה עבדו רוב האנשים בחקלאות (75%-90%) היום שיעור העובדים בישראל ובמדינות המפותחות בחקלאות פחות מ-2%, והם מייצרים הרבה יותר מזון.

מבשר הסתיו של 'עידן הרווחה לכל', היה ריצ'רד ניקסון שניבחר ב-1969. הוא החל בעקשנות והתמדה ובעזרת חבורת כלכלנים מאוניברסיטת שיקגו, לבטל את הרפורמות של רוזוולט. בתחילה בוטלו הרפורמות בתוך ארה"ב, ואחר כך שינו את המוסדות הבין לאומיים. הם הפכו את קרן המטבע והבנק העולמי, לכלי שעוזר לתאגידי ענק אמריקאים ואחרים, להתעשר על חשבון אזרחי כל העולם.

היום אנחנו נמצאים בשלבים מתקדמים מאוד של השתלטות בעלי ההון על כלכלת העולם. לא שילטון הרוב ולא דמוקרטיה, לא להביא רווחה לעולם ולא בטיח. רק אוליגרכיה פיננסית שעובדיה הם נשיאים וראשי ממשלות והם חותרים לכלכלה פיאודלית והפרת זכויות האדם החברתיות.

שנים מהמשרתים הבולטים של אוליגרכית ההון בישראל, הם יעקב פרנקל ובינימין נתניהו. התוכנית הכלכלית ששלב ב' שלה, מתגשם בתקציב 2004 היא הקרשצ'נדו של היצירה שלהם.

נביאי הקידמה חשבו שהיא תביא רווחה לכל, הם חשבו שקצב הייצור הגבוה יוכל לממן חיי רווחה לכלל האוכלוסיה מינקות עד זיקנה. הם לא שיערו ששנות האלפיים, יתאפיינו במנהיגים אדישים למין האנושי.  כפי שאנחנו רואים רווחי הטכנולוגיה לא משמשים את הציבור, במקום זה הם משמשים מעט מאוד מיליונרים.

נתניהו ופקידי האוצר טורחים לסמא את עיננו בנתונים לא רלוונטיים כמו: "לפני מאה וחמישים שנה היתה תוחלת החיים באירופה 45 שנים היום היא +70 לכן אין אפשרות לממן כל כך הרבה פנסיונרים".

יש כאן שקר רב פנים א. קרנות הפנסיה עובדות בשיטת פנסיה צוברת. כלומר, לאורך שנות העבודה מפריש הפועל אחוז מסוים משכרו שניצבר לטובתו בקרן נושאת רווחים. לעת זיקנה תשלומי הקרן מאפשרים לו חיים של כבוד. דוגמא: עובד החל את חייו בשוק העבודה בגיל 25, יוצא לפנסיה אחרי 40 שנה. בנתונים שהיו קיימים עד השינויים של נתניהו, הצטברו בקרן שלו סכומים שאמורים לתת לו פנסיה בגובה 70% משכרו לתקופה של כ-15 שנים. כאשר ההפקדות מובטחות ע"י המדינה עם ריבית ריאלית של  2% (המדינה נהינת מכסף זול והאזרח מחיסכון בטוח). תוחלת החיים בישראל עומדת על כ-80 שנה. יוצא מכך שקרן הפנסיה יכולה לעמוד בקלות בתשלומים. קרנות פנסיה שנכשלו (יש כאלו) יכול משלם המיסים, לממן בעלות קטנה בהרבה מהעלות של הצלת הבנקים אחרי משבר המניות.

ב. הציבור משלם ביטוח לאומי שכשמו כן הוא ביטוח. כאשר העובד פורש לגימלאות משלם הביטוח קצבת זקנה. כל הקיצבה הזאת, כמו קיצבאות נכות, ילדים, וכו' משולמת מכספי הביטוח הלאומי לא מתקציב המדינה. סילבן סטיב שלום ניר מוזס ואחריו נתניהו מקצצים בקצבאות האלו ללא רחם, כאילו לא מדובר בכספי המבוטחים.

ג. היעילות והטכנולוגיה, השיגו בהרבה את תוחלת החיים והן יכולות לממן בקלילות את העליה הזאת.

ד. אין עבודה אפילו לבני 35 שנה ודאי שלא לבני 67. אלה מה, כאשר מעלים את גיל הפרישה דוחים את מועד תחילת תשלום קיצבת ביטוח לאומי ואת תשלומי הפנסיה. חלק גדול של שוק העבודה מבוסס על צעירים שימצאו את עצמם מובטלים משנות הארבעים לחייהם אבל בתנאים החדשים הם יזכו לכל היותר, לקיצבת סעד שתאפשר להם להחליף כל שנה, את גג הקרטון מתחתיו יחיו.

כשתוחלת חיים ממוצעת של חסרי בית תהיה 45 שנה (בלמ"ס אין נתונים לשנת 1854), נמצא את עצמנו סוגרים מעגל שהחל לפני 150 שנה.