הלו שוטר למה עוצר ..

במשך מאות שנים זכו רק מעטים בהגנת המדינה על חייהם ורכושם, זה היה חלק מהשיטה הפיאודלית. אחרי המהפכה הצרפתית והאמריקאית התפתחה השיטה הקפיטליסטית, בה לכולם יש זכות לחפש את אושרם. עברו מאתים שנה מאז ונשכחו הסיבות שבגללם נבנו מערכות להבטחת שלומו ואושרו של האזרח הפשוט. זאת הסיבה שרעיונות הפרטה של בתי סוהר, משטרה, בתי חולים וכו'., מתקבלים באדישות ציבורית.

הפרטת המשטרה – תרחיש בארבע מערכות

מערכה ראשונה – נכון לעכשיו

בשלב זה תיבדק המערכת המשטרתית ברמה הכלכלית ע"י מומחים.

תיעשה הערכה של עלויות תיפעול - בלאי ציוד, עלות כוח אדם, תחזוקת מבנים וכו'.

תתבצע סקירת נכסים קיימים והערכת שווי של מבנים, כלי נשק, כלי רכב וכו'.

תבחן ההכנסה הכוללת מדו"חות תנועה ועברות אחרות , שירותי הוצאה לפועל, אבטחה וכו'. יבדקו אפשרויות הכנסה נוספות.

תוקם וועדה לבדיקת יחסי העבודה וההסכמים הקיבוציים של העובדים. תובטח הרציפות במעבר מהסקטור הציבורי לפרטי. העובדים ישותפו בתהליך ההפרטה.

ההנהלה המקצועית תושאר להמשך פעילות. המפכ"ל יהפוך למנכ"ל המשטרה המופרטת.

ייקבע סל שירותים שעל המשטרה לספק לאזרח, והממשלה תתחייב בחוזה ארוך טווח לממן את עלות הסל הזה.

המשטרה תהפוך לחברה ציבורית והציבור הרחב יוזמן לרכוש מניות. לא יימכר גרעין שליטה והממשלה תדאג שלא יווצר ריכוז מניות גדול בידיי אדם יחיד או חברה [לקח חשוב מהפרטת חברות ציבוריות בעבר].

ייבחר דירקטוריון ובו נציגים של צבור המשקיעים, אנשי אקדמיה ושופטים בדימוס.

מערכה שניה - 1 2 3 ניסיון

במשך כהונת הדירקטוריון הראשון יבחנו אספקטים שונים של השירות המשטרתי .

תיבדק אפשרות הורדת עלויות שכר ופעילות מבצעית, ע"י העברה לקבלנות משנה של גורמי חוץ – out sourcing. כמו כן תבוצע "התייעלות" ע"י הוצאה לפנסיה מוקדמת או פרישה בפיצויים מוגדלים לעובדים בעלי משכורות גבוהות.

יוכנסו כוחות זולים תוך חתימה על הסכמי עבודה אישיים וסודיים. מספר העובדים הכלולים בהסכם הקיבוצי יצומצם [כדי להחליש את כוח העובדים] .

דירקטוריון המשטרה יחליט על מימוש [מכירת] חלק מנכסיה כגון: תחנות שיושבות על שטחי קרקע יקרים ומכירת אינפורמציה [מתוך תיקי המשטרה].

מנכ"ל המשטרה יסביר לציבור הרחב, כי אלו צעדים הכרחיים וכי על המשטרה להיות כלכלית. במסיבת עיתונאים, סביב שולחנות עמוסי אוכל ושתיה יסביר המנכ"ל כי היום [ שנת 2012] אין זכות קיום למערכת שאינה מראה רווח כספי. הוא יאמר: "יש לי הרבה סימפאטיה לאידיאולוגיות

הישנות - חשוב לשמור על הסדר הציבורי ועל שלומו של האזרח. אבל יותר חשובה שורת הסיכום של המאזן בסוף השנה".

מערכה שלישית - השנה השניה עד השנה החמישית

בהיסטוריה של הפרטת חברה/שירות ממשלתי, זהו הוא שלב עליית שכר הבכירים. [מטבע הדברים יושווה שכר הבכירים, לשכר המקובל בסקטור הפרטי שגובהו נקבע, לפי גובה הירח].

הממשלה תחליט על צמצום תקציב המשטרה. בשלב הראשון יוקטנו תשלומי המדינה לחברת המשטרה. הממשלה תדרוש ייעול נוסף לפני שהיא עומדת בהתחיבויות הכספיות שלה [כמו במקרה קופות החולים].

בשלב שני יתחילו עיצומי עובדים שתנאי עבודתם יורעו, אז תודיע הממשלה על ביטול המונופול המשטרתי ותנסה למכור זיכיונות לחברות משטרתיות נוספות.

דרקטוריון המשטרה יטען בישיבות עם אנשי משרד האוצר ואנשי משרד ראש הממשלה כי "פעילותה החיונית של המשטרה נפגעת". ו"לא יעלה על הדעת, להעביר סמכויות משטרתיות לידים פרטיות". אחרי מהומה תקשורתית קצרה, יוסכם בין הצדדים שחילוקי הדעות גדולים ולכן יש לקיים מפגש ארוך וממצה במקום ניטראלי. ברוב דעות יוחלט על סמפוזיון של שנים עשר יום, במלון 'הולידיי אין' באיי פיג'י [מקום בהחלט ניטראלי].

בפיג'י תיווסד ועדה לפתרון מעמד המשטרה, ברשות כבוד השופט אולנשפיגל [שלגמרי במקרה שתה קפה אצל רוה"מ באותו שבוע].

הועדה תתכנס מידי כמה שבועות בבתי מלון שונים [הכי טוב דן קיסריה], אבל עקב ויכוחים פנימיים חריפים [אולי הפלפל או החרדל?] תשחרר רק מסקנות ביניים: א. "יש לפתוח את השוק לתחרות חופשית. ב. "המשטרה תוכל לפצות את עצמה ע"י מכירת שירותים חדשים בשוק החופשי".

בניסיון לשמור על מעמדה בשוק תחרותי עתידי, תמכור המשטרה שירותים שאינם כלולים בסל הכללי.

השירותים יכללו למשל: "בטחון אישי משלים", סל בטחון משפחתי, חקירות, אבטחת בר מצוות וכד'.

הסל המשטרתי הכללי יצומצם ושירותים שניתנו בחינם יועברו לקטגוריה של שירותים בתשלום.

בעלי האמצעים יוכלו לקנות "סל שירותים מושלם" [כולל שרותי ליווי, הגנה בפני האזנות סתר וכו'.]

שותפות 'מוזלס – פישרמן' תתחרה מול שותפות 'אריסלון – עופלר' על הקמת רשות המשטרה השניה. ועדה שבראשה יעמוד נציב מס הכנסה לשעבר מר דורון כריש [סמנכ"ל בנק לאומי], תמליץ על פתיחת השוק ומתן רשיון לשתי חברות המשטרה החדשות. בראש משטרה אחת יעמוד מר ליברקלאון [לשעבר מנכ"ל משרד רה"מ] ובראש השניה יעמוד מר אריה אדר [לשעבר רפרנט לענייני הון שחור במשרד האוצר].

המצב בו האזרח משלם ישירות לחברת משטרה יגרור דרישה מצד הלקוחות [בעלי האמצעים] לשירות טוב יותר. התוצאה תהיה העברת הכוחות היותר טובים לאזורים בעלי פוטנציאל כלכלי גבוה.

באזורים כאלה תינתן לתושבים אפשרות בחירה בסל קהילתי לפי סדר העדיפויות שלהם. יוחלט על תקנות מקומיות שעליהן תשמור המשטרה. כגון: פינוי חסרי בית, הטלת קנסות על מי שאינו נושא אישור שהיה, או שאינו בעל כרטיס מקבל שירות. מקרים שהקהילה המקומית תגדיר כהתנהגות "בלתי הולמת", יטופלו במלא חומרת הדין. חברות המשטרה השונות יטפלו בעברות על פי מפתח פיננסי, עברות רווחיות יקבלו עדיפות.

באזורים חלשים כלכלית הממומנים ע"י הממשלה, ידולל סדר הכוחות ותרד איכות כוח האדם [שוטרים באזורים כאלו לא יזכו לתוספות שיונהגו באזורים עשירים].

מערכה רביעית - החיים הטובים

עקב כניסה של חברות משטרתיות נוספות ועליית שיעור ההשתתפות הישירה של האזרחים במימון, יקטן בהדרגה הסל הממשלתי עד לביטולו הסופי.

אזורים עם מצוקה כלכלית יקבלו הגנה משטרתית מינימלית שתסופק במימון משרד הסעד .

מאחר ורמת הפשיעה והאלימות באזורי מצוקה תגבר ותהווה סכנה לשכונות מבוססות, יחוקק חוק יסוד להגבלת התנועה האזרחית החופשית.

לצורך טיפול משלים בפשיעה הגוברת, תוחמר הענישה ועלות השהות של הנדונים בבתי הסוהר (שהופרטו במקביל) תוטל על משפחות המורשעים. (כמו בתאילנד)

הנטל הכלכלי הנוסף יקטין את היכולת לרכוש מזון ותרופות באזורים בעיתיים ויקטין בהכרח את הריבוי הטבעי וההישרדות בהם [עניים יחיו פחות שנים דבר שיקטין את מספרם]. בשיטת הברירה הטבעית נצליח סוף סוף לצמצם את היקף העוני.

"דגים מתים שוחים עם הזרם"

מול הזרם

שנת 2007 נגמרת בנימה אופטימית: שביתת המורים.

השביתה הראשונה (שאני זוכר) שזכתה לתמיכה ציבורית בשונה משביתות רגילות בישראל. אנחנו שהתרגלנו לראות רופאים כועסים על שביתה בחברת החשמל, עובדי חברת החשמל כועסים על שביתה בנמלים, עובדי נמלים כועסים על שביתה של מפני האשפה, ומפני האשפה שכועסים על שביתת רופאים, נוכחנו שאפשר אחרת. השביתה הזאת קיבלה גיבוי מרוב הציבור, כולל הורים ותלמידים שובתים. זאת הייתה גם הפעם הראשונה שעשרות אלפים (ואולי יותר) יצאו לככרות והפגינו לטובת נושא חברתי.

ההסכם אליו הגיעו הצדדים איננו סוף הסיפור הוא רק שלב בתוך שינוי חברתי שעובר עלינו.

במאבק יוצגו בעצם שלוש עמדות

בקצה אחד עמדת המורים:

לחברה יש אחריות על איכות החינוך והיא חייבת לאזרחיה חינוך שמשתפר משנה לשנה.

אם ישראל שואפת להיות מדינה מפותחת היא צריכה להשקיע בפיתוח אנושי. בכדי להשיג את המטרות האלו צריך ראשית להחזיר את שעות הלימוד שקוצצו בחמש השנים האחרונות – סך כל השעות שהממשלות האחרונות קיצצו מסתכם בשנה וחצי. בישראל 2007 אין 12 שנות לימוד, במקומן יש עשר וחצי.

שנית, יש ליצור תנאים שמאפשרים לימוד והתפתחות, המורים לא ביקשו להגיע לרמה המקובלת בקובה הקומוניסטית (24 תלמידים מקסימום בכתה) הם ביקשו לבנות מתווה יורד, כדי להגיע תוך כמה שנים למקסימום של 30 תלמידים בכיתה (חשוב לזכור כי בשנת 1975 השקיעה המדינה בבנית כיתות לימוד יותר מאשר בשנת 2005*).

שלישית, יש להעלות את שכר המורים, כל אחד מאיתנו יודע להבדיל בין מורים טובים לגרועים (והכי טוב יודעים זאת פקידי האוצר), אבל האמת היא שאין ביננו הסכמה – כל מורה מקבל ציונים כמספר מבקריו והציונים נעים בין - 0 ל- 10. במצב כזה אי אפשר להוסיף שכר לטובים כי לא יודעים מי הם באמת. לכן הפיתרון הוא לשפר את איכות המורים ע"י תגמול כללי, שכר גבוה לכולם, ימשוך כוח הוראה מאיכות גבוהה וישפר במשך הזמן את מעמד המורה ואיכותו. לשכר יש להוסיף תנאים כמו סביבת עבודה ושיפור מערך הניהול והפיקוח של משרד החינוך.

בקצה הנגדי אומרים פקידי האוצר:

1. המורים צריכים לעסוק רק בשכרם לא בתיקון המערכת והעולם, לנו מותר לעסוק בחינוך אבל להם אסור לחרוג מגבולותיו הצרים של המאבק המקצועי.

2. צריך לממש את רפורמת דברת הנשכחת, זאת הייתה הרפורמה האידאלית- היא הבטיחה עליה בשכר המורים, הקטנת הכיתות, שיפורים במשרד החינוך, וכל זאת ללא הגדלת תקציב החינוך (יעני מרצדס 450 SLE חדשה במחיר של ס'קודה יד שניה).

היה בה גם התבלין הזה שחביב כל כך על פקידי האוצר – מתן הכוח בידי מנהלי בתי הספר לנהל את בית הספר כאילו היה מפעל בלטות בשטחים. ניהול "עיסקי" מצד אחד, והעברת האחריות על בתי הספר מהמדינה לרשויות המקומיות מצד שני. מה יכול להיות יותר טוב ממורים עובדי קבלן ומערכת מופרטת?

(פקידי האוצר לא מאמינים ביכולת של המגזר הממשלתי לנהל מערכות מורכבות, וכשמסתכלים על ההתנהלות שלהם במשרד האוצר אפשר להבין אותם).

3. לטענתם של פקידי האוצר ההשקעה הישראלית בחינוך גבוהה והתוצאה נמוכה בהשוואה בין לאומית, כאשר בודקים את ההוצאה לפי מספר התושבים ( למעשה מדובר בהולכת שולל משום שבישראל מס' הילדים היחסי גבוה, לכן בהשוואה להשקעה לתלמיד בעולם המפותח, ישראל נמצאת בתחתית הרשימה).

4. כפי ששיחררנו את כלכלת ישראל יש לשחרר את החינוך, כפי שנתנו לשוק החופשי לנהל את הכלכלה ניתן לו גם לנהל את החינוך.

לסיכום: משרד החינוך מתנהל בחוסר יעילות צריך לפטר מורים, מנהלים, ופקידים. צריך לבנות תוכנית הבראה שתכלול קיצוץ רחב במשרד ובכוח ההוראה והעיקר להקטין את התקציב.

באמצע שרת החינוך, הצוות שלה, ושר האוצר:

כפוליטיקאים הם יודעים שהם צריכים להיענות לציבור, שרת החינוך גם יודעת שהמורים צודקים. הבעיה הגדולה שלהם היא שפקידי האוצר מייצגים את הזרם המרכזי בחשיבה הכלכלית. הזרם הזה אומר להקטין תקציבים, להפריט, פחות פוליטיקה ודמוקרטיה יותר מקצוענות טהורה. הזרם הזה מתייחס לעלות של כל נושא כאילו הייתה העיקר (חינוך = כסף וכסף צריך לחסוך). הם יודעים שלשחות מול הזרם הזה קשה, לכן הם מנסים לקבל רק את מה שלדעתם אפשר, לכן הם נלחמים על קטנות, כך העקרונות וחשיבות החינוך נותרים מיותמים.

השביתה הזאת ותגובת הציבור אליה, מצטרפות לסימני שינוי בכוון הזרם המרכזי והן סימנים חשובים משום שצמחו מהציבור בלי מניפולציות של מעצבי דעת קהל, הן ביטוי אמיתי לשינוי.

השלב הבא יקרה כשהציבור יבין שהכסף הוא אמצעי ולא מטרה. ששלטון פוליטיקאים טוב משלטון מומחים - כי דמוקרטיה יותר חכמה מאנשי מקצוע. או אז ישבו פקידים במשרד האוצר שמעדיפים חינוך על קיצוץ.

*http://www1.cbs.gov.il/shnaton58/st08_01.pdf

משל או ממשלה

בכנסת החל את דרכו חוק חדש לשינוי שיטת הממשל בישראל. כבר שנים רבות מתלוננים חברי הממשלה והכנסת כי: 1. בשיטה הנוכחית אי אפשר למשול, לממשלה אין מספיק סמכויות. 2. העובדה שאין מפלגה בעלת רוב בכנסת מחייבת בניית קואליציה עם מפלגות קטנות וסחטניות.

נדמה שיש כאן שתי טעויות בסיסיות:

1. בשנה שעברה החליטה ממשלת ישראל בישיבה שנמשכה מס' שעות קטן לצאת למלחמה גדולה. הרי זאת דווקא הוכחה שהממשלה יכולה לשלוט כשהיא רוצה. האם שינוי המשטר למשטר נשיאותי כפי שמבקש ליברמן ישפר את המצב (הנשיא בארה"ב צריך אישור של בתי הקונגרס לצאת למלחמה)? ואם השינוי יאפשר לממשלה, לצאת למלחמה אפילו יותר מהר, מה נרוויח? האם הבעיה היא חוסר יכולת לשלוט בגלל השיטה או שאולי מדובר בקיטורים של אנשים חסרי יכולת כל שהיא?

2. נכון שהמפלגות הקטנות שנספחות לקואליציה מציגות תנאים ברורים ודואגות לבוחרים שלהן. נכון שמדובר בצעדים פופולריים, אבל מה רע בזה? האם לא התכנסו הממשלה והכנסת בכדי לדאוג לטובת העם היושב בציון? האם לא בחרו בהם בדיוק בשביל זה? המפלגות הקטנות הן בעלות סדר יום קצר וממוקד יש מקרים שהן מצליחות לכפות אותו על ממשלות וטוב שכך. אילו הייתה הממשלה זוכה לרוב מוצק בכנסת ייתכן שלא הייתה טורחת להקשיב לדעות אחרות.

כשאני חושב מה היה קורה אילו הממשלות בעשר השנים האחרונות היו יותר חזקות אני מתחיל לבכות מצער. בכלל תתארו לעצמכם איזה אסון זה היה אילו הממשלות האלו היו יציבות ושולטות קדנציה שלמה – ביבי כראש ממשלה הצליח תוך פחות משנתיים להביא אותנו לכמעט מלחמה עם סוריה, עימותים סביב פתיחת מנהרת הכותל, חיסל את הצמיחה שיצרה ממשלת רבין והוריד את מעמד ראש-ממשלת ישראל לדרגת לקחן מתנות. ברק אחריו היה אפילו יותר זריז, הוא חיסל את התקוה לשלום וזרע ע"י נסיגה חד צדדית את המלחמה השניה בלבנון. האזרחים הערבים של המדינה שתמכו בבחירתו גילו כי הוא נוהג בהם כפי שנהג בשריו וחברי מפלגתו, בשני המקרים היה בטוח שהם כאן בשבילו ולא הוא בשבילם.

אריק שרון שתק, בשתיקה הוא פינה את רצועת עזה (הדבר הטוב היחיד שעשה), בשתיקה נתן למפונים להתנוון באתרי קרוונים. בשתיקה הניח ללימור ליבנת לחסל את מערכת החינוך, בשתיקה ראה כיצד חבריו הפנסיונרים מגיעים לרעב, בשתיקה נתן לסילבן שלום, ביבי והפקידים של משרד האוצר ליצור כאן מדינה עם עוני של העולם השלישי. הוא לא דיבר יותר מידי גם בחקירות ונתן לעומרי בנו ללכת לכלא במקומו. במקרה של שרון ייתכן שהשתיקה הייתה פשוט תחילת הסימפטומים שהתפתחו מאוחר יותר למצבו היום.

בעשר השנים האלו ראינו 4 ראשי ממשלות מושחתים ברמות מדהימות, החל בתרומות ועמותות לא חוקיות והמשך דרך שחיתות אישית, איזה מזל, היו להם קדנציות קצרות.

במערכת הפוליטית יש געגועים לימים בהם מפלגות גדולות יצאו מבחירות עם יותר מארבעים מנדטים. אפשר לחזור לימים ההם אם יעלו את אחוז החסימה ל-20%.

אובדן האמון בממשלה לא התגשם יום אחד באופן ספונטני, זה תהליך שהחל לפני הרבה שנים כאשר מספר האכזבות של הבוחרים עלה ועבר את מספר חברי הכנסת.

הדרך לשינוי לא עוברת בשינוי השיטה היא עוברת בשינוי המהות, כאשר יהיו מנהיגים ומפלגות פופולריים שמגשימים את רצון הבוחר.

רובים חיידקים ופלדה

הספר "רובים חיידקים ופלדה" מאת ג'ראד דיימונד, מנתח את התפתחות הציבילזציות ומנסה לראות מדוע יש שונות בין ציביליזציות שונות על פני הגלובוס.

בפרק 14 - משוויון לקלֶפטוקרטיה, סוקר המחבר את המעבר מחבורות ציידים לקטים שיוויוניות, לשבטים ← נגידויות (Chiefdoms) ← מדינות.

עמ' 215

עתה כבר צריך להיות ברור שהנגדיות העלו את דילמת היסוד של כל החברות הלא-שוויוניות הנשלטות שליטה ריכוזית. במקרה הטוב הן עושות טוב כשהן נותנות שירותים יקרים שהאדם היחיד אינו יכול להשיגם. במקרה הרע, הן פועלות ללא בושה כקלפטוקרטיות (שלטון גנבים), המעבירות עושר נטו מפשוטי העם אל המעמדות הגבוהים. הפונקציות הנאצלות והאנוכיות האלה קשורות זו לזו לבלי הפרד, אף שיש ממשלות שמדגישות פונקציה אחת הרבה יותר מהפונקציה השניה. ההבדל בין קלפטוקרט ובין מדינאי חכם, בין ברון גזלן ובין נדבן ציבורי, הוא רק הבדל של דרגה: איזה שיעור מן המנחה המוצאת מידי היצרנים מוחזקת בידי האליטה, ומידת שביעות הרצון של פשוטי העם מהשימושים הציבוריים שבהם מושקעת המנחה המחולקת מחדש. מובוטו נשיא זאיר לשעבר נחשב בעינינו קלפטוקרט מפני שהוא שמר לעצמו יותר מדי מנחה (שווה ערך למיליארדים), וחילק מעט מדי מנחה (אין מערכת טלפונים מתפקדת בזאיר). ג'ורג' וושינגטון נחשב בעינינו מדינאי מפני שהשקיע את כספי המס (המנחה) בתוכניות נרחבות שזכו להערצת הכול, ולא התעשר מהיותו נשיא. ואף על פי כן , ג'ורג' וושינגטון נולד למשפחה בעלת עושר, המחולק בארה"ב חלוקה הרבה פחות שוויונית מחלוקתו בכפרי ניו-גינאה (מקום בו חיים האנשים כפי שחיו אבותינו משך מאות אלפי שנים).

בכל חברה מדורגת (לא שוויונית), אם נגידות אם מדינה, צריך איפה לשאול: למה פשוטי העם מוכנים לסבול את העברת פרי עבודתם הקשה לקלפטוקרטים? שאלה זו, ששאלו הוגי דעות במדע המדינה מאפלטון עד מרקס, שואלים שוב הבוחרים בכל מערכת בחירות מודרנית. לקלפטוקרטיות בעלות תמיכה ציבורית דלה נשקפת סכנת הדחה בידי פשוטי העם נדכאים או קלפטוקרטים-מחליפים שאפתניים, המבקשים את תמיכת הציבור בהבטחה לשירות רב יותר תמורת הפירות הגנובים. למשל, ההיסטוריה של איי הוואי זרועה מרידות חוזרות ונשנות נגד מנהיגים עריצים, ובדרל כלל עמדו בראשן אחים צעירים שהבטיחו להקל את הדיכוי. בהקשר של הוואי המסורתית אולי נשמע הדבר מצחיק, עד שאנו נותנים את דעתנו על הסבל שגורמים מאבקים כאלה בעולם המודרני. מה צריכה אליטה לעשות כדי לזכות בתמיכת העם ובכל זאת לנהל אורח חיים נוח יותר מזה של פשוטי העם? הקלפטוקרטים של כל הדורות נקטו תערובת של ארבעה פתרונות:

1. לקחת את הנשק מהאוכלוסייה ולחמש את האליטה. דבר זה קל הכבה יותר בימים אלה של נשק משוכלל, שרק מפעלי תעשייה מייצרים אותו ואין כל קושי לאליטה לקנות מונופול עליו, מבימים קדומים של אלות וחניתות שנקל לייצרן בבית.
2. לשמח את ההמונים בחלוקה מחדש, בדרכים פופולריות, של הרבה מהמנחה (המיסים) שהתקבלה. עקרון זה כוחו היה יפה לפנים למנהיגים בהוואי לא פחות משכוחו יפה היום לפוליטיקאים אמריקאים.
3. להשתמש במונופול על הכוח לצורך הגדלת האושר, באמצעות שמירה על הסדר הציבורי ומניעת אלימות. זה יתרון פוטנציאלי גדול ובלתי מוערך של החברות הריכוזיות על פני החברות הלא ריכוזיות (בחברות הלא ריכוזיות רבו מקרי האלימות). ....................................
4. הדרך האחרונה הפתוחה לפני הקלפטוקרטים המבקשים את תמיכת הציבור היא לבנות אידאולוגיה או דת המצדיקות קלפטוקרטיה. החבורות והשבטים היו תמיד בעלי אמונות על טבעיות, כמו הדתות הממוסדות המודרניות. אבל האמונות העל-טבעיות של החבורה והשבט לא שימשו להצדקת סמכות מרכזית, להצדקת עושר או להשכנת שלום בין בני אדם שאינם קשורים בקשרי משפחה. ...................

ישראל ואירגון המדינות המופתחות OECD

מדינה מפותחת?

לאחרונה רבו המשבחים והטוענים כי ישראל היא כבר מדינה מפותחת, הגדילו עשות אנשי ארגון המדינות המפותחות שפועלים לצירוף ישראל לארגון. הבעיה היא שהמעבר הזריז ממדינת עולם שלישי מתפתחת למדינת עולם ראשון מתבסס אצלם על נושא עיקרי אחד - תוצר לאומי.

האם תוצר לאומי באמת מייצג, האם אפשר להסמך עליו בכדי לקבוע רמת פיתוח של מדינה?

תוצר לאומי גולמי הוא ייצוג במונחי כסף של סך כל הסחורות השירותים והייצור, כלומר אם עולה מחיר הלחם עולה אתו גם ערך התוצר. דוגמא יותר טובה מלחם היא נפט, כשמחיר הנפט עלה מ-24$ לחבית ב-2002 ל-28$ ב-2003 צמח איתו התוצר הישראלי ב-0.6%, בכמה אחוזים עלה התוצר "הודות" לעליית המחיר עד 77$ היום? אני לא יודע לחשב, אבל יש להניח שהשפיע על הצמיחה יותר מאשר התוכנית הכלכלית של נתניהו.

אנחנו רואים אם כן שתוצר לאומי יכול לשמש מדד לתוצר לאומי בלבד, לעומתו ישנם מדדים אחרים שמלמדים על רמת הפיתוח של מדינה, והרי לכם סקירה של כמה מהם.

איכות סביבה – בתחום הזה נתחיל בגדול - 60% משטח המדינה הוא הנגב, הנגב מתחלק לשלושה חלקים 1 - שיטחי אימונים; 2 - מחצבה של מינרלים; 3 - פח אשפה של כל המדינה.

רמת המיחזור - אצלנו קטנה מאשר במדינה כמו ויטנאם. אשפה – אנחנו עדיין מטמינים ולא מפרידים. אוויר - את הבושם של מפרץ חיפה אפשר להריח מזכרון יעקב ועד עכו. קרקע מזוהמת - יש אצלנו ממעלה ואדי ראש פנה דרך רמת השרון ועד רמת חובב והמכתש הקטן.

תחבורה – רמת פיתוח תחבורה נמדדת ע"פ הזמן הנדרש להגיע ממקום למקום, בעולם המפותח פותרים את בעיית הצפיפות בכבישים ע"י תחבורה ציבורית, לנו יש קו רכבת אחד (נהריה באר-שבע) וקו תחתית אחד (הכרמלית).

חינוך – בימים הקרובים יפתח אירגון המורים בשביתה, אם היא תצליח ואם תצטרף אליהם הסתדרות המורים אולי נעלה כיתה סוף סוף. אם השביתה תיכשל ימשיך משרד האוצר לקבוע את מדיניות החינוך ואת התוצאה של המדיניות הזאת אנחנו חווים כבר כמה שנים טובות.

רווחה – כפי שראינו בדו"ח העוני האחרון, הטיפול היחיד שהממשלה נותנת לפערים הוא הרחבה שלהם. כאן כמו בנושא הפשיעה, משחקת לטובתנו העובדה שארה"ב לא מוכנה להכליל רווחה במדד הפיתוח.

מדד השחיתות – ע"פ מדד זה ישראל נמצאת במקום גבוה, יש לנו הרבה מהחומר הזה. שחיתות במגזר הממשלתי ושחיתות במגזר הפרטי (לכל משוחד יש משחד). אבל במדד הפיתוח שחיתות נרשמת לרעתנו, נכון שבארה"ב הקשר בין הון לשלטון חזק יותר אבל שם זאת שיטה חוקית, אצלנו לא.

יש תחומים בהם אנחנו שייכים לעולם המפותח.

בריאות – למרות מאמצי ממשלת ישראל ממשיכים אנשי הרפואה לשמור על רמת בריאות גבוהה של הציבור. בשנים האחרונות מחסלת הממשלה חלקים חשובים של הרפואה המונעת, סירסה את חוק הבריאות, פוגעת בשירותי בריאות הנפש ועדיין בתחום הזה אנחנו בעשירון העליון של המדינות.

היי טק – בתחומי התוכנה והחומרה אנחנו מצטיינים, גם אחוז העובדים בתחום גבוה מאוד.

מחקר ופיתוח – למרות שהתחום מוזנח ממלכתית יש לא מעט שממשיכים לחקור גם כאשר התקציבים שלהם הם ברמה של העולם השלישי. בתחום הפיתוח של מוצרים חדשים יש השקעה גדולה של המגזר הפרטי ומעט מאוד השקעה ממשלתית.

פשעים אלימים – אנחנו במקום לא רע כשלא מכלילים את השטחים, רק פי שתים מסקנדינביה ורק חמישית מארה"ב. הבעיה היא שבין קובעי מדד הפיתוח יש לא מעט אמריקאים וכך הם אינם מכלילים את הנתון הזה בחישובים.

אני לא יודע אם יקבלו אותנו למועדון המדינות המפותחות וגם לא בטוח שאני רוצה להתקבל, אבל את המצב כדאי לשפר ועכשיו.

מילון כלכלי

(המילון החדש לכלכלית מדוברת, הזכויות לא שמורות רצוי ואפשר להוסיף ערכים)

גלובליזציה – [קולוניאליזם חדש] השתלטות של אנשי עסקים על "המדינות המתפתחות" תוך כדי מניפולציות פיננסיות שמאפשרות להם לרוקן את הקופה הציבורית.

קולוניאליזם חדש – [גלובליזציה] בקולוניאליזם ההיסטורי אנשי עסקים ממדינות מפותחות השתמשו במדינה שלהם לצורך שליטה במדינות אחרות. בקולוניאליזם החדש אנשי העסקים שולטים במדינות ישירות תוך שימוש מסיבי ב"חוקי השוק".

הכפר הגלובלי – ההתיחסות אל העולם כאילו היה כפר אחד גדול מלא פריירים ומטומטמים אחרים. כל קיומו למען כמה מאות בעלי הון שמסתובבים בו כמו שועלים בלול תרנגולות. רוב תושבי העולם מאמינים באגדת הכפר הגלובלי, כאילו שהם לא מנצלים את זמנם לחיסול השכנים הקרובים ותיכנון כלי נשק שיאפשרו להם להשמיד את כל היתר. "אף אחד לא אוהב אותנו / אני לא יודע למה / אנחנו לא מושלמים אבל אנחנו משתדלים / הם לא מכבדים אתנו / אז בואו נפתיע אותם / נזרוק את הגדולה [הפצצה] ונאדה אותם". (רנדי ניומן – מדעי הפוליטיקה)

חוקי השוק – חוקים שמאפשרים לאוליגרכיה העולמית לשלוט בכל האמצעים הפיננסיים והיצרניים בעולם. כמו במשחק מונופול של ילדים, אם קורה שהאוליגרכיה מפסידה, היא מיד משנה את "חוקי השוק". לדוגמא: בנקים יפניים פושטים את הרגל כתוצאה מתאוות בצע לא מרוסנת, מיד מחוקקים חוק שמאפשר למדינה להציל אותם בכספי הציבור ולאחר ההתאוששות להחזיר אותם לידי האוליגרכיה [בחינם].

אוליגרכיה עולמית – כ- 350 משפחות מכל העולם שבבעלותן קרוב ל- 50% מכל ההון והרכוש העולמי. האוליגרכיה העולמית שולטת בקורפורציות [תאגידי ענק בין-לאומיים] ע"י החזקת מניות שליטה.

מניות שליטה [מכונה גם - גרעין שליטה] – מאפשרות לבעליהן שליטה וניהול בחברה שרובה שייך לאחרים. לדוגמא: משפחות אריסון דנקנר שולטות בבנק הפועלים ועושות בו כרצונן, למרות שברשותן רק 25% מהמניות.

דה רגולציה [ביטול פיקוח/תקנות] – ביטול הפיקוח של המדינות על שווקי הכספים, נועד לאפשר לקורפורציות להעביר כמויות כסף ואמצעי יצור בלתי מוגבלים מידי הכלל לידיהן, כל זאת תוך מניעת האפשרות של המדינות להגן על אזרחיהן. לדוגמא: ג'ורג' סורוס הצליח ע"י מניפולציות "ברשות" החוק, להפיל את ערך הליש"ט תוך גרימת הפסד לאזרחי בריטניה ורווח לעצמו.

קרן המטבע הבין לאומית – הוקמה לצורך פיקוח ותאום שערי מטבע וריבית בעולם. לאחר ביצוע ה"דה-רגולציה", משמשת לצורך "התאמת" המדיניות הכלכלית במדינות מתפתחות לטובת האוליגרכיה העולמית. נותנת הלוואות בתנאי, שהמדינה המקבלת לא תנהיג מדיניות כלכלית לטובת אזרחיה ותאפשר לקורפורציות לנהל את המדינה. קרן המטבע דורשת בדרך כלל החלפת מונופולים ממשלתיים במונופולים פרטיים, "פתיחת השוק" כך שניתן יהיה לנצל את משאבי הטבע, כוח אדם זול וכספי מדינה.

הבנק העולמי לפיתוח – בנק שנוסד לצורך מתן הלוואות פיתוח למדינות עניות. משמש היום לצורך העברת כספים לידי האוליגרכיה העולמית. לדוגמא: הבנק מתנה הלוואה לבנית סכר בסין, בפירסום מיכרז בינלאומי אשר בו זוכות חברות בינלאומיות בשליטת האוליגרכיה. מערכת הבקרה והפיקוח של הבנק, מתחשבת בכך שעובדי הבנק היום, יעבדו כמנהלים בכירים בקורפורציות מחר.

ועידת קרן המטבע הבין לאומית – מפגש של מנהלים בכירים בצמרת הכלכלית העולמית, נערך במקומות נופש יוקרתיים ויקרים. מאפשר הכרות בלתי אמצעית בין הנותנים [את כספי משלם המיסים] והמקבלים. הזדמנות טובה, בתנאי אירוח נפלאים לאופטימיזציה של ה"קולוניאליזם החדש".

הפגנות נגד – שאיפה פאטתית של אנשים תמימים לשנות את המציאות הכלכלית העולמית. ניסיון כושל להעלות על סדר היום של קרן המטבע נושאים שקשורים בצדק חברתי איכות חיים ואיכות הסביבה.

מנהלים בכירים [בכירי המשק] – מאגר מצומצם של ח'ברה שמחלקים לעצמם משכורות עתק ורכוש ציבורי. מוסדות הפיקוח של המדינות מלאים כלכלנים, רואי חשבון, בוגרי מנהל עסקים וכו' וגומר, שבהגיעם לגיל 30 עוברים לעבוד "בשוק הפרטי" כמנהלים בכירים. עובדה זאת פוגמת במוטיבציה שלהם ליישם את חוקי הפיקוח, שעדיין לא בוטלו בסיבוב האחרון של ה"דה-רגולציה".

תחרות חופשית – האפשרות שניתנת למנהלים בכירים ובעלי הון להתחרות אחד מול השני בגובה המשכורת/דיווידנדים, אין כידוע חוק משכורת מקסימום.

שוחד מודרני [בקשיש] - כיוון ששוחד קלאסי עדיין אסור על פי החוק, נוהגת האוליגרכיה לשלם שוחד בדרכים אחרות. משרתי ונבחרי ציבור מקבלים תעסוקה עתידית, או אינפורמציה כלכלית שוות כסף. לדוגמא: מיקי אלבין ז"ל "ניהל" את תיקי ההשקעה של מרים בן פורת [מבקרת המדינה], ניסים משעל [ערוץ 2] ועוד דמויות מפתח בישראל. או לחילופין מי שמפריט את בז"ן מקבל ג'וב חלומי בחברה לישראל הבעלים החדשים.

ועידת מדינות אמריקה – מפגש של כל מדינות אמריקה, מטרת המפגש שיתוף פעולה כלכלי. שיתוף פעולה כלכלי בין מדינות אמריקה פרושו, יצירת אפשרות למיליארדרים הרבים מארה"ב, בשיתוף המיליארדרים של דרום אמריקה וכמה פוליטיקאים מושחתים, לחלוב את מעט הכסף של הציבור הדרום אמריקאי. לדוגמא במסגרת ההסכמות החדשות יעקרו חצי מהיערות באמזונס. על הקרקע יוקמו חוות בקר ענקיות של חברות בבעלות בעלי ההון. האדמה ביערות העד עניה מאוד ולאחר כמה שנים של ניצול אינטנסיבי כאשר תהפוך לשממה מוחלטת ילכו בעלי ההון למקום אחר וישאירו את הברזילאים העניים והאינדינים העוד יותר עניים עם אבק וצרות אחרות.

שוק חופשי1 – החופש של האוליגרכיה העולמית, לעשות בכלכלת העולם מה בראש שלהם.

התאגידים הבין לאומיים מחליפים את המדינות בתפקידי הוויסות של השוק ומכוונים את צינור המזומנים לתוך הכיס שלהם.

שוק חופשי 2 - תאוריה ב"מדע" הכלכלה שאומרת כי השוק מנהל את עצמו טוב יותר מכל מוסד נבחר. בהשלכה אל תחום הבריאות נאמר כי ללא טיפול ובקרה רפואית, יזכה האדם לבריאות הטובה ביותר. בהשלכה אל תחום הרכב, אוטו מונע בהילוך וללא נהג, יודע לאן הכי כדאי ליסוע.

היצע וביקוש - רעיון אנכרוניסטי שאומר שהביקוש מגדיל את המחיר ואז היצרנים מגדילים את ההיצע עד שנוצר איזון בין ההיצע לביקוש תוך ירידת מחירים. במציאות המודרנית אם אתה חי בעולם השבע, לא חסר לך היצע של נעליים, אבל נייקי מצליחה למכור נעליים שעלות היצור שלהם דולר וחצי במאה דולר לצרכן.

משבר אנרגיה - מצב מבויים בו מחיר הנפט הגולמי עולה תוך תאום בין נציגי המפיקות (אופ"ק) לנציגי ההון העולמי למרות שהתפוקה לא משתנה. אם המחיר לא עולה אפשר תמיד להמציא מלחמה בעירק ולהבטיח רווח נאה לייצרנים המשניים (פלסתיק, שמנים וכו'). אם קורה שהמחיר יורד כמו ב - 09/04, מוציא מכון הנפט האמריקאי הודעה לעיתונות כי יש שפל ברזרבות ומיד עולה המחיר.

תקציב מאוזן - קיבוע ואפילו הפחתה של צד ההוצאות בתקציב, כך שסך כל השירותים שהמדינה נותנת ירד כל שנה וישאיר את ניהול הכלכלה בידי התאגידים הגדולים.

הפרטה - מכירה של נכסים ממלכתיים ע"פ מחירם בבורסה/שמאות ממשלתית/משא ומתן בין נציגי הממשלה לגביר תורן. הממשלה מוכנה למכור בכל מחיר ואנשי ההון הגדול עושים תורות כדי לא להעלות את המחיר. במקרה אל על נמכרה השליטה בחברה במחיר כנף של ג'מבו. מקרים זהים אפשר לראות לאורך כל התהליך בארץ ובחו"ל, השיא נמצא כרגע בידי רוסיה.

סדר עולמי חדש - באמריקאית, פירושו שליטה של תאגידי הנשק והנפט על הממשל ודרכו על העולם. ביתר העולם מדברים על דומיננטיות של ארה"ב, תוך התעלמות מנושאים כמו עוני, איכות סביבה (ראה פרוטוקול קיוטו), זכויות אדם.

טרור עולמי - ניסיון חסר משמעות אסטרטגית, של פעילים מוסלמים להטיל אימה על המדינות הקולוניליסטיות של העידן החדש. נכון לרגע זה הם מצליחים בעזרתם האדיבה של דוברי ההון הגדול.

דוברי ההון הגדול - עיתונאים במדורי כלכלה ופרשנים כלכליים אחרים שלא מפסיקים לזמרר את עיקרי האמונה (הדתית) של השוק החופשי/קפיטליזם/גלובליזציה. כל הדוברים סמוכים לשולחן האוליגרכים ו/או מרויחים מהשיטה הקיימת. ברוב המקרים מדובר באנשים עם תאריך תפוגה שלאחריו יזרקו, כי מולך הכסף הגדול לעולם אינו שבע.

איסלם פאונדמנטליסטי - המחליף של הקומוניזם כרע עולמי אבסולוטי תורן. למעשה מדובר בחוק הפיסיקלי הישן "כל כוח שמופעל מפעיל כוח שווה בכיוון הנגדי". הכוח הטוטלי שמופעל היום ע"י הכלכלה הדרוויניסטית, דוחף אנשים וחברות לתגובות נגד מגוונות ולעיתים הרסניות.

המימשל האמריקאני- נציגי בעלי ההון בארה"ב שנבחרים באופן 'דמוקרטי' ע"י האזרחים הרגילים של ארה"ב. במקרים קיצוניים מדובר באנשים שהגיעו לשילטון מתוך חוגי התאגידים הגדולים ואליהם ישובו עם תום הקדנציה.

ממשל רפובליקני - בדרך כלל מדובר בנציגי תעשיות הנשק והנפט והברית הבלתי קדושה בינהם (ראה מקרה סודן).

ממשל דמוקרטי - בממשל זה יש נטיה ליצוג הוגן של כלל התאגידים הגדולים, האזרח הפשוט יוצא מורווח רק כאשר האינטרסים שלו חופפים לאינטרסים של הגדולים (נדיר מאוד).

מדינות העולם החופשי - מדינות שצרפו בהתנדבות את אזרחיהן הפשוטים, להיות וסלים של התאגידים הבין לאומיים.

שוק משוכלל - בשוק רגיל המחירים הם פיקציה תוצרת "עושי" השוק ושליחי הקזינו, בשוק משוכלל גם הסחורה היא פיקציה. ע"ע איגו"ח הלוואות, חוזי סחורות עתידיות ועוד.
התאוששות ענף הנדל"ן - עליית מחירי נדל"ן ללא קשר למצב הכלכלי ולשכר שהיא למעשה אינפלציה המוצגת באופן חיובי. התופעה נובעת מהעובדה שהכתבלבים הכלכליים מזדהים עם בעלי ההון שישליכו אותם מחר מובטלים וחסרי בית.
השוק מתאושש - עליה במחירי המניות באופן חסר קשר לביצועי הפירמות, גם כאן מדובר באינפלציה שנובעת מהימורים של גדולים (הקטנים מהמרים בווגאס או באוניות של אריסון / עופר), היא מוצגת בעיתונות הכלכלית כתופעה חיובית בכדי שהחבר'ה הטובים יוכלו לצאת מהשוק ברווח והציבור יפסיד עוד פעם כי "הציבור מטומטם" כשהוא מאמין לפרשנים.
כשל שוק - ביטוי בעל סתירה פנימית לשוק אין מטרות על פי הדוֹגְמָה השלטת הוא פשוט מערכת סטיכית יעילה מאוד, מה שהוא משיג זה הכי טוב על פי ההגדרה. כלכלני הדוֹגְמָה משתמשים בביטוי בכדי שלא יצטרכו להודות שכמו כל אמונה, גם זאת חסרת רציונליות.

כלכלנים שלא מבינים בכלכלה - מנהלים את החינוך

בוּרוּת בחינוך

עם פתיחת שנת הלימודים החדשה התבשרנו גם על תקציב חדש למערכת החינוך, הגו אותו במשרד האוצר וככה הוא גם נראה. במשרד האוצר יושבים הרבה מומחים, לחשבונאות, לכסף, לשוק, אבל הם בורים בתחום החינוך. חוסר ההבנה לא מפריע להם כי הם אינם יודעים את שאינם יודעים. אני מביא כאן חלק מהחלק הרלבנטי לנושא החינוך.

מתוך תקציב המדינה: "הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך (ראמ"ה)

מחליטים

..להקים צוות בראשות מנכ"לית הרשות הארצית למדידה והערכה שבמשרד החינוך, שיגבש, עד

ליום 31 בדצמבר 2007 , הצעת חקיקה שעיקרה הפיכת הרשות הארצית למדידה והערכה שבמשרד

החינוך לרשות פנים ממשלתית עצמאית למדידה והערכה בחינוך אשר תשמש כגוף המוביל והמנחה המקצועי של מערכת החינוך בתחומי המדידה והערכה. ............החקיקה תבטיח את מעמדה העצמאי של ראמ"ה, את אי תלותה ואת סמכויותיה .......הצוות יכלול את נציגי ראמ"ה, משרד החינוך, משרד המשפטים, נציבות שירות המדינה ואגף התקציבים במשרד האוצר".

מובן שהנושא ממשיך על פני פסקאות רבות אבל העקרונות מונחים כאן לפנינו.

תוקם רשות עצמאית שאינה כפופה למשרד החינוך ולמומחים בחינוך. הרשות תפתח שיטות מדידה ל"יעילות" בית הספר, במשך שנת הלימודים יעברו התלמידים שורת בחינות שלא נועדו לגלות אם החומר מובן, כי אם בכדי להדביק מספרים על תלמידים, על כיתות ועל בתי ספר. פרופ' יצחקי הסטטיסטיקן של המדינה (מנהל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) חקר אפשרות להעריך הישגים של בתי ספר בצורה מדעית, תוצאות המחקר: השונות בין בתי הספר לא מאפשרת הערכה מדעית. את המחקר הזה לא קראו במשרד האוצר. אבל במשרד האוצר יודעים רק מספרים, אז מחפשים דרך למדוד כריזמה של מורה או מנהל, אוירה בכיתה, הקשבה, חינוך.

במשרד האוצר גם לא רוצים לשפר את החינוך בדרך המקובלת – כיתות קטנות ושכר גבוה למורים, (את עודפי התקציב הם מעדיפים לחלק לעשירים).

אנשי האוצר כשהם רואים ציור של רמברנט, הם לא חושבים: אני מרגיש שמח/עצוב/כועס, הם אפילו לא חושבים: זה יפה, הם חושבים רק: "ואוו קנו את זה במיליונים", כן ככה זה כשחמורים שופטים סלט פירות.

מלבד השתעבדות למספרים החליטו במשרד האוצר גם לעשות "רפורמה" במערכת.

"רפורמה בחינוך

תחילת יישום הרפורמה במערכת החינוך אשר תיפרס על שש שנים, בעלות תקציבית

כוללת של כ 5- מיליארדי ש"ח.

היבטיםמרכזיים ברפורמה:

שינוי מבנה שבוע העבודה של המורים, תוספת שעות עבודה ושהייה.

קביעת מבנה שכר חדש למורים ומנהלים .

שינוי הליך הפיטורין הפדגוגים והעצמת סמכויות מנהל בית הספר.

........ ועדות ציבוריות שונות ............המליצו על ארגון מחדש של מערכת החינוך, ובמסגרתו העברת סמכויות ממשרד החינוך לגורמים המבצעים בפועל, תוך העתקת מרכז הכובד של פעילות מטה משרד החינוך מביצוע והפעלת המערכת, להתוויית מדיניות, תכנון, תקצוב, מעקב ובקרה."

והנה הפרשנות:

1. המורים יעבדו יותר ויקבלו פחות לשעה.

2.קביעת מבנה שכר דומה למגזר העסקי כאשר מנהלים מקבלים פי 50 מהכפופים להם.

3. הגדלת הסמכויות של המנהל על חשבון סמכויות משרד החינוך, אם המנהל טוב זה יצליח אם הוא ממוצע לא תהיה לו מערכת תמיכה ואם הוא גרוע (כפי שקורה לפעמים) אז "לעזאזל הביתצפר".

4. העברת סמכויות לרשויות המקומיות - רוב הרשויות בישראל בקושי מצליחות לתת שירותים מינימאליים עכשיו יעמיסו עליהן גם את עלות החינוך? רשות מקומית מקבלת הכנסה מארנונה, בראש-פינה סה"כ הארנונה ממגורים נמוך מההוצאה על חינוך. רשות מקומית צריכה הכנסות משטחי מסחר ותעשיה בכדי לממן חינוך. האם יש מצב, שבכל הרשויות יהיו מספיק שטחים כאלו? ברור שלא, מרכזי מסחר ותעשיה מרכזים אליהם יותר אנשים מתושבי המקום בו הם נמצאים.

5. ביטול ניהול מערכת החינוך, במשרד האוצר מאמינים בחוק הטבע – אין צורך במשרד שינהל את החינוך. משרד החינוך יכול לקטון לגודל של המשרד לאיכות הסביבה (6 מפקחים על אשפה בכול הארץ), התלמידים, ההורים, המורים, והרשויות המקומיות יסתדרו. אחרי הכול פעם כשעוד חיינו על העצים הסתדרנו מצוין בלי ניהול מערכות.