חיים בזבל

משרדי ראש הממשלה והאוצר יוצאים בתוכנית להקטנת העוני בשתי דרכים:

1. שינוי מדדי העוני כלומר אם הנתונים קשים (רבע מהאוכלוסיה נמצא מתחת לקו העוני) ולא מחמיאים לממשלה, נשנה את דרך המדידה של העוני והנתונים ישתפרו. ד"ר עמי וטורי מציע לאמץ את השיטה השבדית - http://www.haokets.org/mail-message.asp?ArticleID=2141 בשיטה הזאת מחליטים מהו סל המצרכים ושרותים המינימלי הדרוש לאדם לחיות בכבוד ומשלימים את ההכנסה כך שאכן יוכל לחיות כך. מובן שהמינימום נמדד גם על פי השכר הממוצע במשק ופרמטרים נוספים כמו דיור חופש תנועה ועוד. שעור העוני בשבדיה עומד על כ- 8%.

2. מס הכנסה שלילי – כלומר מי שאינו מרוויח מספיק בעבודה יקבל תוספת מהמדינה במקום מהמעסיק שלו. צריך לזכור כי בעשר השנים האחרונות הורידה המדינה את המיסים על חברות ומעסיקים אחרים בעשרות אחוזים. עכשיו תסבסד עבורם את עלות הפועלים. עד ימי נתניהו העגומים, נהגה שיטה של השלמת הכנסה וקצבאות נוספות. השיטה הזאת הוכיחה את עצמה, מספר העניים היה נמוך בהרבה. פקידי האוצר ותומכי דת הכלכלה הנאו-ליברלית טענו כי השיטה הזאת "מייצרת" עניים, היא אינה דוחפת אותם לעבודה. הסתבר כי בשיטה הקיימת היום גם אלו שעובדים נמצאים מתחת לקו העוני. מעבר לכל התאוריות, אין עבודה גם אם מחפשים אותה, כי המדינה איננה משקיעה בפיתוח המשק. כאשר מישהו משמיע טענה ובעיקר אם המישהו קובע מדיניות של מדינה, ראוי שיבדוק את הנתונים. העניים בישראל אינם עצלנים. למעלה משליש מספר העניים הם פנסיונרים (אז בלחץ מפלגת הגמלאים זרקו להם עצם גרומה בדמות כמה עשרות שקלים). היתר הם עולים שמתקשים להתאקלם, דתיים בעלי משפחות גדולות ומשכורות נמוכות, ערבים שרוב מרכזי התעסוקה שלהם הוצאו בשנים האחרונות מזרחה לירדן או סין. לעומתנו בשבדיה עדיין מאמינים בשיטת הקצבאות והמעורבות הממשלתית (כפי שהיה אצלנו לפני הכיבוש הקפיטליסטי). להם יש תמורה, שעור העובדים בשבדיה גדול (יחסית לאוכלוסיה) ב-50% משעור העובדים בישראל.

המצב הקיים כאן הוא תוצאה של מדיניות כלכלית, לא כוח עליון. אם רוצים שמספר העניים ירד צריך לשנות כיוון כלכלי או להפסיק לקרוא דו"חות.

לא שווים

מתוך סיפורים מלוח השנה, מאת ברטולט ברכט*

פועל נשאל בבית הדין אם ברצונו להישבע שבועה אזרחית או דתית. "הנני מחוסר עבודה", השיב האיש. ," "לא היה זה רק פיזור דעת" אמר מר קוינר. "בתשובתו זו הבהיר האיש שהוא נמצא במצב כזה, שבו שאלות ממין זה, ואולי אף ההליך המשפטי כולו, הינם חסרי כל משמעות."

האבטלה במשק הישראלי נמשכת כבר הרבה שנים וערך העובדים כבני אדם מושפע מכך. מעסיק יכול בקלות רבה למצוא עובדים בכל תחום וכשגמר להשתמש בהם לזרוק אותם לרחוב. עובדים יש הרבה ובזול כאילו כולם תוצרת סין. בלי קשר למקצוע, השכלה ואיכות העבודה, אין תחום חסין. פעם זילזלו כאן רק בעובדי כפיים היום מזלזלים בכל העובדים. רופאים, עורכי דין, מהנדסים, מבחינת שוק העבודה הישראלי הם רק כלי. דבר זמין כזה- לוקחים מהמדף, לא נקשרים רגשית ויאללה הביתה לא צריך אותכם יותר. במעגל המעסיקים שולטת חשיבה מוכוונת רווח בלבד, אצלם הומניות היא תכונה לא נדרשת.

כשבבנק הפועלים החליטו לפטר 900 עובדים קמה מהומה, עברו כמה ימים והנושא נשכח. הבנק לא פיטר עובדים משום שהיה בהפסד או לצורך חיסכון בהוצאות, הוא פיטר אותם בכדי שבמאזן (לא במציאות רק בניירת) ירשם רווח גבוה וזה יאפשר לאריסון ודנקנר למשוך הרבה דיווידנד. ברשימת השיקולים של בעלי השליטה בבנק לא היה מקום לאנשים שמאחורי המספרים. העובדה שמאות משפחות נותרו ללא פרנסה לא מעניינת, כי בני אדם לא חשובים ולא שווים.

במערכת הבריאות הממשלתית והציבורית (קופות החולים), אין כנראה אמהות פולניות. במערכות האלו מתייחסים לרופאים כפי שהתיחסו ברשות שדות התעופה לסבלים בבן-גוריון. אלפי עובדי רשויות מקומיות לא ראו שכר מזה חודשים רבים, רוה"מ האדם שאמור היה לשאת באחריות לפרנסתם וכבודם אמר שהם לא עובדי מדינה כי אם עובדי ציבור. רוצה לומר- אני? זאת לא האחריות שלי. איך לא הבנו? איך חשבנו תמיד שזה חלק בלתי נפרד מניהול מדינה. זה כבר לא זלזול בבני אדם, זו התעלמות מוחלטת מהם, מרגשותיהם ומצרכיהם.

חוקים נועדו כידוע לעשות סדר, מחוקקים אותם רק כשעולה צורך. חוק "כבוד האדם וחירותו" שחוקק לפני מספר שנים מעיד על המציאות הישראלית - אין כבוד ואין חירות. מדינת ישראל הפסיקה לכבד את אזרחיה ללא הבדל מין, מוצא, וגיל.

היחס שמקבלים ניצולי שואה בישראל הוא אחד משיאי התופעה. בשנות החמישים כשהאנשים האלו היו במלא כוחם, נטלה המדינה את כספי הפיצויים מגרמניה והקימה איתם תשתית למדינה מודרנית. היום המדינה מחלקת לאוליגרכיה הישראלית את מפעלי התשתית ההם (כמו צים) ומזניחה אלפי ניצולים, מניחה להם לגווע בחוסר כל.

בכל תאונת דרכים ממהרת המשטרה להאשים את הגורם האנושי, נכון זה באמת הגורם האנושי, זה שמנהל את המדינה - מתקצב, ומתכנן את הכבישים. הגורם האנושי שממשיך להרוס הרים ועמקים ולשתול בהם כבישים פקוקים, גרועים, ומסוכנים במקום להשקיע ברכבות. הגורם האנושי שאין לו כבוד לאדם ואין לו כבוד לסביבה.

"אצלנו חיי אדם הם ערך עליון", האמת? הם לא!

השערוריה התורנית היא חיידק קלבסיאלה עמיד לאנטיביוטיקה. חיידקים עמידים הם תופעה שהחלה עם השימוש באנטיביוטיקה. התופעה החריפה כאשר פיתוח תרופות חדשות עבר לידים פרטיות. בשביל חברות תרופות פרטיות ערך חיי אדם נמדד באחוזי רווח. החברות האלו רוצות להרוויח והרבה, בריאות הציבור לא נמצאת באג'נדה שלהן.

להתפרצות האחרונה תרמה גם המדינה. ישראל איננה משקיעה כסף בבתי חולים. מספר המיטות בבתי חולים יחסית לגודל האוכלוסיה הוא הנמוך ביותר בעולם המפותח.

בבתי חולים אין אפשרות לבצע בידוד כי פשוט אין מקום, אין מקום אפילו לסתם אישפוז.

הצפיפות היחידה שעולה על הצפיפות בבתי חולים היא צפיפות התלמידים. עם הספר? אם נמדוד את זה על פי ההשקעה לתלמיד זה לא ספר, זה פלייר. וגם את הפלייר המסכן הזה מדפיסים בצד השני של עלון פירסומי.

וכלפון היה אומר פעם היו שווים ושווים יותר היום כולם שווים לתחת.

עמית הרפז

*תודה למיכה אשחר על הציטוט.

אהבת הארץ

אני לא עובד בנק, גם אין לי דוד עשיר, אני סתם באלפיון העליון, לא בגלל משכורת וגם לא בגלל הקזינו אופס סליחה הבורסה. אני באלפיון העליון כי בבוקר, אני עולה על האופנוע ונוסע לעבודה בכביש שנסלל לפני 50 שנים. עובר בין אקליפטוסים ענקיים, מטעים ושדות פלחה. משכיב בסיבובים שמקיפים הרים ויורדים לנחלים. מטרטר על לוחות העץ של גשר מעל הירדן. מעלי עוברות להקות של ציפורים נודדות, עוף דורס נוסק לי מעל הקסדה כמעט נוגע.

עכשיו בסתיו פלגים נוזלים לאורך הכביש, לפעמים נוגסים בשוליים או גואים וממלאים את הכביש בחצץ. בנסיעה ממוצעת אני נפגש במכוניות בודדות, לפעמים טרקטור. כל כניסה משביל עפר צדדי היד נשלחת לברקס. בכבישים כאלו אנשים שוכחים לפעמים שישנם עוד כלי רכב והם עלולים להפתיע מהצד. הכביש כולו מתנהג כמו שמורת טבע ללא פקחים, פעם פעמים בשנה עוברת ניידת משטרה, מודעת לעצמה מרגישה חריגה. את השלווה הזאת, את עונות השנה שתופסות את במת השוליים, מפריעים רק החגים. פתאום עשרות מכוניות ואוטובוסים. חונים על הכביש, אם אפשר מאחורי סיבוב עיוור. הם בחופש.

ילדים, מטיילים, עומדים על הכביש מחליפים חוויות. זוהי העת להאט - הם באו לכאן לטייל לא להדרס. כל כניסה לנחל כל שדה פרחים מוצפים אנשים. בני אדם צריכים את הטבע הזה, יותר זול מפרוזק יותר משכֶּר מבירה.

בכדור-רגל אומרים לכל שבת יש מוצאי שבת, כך נגמרים החגים ושוב חוזרת המהירות וההשכבות ושוב השלווה. רק תלי האשפה בכל אתר, רק פיסות ניילון ברוח, מעידות - כן היה חג ונגמר.

איך מורחים אותנו
ומה אפשר לעשות בנדון

לא מזמן התפרסם מחקר מדעי שמראה כי קרמים למינהם אינם משפיעים על הזדקנות העור. אפשר לקנות קרם ב- 5 ש"ח או ב- 500 ולהמשיך לפתח קמטים מרשימים.
אם יערכו מחקר על אבקות כביסה ויכולת הניקוי שלהן, יגלו בודאי שההבדלים בינהן מתמצים בריח וצבע, לא יותר מזה.
שוק התמרוקים ושוק חומרי הניקיון מגלגל מיליארדים, רובנו קונים את החומרים האלו לא על פי הביצועים שלהם אלא על פי התדמית.

מפלגת העבודה סובלת מאותה תופעה, קנו אותה (הצביעו עבורה) בגלל התדמית החברתית. כשמסתכלים על תפקוד המפלגה מאז הבחירות קשה להבדיל בינה לאחרים. קיצוצי תקציב 2006 ו-2007, התקציב עצמו, חוק ההסדרים, בכל המקרים הצביעה המפלגה בעד מדיניות קפיטליסטית - מפרקת - חברה. לא מעט מצביעים נוטשים היום את המפלגה באכזבה. בבחירות הבאות יצביעו בודאי עבור מפלגה אחרת בעלת תדמית שמתאימה להם, בדיוק כמו להחליף קרם אחד בקרם אחר בתקווה לעצור את מעשי הזמן.

אני לא התאכזבתי וזה לא שלא היו לי תקוות, להיפך היו לי הרבה תקוות.
בבחירות האחרונות קיוויתי שסדר היום הציבורי חברתי ישפיע על הכנסת והממשלה.
קיוויתי שמפלגת העבודה תציב אולטימטום לאוֹלמַרט: או משרד האוצר או שאנחנו בחוץ. או תקציב רחב לנושאים חברתיים או אנחנו בחוץ. או מכה קצרה לחיזבאללה והסדר מדיני או ...
הדברים האלו לא קרו, מסתבר שטעיתי, מפלגת העבודה היא לא חברתית.
אולי עדיף לנסח את זה אחרת, מפלגת העבודה עדיין לא חברתית.

אני חושב שלפעול במפלגת העבודה זה כמו טיפוס על הר - אתה מסתכל למעלה ורואה פיסגה, עד שאתה מטפס אליה אתה מגלה פיסגה שלא ראית וכך עוד פעם ועוד פעם עד שסוף סוף אתה מגיע. ואז? אתה חסר נשימה, עם חיוך של הגשמה. כך גם מפלגת העבודה, אתה דוחף אותה לכיוון החברה וחושב שהגעת ועוד פעם דוחף ו ... אין לי מושג, לא יודע, אבל נגיע.
לכן אני בפנים, מנסה לגייס חברים חדשים למיפקד המפלגה (יש זמן עד ה –31/01/2007).
כותב מכתבים הולך לכנסים מנסה לשנות.
כשהחוג החברתי במפלגה יהיה מספיק גדול, ההשפעה שלו תורגש ולמדינת ישראל תהיה סוף סוף מפלגה סוציאל-דמוקרטית.
כי זה ההבדל בין מפלגת העבודה לקרם פנים, במפלגת העבודה יש לבוחרים יכולת לשנות את הפורמולה.

פגישה שכזאת

עם הגשמים הראשונים של העונה עולה ליכלוך הקיץ מתוך חריצי האספלט ומייצר שיכבת החלקה עם מקדם חיכוך אפס. בכביש גדות - גונן משפיעים גם שטחי חקלאות ואתרי תיירות משני צידי הכביש. החקלאים והמטיילים יוצאים מהשטח ומשאירים בוץ וחצץ על פני האספלט. גשם ראשון מספיק חזק כמו השנה, וגם חלק מהחיזר'ה שנמצא בדרך כלל בשולי הכביש עובר למרכזו. על פני התערובת הזאת שבתי לביתי רכוב על אופנועי הנאמן בערב גשום אחד. הנסיבות אילצו ואני נסעתי לאיטי בלי השכבות בסיבובים. הטיפות על שקף הקסדה מפזרות את פנסי המכוניות ממול כמו היו אלא יהלומים והראות ממש לא משהו.

בצד ימין של הכביש לפני הפניה לנוטרה עמד לו חזיר בר בוגר, זוג שיניים בולטות מלסתו והסתכל עלי. הסתכלתי עליו בחזרה האטתי בזהירות (כדי לא להחליק) וצפרתי לו בעליזות. החזיר לא היסס לרגע ופרץ לכביש. האטתי עם ה-ABS הטיבעי שלי, אבל הפגישה הייתה בלתי נמנעת. גלגל האופנוע פגש בצוואר החזיר מוציא אותי ואת האופנוע בריקוד זיגזג שכזה. החזיר גם הוא הושפע מהמפגש. עכשיו היינו שנינו דוהרים קדימה. הוא נשען על האופנוע ועל רגלי הימנית תוך נסיון להטות אותנו שמאלה ואני  כנקמה (ומפחד ירידה לתעלה שבצד שמאל) מטה את הכידון ימינה. אחרי מספר שניות וכמאה מטר של דהרה משותפת, החליט החזיר לחזור בו ושבר ימינה (אולי ראה שם את איווט ליברמן) משאיר אותי סוליקו כמו שאני אוהב. עצרתי לבקרת נזקים על שולי הכביש. באופנועים ישנים אין אורות מצוקה. השארתי את הוינקר דולק בתקווה שאיזו מכונית לא תחליט לגמור את שהחזיר התחיל.

הנזק העיקרי - מזוודה בצד ימין נפתחה תוך פיזור תכולתה על פני האספלט. המכסה התעוות, ישרתי אותו כמיטב יכולתי. סגרתי אותה וחזרתי ברכיבה צפונה לאזור המפגש. מגפיים, תיק ציוד וכפפות קיץ נאספו חזרה. עוד סיבוב באור אחרון לוודא שהכל חזר למזוודה. מכאן הבייתה הנסיעה הייתה אפילו יותר איטית בין 60 ל-80 קמ"ש. הכביש המבריק בולע את הקו הצהוב (לוא רק היה כאן "אספלט שקט" כמו באירופה). המכוניות המסנוורות, הגשם הכבד  וגם זכרון הפגישה. כולם חוברים להם ומעכבים את סיבוב ידית החיפזון.

60 ש' איחוד רשויות

דברים שאמרתי בכינוס מפלגת נעבודה בשכונת התקווה

לפני שנים הייתה לי כמעט פינה כמעט קבועה בתוכנית שעה קלה על כלכלה בגל"צ

פינה באורך 60 שניות, דקה אחת לומר את מה שרציתי.

התוכנית כבר לא קיימת, אז אני מבקש לנצל את הבמה הזאת ולדבר.

אני רוצה לדבר עכשיו 60 שניות על נושא איזוטרי אחד, מתוך חוק ההסדרים.
60 שניות על איחוד רשויות מקומיות.
מי שגמר ללמוד כלכלה בשנה שעברה אומר: איחוד רשויות זה חיסכון בעליות, זה קיצוץ מנגנונים, זה יעיל, זה טוב.
מי שעברו כבר עשר שנים מאז למד כלכלה אומר: איחוד רשויות נשמע נהדר, זה צעד נכון, אני רק לא מצליח להבין מדוע זה לא ריווחי? איך קורה שזה עולה יותר? למה איחוד רשויות שהתבצע במדינות מתוקנות באירופה, התברר ככשלון כלכלי. למה משלמי המיסים האירופיים סובלים פעמים, פעם אחת בגלל העלות ופעם שניה בגלל הפגיעה ביצוג הדמוקרטי.

מי שלמד כלכלה לפני עשרים שנה אומר: במתמטיקה 1+1=2, במציאות בחור + בחורה = זוג. במתמטיקה 2+1=3 במציאות בחורה + בחור + בחורה = מלחמה. במתמטיקה 3+1=4 במציאות לחם+ חרדל + חסה + רוסטביף = סנדביץ'.
ומי שיש לו רק הגיון בריא, מסתכל לו סתם על העולם ורואה כאלו שמרוויחים מאיחוד בין תאגידים, וכאלו שמרוויחים מפרוק תאגידים. הוא לא מתפלא, הוא יודע מזמן שהחיים זה לא מתמטיקה.

אפשר להתחשמל מזה

*

פורסם לראשונה בעיתון חברה

הולנד

אחד ממכרי נשכר פעם ע"י חקלאי הולנדי להקים חממה. אחרי גמר העבודה כשישבו בנחת על כוס בירה הוא נזכר שמשהו חסר בחממה - גנרטור גיבוי למקרה של הפסקת חשמל. הוא מיהר לשתף את ההולנדי בבעיה, וזה ענה: "אתה באמת צודק, כדאי שנוסיף גנרטור, לפני עשר שנים הייתה לנו הפסקת חשמל שנמשכה כמעט רבע שעה".

אמריקה

כמה שנים מאוחר יותר, ביום ה- 14 לחודש אוגוסט שנת 2003, שקע כבל חשמל, נגע בעץ וגרם להפסקת חשמל. זה היה במרחק 5877 ק"מ מאמסטרדם, ובעיר שנקראה פעם ניו-אמסטרדם ונקראת היום ניו-יורק, פסק החשמל.

זאת הייתה הפסקת חשמל מיוחדת, בניגוד להפסקות החשמל התדירות שמכות בארה"ב כל כמה חודשים. ההפסקה הזאת הייתה מלכת ההפסקות: היא נמשכה ימים. ממישיגן עד בוסטון מניו-יורק עד אונטריו שבקנדה, אזור ששיטחו גדול פי עשרים ממדינת ישראל. אוכלוסייה של 50 מליון איש, פי שבעה ממספר האזרחים בישראל, גילתה כמה קשה לחיות ללא חשמל במאה ה-21.

בית הנבחרים האמריקאי הקים ועדת חקירה, ואלו הן מסקנותיה: 1. מערכת החשמל האמריקאית מיושנת ומפגרת בשנים רבות מבחינת טכנולוגיה ואמינות. כל תייר בעל הבנה בסיסית בתשתית המבקר בארה"ב, יגיע למסקנה הזאת אחרי נסיעה קצרה ברחובות אמריקה – עמודים מטים לנפול, קווי חשמל נמוכים מידי, כבלים קשורים לעמודים כמו בעולם השלישי, ברדק מוחלט של שיטות הולכת חשמל ובקרה מזערית של השלטונות.

2. יש לעשות תיכנון מקיף לכל מערכת ייצור והספקת החשמל בארצות הברית.

אבל המסקנה הכי חשובה הייתה המסקנה שהועדה לא הגיעה אליה: יש לעבור לשיטה ההולנדית, שבבסיסה ההנחה, כי בעת המודרנית אחד מתפקידיה של המדינה הוא לדאוג לייצור ולהספקת חשמל. על פי שיטה זו, ניתן לחלק לספקים פרטיים זכיונות לייצור חלק מהחשמל, ובלבד שיעשו זאת על-פי הוראות המדינה ותחת פיקוחה.

בארצות הברית, מצוי כל משק החשמל  בידיים פרטיות, תוך פיקוח מינימאלי של המדינות השונות.

מושל קליפורניה גרי דיוויס, ניתקל בבעית אמינות אספקת החשמל ומחירו, מספר שנים קודם לכן. בשנים שקדמו לכניסתו לתפקיד, הופרטו נכסי ציבור בתחום אספקת החשמל, והבקרה על הייצור ועל ההולכה עברה "הסרת חסמים בירוקרטיים" (באמריקאית – דה-רגולציה, כלומר, ביטול תקנות והנמכת סטנדרטים). מחיר כלל החשמל במדינת קליפורניה עלה מ-7 מליארד בשנת 1999 ל-23 מיליארד בשנת 2000. המחירים המשיכו ועלו עוד בשנים הבאות.

בכך למדו חברות החשמל בקליפורניה מחברות החשמל הבריטיות שהופרטו בתקופת שלטונה של מרגרט תאצ'ר, הם הקטינו את כמות החשמל המיוצר (ע"י ביום קלקולים במערכת) וטענו, כי הירידה בהיצע מצדיקה את העלאת המחירים.

חלק מ"הסרת החסמים הבירוקרטים" בקליפורניה היה ביטול תקנות זיהום סביבה ובינוי, או הקלה בתקנות אלו. הקליפורנים שילמו הרבה יותר בכסף ובאיכות חיים, ועוד נדרשו לחסוך בצריכת החשמל, "כי אין מספיק".

גרי דיוויס החליט לנקוט צעדים שיבטיחו אספקת חשמל אמינה ובמחיר סביר. הוא זירז פרוייקטים חדשים לייצור חשמל וניסה לקבוע תקנות לפיקוח על מחירי החשמל.

בעלי התעשייה השיבו מלחמה. הם נלחמו לכל רוחב החזית: מהממשל הפדרלי, הקונגרס והסנאט ועד לרחובות קליפורניה. במימשל הפעילו כוח שימנע צעדים "סוציאליסטיים" של פיקוח על המחירים, וברחובות ארגנו צעדי מחאה נגד המושל. כמו בסרט "שביתה" (ובמציאות הישראלית בכלל) הכסף ניצח, המושל הודח ובמקומו נבחרה בובת שרירים - ארנולד שוורצנגר.  ומחירי החשמל? גבוהים, תודה.

ובינתיים בארץ הקודש...

"חברת החשמל לישראל" היא אירגון שהציבור אוהב לשנוא.

קודם כל, יש שם חשמל חינם! איך קורה שאירגון עובדי חברת חשמל עדיין לא ביטל את החשמל חינם, למרות שהוא מביא לו נזק בלתי ישוער?

שנית, על פי אמצעי התקשורת הם "שיאני שכר". האמת היא, שהעובדים משתכרים בממוצע 17 אלף ₪ ברוטו לעומת השיאנים האמיתיים: בכירי המשק שמשכורתם הממוצעת 80 אלף ₪ והם מגיעים עד מיליונים. אבל עובדי חברת חשמל הם 'סתם פועלים', יעני, גרים ב'סתם ערים', אז למה שיקבלו משכורת נורמלית? למה שלא יסתפקו ב-4000 ש"ח כמו כל פועל?

שלישית, לעובדי חברת חשמל יש ועד חזק! לא מתקבל על הדעת הישראלית הממוצעת שלעובדים יש כוח, כי לרובנו אין. רובנו שרויים כל הזמן בפחד מהבוס ומהפיטורים, מצעדי "ייעול" ופגיעת משרד האוצר בפנסיה שלנו, מהחוב בבנק ומהרחוב אליו ניזרק אם לא נשלם משכנתא בזמן. תסמונת האשה השניה במשפט שלמה ("יאללה, תחתוך ת'ילד. תחתוך כבר...") עובדת כאן שעות נוספות ובחינם.

רביעית, בקיץ שנאו אותה יותר. אפשר לקבל בקלות הפסקות חשמל שכוחות הטבע גורמים בחורף, אבל הפסקות שנובעות מסיבות אנושיות כמו ממשלת ישראל שלא דאגה לעודף החשמל שמקובל באירופה (15% - 25% מעל הצריכה המקסימאלית), זה כבר ממש מעצבן (איפה אשמת חברת חשמל? אני ממש לא יודע).

חמישית, התגובה הבלתי משכנעת של דובר החברה בקיץ האחרון, כאשר עמד מול חולי כליות מחוברים לדיאליזה ביתית (אם מישהו זוכר...).

תגובה ציונית הולמת

ממשלות ישראל האחרונות החליטו כבר מזמן שאת חברת חשמל יש לפרק.

בשלב ראשון, הוחלט לאפשר ליצרנים פרטיים לייצר חשמל ולחייב את חברת חשמל לקנות מהם. אבל "אף אחד לא קם": מחירי החשמל היו נמוכים מספיק, כך שלאף גורם פרטי לא היה אינטרס כלכלי להכנס לשוק. אז החליטה המדינה להקשות על חברת חשמל כדי להביא לעליית המחירים, דבר שיהפוך את הכניסה לשוק ליצרנים פרטיים לכדאית:  

1. המדינה הודיעה כי על חברת החשמל להתחיל ולגייס הון בשוק החופשי 2. המדינה קשרה את ידי החברה בפיתוח תחנות חדשות עם טכנולוגיה זולה. 3. המדינה מנעה מהחברה כניסה לתחום הולכת הגז אל התחנות (אחרי שהחברות הפרטיות כולן כשלו בבניית תשתית זו, הוקמה חברה ממשלתית חדשה שתפקידה הולכת גז). מה ההיגיון בכל הצעדים האלו? הרי ברור, שהשיטה שלנו טובה יותר לאזרחים מהשיטה הפרטית. התשובה פשוטה: מדובר כאן בשאלה של אמונה ואידאולוגיה, כפי שאדם דתי לא יאכל לובסטר אפילו שהוא מאוד טעים, כך ממשלות ישראל ממשיכות להפריט את נכסינו למרות שזה מאוד טיפשי.

מי תיתן ויהיה לנו חורף נעים וחמים עם אספקת חשמל בסטנדרט הולנדי בשקעינו ואלדה בליח'ה (גבינה הולנדית בשלה) על שולחנינו.

עמית הרפז

*הכותב מקבל מחברת חשמל רק חשבונות, ומשלם אותם כפי שמקובל באנחה וללא הנחה.