על החיים

החיים כמו בחורות

את/ה יכול לבחור מה את/ה רואה

אפשר לראות רק את היפות

אפשר לראות רק את המכוערות

אפשר לראות את כולן

אני שהראיה שלי לא משהו

לא יכול להרשות לעצמי ביזבוז

אני רואה רק את היפות

חג שמח

תקציץ 2009

*פורסם לראשונה בעבודה שחורה

הקבוצות עדיין לא עלו לכר הדשא, עדיין לא הסתדרו זו מול זו.

הקהל (זה אנחנו) עדיין לא גילה מי? באיזה צד? והמשחק כבר הוכרע.

אני מדבר כמובן על הקרב על תקציב 2009.

משמעות הדחייה של התחלת תקציב 2009 ליולי, היא קיצוץ רוחבי עומקי ותלת שלבי.

אין לי כל דרך להעריך מה גודל הקיצוץ אבל אני אעלה כאן חלק מהנקודות.

נניח שהתקציב היה צריך לגדול ב- 4%, אזי דחיה בחצי שנה והמשך התנהלות ע"פ תקציב 2008 היא קיצוץ של 2%.

בתקציב ישנם סעיפים מתמשכים אלו נפגעים מעט מהעובדה שהם נשארים ברמת 2008 אבל מה קורה עם פרוייקטים שהסתיימו?

נניח כביש, כתת בית ספר, מחלקה בבית חולים, תחנת רכבת במקום הסעיף הזה היה צריך לבוא סעיף חדש באותו תחום,מה יקרה לסעיפים כאלו? נניח הרחבת/שיפוץ בית ספר, אם הסעיף התקבל בינואר יש זמן לתכנן/לפרסם מכרז לביצוע, כך בחופשת יולי אוגוסט אפשר לעשות. אבל אם רק ביולי אולי יאושר התקציב? או נאמר תיקצוב ניסוי לחיסכון בהשקיית גידולים בחקלאות, התקציב יאושר בסוף עונת הגידול כלומר הפסדנו שנה שלמה. ואם כבר מדברים על חופשת יולי אוגוסט, זאת גם הפגרה של הכנסת וחלק גדול ממשרדי הממשלה. אתם מתארים לעצמכם איך יתנהלו דיוני התקציב כאשר השרים הח"כים והפקידים בחופש?

ואם כבר אישרו את התקציב הרי צריך גם לתכנן (כמה חודשים או יותר) ולהוציא מכרז (חודש לפחות) ולהחליט מי זכה בו (שבועיים כולל חוו"ד משפטית) ואופס הלכה כל השנה.

אז מה עומק הקיצוץ של תקציב 2009? אתם מוזמנים לזרוק מספרים, את התשובה תצליח אולי לגלות איזה עבודה סמינריונית שתתבצע בעוד הרבה שנים.

העולם כולו עוסק בשאלה איך להתמודד עם המשבר, השוק חופשיסטים אומרים: תנו לאוליגרכים ליפול, אבל תעזרו למשק.

הסוציאליסטים אומרים: תחזירו לציבור את נכסיו- תלאימו. הדרך שלישיסטים אומרים: נציל גם את שוק הפיננסים וגם את התעסוקה.

וכולם אומרים נגדיל את התקציב כולם כולם בכל העולם חוץ מאשר בישראל, כאן הסכין ממשיכה לקצץ.

אין דיון על כמה או למה

אין דיון על מה נכון או מה טוב

אין דיון על יעיל או עתיד קרוב

רק לקצץ כי זה האינסטינקט

זה ההרגל כך לימדונו

רק לחתוך כי כך אנחנו רגילים.

וכך אמר פבלוב.

צמיחה בת קיימא

למשבר הנוכחי ישנם שני פנים, אחד הוא הפן עליו כולם מדברים ומנסים לתקן והוא הפן הדימיוני.

כמה אלפי סוחרים הימרו ומכרו הימורים על יצירות דימיון כמו נגזרות פיננסיות, סחורות עתידיות, שערי מניות, ועוד ועוד. הפן השני הוא הפן האמיתי, הפן בו חברות ייצרניות פושטות רגל (אני לא מכליל בנקים וחברות פיננסיות בקטגוריה הזאת). הפן בו אנשים שיצרו דברים שאפשר לגעת בהם הופכים מובטלים. הפן בו אנשים שחסכו כדי לשלם משכנתא רואים איך הונם נעלם והבנק לוקח להם את הבית.

רוב התוכניות עם מאות מיליארדי הדולרים לא מצליחות להציל את המגזר הפיננסי.

יש בזה צדק פואטי משום שהמגזר הזה מקבל את מה שמגיע לו, ויש בזה ביזבוז כסף כי המגזר הזה לא יצליח לעבור את המשבר בלי להשתנות מהיסוד.

לגבי הפן האמיתי של כלכלה ואנשים צריך ראשית להסביר משהו על כסף, כמות הכסף, ומהירות המחזור.

עולם הכסף תלוי בכמות הכסף במחזור, כלומר כמה כסף עבר מיד ליד בפרק זמן (נהוג להשתמש בשנה) . אם אני מוכר ב-110 שקלים וקונה במאה שקלים, או מוכר ב210 שקלים וקונה ב 200 שקלים בשני המקרים הרווח שלי זהה, אבל במקרה השני היו במחזור פי שנים שקלים.

כאשר 100 שקלים עוברים ממני לבעל המכולת משם לבעלי תחנת הדלק משם לבעלי מסעדה מבעלי המסעדה למלצר ומהמלצר לכרטיס טיסה להודו, הכסף הסתובב 5 פעמים במחזור ולכן הוא נספר כ-500 שקלים. בזמן משבר אנחנו נוטים לחסוך, הכסף עובר פחות ידיים בשנה וכך יש במחזור פחות כסף.

אנחנו רוצים להגדיל את המחזור לכן אנחנו רוצים שהכסף יעבור יותר ידיים.

כאשר ממשלה מעבירה כסף למוסדות פיננסיים בכדי לנסות להציל אותם, המוסדות האלו חוששים להלוות את הכסף. הם חוששים מפני שהשוק לא יציב ומפני שהיחס בין שווי הנכסים שלהם לשווי ההלוואות לא מספיק (זה נקרה הלימות הון). במצב כזה במקום שמאה השקלים מהדוגמא הקודמת יסתובבו במחזור כמה עשרות פעמים בשנה, הם שוכבים בכספת הבנק וכמות הכסף במחזור (מהירות המחזור) יורדת.

במקום לנסות לתקן את המערכת הפיננסית אפשר להאיץ את מהירות המחזור ע"י מתן כסף לאזרחים/צרכנים בכדי שהם יקנו ויניעו את הכלכלה.

אפשר לעשות את זה בכמה דרכים עיקריות: הפחתת מיסים, הגדלת קצבאות, שיפור שירותי הממשלה (בריאות חינוך תחבורה וכו'). כאשר אנחנו מפחיתים מיסים יש לציבור יותר כסף אבל, א. זה הציבור המבוסס והוא יפנה יותר לחיסכון ופחות לצריכה. ב. הכסף עובר כך פחות ידיים כי הוא לא עובר את יידי הממשלה. כאשר מגדילים את הקצבאות מקבלים יותר צריכה אבל רק שתי ידים. כאשר הממשלה גובה מיסים ומחזירה אותם לאזרח בשיפור שירותיה, הכסף עובר הכי הרבה ידיים, ומהירות המחזור גדלה.

אבל המשבר הכלכלי הוא לא המשבר היחיד שפוקד אותנו, יחד עם העליה העולמית בצריכה יש פגיעה גדלה והולכת במשאבי הסביבה. פחות ברזל באדמה ויותר זיהום בנחלים, פחות נפט במאגרים ויותר זיהום אויר, פחות מים ראויים לשתיה ויותר רעש ומכוניות.

המשבר הכלכלי הזה הוא הזדמנות לשנות כיוון, הוא הזדמנות ליצור כלכלה בת קיימא.

בכדי להגדיל את הצריכה והצמיחה אין צורך לקנות ולהחליף יותר מכוניות או טלוויזיות. אפשר לבנות את מוצרי הצריכה כך שיעלו יותר ושיחזיקו יותר זמן. תיקונים של מוצרים מגדילים את מהירות מחזור הכסף אבל דורשים פחות משאבי סביבה. אפשר לחייב את היצרנים לתת אחריות של 10 שנים לכל מוצר, היצרנים יבנו מוצרים יותר אמינים ויתקנו את אלו שיתקלקלו. המוצרים יהיו יותר טובים ויותר יקרים ומחירם הגבוה יגדיל את מהירות המחזור.

הגדלת מחזור הכסף והקטנת מחזור הסחורות טוב לסביבה אבל לא מספיק, בכדי להציל אותה צריך גם להגביר למקסימום את המיחזור.

מיחזור הוא בעייתי משום שלא פעם יותר זול לזרוק מאשר למחזר, ומשום שחלק מהמוצרים קשים מאוד ויקרים מאוד למיחזור. בכדי לפתור את הבעיות האלו צריך להקים רשות ממשלתית למיחזור, הרשות הזאת תמצא ותמציא דרכים למחזר. כדי לממן את פעולת המחזור יוטל מס מיחזור על כל המוצרים הניתנים למחזור. רשות המיחזור בעזרת מכון התקנים תבדוק מוצרים ותקבע תקנים לייצור שניתן למיחזור ולפיהם את שיעור המס.

מס המיחזור יחליף בהדרגה את המע"מ, מע"מ הוא מס קל לגביה אך בלתי צודק, מס מיחזור גם קל לגביה וגם צודק.

כלכלה בת קיימא היא הנושא הכי חשוב שעומד לפנינו.

אם לא נדע לטפל בכלכלה יגדל מספר האנשים שחיים מתחת קו העוני.

אם לא נדע לשמור על הסביבה יגדל מספר האנשים מתחת פני האדמה.

ישראל מתייבשת

-->

הכמות הקטנה במיכל הדחה דו כמותי היא 4 ליטר, צאו וחשבו כמה תחסכו אם תשתינו על דשא או עץ (15 מ"ק לאדם לשנה).

איסלנד למשל

-->

כשהויקינגים הקדמונים הגיעו לאיסלנד לפני בערך 1100 שנים, הם חשבו שהגיעו לגן עדן (המושגים של הויקינגים על גן עדן שונים משלנו לפחות בנוגע לטמפרטורה הרצויה).

הים והנחלים סיפקו שפע של דגה, פירות ים ועופות ים. שפע חיות שלא הכירו בני אדם והיה קל מאוד לצוד אותם. על החופים היו מושבות של כלבי ים וניבתנים (יונק ימי שנכחד). שפלת החוף הייתה מכוסה יער והרמות הנמוכות לרגלי הקרחונים היו כרי מרעה עשירים.

הם הגיעו לאי עם חיות המשק להם הורגלו בנורבגיה וסקוטלנד, כבשים, פרות, חזירים, עיזים וסוסים.

המתיישבים החדשים חשבו שאדמת איסלנד וצימחייתה מתנהגות כמו בנורבגיה, הם לא העלו בדעתם שכרי המרעה מתחדשים רק אחרי שנים והיערות צריכים מאות שנים כדי להשתקם מכריתה.

הם לא ידעו שאדמת האי כל כך קלה, שהרוח והגשם נושאים אותה כשהיא נחשפת.

תוך מספר שנים מועט חוסלו חלק ניכר מעופות הים, הניבתנים וחלק מכלבי הים.

העשב על הרמות הנמוכות שנאכל ע"י הבהמות לא התחדש והרוח סחפה את האדמה.

המתיישבים הראשונים נהגו לשרוף חלקות יער בכדי שיגדל מרעה. אבל המרעה שרד רק זמן קצר לפני שהגשמים המרובים חרצו את הקרקע וסחפו את האדמה.

הם התרבו והפעילו לחץ גובר על אדמת האי, והלחץ הזה הקטין את התנובה החקלאית. בתוך כמאה שנים נעלמו היערות ורוב כרי המרעה, התושבים התקיימו יותר ויותר על דיג. עכשיו הבינו שהדרך היחידה לשרוד מבלי להפוך את האי למדבר קפוא היא שתוף פעולה. האיסלנדים הקדומים היו חברה מעמדית עם פיאודלים עשירים, צמיתים, ואיכרים קטנים. בכדי ליצור שיתוף פעולה היו צריכים ליצור מנגנון חלוקה שיוויוני של משאבים.

מנגנון שיווסת את המרעה ויקבע מתי ואיפה מותר לכל אחד לצאת לשדות, ומה מותר לעשות בהם.

החברה האיסלנדית פיתחה מנגנוני שיתוף פעולה וזהירות מסיכונים.

עם הזמן נוצרה באי סולידריות חברתית שהפכה אותו לדמוקרטיה שיוויונית ומדינת רווחה.

לאורך המאה ה-20 התבססה כלכלת איסלנד בעיקר על דיג, חלוקת המשאבים הבטיחה עושר לכל אזרח. משנות ה-60 האי היה אחת החברות העשירות והמצליחות בעולם.

בסוף שנת 2007 הייתה איסלנד באחד משלושת המקומות הראשונים בעולם ע"פ מדדי איכות חיים של האו"מ.

תהליכים נאו-ליברליים שהתפתחו בכלכלת העולם המערבי, בשנות ה-70 של המאה הקודמת החלו לחלחל לאי. בשנות ה-90 נעשו מהלכי הפרטה והסרת "חסמים בירוקרטייים" (דה-רגולציה), בשנת 2000 ההפרטה הגיעה לשיא כאשר הבנקים הופרטו.

מספרם של כל תושבי האי הוא בגודל של עיר רגילה, מעט יותר מ-300 אלף.

האיסלנדים נסחפו עם האופנה העולמית לתוך הרולטה של ה"שוק החופשי".

החל משנות ה-90 המערכת הפיננסית האיסלנדית תרמה כרבע מהצמיחה הכלכלית של המדינה. המערכת הזאת הציעה לאזרחים אירופים ריבית גבוהה על חסכונותיהם, עם חסכונות אלו מינפה השקעות עצומות, גדולות בהרבה מכל הכלכלה האיסלנדית.

עם תחילת המשבר הכלכלי העולמי לפני שנה, התעוררו הכרישים הפיננסיים העולמיים והחלו להמר על הבנקים האיסלנדים* (למכור חוזים עתידיים על מניות הבנקים בזול).

אומנם הבנקים האיסלנדים היו יציבים, אבל הרווח הצפוי מנפילה שלהם היה גדול.

ההימורים הצליחו, תוך פחות משנה קרסו הבנקים העיקריים של איסלנד והממשלה נאלצה להלאים אותם.

הבעיה של איסלנד (כמו שקורה לפעמים) היא הגודל, מדובר בהרבה כסף, יותר ממחיר האי כולו.

מדינת איסלנד שהצליחה לעבור אלף שנים של משברים אקולוגיים חריפים, תקופת קרח, והתמודדות עם קשיים חברתיים, ניצבת מול אפשרות של חידלון.

האיסלנדים לא השתמשו הפעם בשיעור ההיסטורי שלימד אותם האי שלהם. הם נתנו לרוחות השוק החופשי לסחוף אותם הרחק מגן העדן הקריר שלהם.

עכשיו הם נמצאים בהשרדות אמיתית, לא בריאליטי.

* ע"פ נתוני האקונומיסט, בשנת 2008 97% מהכסף במחזור העולמי היה כסף לא אמיתי, הוא היה סחר של מוסדות פיננסיים בניירות שייצגו הימורים (על מחירי סחורות, מניות, אג"ח ועוד).

מקורות:

ג'ארד דיימונד – התמוטטות, הארץ, גרדיין, גלובס, ויקיפדיה,אקונומיסט,פול קרוגמן - ני"ט.

פוגרום עזה

-->

קובץ שאלות מטרידות

למה ואיך התדרדרה מדינת ישראל לפוגרום עזה?

מאיפה נובע חוסר המוסר הישראלי האם הוא ייחודי לנו? בהיסטוריה האנושית לא חסרה אכזריות, עמים רבים נקטו בה כלפי שכניהם ואויביהם.

גם העובדה שהישראלים מתייחסים לערבים כאל תת-אדם איננה חדשה, כך התייחסו לשחורים באפריקה ובארה"ב.

כך התייחסו ליהודים לאורך דורות באירופה, עד לשיא הגדול של השואה.

האם מדובר באלפיים שנים של פוגרומים בהם הועשר מאגר הגנים היהודי בגנים של פוגרומצ'יקים? יכול להיות, אבל ידועים מקרים דומים בעולם, דורות של סודנים שטובחים בדרפורים לא היו מטרה לפוגרומים באירופה. מצד שני לאור העובדה שהתופעה נפוצה בקרב המין האנושי, ייתכן שיש ייתרון גנטי לעמים המבצעים. אחד ההבדלים הבולטים ביננו לבין פוגרומיסטים אחרים הוא מיעוט מקרי האונס. אולי זה נובע מתחושת העליונות הישראלית.

האם תחושת הקורבן האולטימטיבי, זה ששרד את הפוגרומים והשואה, נותנת לנו אישור לעשות באחרים את שעשו בנו?

האם כמו שילד מוכה הופך לאב מכה כך גם אנחנו, עם מוכה שהופך לעם מכה באכזריות חסרת כל רסן שהוא? אולי זאת התבנית בתוכה גדל העם היהודי, אבל תופעות של אכזריות יהודית כמו שאנחנו חווים בישראל, לא מוכרות בגולה היהודית. אולי ההתנהגות הזאת התפתחה פשוט מפני שאנחנו יכולים? מול הסורים המצרים והלבנונים פשוט לא יכולנו להתנהג כך.

האם התגובה המופרזת שלנו בעזה קשורה לכהונתו של אהוד ברק כשר ביטחון? כשברק היה שר ביטחון בפעם הקודמת, הוא השתמש לראשונה בתולדות הסכסוך עם הפלשתינאים במטוסי קרב – הפצצה מודרניים, נגד אזרחים F-16 מול קלאצ'ניקוב.פצצות של טון ויותר פירקו מבנים בלב ערים צפופות ללא כל התיחסות לפגיעה באזרחים.

כבר לפני 8 שנים ראינו תגובה חסרת פרופורציה ומוסר, האם שר ביטחון אחר היה נוהג כמוהו?

האם מדובר בתסכול פשוט? כזה שנובע מחוסר יכולת לפתור סיכסוכים בצורה בלתי אלימה.

תסכול שדוחף אותנו לתגובות בלתי פרופורציונליות בכל פעם שכבודנו האתני נפגע.

או שאולי התסכול מהעובדה שלמרות האמצעים, המצור, השליטה הטוטלית בשטח, כמות המשת"פים,

אמצעי הלחימה המודרניים עדיין הפלשתינאים לא נכנעים.

כמו איזה גוליית שמסלים את אמצעי הענישה ומחכה שהדויד שמולו יגיד, נכנע.

אבל הכניעה לא באה וגוליית מכה יותר חזק ויותר חזק....

או אולי זה התיסכול של דויד סאמנר שמתחיל בחיפוש פשרה ונגמר בטבח נוראי ממטבחו של פקינפה.

עברו 10 שנים מאז הצבעתי לאחרונה עבור אהוד ברק.
עכשיו כשאני הולך לעשות זאת שוב אני נזכר מה חשבתי במלאת 100 ימים לשלטונו.
אני לא חושב שהוא השתנה ואני מצביע עבודה למרות שהוא נמצא שם.
מי שצריך תזכורת הנה ברק עוד לפני שהמציא את האינטיפדה השניה.
לפני שהוכיח שאין עם מי לדבר כלומר עם ברק אין מה לדבר.

חלום ופשרו

במלאות מאה ימים לשילטון אהוד ברק

ספטמבר 1999

דמיינו את עצמכם הולכים במדבר. אין מים, אין עץ, חום כבד. ללכת שבוע ככה, במדבר, זה הרבה.

עכשיו תחשבו על שלוש שנים. שלוש שנים במדבר.

פתאום נווה: בריכת מים כחולים ירוקים.

בנים: ג'וליה רוברטס רוחצת, אתם מתקרבים. אפשר כבר להריח את המים.

את בתי השחי של ג'וליה (לא מגלחת).

בנות: תום קרוז עומד במים כחלחלים, שמגיעים לו עד קו המותניים. אפשר לראות שהוא לא לובש כלום. תום מעביר את ידו על החזה החלק, כבר מריחים את הדאודורנט.

ו.. כלום. עוד פטה מורגנה.

שלוש שנים הלכנו במדבריות נתניהו. אכלנו אבק, בלינו נפט. הלכנו לישון עם צרבת, קמנו עם כאב ראש. הגענו ל17- במאי ו.. כלום. קיבלנו איש לא גבוה, פני קרטופל עם פלולה לקישוט, חושב שהוא יכול הכל לבד. לא ג'וליה, לא קרוז ולא בטיח. סתם עוד ראש ממשלה. ועוד בסטנדרט ישראלי.

יש בארץ המון אנשים מודאגים. הם חושבים מה יקרה: ברק ירד מהרמה? אולי לא? ייתן לפלשתינאים? לא ייתן? אלו שאלות לא רלבנטיות. לממשל אין כוונה לתת לדרגי הביניים להחליט בנושאים כל כך חשובים. השאלות האלו ידונו בוושינגטון ועל ההחלטות נשמע יותר מאוחר (אם מישהו יתרגם לנו אותן).

עד היום האגו של ראשי ממשלות בישראל לא הרשה להם להכיר בעובדה הפשוטה: בנושאים מדיניים רבי חשיבות מחליטים האמריקאים. וזה לא שלראש הממשלה שלנו אין מה לעשות. להפך. ידיו יכולות להיות עמוסות עבודה חיובית ופרודוקטיבית, אם הוא רק יעזוב לרגע את האגו, ויסתכל למה העם באמת בחר אותו.

נכון, עברו רק ארבעה חודשים ועדיין קשה לדעת מה יקרה עוד ארבע שנים. אפשר לחכות עוד ימי חסד, אבל היום כבר ברור; סוסיתא לא תהפוך ליגואר, והיגואר לא יהפוך את עורו גם בעוד 4 X 365 ימים ( יום ולילה, ליתר דיוק). בכל מה שנוגע לרווחת העם היושב בציון, ברק הולך בדרכו של ביבי. תמיד רצינו לבנות כאן מקום שמשלב רמת ממשל מערבית, עם האנושיות המזרחית. ביבי ומחדליו גרמו להרבה אנשים להתגייס למאבק למען הדברים הברורים מאליהם. אלה שרצינו שהשינוי בהם יתחיל ישר אחרי הבחירות.

זה לא קרה וגם לא יקרה. צריך, כנראה, מישהו שתמונת העולם שלו יותר כוללת - תמונה שרואים מגבוה.

לפני עשרים שנה נסעתי פעם ראשונה לאירופה. זאת הייתה חוויה מדהימה בשבילי. יבשת שלמה שמתנהגת בהגיון. הייתי בטוח שעוד עשר שנים כל הדברים האלו יהיו גם בארץ. הרי אפילו אם הולכים משם עד כאן ברגל מגיעים בפחות זמן.

בבחירות 81 נסעתי לטרמינל. חיכיתי באולם הנכנסים, כולם כבר נחתו רק ההגיון לא. ב84- הסצינה חזרה על עצמה: בכי קורע לב, עפר על הראש והגיון? לא בא! 88 , 92, 96 99. נגמר עוד אלף. באולם הנכנסים כבר יש בריכה, אבל הוא לא בא , לא מטלפן. אפילו לא מכתב. כלום. אפס. קדחת. לא צריך כאן מהפכה אבל צריך שינוי רציני, מסוג השינויים שרואים מיד, כמו שראינו את השינוי ב1977- וב1992-.

-------------

.

ומה בסך הכל רצינו?

רצינו לחיות כמו בהולנד, למשל. גם עניים נוהגים שם במרצדס (נכון, מרצדס בן חמש שנים ולא 99 , אבל מרצדס); רצינו שמשפט ארוך ימשך כמו באנגליה, מקסימום שנה (יש משהו בביקורת של דרור חוטר ישי למרות שעל ראשו בוער הכובע); רצינו תרופה למגפת ההפרטה - מפריטים פה כל דבר שזז, אפילו אם הוא עומד במקום. "זה לטובתכם האזרחים", הם אומרים, כמו המורה שנתן לי סטירה; רצינו שעובדי מקורות יוכלו לעבוד בשקט, בידיעה שלא הולכים למכור אותם כמו שנהוג כאן בשנים האחרונות. מים זה מצרך במחסור אצלנו, וכולם יודעים שנשלם בעדם כל מחיר שיגידו לנו. ואם המים יהיו בידיים פרטיות, יגידו לנו הרבה.

בכלל, עצרו רגע והסתכלו על ההפרטה: כולם יודעים שבבנק הדואר הממשלתי, מקבלים שירות יותר טוב והרבה יותר זול מאשר בבנק הפועלים של טד אריסון. כיום, בין הבנקים יש רק תחרות אחת - מי נותן לבחירים שלו משכורת יותר גדולה. אנחנו, קורבנות ההפרטה, רצינו שיתחרו עלינו ויורידו מחירים. כמה תמימים היינו.

פקידוניי האוצר מסדרים לעצמם ג'ובים טובים לכשיעזבו את שירות המדינה. רצינו שבמקום זה ידאגו לנו ויתחילו בלקיים הסכמים (אחרי הכל הם נמצאים שם כדי לשרת אותנו ולא את החברים שלהם).

רצינו גם שאבירי השוק החופשי שכל הזמן נותנים דוגמאות משוק התקשורת ישתקו. הרי המהפכה שעבר שוק התקשורת לא דומה לשום דבר אחר. אפשר בכלל להשוות את מספר שיחות הטלפון שאנחנו מבצעים היום למה שהיה כאן לפני חמש שנים? אצלנו, כמו בכל העולם, שוק התקשורת גדל מהר יותר מכל דבר אחר. אם מישהו חושב שבזק בשנות השמונים דומה למה שקורה כאן עכשיו, שיקום. יקום וילך חזרה לבית ספר למנהל עסקים.

וזה עוד כלום. מספרים לנו על 9% אבטלה, בשעה שבישראל כוח עבודה הוא רק 54% מהאנשים בגיל העבודה (לעומת 72% באירופה). 18% מהאנשים בגיל העבודה (ההפרש בייננו לבין האירופאים) יודעים שאין מה לחפש אותה. בארץ, היא פשוט לא משתלמת.

אם, למשל, יש לך שנים וחצי ילדים, האם כדאי לך לעבוד תמורת שכר המינימום שתקבלי ברוב העבודות הפתוחות לנשים? איך תשלמי למעון/גן/פעוטון? ומה תעשי בבחירות הבאות כדי לשנות את העובדה שנשים מרוויחות 40% פחות מגברים לחודש? רצינו ייצוג נשים בכנסת ובממשלה, אנחנו באמת לא מבקשים הרבה. אפילו באפריקה יש יותר ייצוג נשי מאצלנו.

ומה עם הרכב? רצינו שביטוח חובה יעלה כמו בניו זילנד - 600 ש"ח לשנה לכל רכב (ואגב, יש שם הרבה יותר תאונות וטיפול בנפגעי גוף עולה בערך כמו כאן). רצינו כבישים כמו באיטליה, שיפסיקו למלא ואדיות בעפר ולחצוב הרים, אנחנו רוצים מנהרות וגשרים. רצינו אספלט בתקן אירופי. האספלט שישנו כאן היום טוב רק לגליצ'ות והחלקות לתהום או מתחת למשאיות. רצינו שיזרקו את תוכניות כביש חוצה ישראל לרמת חובב, זאת פסולת מסוכנת. צפיפות כלי הרכב בישראל היא הגבוהה בעולם, פי חמש מאשר במדינה הבאה אחרינו. גם אם יהיה אספלט רציף בין שער הגיא לתל אביב, והוא ילך מאשדוד עד נהריה, לא יפתרו את בעיית הצפיפות. יש כאן היום שתים וחצי מכוניות לכל עשרה אנשים. בארה"ב יש שמונה מכוניות לכל עשרה אנשים. כשמספר המכוניות כאן יכפיל את עצמו מה נעשה? חוצה ישראל 2? למה מה אנחנו, הוליווד?

בסך הכל רצינו רכבות - קלות וכבדות, תחתיות ועיליות והעיקר, מסובסדות. כך שיהיה יותר זול מאשר "רק עם אופנוע". ונמאס לנו מכל הטפות המוסר על תאונות דרכים. כי אנחנו למרות צפיפות נוראה, אספלט מחורבן, שילוט גרוע ותכנון הכבישים אפריקאי, הצלחנו להוריד את שיעור התאונות ב–45 אחוז תוך עשרים שנה. עשינו את זה במו ידינו האוחזות בהגה, ברגלינו הלוחצות הרבה גז (כי מהירות גבוהה איננה משמעותית בשיעור התאונות). עשינו את זה לבד, נגד כוחות חזקים מאתנו, התעלמנו מהשטויות של המשטרה, ממכשולי מע"צ ומהתקנות האידיוטיות של משרד התחבורה. התמודדנו עם הגזל של חברות הביטוח, עם העובדה שהמשטרה לא שומרת על רכושנו ועם מחירי חלפים יותר גבוהים מאשר בהימליה. אז תפסיקו להציק לנו – שוטרים, שרים ואריה מליניאק.

אולי זאת חוצפה, אבל רצינו גם צדק סוציאלי. שהעשירים ישלמו ביטוח בריאות כמונו. מה רע? אנחנו משלמים 4.8 אחוז מהמשכורת. למה שאנשי העשירון העליון, עם 24 אלף ש"ח ומעלה, לא ישלמו גם? בארץ חיים בערך מאה עשרים אלף איש שמרוויחים מעל 24 אלף ש"ח בחודש. אם הם ישלמו מס באותו שיעור שאני משלם, יהיו בידי מערכת הבריאות עוד איזה מאתים מיליון ש"ח.

כן, רצינו גם ביטוח פנסיה ממלכתי. לרוב האנשים בארץ אין שום פנסיה. ונורא-נורא עצוב שברק לא מבין את זה. ותגידו, מה עם חודש חופש בספרד כל שנה, כמו בדנמרק? הרי אנחנו עובדים פה יותר משהם עובדים שם. אז מה, לא מגיע לנו? קשה להאמין, אבל רוב הישראלים אף פעם לא היו בחו"ל. זה לא שהם מפחדים מטיסות, או מחוסר מוטיבציה. מדובר פשוט בחוסר כסף. 50 אחוז מהעם שלנו מרוויחים פחות מ- 2800 ש"ח בחודש.

אז מה אפשר לעשות? אפשר. לחסל את מגפת הקבלנים, למשל. רצינו שעובדי חברות כוח אדם יתקבלו לקביעות אחרי שלושה חודשים. אז רצינו. רצינו שאם כבר מביאים עובדים זרים יעשו את זה במקומות שבאמת כדאי. במזרח הרחוק יש משבר כלכלי אפשר לייבא משם מנהלים. למה לא? מנהל מפעל מקוריאה הדרומית יותר זול מאשר דוב לאוטמן בדלתא, מנהלת בנק מטיוואן זולה יותר מגליה מאור בבנק לאומי, ואינדונזי חייכן זול יותר מבני גאון בריבוע הכחול.

ועוד לא דיברנו על מסלולים לתחרויות רכב כמו בכל העולם המערבי (אתה משלם כמה שקלים ויכול להוציא אגרסיות במסלול במקום לדרוס זקנה ברמת השרון), על גבינה כמו בצרפת (אבל בשביל גבינה טובה צריך רפתות קטנות, ובשביל זה צריך סובסידיה) , על סבסוד החקלאות במקום סבסוד הדולר (ישראל סבסדה השנה את הדולר, בסכום של שמונה וחצי מליארד ש"ח - פי שבע מהעלות של ש"ס)

ועל עוד אלף ואחד דברים קטנים שרצינו.

-----------

תגידו את האמת, נכון שאלה לא בקשות מוגזמות? בגלל דברים כאלה, יומיומיים, ביבי נפל וקם ברק.

לא בגלל הרמה, לא בגלל גוש עציון, או גוש קטיף, או גוש חלב.

אהוד ברק רוצה להחליט הכל לבד - משא ומתן עם הפלשתינים, ניהול הכלכלה, מדיניות חוץ, מדיניות בטחון, אולי אפילו מדיניות של משרד התיירות.

ילד בן שבע, אתה מראה לו איך רוכבים על אופנוע, הוא ישר אומר: תן לי לבד. מבוגר שאומר תן לי לבד, מה כבר אפשר להגיד לו?

"לבד, אפשר דבר אחד - לעשות ביד".

מה שהכי עצוב בכל הסיפור הזה, זה שכמו שהדברים נראים כרגע, ברק לא יוצא לרגע אחד מהשבלונה. הוא בכלל לא מבין את כל זה.