מכתב לראש הממשלה בנושא מחאת האוהלים

ראש פנה 02/08/2011

לכבוד

ראש ממשלת ישראל

מר בנימין נתניהו.

זה עתה, בשעת לילה מאוחרת, חזרתי מאוהל המחאה בראש-פנה ואני עדיין תחת הרושם של הביקור. בשבועיים האחרונים אני משתדל לבקר במאהלי מחאה כמיטב יכולתי:  אני מרגיש שותף ונהנה מזה. אני נהנה לשבת סביב מדורת השבט שאין לה שלט רחוק והיא לא ערוץ, מדורה אמיתית עם עצים בוערים, אנשים שרים וכלי נגינה.

אני נהנה מהשבט הזה שצמח פה מתוך תרבות עם הרבה אינסטנט ופלסטיק. שבט שגדל להיות אמיתי ואופטימי ובעל ערכים מופלאים. אני נהנה לשבת בצוותא ולשמוע אנשים שלא מדברים על קניות וצריכה, אנשים שמדברים על אידיאולוגיה, על החברה, על ההשתלבות שלהם בה. שיחות לא דרך מראיינים מתווכים ומנחים, שיחות אמיתיות לא בריאליטי. שיחות באוויר החופשי, חם אבל נטול ריח מזגנים.

אני לא מקנא בך ראש הממשלה, אתה לא יכול לחוות את זה, אתה לא אנונימי כמוני והביטחון האישי שלך לא מאפשר ביקור טבעי במאהל. בשבילי זאת ממש התעלות, בפרפראזה על דברי אברהם שפירא השומר האגדי, אני אומר לך "זה נוער זה? זה זהב!". נוער שגר באוהלים כמו סבא וסבתא שלי (ושלך), החלוצים שהגיעו הנה לפני מאה שנים ויותר. אנשים שבקיץ הישראלי החם והדביק לא הולכים לים ולא יושבים בחדר ממוזג. נכון שבסוף היום הם לא רוקדים הורה (חבל), אבל הם מבטאים סולידריות עם כל החברה הישראלית, והם לא באים ממגזר אחד, הם באים מהשלם.

אנשים שצועדים עם שלטים בפעם הראשונה בחייהם כי הם צעירים, יחד עם אנשים שצועדים בפעם הראשונה עם שלטים כי הפעם הם בטוחים שהם צודקים. צעדתי עם כמה בני מחזור שלך, כאלו שלא הפגינו מעולם, שאלתי מה קרה שבאו, מה הוציא אותם החוצה? זה הילדים, אתה מבין אדוני ראש הממשלה הילדים הצודקים האלו שיושבים באוהלים. הילדים שבני המחזור שלך לא יכולים לעזור להם להסתדר בחיים, כי אין ממה.

וכולם צועדים ואומרים "אנחנו דורשים צדק חברתי", כבר קרו דברים כאלו בהיסטוריה, אבל לא בימינו שלך ושלי. הם מדברים על מהפך תודעתי, על שינוי דפוסי חשיבה, על החשיבות של קהילה. אני לא יודע איזה ציון הם קיבלו במבחני פיז"ה במבחן החיים מגיע להם מצוין. אולי הגזמנו בביקורת על מערכת החינוך: לפחות היא לא פגעה ברצון לתקן את העולם. בתקשורת שמעתי אומרים שאין ייצוג שווה לכל הדעות בעם, אולי הם צודקים, אבל בראש פנה פגשתי את כל הדעות הגילים והצבעים ונוער נוהג בם.

הזמן הזה הוא זמן של שינויים, זמן מהפכני, בכל העולם הערבי אנשים יוצאים לרחובות כדי לשנות את העולם. היסטוריונים אולי יגידו שהכול התחיל ממערכת בחירות שבה התמודדו אישה ושחור על נשיאות של אומה גזענית וסקסיסטית. אולי הם יסמנו את הנקודה הזאת שבה, דור אחד אחרי סגרגציה קיצונית, נבחר איש שחור לעמוד בראש האומה כשהוא נושא מסר אופטימי של שינוי ותיקון. היסטוריונים אחרים יצביעו על טוניסיה ומצרים, תימן וסוריה ועוד שהתעוררו לאביב עמים משלהם. 

הגל הזה של אנרגיה אנושית מדהימה יכול להכניס אותך להיסטוריה העולמית, אם תשכיל לשלבו בעבודתך; רק אתה תקבע אם תיזכר כמתקן או מעכב. 

עמית הרפז

ראש-פנה

העתק ממכתבי זה יפורסם בשבוע הבא בעיתון ראש-פנה והסביבה ובאתר עבודה שחורה.

לסמא בסיסמאות

פורסם: בעבודה שחורה

  14/07/11 

(Liberté, égalité, fraternité)

עמית הרפז

העולם הכלכלי כמו עולם הספורט מלא בסיסמאות קליטות, קלישאות שקריות, נבואות מופרכות,  וכוכבים לרגע.

לכבוד מלחמת הקוטג' הגיע השימוש בסיסמה 'המשק הישראלי מאוד ריכוזי' לשיאים חדשים.

הסיסמה 'תחרות מורידה מחירים' ניסתה להשיג אבל הגיעה רק למקום שני.

המשק הישראלי הוא משק קטן ובכל תחום ישנם מעט תאגידים ששולטים בו, אותו המצב היה גם לפני שנים אבל אז המחירים כאן היו מהנמוכים בעולם. המשק השבדי גם הוא משק קטן וריכוזי, גם שם ישנן מעט רשתות שיווק ומעט יצרנים. בגרמניה המשק ריכוזי למרות שהוא עצום ובשתיהן הריכוזיות לא גרמה למחירים גבוהים. אם בודקים את המחירים בלי לתת לסיסמאות לסמא את העיניים, מגלים שהסיבה למחירים הסבירים נובעת מפיקוח על המחירים וניהול של השוק.

הרי כולנו יודעים שבמציאות אין באמת שוק חופשי ואין תחרות, ישנם פשוט כמה תאגידי ענק שעושים הכל בכדי להרוויח. אם צריך אז כמו שקרה עכשיו עם הקוטג' ועוד מעט עם הטיטולים, כולם מעלים מחירים ביחד ומורידים מחירים ביחד. למה ששטראוס תוריד מחיר ותתחרה עם תנובה או טרה? הרבה יותר קל, רווחי  והגיוני למכור במחיר אחיד.

ראש הממשלה שלנו מקדם סיסמאות ידוע, מקדם גם את 'הורדת מיסים מגדילה צמיחה' ואת 'הורדת מיסים מביאה השקעות חוץ'. מהסיסמאות האלו קל לראות כיצד הורדת המיסים על חברות עד כדי חצי מהמס המוטל על שכירים, ופטור ממס לחברת אייפקס קידם את קניית תנובה והעלה את מחיר הקוטג'. מקרה הקוטג' הוא רק אחד בשורה של השקעות זרות, מה שמאפיין את ההשקעות האלו הוא שאת הכסף שהחברות מרוויחות בישראל הן לוקחות איתן לחו"ל.

מצד שני צמיחה כלכלית פירושה סך כל הכסף/שווה כסף שעובר במחזור. כלומר העליה במחירי תוצרת החלב שבאה כתוצאה ממכירת תנובה והגדילה את ההוצאות של הציבור הגדילה גם את הצמיחה. גם העלייה במחירי הדלק, התחבורה הציבורית ומחירי המים הגדילה את הצמיחה. אתם בטוחים שזה סוג הצמיחה שאנחנו צריכים?

הקפיטליסטים אוהבים מאוד את הסיסמה 'בעלי ההון יוצרים מקומות עבודה', הצחיקו אותי. שרי אריסון פיטרה 900 עובדים מבנק הפועלים איך היא מייצרת מקומות עבודה?

האחים "שקשוקה" עופר  קנו בנזיד עדשים את כימיקלים לישראל, האם הוסיפו מקומות עבודה?

בעבר היו האחים "שקשוקה" עופר בעלי חברת ספנות קטנה והתפרנסו בעיקר מאוניות קזינו, עד שממשלת ישראל התחילה לחלק בחצי חינם את רכושנו ואז הם קיבלו ונהיו מיליארדרים. גם שרי אריסון ואבא שלה היו בעלי חברה לאוניות קזינו, כשמדינת ישראל נתנה להם את בנק הפועלים, נדל"ן, ועוד מיני נכסי ציבור, העיקר לעזור להם להתעשר מיליארדרים.

בכלל בקזינו אנחנו באמת מהחזקים בעולם, שלדון אדלסון הבעלים של עיתון ישראל היום שמנסה לקדם את הלאומנות הישראלית עשה את הונו מהימורים. גם התומך של תנועות משיחיות הזויות כמו עטרת כוהנים ועיר דוד, אירווין מוסקוביץ'  התעשר מהימורים.

את רוב מקומות העבודה במשק הישראלי יצרה המדינה, בעלי ההון ברוב המקרים פשוט נהנים מהיצירה של כולנו. כדאי להזכיר את כל בעלי ההון שהוציאו מישראל את הטקסטיל לירדן, מצרים, וסין, לעומת שלי חימוביץ' שהעבירה חוק שמחייב את כוחות הביטחון לקנות טקסטיל תוצרת ישראל.

שותף לשעבר של אריסון בבנק הפועלים דנקנר, שיעבד את הקרקעות שלנו בכדי לקחת הלוואה מסובסדת מבנק ממשלתי (שלנו) ובכסף הצטרף לרכישת בנק הפועלים. ממוכר מלח הפך למיליארדר בעזרתה של ממשלת ההפרטה.

בבדיקה שנערכה לאחרונה נמצא כי רוב ההשקעות של קופות הפנסיה וההלוואות של הבנקים נמצאות בידיים של חבורת טייקונים, תשובה, דנקנר, אחים עופר, פישמן, לבייב ואריסון הם לא הכי עשירים, הם רק הכי מקושרים.

דו"ח של בנק ישראל מראה כי שיעור ההחזקות של קבוצה הזאת במשק כפול מאשר בארה"ב.

חברת טבע גדולה מכול הטייקונים שהזכרתי ביחד, אבל לוקחת פחות אשראי מהם ובכירי האוצר לא מנסים לעבוד בה אחרי הפרישה משרות המדינה. כפי שהראה לנו הממונה על הבנקים שפרש לאחרונה כדאי לעבוד אצל החבורה ולא חלילה  בטבע או צ'ק פויינט.

מסתבר שהסיסמה 'בסקטור הפרטי משלמים כמה שהאדם שווה' נכונה. אם האדם יכול להביא קשרים בממשלה. אם הוא היה שותף למערכת הבקרה ויודע איך להתחמק ממנה. אם השאיר מאחוריו חברים שיירצו יום אחד לקבל שכר מינימום חודשי בכל שעה. ברור שאדם כזה שווה כל לירה אפילו אם מדובר במאות אלפי ₪ כל חודש. ברור גם שמנהל מהסוג הזה יהיה נאמן לטייקון, הוא יאשר בנאמנות עסקה בה הטייקון מרוויח והחברה מפסידה.

כי הסקטור הפרטי ברובו בכלל לא פרטי, רוב החברות הגדולות שהטייקונים עושים בהן מה שמתחשק להם הן בכלל חברות שרוב המניות שלהן בידי הציבור.

בסקטור הפרטי הזה אפשר למנות חברים וקרובים בלי טיפת כישרון לתפקידים בכירים, כי מה שבסקטור הממשלתי נחשב שחיתות כאן הוא הנורמה.

סיסמה לסיום 'הסקטור הפרטי יותר יעיל מהסקטור הציבורי', אם זה היה נכון נגיד בנק ישראל פישר, לא היה צריך לעצור את שרי אריסון ממינוי חבר שלה דני דנקנר, למנכ"ל בנק הפועלים.

(למות) על קידוש הפרופורציות

פורסם בעבודה שחורה

ג'ורג' ברנרד שאו, שמוכר יותר בזכות משפטי המפתח שלו מאשר בזכות היותו סוציאליסט, פאביאני ומחזאי פוליטי, מצוטט רבות בזכות דו שיח שלו עם שחקנית אחת: הוא הציע לה לשכב איתו, היא אמרה איכס, הוא שאל, תמורת מליון סטרלינג? היא ענתה, יש על מה לדבר. אם כך אמר, עכשיו כשאנחנו יודעים מה מקצועך בואי נתווכח על המחיר.

שביתת עובדות הקבלן באוניברסיטת באר-שבע מעלה שאלה דומה, כאשר בתשובה לשאלות של קרן נויבך בתוכנית סדר יום ברשת ב' מתקבלת תשובת האוניברסיטה כי ליבת העיסוק של המוסד היא השכלה. אני מצפה ממוסד להשכלה לשים לב לשפה. לשימוש במונחים מהתחום העסקי (ליבת עיסוק?), אני מצפה ממוסד כזה להיות מגדלור מוסרי. האם יהיה זה מוגזם להשוות את הנהלת האוניברסיטה לשחקנית דלעיל?

אני חושב שלא, אני חושב שגבול הניצול הוא ברור ואם יש ספק אפשר להתייעץ עם העוסקים בתחום.

כשאנחנו מקבלים את ההנחה שהאוניברסיטה יכולה לקחת חלק בניצול עובדים והפרת חוק בעבור בצע כסף או מטעמי "לא הייתה ברירה" היכן נסמן את הגבול? מהן הפרופורציות מה מותר מה אסור, מי מגדיר אותן? אילו עוד דברים מותר לאוניברסיטה לעשות בכדי שתוכל ללמד את הסטודנטים על חברה דמוקרטיה והומניזם? אם האוניברסיטה הייתה מחרימה את כלי הרכב של המרצים שלה ומוכרת אותם בכדי לממן את ליבת העיסוק שלה זה לא היה עובר. אבל מותר לה לקחת שווה הערך, את הזמן שלהם, להעסיק אותם בתנאי ניצול של מרצה מהחוץ, לפטר אותם כל כמה חודשים, לנצל את הכי חלשים בחברה הישראלית. 

אם לאוניברסיטה אין מספיק תקציב בכדי להעסיק באופן ישיר את כל העובדים ממנקה עד מרצה מהחוץ האם הפתרון הוא לחטוא? אני יכול לסלוח לאדם שגנב תפוח כי היה רעב, אבל לא למוסד שעוסק בחינוך.

האם התירוץ לא הצלחנו לקבל תקציב מהמדינה לכן הצטרפנו לשורת המנצלים צריך להתקבל במשיכת כתפיים ע"י הציבור, ע"י אנשים שלוחמים למען מדינה דמוקרטית שמכבדת את זכויות האדם? לדעתי לא.

התשובה נמצאת בספריית האוניברסיטה, ביו-טיוב, ובעבודה שחורה, על כל נפגעי המדיניות הכלכלית של ממשלות ישראל להתאחד ולומר עד כאן. ההתחמקות של הנהלת האוניברסיטה מהמאבק הזה לא תעזור, כי היום אלו עובדות ניקיון ומחר סגל בכיר, כולנו נמצאים באותה סירה.

אנחנו לא יכולים להסכים לפגיעה בחלשים כי אפשר לעשות את זה, אנחנו לא יכולים לקבל את הפרופורציות הנוכחיות של שכר ושל זכויות.

האנשים שמקבלים עכשיו את ההחלטות האלו איזה עתיד הם מבטיחים לילדים שלהם? צמיתים בעולם פיאודלי?

עמית הרפז

על רכבות, על אחריות, ועל עובדים.

פורסם באתר במחשבה שניה

ביום חמישי המשטרה הכניסה למעצר נציגים של עובדי הרכבת כשהפגינו מול ביתו של אורי יוגב מי שהממשלה מייעדת להיות יו"ר הרכבת.

זה קרה ב-12 למאי, 139 שנים אחרי שחרורם ממעצר של נציגי עובדים שהפגינו כדי לקבל זכויות אדם עובד בטורנטו שבקנדה, בימים האפלים ההם כשזכויות האדם היו בספק.

עובדי הרכבת מכירים את ההיסטוריה הכלכלית של אורי יוגב, מי שקופץ כחגב מהשירות הממשלתי למגזר הפרטי וחזרה, תוך שהוא מכלה כארבה כל חברה ממשלתית שנמצאת תחת אחריותו.

יוגב שלא הצליח להתעשר בשוק הפרטי כפי שקיווה, חוזר לשירות הממשלתי מפעם לפעם. לדיראון תיזכר  הצטרפותו לסילבן שלום ונתניהו בממשלת שרון כשהיה מיוצרי התוכנית הכלכלית 2002-2003.

תכנית שהורידה מתחת קו העוני כמה מאות אלפי אזרחים ישראלים, העלתה את יוקר המחיה והביאה לא מעט רשויות מקומיות לפשיטת רגל.

עובדי הרכבת הגיבו בנחישות מול פעילותה האלימה של משטרת ישראל והשביתו את הרכבות. על הרציפים נותרו עומדים אזרחים שרצו רק לנסוע, חלקם עובדים סוציאליים מקופחים, חלקם רופאים בעיצומים. היו שם גם סטודנטים ששבתו לפני שנה בבקשה לשכר לימוד סביר, מורים שלחמו כאריות נגד משרדי האוצר והחינוך, ועובדי  קבלן שלא מקבלים שכר מינימום. עמד שם הציבור הישראלי שבכל פעם מצליח לבחור ממשלה שמכה בו חזק יותר. ציבור שבמקום לגלות סולידריות מעדיף להלחם בקבוצות אוכלוסיה אחרות, דתיים, ערבים, מתנחלים, שמאלנים, אשכנזים, ספרדים, שמתאחדים כולם רק  נגד השובתים התורנים.

שורשי הסכסוך ברכבת נעוצים בעצם בהצלחה, בשנת 1988 החליטה המדינה לצרף את הרכבת לרשות הנמלים, ההיגיון היה שלנמלים יש כסף והרכבת צריכה השקעה. כמנכ"ל לרכבת מונה אז יעקב שן צור, הוא ומחליפו בשנת 1994 אהוד הדר היו עובדי רכבת בעלי ניסיון והם הובילו שינוי משמעותי. ראשית שינו את הקונספציה, באותם ימים רווחה דעה שכולם רוצים לנסוע ברכב פרטי ולרכבת אין עתיד. הם חשבו אחרת ובכדי להוכיח את צדקתם, הגדילו את תדירות הרכבות (מבלי לחדש ולהוסיף עובדים וציוד). בתוך שנים מספר הפכה הרכבת ממוביל חיילים ואטרקציה לילדים, לגורם משמעותי מאוד בתחום התחבורה הציבורית. עם ההצלחה הגיעו תקציבים, קרונות בני עשרות שנים הוחלפו ואפילו קטרים.

כשהרכבת נהייתה אופנתית הפכו תפקידי ניהול לג'ובים ומקורבי השלטון שלחו ידיים, לפעמים המינויים היו טובים ולפעמים רק פוליטיים. תפקידים בהנהלת הרכבת עברו ידיים לפי תוצאות הבחירות. ג'ובים זה אמנם דבר שמקורבים אוהבים אבל כסף הם אוהבים אפילו יותר, כשתקציבי הרכבת הגיעו למיליארדים, מכרזי הרכבת הפכו מטרה. תוכנית ההצטיידות החדשה של רכבת ישראל נערכה בהשתתפותו הפעילה של אורי יוגב, מדובר בכמה מיליארדי דולרים ומעניין לראות את קשריו האישיים עם זוכים במכרזים.

ניהול הרכבת הופקד בידי אנשי מפלגות השלטון למיניהן, לפעמים היה טוב ולעיתים גרוע, אבל מאמצע שנות ה-90 הייתה בפני המנהלים מטרה חדשה – הפרטה. שיטת ההפרטה בישראל (וגם ברוסיה, בבריטניה, בגרמניה, בניו-זילנד...) מובנית ומסודרת, ראשית פוגעים בשירות והופכים אותו בעייתי, בכדי שהציבור ימאס בו. שנית  משקיעים הרבה כסף כדי להפוך את השירות לבעל ערך כספי ולבסוף מוכרים אותו בהפסד גדול לבעל הון ידידותי. לדוגמא מספנות ישראל בנמל הקישון : הופרטו בשנת 1995 בעבור 40.5 מליון ₪ בכדי שהנמל יקנה השקיעה המדינה 668 מליון ₪, בשנת 2004 העריכו את שוויו ב- 400 מליון ₪ (שאלה: כמה כסף נתנה המדינה לאוליגרכים ש"קנו" את הנמל?).

סיפור נמל הקישון זהה לסיפורי כל ההפרטות בישראל אבל יש לו קשר מיוחד לסיפור הרכבת כי אורי יוגב היו"ר והמפרק המיועד של הרכבת, עמד מאחורי הפרטת נמלי חיפה ואשדוד ובמקרה נמל הקישון ראה איך אפשר להעביר הרבה כסף ציבורי למעט אנשים.

רגע מזמנכם על שחיתות במגזר הממשלתי: אנחנו (הציבור) רוצים מגזר ממשלתי שמתנהל ביושר וביעילות כאשר מטרת העל שלו היא טובת הציבור, על הדרישות האלו אנחנו מוותרים כשזה מגיע למגזר העסקי. העסקת קרובים - במגזר העסקי זה הטבע, בממשלתי זאת שחיתות. שוחד - בממשלתי זה פשע, בעסקי זה קידום מכירות. רישום כוזב במסמכי תאגיד - בממשלתי זה פשע, בפרטי זאת חשבונאות יצירתית. דו"ח שנתי שגוי בממשלתי זה פשע בפרטי זה רק תכנון מס.

הרבה אנשים מתלוננים על המגזר הממשלתי אבל יותר מכולם מתלוננים פקידים בכירים במשרד האוצר שמבקשים בסך הכל להפריט אותו. אנחנו רואים פעם נוספת כי אכן חכמים מאוד היו חז"ל באמרם: " הפוסל במומו פוסל" ואין כמו יכולתו של מושחת לזהות שחיתות.

לפני מספר חדשים הודיע שר התחבורה ישראל כץ כי מצב התחבורה בגוש דן הוא מחדל כמו מלחמת לבנון II. זה די מגוחך לשמוע שר תחבורה מתלונן על מצב התחבורה כאילו זה לא התחום שהוא אחראי עליו אבל בישראל זה מצב מקובל. אצלנו השרים חושבים שתפקידם לפרש את המציאות לא לעצב אותה. אותו שר נהיה עכשיו מומחה לבטיחות רכבות, לדבריו העובדים מתנגדים להתקנת אמצעי בטיחות. על פי ישראל כץ צריך לעקוב אחרי העובדים באמצעות מצלמות וג'י.פי.אס. במקום להתקין ברכבת מערכות בקרה ובטיחות שיזהירו מפני תאונות, במקום לקנות קרונות שעומדים בתקן האירופי, הוא מנסה להיות אח הגדול.

יו"ר עובדי הרכבת גילה אדרעי יודעת ומכירה את הדברים שאורי יוגב יודע אבל היא הרבה פחות צינית. היא מכירה את הרכבת ואת הבטיחות שלה הרבה יותר מישראל כץ והיא גם דואגת להגביר אותה לא רק לדבר. יוגב רצה לקבל ועד עובדים שדואג רק לעצמו, ועד שחשוב לו להגדיל את השכר, ועד שרוצה רק לצאת בשקט לפנסיה. אבל ועד עובדי הרכבת רוצה שהרכבת תמשיך לתפקד, תמשיך לתת שירות ולהתפתח, תמשיך לפרנס גם את עובדי דור ב' בכבוד. למרות שזה לא תפקיד העובדים, היום הם הדבר היחיד שעומד בייננו לבין רכבת מופרטת ומפורקת כמו הרכבת המופרטת בבריטניה ובמקומות אחרים. גילה אדרעי היא הסיכוי שלנו לתחבורה ציבורית טובה ואמינה, כי גם כאן לא נוכל לסמוך על הממשלה.

שמחון בלי שמחה

כששלום שמחון מונה לשר חקלאות ע"י ממשלת אולמרט פרצה אנחת רווחה בין החקלאים מקיבוץ איילות עד מטולה. זה לא שהייתה בהם אופטימיות כי כבר שנים הם רואים בעצמם זן שנדון לכליה, אלה מין אנחת רווחה על לכתו של ישראל כץ. חשוב להבין שכץ לא היה שר חקלאות גרוע במיוחד אבל דרכו האלימה והצעקנית שרתה עליהם כמו ענן ערפיח מעיק ומדכא.

שלום שמחון לא הביא איתו בשורות רק התנהלות אנושית שפויה, ומדיניות חקלאית נכנעת.

החקלאות הישראלית הקלאסית התאפיינה במשקים קטנים ואינטנסיביים (מושבים) ומשקים בינוניים מתועשים (קיבוצים) לא היו כאן משקים גדולים וחברות ענק.

הביזור של העוצמה החקלאית והעובדה שהשיווק (קאורפרטיב תנובה)  שירת את היצרן, יצרו משק תוסס ומפותח מאוד. לאורך הרבה שנים היה ניהול המשק החקלאי בידי שרי חקלאות עתירי הישגים והחקלאות הישראלית הייתה בין המפותחות בעולם. סוף תור הזהב שלה הגיע עם מינויו של אריק שרון שר חקלאות בשנת 1977. תוך שנים מעטות פורקו מנגנוני הניהול, הפיקוח, הפיתוח והשיווק ומספר החקלאים ירד במהירות (היום פחות מ- 2% מהאוכלוסיה).

שמחון כשר חקלאות קיבל את המדיניות הניאו-ליברלית כעובדה בלתי ניתנת לשינוי וניסה לשפר את מצב החקלאים ע"י גמישות מרבית. הוא ניסה למצוא לחקלאים פרנסות כמו אטרקציות לתיירים, צימרים, ועוד תעסוקות חליפיות. בתחום הלול הוביל שינוי שכלל הוצאת לולים מתחומי הישוב אל מתחמים רחוקים ובניית קומפלקסים גדולים. לצורך הפרויקט הזה עזר באיתור שטחים פתוחים ושינוי היעוד שלהם. מצוקת המים של השנים האחרונות העלתה חשש גדול מפני  ייקור המים לחקלאות עד כדי חיסול סוגי גידול רבים. הוא פעל למען עלית מחיר המים במגזר העירוני והטלת קנס המים. במקום לגייס את הציבור הכללי למציאת פתרונות, במקום להבין כי כולנו חיים באותה מדינה, הוא בחר לפגוע בו.

שנותיו של שמחון במשרד החקלאות מאז עליית ממשלת נתניהו לשלטון לא הביאו לו שמחה רבה ונראה היה כי התפקיד שחק אותו, אולי לכן ניסה לפרוש אל כסא יו"ר הקק"ל.

מעשיו של שמחון במשרד החקלאות בעיתיים מההיבט החברתי והסביבתי. הכניעה לסדר היום הניאו-ליברלי נתנה לגיטימציה לרעיון פסול, ומנעה אפשרות ל בלימת ההתדרדרות של המשק החקלאי.

הכנסת תחומי תעסוקה נוספים לתוך המשק החקלאי שינתה את אופיו הכפרי חקלאי (ריח הזבל כבר לא ניחוח חציר), יצרה קונפליקטים מיותרים בתוך קהילות קטנות, וגרמה לבינוי מסיבי בישובים.

תפיסת שטחים פתוחים במרחק מהישובים (לא צמוד דופן), סלילת דרכים ובינוי, מהווים פצע מכוער בנופי הגליל (אלו שצריך לשמור עליהם "בשביל" התיירים).

השינוי בגידול תרנגולות כמו השינויים שקדמו לו בתחום הרפת, מביאים להגדלת הריכוזיות בענף ויצירת גרעינים שבעתיד יהפכו לחברות גדולות. כפי שאנחנו יודעים חברות גדולות מקטינות את המגוון והחדשנות, מגדילות את פערי השכר ומפרות את האיזון בין כוחו של הצרכן לכוחו של המשווק. החברות שמתפתחות היום בתחום החקלאות נשלטות בדרך כלל בידי תושבי מרכז הארץ ולשם זורמת רוב התמורה. אימוץ הפתרונות הניאו-ליברלים מנע גם התפתחות של משק חקלאי מודרני. המשק החקלאי המודרני שפונה בעולם המפותח לכיוון האיכות.

יעילות העבודה מאפשרת היום הספקה שופעת של תוצרת חקלאית איכותית ובריאה. במקום גידול מודרני של תרנגולות "חופש" הלולים הפכו מבני תעשיה ענקיים. במקום משקים קטנים משוכללים ואינטנסיביים עם תוצרת מופחתת רעלים, ריכוז שטחים בידי טייקוני קרקעות בודדים. במקום אימוץ שיטות של חקלאות בת קיימא מודרנית נוצר תיעוש.

(לזה נוספה עובדה שלא באשמתו - תנובה נמכרה ע"י רוב השותפים ומחיר הסרסור עלה).

במקום ששמחון ייזום סבסוד עובדים ישראליים ויצירת קאדר חדש של חקלאים, צעירים שיודעים כי מלפפון לא גדל ברשת שיווק, בוגרי צבא שיוכלו לחסוך לטיול או לימודים, ייבא פועלים זרים זולים.

האם שמחון היה יכול להביא בשורה חדשה לחקלאות הישראלית? האם היה יכול לפתח ניהול מרכזי יעיל? פיקוח מחמיר? מחקר מתקדם? שיווק משותף? אני לא יודע, אבל אני בטוח שהוא גם לא ניסה.

פורסם בעבודה שחורה

על החרות ועל הכוח

בשבוע הראשון של אפריל הסתיימה שביתת העובדים הסוציאליים, זה היה סוף עגום. נכון שלשביתה הזאת היו כמה הישגים אבל המטרות הכי חשובות המטרות הכי צודקות נשארו רחוק מהישג יד.

א. הפסקת ההפרטה של שרותי הרווחה נדחתה לעתיד רחוק.

ב. השוואת התנאים בין עובדי המדינה לעובדי קבלן/עמותות גם היא נשארה בלתי מושגת.

העובדים הסוציאליים יצאו לשביתה משום שהם נמצאים בחזית האמיתית של ישראל. תפקידם לטפל במקום בו ישנם יותר נפגעים מאשר בתאונות דרכים, יותר נפגעים מאשר בשדה הקרב, יותר נפגעים מאשר בבתי חולים. המקום בו מדינת ישראל פוגעת בתושביה, המקום בו המדינה דורסת את החלשים. הם מטפלים בחיילים ששבו מהמלחמה פגועי הלם, באזרחים שמציאות חייהם נשברה על ידי טיל, בנק או קרן פנסיה. הם מתקנים במקום בו הרשויות האחרות קלקלו, מטפלים במי שאינם יכולים לדרוש את זכויותיהם הדמוקרטיות, אזרחיות, חברתיות, במי שאינם יודעים לעשות את זה.

כמו הרופאים שהחלו עכשיו במאבק גם העובדים הסוציאליים לא נאבקו רק בשביל עצמם ובשביל המשכורת שלהם, הם נאבקו גם על דמותה של החברה הישראלית.

הם ביקשו להפסיק את ההפרטה וההתנערות של המדינה מהאחריות שלה כלפי האזרחים.

הם ביקשו להוסיף כוח אדם משום שממשלת ישראל זורקת כל כך הרבה אנשים החוצה ממעגל החיים הסבירים. אנשים ומשפחות שרק מערכת הרווחה המיובשת מנסה להחזיק בחיים.

אבל המדינה לא מרשה להם לתקן את המערכת מרשה להם רק להיאבק על שכר.

ממשלת ישראל נכשלה בהבנת הנשמע כמו המלך אחאב בסיפור כרם נבות (מלאכים א' כ"א י"ט), היא מביאה בני אדם אל פי פחת ונוטשת גם את מי שמטפל בם.

בשבוע הזה בארצות הצפון מתחיל האביב, ואצלנו פרסמו את שכר הבכירים בחברות הציבוריות.

מסתבר שהטענה של האוצר "אין כסף" נכונה רק לעו"סים, כשיש כוח יש המון כסף.

קחו למשל את אלי יונס, פעם פקיד בכיר במשרד האוצר ועכשיו מנכ"ל בנק. השכר החודשי שלו מליון מאה תשעים ושנים אלף ₪ או בספרות 1,192,000 ₪ (תנסו לשנן, זה לא זכייה חד פעמית בפיס זה נכנס כל חודש לחשבון).

הבנק שמשלם לו את המשכורת הזאת מזרחי טפחות איננו בנק פרטי כפי שחלק מכם עלול לחשוב, הוא נסחר בבורסה וכספי הפנסיה של כולנו מושקעים בו.

במקום שהפנסיה שלנו תרוויח מרוויחים המנהלים ובעלי השליטה. רווחי הבנק בשנה שעברה לאחר שניקו את המשכורת "ההוגנת" (42,5 מליון ₪) של יונס ורעיו היו 804 מליון ₪.

מסתבר שאם רוצים להרוויח צריך למצוא מנהל חזק, חופשי ממורא הממשלה ומוסדות הפיקוח, כזה שלא ייתן לפקח על השכר שלו ועל הרווח של בעלי השליטה. 

עשיתי תרגיל מעניין חיברתי את שכר שמונת הבכירים של הבנק וחילקתי אותו (תיאורטית) לעובדים הסוציאליים זה יוצא 237 ₪ לחודש, כמעט כמו התוספת שהם קיבלו אחרי השביתה.

תגידו מנהל בנק שווה יותר כסף מעובד סוציאלי, כמה יותר? פי 2? פי 4? איך הגיעו לפי 170?

אילן לוין הממונה על השכר במשרד האוצר ייצא בעתיד  לשוק הפרטי "לעשות לביתו",  נראה לכם שהוא ילך להיות עובד סוציאלי? מה למה שייתקן את שקלקל?

עדיף ללכת על ניהול בנק זה יכול להיות ג'וב נחמד, וגם המשכורת לא רעה, אין כאן שאלה של מי שווה יותר יש כאן מצב של מי שחזק ויכול לקחת.

כשהמדינה הייתה עדיין אחראית על תושביה היו כספי הפנסיה מובטחים באגרות מדינה. אבל ב 2003 הגיע שר אוצר בשם נתניהו ומנכ"ל אוצר בשם יוסי בכר והם החליטו על "רפורמה" -  להזרים את כספי הפנסיה לקזינו בורסה, מי הרוויח? בשנת 2010 היה שכרו השנתי של בכר 10,700,000 ₪!

בנק ישראל החליט לבדוק אם יש קשר בין השכר של מנהל בחברה ציבורית לבין רווחי החברה, הוא גילה שאין. אני שמח שהם הוציאו קצת כסף על מחקר ופרנסו כמה סטודנטים אבל אם היו בודקים בעולם היו מגלים שככה זה, השכר תלוי בכוח לא בכישרון.

אז שיהיה לנו חג חרות נהדר וכוח לתקן את המדינה שלנו, חג שמח.

מי יבנה יבנה בית *

פורסם בעבודה שחורה

אין הסכמה כללית שישראל היא מדינה מפותחת, אבל בטוח שהיא אחת מקבוצת מדינות  ה-  OECD ובקבוצה הזאת ישראל נחשבת בעלת שיעור ריבוי טבעי גבוה.

כמו שניתן לראות בתרשים 1, ההורים של הילדים שנולדים כאן מתקשים בשלוש השנים האחרונות למצוא בית. האינפלציה במחירי הבתים (אינפלציה = יכולת קניה יורדת של הכסף) מגיעה לשיאים והזכות הבסיסית למגורים נפגעת.

  תרשים 1: מתוך פרסום של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 2010

המצב הזה מדאיג מאוד ואף מחמיר עם הודעתו של ראש הממשלה כי הוא יטפל בנושא בעזרת הקמת ועדות מיוחדות "סופר טנקר לבירוקרטיה" , לצערנו יש לנו ניסיון עם הפתרונות של נתניהו.

כשבאים לפתור בעיה צריך  לבדוק מה גרם להיווצרותה. כפי שאנחנו רואים בתרשים 2. היצע הדירות משתנה לאורך השנים והקשר למחיר בתרשים 1 קלוש. אם המחיר איננו בעיה של מחסור בדירות יש להניח שמחירן עולה ויורד מסיבות אחרות.

תרשים 2. היצע דירות שנסתיימה בנייתן והגידול במספר משקי הבית מתוך פרסום של הלמ"ס ינואר 2010

סביר להניח שיוצרי האינפלציה בדיור מרוויחים ממנה, לכן נתחיל בבדיקה מי הם.

ראשית חברות הבניה, הרווח שלהן הוא אחוז ממחיר המכירה ולכן כשהמחירים עולים הן מרוויחות יותר, מצד שני ישנו סיכון שהדירות לא ימכרו והחברות יצטרכו לשלם על המימון הבנקאי אחוז גדול יותר ממה שתכננו.

שנית הבנקים, הם מרוויחים כי חברות הבניה משלמות להם ריבית עבור המימון ומשום שערך הנכסים של הבנק עולה. כאשר בנק מלווה כסף לחברת בניה הוא משעבד את הנכס/בית לטובתו, אם ערך הנכס עלה הבנק יכול להראות יותר רווח במאזן השנתי. כאשר ערך הנכסים של הבנק עולה הוא יכול גם להלוות יותר כסף ולקבל עליו ריבית (הון הוא אמצעי הייצור של הבנק), אם הכסף/אשראי משמש לקניית בתים הבנק מרוויח גם מצד הקונה וגם מצד המוכר.

שלישית מהמרי הבורסה/מטבעות/קומודיטיס, מדובר בקבוצה הכי עשירה בשוק שמעבירה את ההימורים שלה מנושא לנושא. עם נפילת הבורסות בעולם היא מעבירה את ההימורים לתחומים אחרים כנראה שבשלושת השנים האחרונות לנדל"ן.

רביעית בעלי הקרקע המיועדת לבניה, במקרה שלנו מרבית הקרקע נמצאת בידי מדינת ישראל שהחליטה לפני כ- 15 שנים למכור אותה בשיטה שתבטיח מחיר מקסימאלי (בניגוד להבטחות הממשלה).

חמישית בישראל יש אנשים שתומכים בפיתוח ההתיישבות היהודית בשטחים הכבושים, כאשר מחירי הדיור בישראל הופכים בלתי אפשריים והם נתונים כאילו לגחמת השוק החופשי, קל וזול ללכת לגור בשטחים. בשטחים הבניה נמצאת בשליטה מוחלטת של המדינה והיא קובעת את המחיר, ברור שכאשר האינטרס הוא מלחמה דמוגרפית מול הערבים המחירים יורדים.

איך ניתן לפתור את בעיית הדיור בישראל? לא סתם הצמדתי לטור הזה את שירו של לוין קיפניס, שיר מהימים בהם הישראלים לא חיכו למשיח שיפתור להם בעיות.

מדינת ישראל צריכה לבנות דיור לכל, דיור בר השגה לבעלי יכולת ודיור ציבורי להשכרה למי שאין לו. כפי שקבע ז'בוטינסקי: על מדינה לספק חמישה מ"מ "מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא."

בכל העולם שאנחנו שואפים להידמות אליו מניו-יורק ועד קופנהגן, בכל מדינות ה- OECD עושים בדיוק כך אז יאללה לעבודה.

*מי יבנה בית

מילים: לוין קיפניס

לחן: נחום נרדי

מי יבנה יבנה בית בתל אביב?
מי יבנה יבנה בית בתל אביב?
אנחנו החלוצים
נבנה את תל אביב
הבו חומר ולבנים
ובנה את תל אביב

מי יזרע יזרע שדה בתל חי?
מי יזרע יזרע שדה בתל חי?
אנחנו החלוצים
נזרע את תל חי
הבו לנו זרעונים
ונזרע את תל חי.

מי ישתול ישתול פרדס ברחובות?
מי ישתול ישתול פרדס ברחובות?
אנחנו החלוצים
נשתול ברחובות
הבו לנו שתילים
ונשתול את רחובות.