מוזנחים בקצות הארץ

פורסם לראשונה בעיתון חברה

הפריפריה הישראלית מתרחקת מהמרכז, בתהליך מהופך להתפתחות הטכנולוגיה.

שנים של הזנחה והשקעות שגויות ממקמות אותה בתחתית הסולם הכלכלי, כאשר 70% מהרשויות העניות במדינה נמצאות בפריפריה ו-7 מתוך 9 הרשויות הכי עניות נמצאות בדרום.

תפיסה של פיזור אוכלוסיה היתה ועודנה דומיננטית בכל ממשלות ישראל מאז הממשלה הראשונה. האתוס הציוני וחשיבה שטחית הביאו עמם את הגישה כי הפיתרון לפיתוח הפריפריה הוא הגדלת מספר התושבים בה. תושבי הפריפריה שהיוו 19% עם הקמת המדינה הגיעו ל- 31% ב-2006, אבל המרחק הכלכלי רק התעצם. מדובר בהצלחה של אמצעי ללא השגת המטרה.

פיתוח הפריפריה בישראל וסגירת פערים בינה לבין המרכז הן מטרות נכונות, שיכפול המרכז בפריפריה היא טעות. הפריפריה צריכה חיזוק ושיפור של היתרונות היחסיים שלה.

הקמת מערכות מקבילות למערכות שישנן במרכז, משמעה ביזבוז משאבים, פגיעה במרקם החיים הפריפרי, וכשלון ישומי ודאי. כפי שראינו גם הגדלת מספר התושבים לא יכולה לשפר את מצבם.

פיתוח הצפון שונה מפיתוח הנגב, משום שהנתונים הבסיסיים שונים. לכל מקום יש פוטנציאל שונה וצרכים שונים. המשותף לכולם הוא הצורך בפיתוח תוך מתן תשובות ספציפיות.

הפריפריה בצפון

פיתוח הצפון וסגירת הפערים בינו לבין המרכז, צריך שיהיה מוּכוון - שיכלול והדגשה של יתרונות הצפון על פני המרכז. הצפון בורך בנופים, אתרים הסטוריים ודתיים, אתרי קיט ובילוי משפחתי, כמו גם קרקע פוריה ומים. טיפוח ושימור יתרונות אלו חיוני. יהוד הגליל הוא נסיון מעניין מבחינה אקולוגית ומפלה מבחינה הומנית/דמוקרטית. התוצאה של נסיון זה הוא שהרוב הערבי נותר בעינו ולעומת זאת המצב הסביבתי הורע. אפשר לומר שבדילמת משפט שלמה, המדינה הישראלית בחרה בפתרון שמשון: יחרב האזור על תושביו היהודים והערבים גם יחד. נושא המדיניות כלפי ערביי ישראל גדול מידי לכן לא אתייחס אליו להוציא העובדה שניתן לנקוט מדיניות אחרת.

איכות הסביבה - יש למצוא דרכים מודרניות לטיפול בשפכים ואשפה. הצפון בכלל והגליל בפרט צריך להיות חלוץ בקנה מידה ארצי בטיפול בבעיות אלו. ראוי לו שנאמץ גישות צפון אירופיות כאשר אנחנו מטפלים באיכות הסביבה משום שרק סביבה יפה תבטיח את המשך פיתוח התיירות ואת העתיד הכלכלי.

פער ההכנסות בין תושבי הצפון לתושבי המרכז אינו מאפשר הקמה ותחזוקה של מערכות כאלו על גבם של התושבים המקומיים. לצורך טיפול נכון יש להקצות תקציבי מדינה שישקפו נכונה את העניין שמגלים הישראלים כולם בנופי הצפון.

צריך להניע מהלך שיביא להפרדת אשפה ברמת התושב ומיחזור מקומי שלה. חלק מהמיחזור יעשה במפעלים שיספקו פרנסה לתושבי האזור. יש להבטיח כי טיהור השפכים יתבצע ברמה הכי גבוהה ובעיות תקציביות ברמה המוניציפלית לא ישפיעו על תפקוד המערכת. הטרמינולוגיה צריכה להיות אידאולוגית עם שאיפה לאוטופיה. היא צריכה לשלוט באזור ולחול על כל התושבים: ערבים ויהודים, נשים וגברים. מערכות תשתית לא נועדו להרוויח כסף, הן נועדו (מטבען) לתת בסיס לקיום.

שמירת יפי הנוף - בכדי לטפח תחום זה יש להטמיע אותו בתוך שיקולי הפיתוח. כאשר מתכננים כביש ראשי, דוגמת כביש 90, או מסילת רכבת שתקצר את המרחק למרכז, יש הכרח לקחת בחשבון שהפגיעה הנופית פירושה אובדן אטרקטיביות ופגיעה בעתיד התיירותי. בכדי לשמור על הנוף, בניית תשתיות בצפון חייבת להיות אסטטית. הצפון זקוק בעיקר לשיפור ברמת החיים ובאיכות חיי התושבים עד לרמה המקובלת במרכז. הוא אינו זקוק לבניה מסיבית שתבוא על חשבון שטחים פתוחים ותיירות.

חקלאות - בעולם החקלאות המודרנית, אנחנו יודעים לייצר יותר עם יותר אוטומציה ופחות ידיים עובדות. עכשיו כאשר יש לנו עודפי תוצרת ועודפי ידיים עובדות (אבטלה) יש לשפר את איכות התוצרת. שיפור כזה ניתן להשיג על ידי חקלאות בת-קיימא, באמצעות שימוש יורד בחומרי הדברה וטיפוח תוצרת בעלת טעם משובח. שינוי כיוון כזה בחקלאות יביא ליצירת מקומות עבודה חדשים שדרושים מאוד בגליל. באירופה משתמשים בחקלאות כמשמרת ומטפחת סביבה וטבע, ולכך עלינו לשאוף. בכדי להגשים את החזון הזה נדרשת השקעה ממלכתית במחקר ופיתוח. יש גם לכוון כוח אדם צעיר לחקלאות, ע"י השתתפות המדינה בעלות העסקה. צעירים לפני לימודים גבוהים, שתיפתח לפניהם אפשרות תעסוקה בחקלאות בשכר כפול משכר המינימום, יביאו לתחום חשיבה רעננה ויוכלו לממן את לימודיהם בכבוד.

תחבורה - צפיפות כלי הרכב לק"מ כביש בישראל היא הגבוהה בעולם, פי שבע מהמקובל באירופה. מספר כלי הרכב לנפש הוא הנמוך בעולם המתועש, כחצי מהמקובל באירופה. לאור זאת, ברור שסלילת כבישים חדשים בצפון תפגע בנוף ולא תוכל לספק את הצורך בניידות בין המרכז לגליל. יש לקדם בניית מסילת רכבת – ציבורית – זולה ומסובסדת, שתיבנה תוך התחשבות עילאית בסביבה. רק רכבת כזאת תיתן תשובה לשינוע תוצרת, ציוד ואנשים בין המרכז לגליל.

חינוך ותרבות - בימים אלו, כאשר ההוצאה הפרטית על חינוך נמצאת במגמת עליה וההוצאה הממשלתית לתלמיד בירידה, ברור שהגליל והנגב לא רק שאינם יכולים לסגור פערים בינם לבין המרכז, אלא שפערים אלו גדלים בקצב שמתגבר כל שנה. צריך להפוך כיוון. יש להשקיע השקעה ממשלתית מסיבית בחינוך הפריפריאלי. ראשית יש להשקיע בסביבת החינוך, יש לבנות כיתות ובתי ספר, ובכך להקטין את הצפיפות בכיתות עד לסטנדרט הקוּבני של 25 ילדים בכיתה. יש לחפש ולמצוא דרכים למשוך כוחות הוראה משובחים אל הפריפריה. שכר המורים בפרפריה צריך שיהיה גבוה בהרבה משכרם במרכז. יש למצוא דרכים לאפשר למורים באזור קריירה שניה, אחרי שמלאה סאתם והם פורשים מהמקצוע.

מיכללות הפריפריה דוגמת ספיר ותל-חי, ראוי שיקבלו תקציבים מתוגברים שיאפשרו להם מחקר והתפתחות לכיוון אוניברסיטאי. הפריפריה, מטבע הדברים, זוכה ליותר "סוגה עילית" בטלוויזיה ובפחות תרבות. יש לספק סל תרבות זול ומגוון במטרה להגיע לכל תושב.

בריאות - אין זה סוד שאיכות הבריאות ואורך החיים בפריפריה נמוכים משמעותית מאשר במרכז. עובדה זאת דורשת שידרוג מסיבי של התנאים הפיסיים. יש להכפיל את גודל בתי החולים, להעמיד לרשותם את מיטב הציוד ולתגמל רופאים טובים כך שירצו לבוא לפריפריה. שיתוף בין מוסדות אקדמיים בפריפריה לבין בתי החולים, יאפשר הקמת גוף ידע מקומי ושידרוג אמיתי של המערכת. לא עוד העתקה וחיקוי של המרכז כי אם הליכה כתף אל כתף לטובת תושבי הפרפריה וכל הישראלים.

סיכום צפוני - יש בארצות העולם מספר אזורים המשמשים כאיזור מפלט תיירותי לתושבי אותה ארץ. הדוגמאות הבולטות הן לייק-דיסטריקט בבריטניה ומרגלות האלפים בגרמניה. בשני המקומות נשמרת מסגרת הבינוי הקיימת ונשמר אופי המקום להוציא דגש על שירותי תיירות. לדעתי יש להחליט כי הגליל מנצרת צפונה הוא איזור כזה. אם הדבר לא יעשה בשנים הקרובות לא יהיה מה לשמר והיכן לטייל.

הפריפריה בדרום

באר-שבע - המהלך העיקרי לקידום הפריפריה בדרום הוא פיתוח המטרופולין בנגב. כיום סובלת העיר מתשתית מיושנת, מערכת הסעה שנפגעה מהפרטה, בית חולים צפוף מאוד ותיכנון פיסי הדורש שיפורים ועדכונים. באר-שבע היא עיר מדברית וצריכה תכנון פיסי מתאים, אי אפשר לבנות בה כאילו היא רמת-גן. צריך לעצור את הנטיה של השנים האחרונות לספק פיתרונות דיור לשכבות העשירות בערי-השינה סביב באר-שבע. מקומות כמו מיתר, עומר וכו' מחלישים את העיר ופוגעים בפריפריה הדרומית. צריך להקים בבאר-שבע מערכת היסע המונית שתתבסס על רכבת תחתית. מערכות שירותים ציבוריות כמו בית משפט, בית חולים, בתי ספר, וכו' דורשות הגדלה בכדי להגיע לרמת שירות גבוהה ואטרקטיבית. שירותי הממשלה צריכים להיות בסיס כלכלי תעסוקתי. הממשלה צריכה לשאוף לספק תעסוקה בשכר ממוצע ומעלה למספר גדול של תושבים מקומיים, כפי שנעשה בשטחים הכבושים. שכבה עבה של עובדים בשכר הממוצע תשאף לשיפורים שיצעידו את העיר למקום טוב יותר.

אשדוד - הדברים שנאמרו לגבי באר-שבע נכונים ברובם גם כאן. בית החולים שמשרד האוצר מעכב כבר שנים צריך שיבנה במהרה. הנטיה להעביר לדרום תעשיות עתירות זיהום וסכנה סביבתית שגויה. באשדוד, בבאר-שבע ובחיפה נמצאים מפעלים שדורשים פיקוח מחמיר ולפעמים גם סגירה. כמו בצפון, גם בדרום הסיכוי של תושב לראות תערוכה של אומנות פלסטית או הצגה איכותית נמוך. את התרבות הזאת יש לספק בשפע מסודר ומסובסד.

טבע ונוף - בדרום הארץ נמצאים כמה מאזורי הטבע המיוחדים והיפים של ישראל. הם צריכים שמירה, הגנה ותיור.

בדואים - במלחמה נגד אזרחים ישראלים ממוצא בדואי ע"י פגיעה בגידולים, באורך החיים, דחיקה לאיזורים מורעלים כמו רמת חובב ועוד נכשלנו. ככול שעינינו אותם כך "גדלו ופרצו". זה הזמן להחליף דיסקט. כדאי ללמוד מהמדיניות של מושל סיני בתקופה הבריטית ג'רוויס. במקום להלחם בבדואים הוא הציע להם תנאי מחיה הולמים: מים, מטעי זיתים, שטחים לעיבוד ועוד. במקום בו נכשלו הטורקים וקודמיהם הוא הצליח. הקמת ישובים כפריים לבדואים, תוך השקעה מסיבית בהשכלת נשים וסבסוד תעסוקה ברמת המפעל וברמת השכר היא צעד מתבקש. הבדואים הפכו תוך שנים מעטות לבעיה חברתית קשה בדרום, זה נובע מגירוש מסיבי מאזורי מחיה היסטוריים והפליה קשה. בשביל הבדואי הממוצע כל פקח שמירת טבע הוא הממשלה. הסיכוי שלו לחוות חוויה חיובית במפגש עם השלטונות שואף לאפס. הוא הולך ברגל לבית ספר, נושם אוויר מזוהם, מופלה בטיפול רפואי וחסר סיכויי תעסוקה. אין לו ידע ויכולת להתמודד עם בירוקרטיה פשוטה והוא רואה בה (בצדק) חלק מהמסע הממשלתי נגדו.

ערי פיתוח - חלק מהבעיה של ערי פיתוח בפריפריה כולה היא חוסר יכולת ניהול. בשנים האחרונות אנחנו רואים שיכולת הניהול הציבורית הישראלית, כפי שהיא באה לביטוי בממשלות השונות, נמוכה מאוד. רמת הניהול בפריפריה אפילו נמוכה יותר. יש ליצור מאגר מלווים ויועצים שיוכלו לסייע למועצות ועיריות בפריפריה בניהול עניניהן. מינוי ועדות קרואות איננו פיתרון טוב וגם לא דמוקרטי. גם כאן יש לזכור כי הפרדיגמה הישראלית, כאילו ישוב שאיננו צומח גווע, מוטעה. זאת טענה מופרכת מעיקרה, שמקורה בהשקפה ארכאית שהחלה במאה ה-19 דרך ראשית הציונות ושרידיה עדיין נמצאים איתנו. די אם נבדוק ערים בעולם המפותח (יש דוגמאות מכאן ועד אוסלו). ברור שישוב שמנוהל בצורה גרועה מתנוון, זה רק מדגיש את הצורך הגדול בהשקעה של המדינה בשילטון המקומי ובהכשרת אנשיו.

בישובים כמו ירוחם, דימונה ומצפה-רמון חיים אנשים שרוצים להיות בהם ואנשים שלא. צריך לספק אלטרנטיבות של תעסוקה ומגורים, כך שתישאר בהם אוכלוסיה שבחרה במקום, זה צעד ראשון לחיזוק החברה המקומית. גם כאן נכשל הניסיון לפתור בעיות באמצעות הגדלת מספר התושבים מלאכותית. ישוב שחלק גדול מתושביו רוצה לעזוב לא יכול להתבסס.

סיכום

אפשר לנסות להשתזף באנארקטיקה אבל עדיף בים המלח. אפשר להקים את הרצליה בשדרות אבל זה לא יביא את הים. אפשר לחרב את הפריפריה בניסיון לבנות בה מרכז, אבל יותר קל לחכות לחיזבאללה. אפשר לחכות לגודו, למשיח, ליד הנעלמה, אבל עדיף לקחת את הדברים לידיים ולחזק את הפריפריה איפה שצריך.

קישורים לא ממומנים:

http://www.kibbutz.org.il/karka/igun/050306_agriculture.pdf -חקלאות וסביבה

http://www.snunit.k12.il/beduin/arti/0119.html - ג'רוויס

http://www.gosinai.co.il/Index.asp?ArticleID=216&CategoryID=96&Page=1 – ג'רוויס

http://www.gosinai.co.il/Index.asp?ArticleID=245&CategoryID=124&Page=2- ג'רוויס

http://www.cbs.gov.il/www/publications/local_authorities01/pdf/t05.pdf ¹

http://www.cbs.gov.il/reader/newhodaot/hodaa_template.html?hodaa=200811082²

http://dover.mof.gov.il/Mof/Dover/MofDoverTopNav/MofDoverSubjects/MofDoverSubjects_2008/MofDoverSubjects_2008_07/News2008_07_01.htm

http://www.moit.gov.il/NR/exeres/79CEA516-022B-4E44-9C10-E60C9256B56E.htm

חיזוק מבנים כפיתוח וצמיחה בפריפריה

http://realestate.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20090313_1

070637

מחולל לוחות http://surveys.cbs.gov.il/Survey/survey.htm

http://www.sciencedirect.com/science?_ob=ArticleURL&_udi=B6VB0-4VGDNV0-2&_user=10&_rdoc=1&_fmt=&_orig=search&_sort=d&view=c&_acct=C000050221&_version=1&_urlVersion=0&_userid=10&md5=adbbb257f638fe467b23a77dc915ecb8 - אורנשטין

http://www.yallakadima.co.il/candidate/article.asp?cand_id=9&item_id=400

http://www.orwatch.org/maakav/julyHeb2005.pdf הפליה מגזרית והדרכים לתיקון

http://www.galil.gov.il/About/AboutCategory.asp?td=42&vf=279- השנתון הסטטיסטי לצפון

http://www.industry.org.il/Magazine/Index.asp?CategoryID=4001

ממשיכים להרגיל את הסוס

-->

עברו הימים ששליחים סרבו להודיע הודעות קשות והימים שמשרד האוצר אמת ידבר עדיין לא הגיעו. לכן מי שרצה לעיין בתקציץ 2009-10 ובחוק ההסדרים, הלך לאתר של שלי יחימוביץ', שם ניתן לראות אותו ולהשתתף בבקרה שלו.

יש בו לא מעט בתקציב ועד שיעבור את ביקורת הכנסת יהיו בו עוד כמה מיליארדים, אבל אין בו שינוי, אין בו ברכה, אין בו הבנה מדוע אנחנו במשבר, אין בו דרך לצאת מהשבר.

אבל יש בו בשורה, בתקציב ובחוק ההסדרים ל-2009 2010, הוא מבשר שאיתו יהיה עוד יותר קשה.

קיצוצים

ממשלות ישראל נוהגות כבר שנים לקצץ בתקציב, אם יש שנת צמיחה הן מקצצות כי אפשר, אם יש מיתון הן אומרות אי אפשר. רם בלניקוב הממונה המתפטר על התקציבים, וקודמיו אומרים: "צריך לגלות אחריות תקציבית". נתניהו ופרשניו מספרים לנו איך הוא "הציל" את המשק בקיצוצים של 2003. השאלה היא מה קרה בארצות שלא קיצצו, כמו רוב מדינות המערב. האם מצבן טוב יותר? בין המדינות המפותחות בעולם ישראל נמצאת במקום ה-18 בצמיחה לנפש. בעשר השנים האחרונות צמחה הכלכלה של אירופה המערבית בממוצע ב- 6.8% לשנה, הכלכלה הישראלית צמחה רק ב- 4.3% (אם מודדים צמיחה לנפש מצבנו פחות טוב).

מדינות אירופה הגדילו את התקציב כשהכלכלה האטה והקטינו אותו בשיגשוג.

הן שינו את שיעורי המס בהתאם כי צריך לנהל כלכלה ולתת לאזרחים שירותים.

המשבר הנוכחי מגדיל את הפער ביננו לבין העולם המפותח לא רק ברמת ההכנסה, כי אם גם בדרכים לפתרון המשבר.

שם מגדילים את התקציב, מלאימים מוסדות ומפעלים, מאפשרים לפועלים "לפטר את הבוס" להשתלט על מפעלים ולנהל אותם כקואופרטיב. גם מעבר לים ישנם עדיין חולמים על קפיטליזם ושוק חופשי, אבל הרוב התעוררו.

ייצוג דמוקרטי

נתניהו מינה ליועצו המיוחד את איש העסקים אורי יוגב, האיש שכמנכ"ל בזק בינלאומי (1996) "שכח" לספר לציבור שתעריפים מוזלים מקבלים רק מנויים.

יוגב יוצא ובא מהשרות הציבורי לשוק הפרטי, כבר הרבה שנים. בשנת 2003 הוביל עבור נתניהו את תוכנית הקיצוצים המסיבית שייצרה בישראל כמה מאות אלפי עניים, חלק משותפיו לאותה תקופת זוהר נמצאים בחקירות משטרה/ נתבעים בבתי משפט (גם בזק נתבעת על התנהגותה בתקופתו). חלק אחר של ה"חבורה" הצליח למצוא תעסוקה אצל האוליגרכיה המקומית, זאת שקנתה בשיטת השקשוקה את רכוש הציבור. כן, אותו רכוש שהחבורה הזאת מכרה בדיל הכי זול.

יוגב הסביר שצריך להעלות את המע"מ, לא את המיסים לעשירים מאוד. על הטענה שהעליה במע"מ פוגעת בשכבות החלשות והגיע הזמן שאלו המרוויחים 100 אלף ש"ח ויותר לחודש ישתתפו בנטל, ענה: "אם היינו מטילים מסים על העשירים - הם היו בורחים מהארץ".

נו? ומה יקרה אם הם יברחו? לא אלמן ישראל, אני בטוח שיקומו במקומם גנבים חדשים.

אולי זה הבסיס לשיטה – משלמים לעניים מעט, גובים מהם הרבה מיסים, הם לא יכולים לברוח כי: אין להם כסף לכרטיסים.

את המשא והמתן בכללו, ניהלו אורי יוגב הנ"ל כנציג המדינה ועפר עיני כנציג האזרחים, איש עסקים ומנהיג עובדים.

האם מי שאיננו עובד מדינה צריך לייצג אותה? האם מי שלא נבחר לכנסת/ממשלה צריך לייצג את הציבור בדיוני תקציב? במדינות דמוקרטיות נוהגים אחרת.

מפריטים

חלק מההסכמות נוגעות בהפרטות נוספות, חברת חשמל, נמלי ים, מינהל מקרקעי ישראל -אדמות מדינה, דואר ישראל.

המאבק שאנחנו רואים בין נגיד בנק ישראל לשרי אריסון בעלת השליטה בבנק הפועלים, כמו גם התוצאות העיסקיות של בנק הפועלים. מראים שניהול פרטי איננו ערובה לאיכות, בנק לאומי הממשלתי מנוהל טוב יותר.

אם יפריטו את חברת חשמל מי יבצע פרוייקטים בעלי חשיבות לאומית? עשר שנים חיפשו חברה פרטית שתבצע תשתית להולכת גז טבעי, בסוף נתנו לחברת חשמל כי היא היחידה שיכולה לבצע.

בנק הדואר יכול בשליטה ממשלתית להיות תחרות אמיתית לבנקים המסחריים, כפי שנעשה בחלק ממדינות אירופה. הפרטת הדואר בחלק ממדינות העולם גרמו לעליה כל כך גדולה במחירים שיותר זול להכנס לרכב, ליסוע עם המכתב ולהביא אותו לתעודתו.

אנחנו שגרים בגליל ולא מהיום, זוכרים שבשנות ה-70 לקח למע"צ הממשלתית, פחות זמן לשדרג את הכביש לקריית שמונה מאשר היום לחברות פרטיות. אנחנו צעירים מכדי לזכור כי הבריטים סללו את הכביש בעבודת ידיים בלי טרקטורים ומשאיות ענק, בעשירית הזמן שלוקח היום לשפר אותו. מה בעניין הבטיחות בכביש הזה? הרי לא הכל כסף. האם לא היה עדיף להשאר עם מע"צ ממשלתית, ובלי התאונות הרבות שקורות עליו?

את מינהל מקרקעי ישראל כבר הפריטו באופן בלתי חוקי (ע"פ דו"ח מבקר המדינה) ב-1994 מסתבר שכישלון ההפרטה ההיא, לא לימד כלום את חבורת מפריטי ישראל.

לצערי התקציב וחוק ההסדרים אינם בשורה, הם רק עוד צעד באותה דרך נלוזה שהורסת את החברה והכלכלה הישראלית.

שתית וגם ייבשת

חבורת האוצר דאגה לשים לנו גם דובדבן על העוגה, קנס עשרים ש"ח לכל מ"ק מים. אחרי עשרות שנים שמשרד האוצר מסרב להשקיע בהתפלה, מחזור, טיהור, או אגירה הוא יקנוס אותנו אם נשקה את העצים שלנו.

הכשלון ההיסטורי, הכשלון לחזות את המשבר, הכשלון להבין את סיבותיו ודרכי ההתמודדות עמו. כל אלה לא עצרו את השתן שעלה לראשי אנשי האוצר והביא אותם ליזום את וידוא ההריגה של הכלכלה הישראלית - "תוכנית הגזרות" של האוצר. תוכנית שלא הייתה מביאה הבראה למשק הישראלי אלה את סופו. כמו סופו של הסוס שמת דקה אחרי שהתרגל לא לאכול.

מה שלא הולך בכוח ...

פורסם לראשונה בעבודה שחורה

מסתבר שכל ההפרטות אותן עבר מינהל מקרקעי ישראל הידוע בקיצור כ- ממ”י לא עוזרות. למרות שהיום נשארו בידיו בעיקר סמכויות פיקוח וקביעת מדיניות, הוא עדיין מאכזב, את הפקידות באוצר וגם לא מעט פוליטיקאים. לכן “מה שלא הולך בכוח הולך בהרבה יותר …. “.

אם יאושר חוק ההסדרים החדש לא נפגוש יותר במינהל, הוא יהפוך לרשות ממשלתית.

יש לשער כי המסגרת החדשה תעשה את עבודת המפריטים קלה יותר ועמידה בביקורת ציבורית כפי שהראה כאן ירון חנן.

למינהל מקרקעי ישראל יש היסטוריה ארוכה של ייצור אכזבות.

בשנות השמונים הוא איכזב כשלא סיפק קרקעות לבניה בקצב העליה ממדינות חבר העמים.

אחר כך הוא איכזב את הקשת הדמוקרטית כשחילק את אדמות המדינה להתישבות העובדת בחצי חינם. הוא איכזב את ההתישבות העובדת כשלא עמד בהבטחות הממשלה לפצות אותה על “חובות הבנקים” הוא איכזב את בג”צ כשלא נהג באופן שיוויוני.

ב-94 הוא איכזב את מבקרת המדינה כשהפריט את עצמו באופן לא תקין ללא החלטה של מועצת המינהל והממשלה.

הוא מאכזב באופן קבוע את מי שמצפים לקבל שרות במשרדיו.

הוא מאכזב את מי שקנו ממנו קרקע מפותחת במחירים מופקעים, בקיצור מינהל אכזב.

אחרי חמש עשרה שנות הפרטה כשמסתבר שהמינהל עדיין לא ממלא את ציפיות המפריטים הם לא למדו. להיפך, הם מפריטים יותר. כמו שהכותרת מציעה לעשות במקום בו הכוח לא משיג תוצאות.

אבל יש בעיה יותר גדולה מהפרטת הקרקע והניהול שלה, וזאת בעיית התכנון.

תכנון יגיד לכם כל מאמין בכנסיית השוק החופשי הוא אבי כל חטא, לכן צריך לחסל את מערכת התכנון המרכזית של ישראל (הצעה שמופיעה בנוסח מכובס בחוק ההסדרים).

צריך להעביר את התכנון לידיים פרטיות ומקומיות.

האם לא “הרווחנו” מהעברת תעשיות מזהמות לגליל? האם המועצות המקומיות שעודדו את המעבר הזה לא נהנות מארנונה מוגדלת? אם נמשיך לקצץ בתקציב הרשויות המקומיות מצד אחד ונאפשר להן לתכנן ללא בקרה ארצית מצד שני מה נקבל?

נקבל חשיבה מקומית בלי ראיה כוללת. נקבל ערכי איכות חיים נמכרים בנזיד עדשים.

רשויות מקומיות בפריפריה נמצאות בתחתית ההכנסה הן עושות הכל בכדי לשרוד.

להלן דוגמא עכשווית: המועצה המקומית ראש פינה (בה אני חבר) חתמה על הסכם חלוקת מים בנחל ראש פינה עם רשות הטבע והגנים, ע”פ ההסכם רוב מי המעיינות נשארים בטבע.

אילו היו הדברים בשליטה מקומית, האם לא היינו מעדיפים לחסוך את העלות של מים ממקורות על חשבון הטבע?

עם פרוק המסגרות הארציות של תכנון וחלוקת משאבים אנחנו בראש פינה יכולים להרוויח פעמיים 1. ננצל את כל מי המעיינות. 2. נפסיק לטהר את השפכים, מה איכפת לנו אנחנו הרי לא שותים מהכנרת אליה הם נשפכים.

אחרי ששכנעתי אותכם שמדובר בעוד סעיף רעיל (ע”ש הנכסים הרעילים של הבנקים למשכנתאות) בתוך חוק רעיל נשאלת השאלה לאן להשליך אותו (את חוק ההסדרים), האם לסכן את אגן ההיקוות של נחל הבשור ולהשליך אותו לרמת חובב?

על החיים

החיים כמו בחורות

את/ה יכול לבחור מה את/ה רואה

אפשר לראות רק את היפות

אפשר לראות רק את המכוערות

אפשר לראות את כולן

אני שהראיה שלי לא משהו

לא יכול להרשות לעצמי ביזבוז

אני רואה רק את היפות

חג שמח

תקציץ 2009

*פורסם לראשונה בעבודה שחורה

הקבוצות עדיין לא עלו לכר הדשא, עדיין לא הסתדרו זו מול זו.

הקהל (זה אנחנו) עדיין לא גילה מי? באיזה צד? והמשחק כבר הוכרע.

אני מדבר כמובן על הקרב על תקציב 2009.

משמעות הדחייה של התחלת תקציב 2009 ליולי, היא קיצוץ רוחבי עומקי ותלת שלבי.

אין לי כל דרך להעריך מה גודל הקיצוץ אבל אני אעלה כאן חלק מהנקודות.

נניח שהתקציב היה צריך לגדול ב- 4%, אזי דחיה בחצי שנה והמשך התנהלות ע"פ תקציב 2008 היא קיצוץ של 2%.

בתקציב ישנם סעיפים מתמשכים אלו נפגעים מעט מהעובדה שהם נשארים ברמת 2008 אבל מה קורה עם פרוייקטים שהסתיימו?

נניח כביש, כתת בית ספר, מחלקה בבית חולים, תחנת רכבת במקום הסעיף הזה היה צריך לבוא סעיף חדש באותו תחום,מה יקרה לסעיפים כאלו? נניח הרחבת/שיפוץ בית ספר, אם הסעיף התקבל בינואר יש זמן לתכנן/לפרסם מכרז לביצוע, כך בחופשת יולי אוגוסט אפשר לעשות. אבל אם רק ביולי אולי יאושר התקציב? או נאמר תיקצוב ניסוי לחיסכון בהשקיית גידולים בחקלאות, התקציב יאושר בסוף עונת הגידול כלומר הפסדנו שנה שלמה. ואם כבר מדברים על חופשת יולי אוגוסט, זאת גם הפגרה של הכנסת וחלק גדול ממשרדי הממשלה. אתם מתארים לעצמכם איך יתנהלו דיוני התקציב כאשר השרים הח"כים והפקידים בחופש?

ואם כבר אישרו את התקציב הרי צריך גם לתכנן (כמה חודשים או יותר) ולהוציא מכרז (חודש לפחות) ולהחליט מי זכה בו (שבועיים כולל חוו"ד משפטית) ואופס הלכה כל השנה.

אז מה עומק הקיצוץ של תקציב 2009? אתם מוזמנים לזרוק מספרים, את התשובה תצליח אולי לגלות איזה עבודה סמינריונית שתתבצע בעוד הרבה שנים.

העולם כולו עוסק בשאלה איך להתמודד עם המשבר, השוק חופשיסטים אומרים: תנו לאוליגרכים ליפול, אבל תעזרו למשק.

הסוציאליסטים אומרים: תחזירו לציבור את נכסיו- תלאימו. הדרך שלישיסטים אומרים: נציל גם את שוק הפיננסים וגם את התעסוקה.

וכולם אומרים נגדיל את התקציב כולם כולם בכל העולם חוץ מאשר בישראל, כאן הסכין ממשיכה לקצץ.

אין דיון על כמה או למה

אין דיון על מה נכון או מה טוב

אין דיון על יעיל או עתיד קרוב

רק לקצץ כי זה האינסטינקט

זה ההרגל כך לימדונו

רק לחתוך כי כך אנחנו רגילים.

וכך אמר פבלוב.

צמיחה בת קיימא

למשבר הנוכחי ישנם שני פנים, אחד הוא הפן עליו כולם מדברים ומנסים לתקן והוא הפן הדימיוני.

כמה אלפי סוחרים הימרו ומכרו הימורים על יצירות דימיון כמו נגזרות פיננסיות, סחורות עתידיות, שערי מניות, ועוד ועוד. הפן השני הוא הפן האמיתי, הפן בו חברות ייצרניות פושטות רגל (אני לא מכליל בנקים וחברות פיננסיות בקטגוריה הזאת). הפן בו אנשים שיצרו דברים שאפשר לגעת בהם הופכים מובטלים. הפן בו אנשים שחסכו כדי לשלם משכנתא רואים איך הונם נעלם והבנק לוקח להם את הבית.

רוב התוכניות עם מאות מיליארדי הדולרים לא מצליחות להציל את המגזר הפיננסי.

יש בזה צדק פואטי משום שהמגזר הזה מקבל את מה שמגיע לו, ויש בזה ביזבוז כסף כי המגזר הזה לא יצליח לעבור את המשבר בלי להשתנות מהיסוד.

לגבי הפן האמיתי של כלכלה ואנשים צריך ראשית להסביר משהו על כסף, כמות הכסף, ומהירות המחזור.

עולם הכסף תלוי בכמות הכסף במחזור, כלומר כמה כסף עבר מיד ליד בפרק זמן (נהוג להשתמש בשנה) . אם אני מוכר ב-110 שקלים וקונה במאה שקלים, או מוכר ב210 שקלים וקונה ב 200 שקלים בשני המקרים הרווח שלי זהה, אבל במקרה השני היו במחזור פי שנים שקלים.

כאשר 100 שקלים עוברים ממני לבעל המכולת משם לבעלי תחנת הדלק משם לבעלי מסעדה מבעלי המסעדה למלצר ומהמלצר לכרטיס טיסה להודו, הכסף הסתובב 5 פעמים במחזור ולכן הוא נספר כ-500 שקלים. בזמן משבר אנחנו נוטים לחסוך, הכסף עובר פחות ידיים בשנה וכך יש במחזור פחות כסף.

אנחנו רוצים להגדיל את המחזור לכן אנחנו רוצים שהכסף יעבור יותר ידיים.

כאשר ממשלה מעבירה כסף למוסדות פיננסיים בכדי לנסות להציל אותם, המוסדות האלו חוששים להלוות את הכסף. הם חוששים מפני שהשוק לא יציב ומפני שהיחס בין שווי הנכסים שלהם לשווי ההלוואות לא מספיק (זה נקרה הלימות הון). במצב כזה במקום שמאה השקלים מהדוגמא הקודמת יסתובבו במחזור כמה עשרות פעמים בשנה, הם שוכבים בכספת הבנק וכמות הכסף במחזור (מהירות המחזור) יורדת.

במקום לנסות לתקן את המערכת הפיננסית אפשר להאיץ את מהירות המחזור ע"י מתן כסף לאזרחים/צרכנים בכדי שהם יקנו ויניעו את הכלכלה.

אפשר לעשות את זה בכמה דרכים עיקריות: הפחתת מיסים, הגדלת קצבאות, שיפור שירותי הממשלה (בריאות חינוך תחבורה וכו'). כאשר אנחנו מפחיתים מיסים יש לציבור יותר כסף אבל, א. זה הציבור המבוסס והוא יפנה יותר לחיסכון ופחות לצריכה. ב. הכסף עובר כך פחות ידיים כי הוא לא עובר את יידי הממשלה. כאשר מגדילים את הקצבאות מקבלים יותר צריכה אבל רק שתי ידים. כאשר הממשלה גובה מיסים ומחזירה אותם לאזרח בשיפור שירותיה, הכסף עובר הכי הרבה ידיים, ומהירות המחזור גדלה.

אבל המשבר הכלכלי הוא לא המשבר היחיד שפוקד אותנו, יחד עם העליה העולמית בצריכה יש פגיעה גדלה והולכת במשאבי הסביבה. פחות ברזל באדמה ויותר זיהום בנחלים, פחות נפט במאגרים ויותר זיהום אויר, פחות מים ראויים לשתיה ויותר רעש ומכוניות.

המשבר הכלכלי הזה הוא הזדמנות לשנות כיוון, הוא הזדמנות ליצור כלכלה בת קיימא.

בכדי להגדיל את הצריכה והצמיחה אין צורך לקנות ולהחליף יותר מכוניות או טלוויזיות. אפשר לבנות את מוצרי הצריכה כך שיעלו יותר ושיחזיקו יותר זמן. תיקונים של מוצרים מגדילים את מהירות מחזור הכסף אבל דורשים פחות משאבי סביבה. אפשר לחייב את היצרנים לתת אחריות של 10 שנים לכל מוצר, היצרנים יבנו מוצרים יותר אמינים ויתקנו את אלו שיתקלקלו. המוצרים יהיו יותר טובים ויותר יקרים ומחירם הגבוה יגדיל את מהירות המחזור.

הגדלת מחזור הכסף והקטנת מחזור הסחורות טוב לסביבה אבל לא מספיק, בכדי להציל אותה צריך גם להגביר למקסימום את המיחזור.

מיחזור הוא בעייתי משום שלא פעם יותר זול לזרוק מאשר למחזר, ומשום שחלק מהמוצרים קשים מאוד ויקרים מאוד למיחזור. בכדי לפתור את הבעיות האלו צריך להקים רשות ממשלתית למיחזור, הרשות הזאת תמצא ותמציא דרכים למחזר. כדי לממן את פעולת המחזור יוטל מס מיחזור על כל המוצרים הניתנים למחזור. רשות המיחזור בעזרת מכון התקנים תבדוק מוצרים ותקבע תקנים לייצור שניתן למיחזור ולפיהם את שיעור המס.

מס המיחזור יחליף בהדרגה את המע"מ, מע"מ הוא מס קל לגביה אך בלתי צודק, מס מיחזור גם קל לגביה וגם צודק.

כלכלה בת קיימא היא הנושא הכי חשוב שעומד לפנינו.

אם לא נדע לטפל בכלכלה יגדל מספר האנשים שחיים מתחת קו העוני.

אם לא נדע לשמור על הסביבה יגדל מספר האנשים מתחת פני האדמה.

ישראל מתייבשת

-->

הכמות הקטנה במיכל הדחה דו כמותי היא 4 ליטר, צאו וחשבו כמה תחסכו אם תשתינו על דשא או עץ (15 מ"ק לאדם לשנה).