בזכות המגוון

שיטת הבחירות הישראלית מביאה לממשלות השונות הרכב מגוּון של חברים. העובדה שאין שום מפלגה בעלת רוב, מחייבת הקמת קואליציות מרובות מפלגות. ישנם פרשנים ופוליטיקאים שטועים ומתלוננים על כך, אבל זה רק משום שאינם מבינים את חשיבות היצוג המגוּון. המיגוון הזה הציל אותנו מגורל קפיטליסטי קיצוני כפי שקרה בבריטניה בארה"ב ובעוד מספר מדינות.

הממשלה שנבחרה בשנת 2001 הייתה שונה רק במעט מהמקובל, הרכיבו אותה 10 מפלגות. בראשה עמד אריאל שרון, והיו בה יהדות התורה החרדית ושינוי האנטי חרדית, הליכוד הקפיטליסטית ועם-אחד הסוציאליסטית, מפלגת המרכז חסרת האג'נדה וש"ס בעלת אג'נדה של אמונה דתית וסעד. קל יותר לספור את המפלגות שלא השתתפו בה, כמעט כולן מפלגות ערביות.

הבחירות שהביאו להקמת הממשלה הזאת התקיימו לאחר קריסת ממשלת העבודה ברשות ברק ופריצת האינתיפדה השניה, אינתיפדת אל-אקצע. העולם היה שרוי באחד מהמשברים הרגילים של הקפיטליזם (הפעם הייתה זאת התפוצצות בועת ההיי-טק). אבל הייתה גם תוספת משמעותית, בספטמבר 2001 חצי שנה אחרי הבחירות הרסה התקפה של אירגון אל-קעידה את בניני התאומים בניו-יורק. בישראל התווסף לזה המצב המדיני והמשבר הכלכלי היה עמוק מאוד. התוצר הלאומי הגולמי ירד וקפא למשך 3 שנים. הכלכלה, המצב הביטחוני ואובדן האופק המדיני יצרו קוקטייל שפגע מאוד בשווי המשקל בממשלה ובכנסת. לאורך שנתיים וחצי נכנסו ויצאו כמעט כל מפלגות הכנסת לממשלה. סה"כ השתנה ההרכב של הקואליציה 9 פעמים עד שלבסוף ב- 2/11/2002 פרשה העבודה-מימד והממשלה התפרקה ב- 28/02/2003.

על רקע הדברים האלו התקבלו כמה חוקים ששינו את הכלכלה והחברה הישראלית באופן מהותי. חוקים שלמרות המגוון בממשלה ובכנסת  לא היו כוחות שיעצרו אותם, אני מתרכז באלו שמשפיעים על הסביבה. התקבל חוק תאגידי המים שהפך את המים מזכות יסוד – למוצר. מטרתו הייתה הפרטה של הספקת המים. במקביל התקבלו החלטות להקים מפעלי התפלה פרטיים. שתי ההחלטות האלו גרמו לעליה ריאלית של מחירי המים ב 125% תוך 6 שנים (2005-2012).

למרות העובדה שמחיר המים בהספקת הרשויות היה נמוך, הן הרוויחו מהספקת המים וזה היווה חלק ממקורות ההכנסה שלהן. החלטה נוספת באותה תקופה הייתה שינוי משמעותי של המימון הממשלתי לשירותים מקומיים, שירותים ציבוריים שניתנים באמצעות הרשות המקומית (רווחה חינוך וכו'). השינויים האלו הביאו לירידה משמעותית מאוד בהכנסות הרשויות, חלקן קרסו, חלקן לקחו הלוואות וקרסו יותר מאוחר. החלק האחרון לקחו הלוואות וחיפשו דרכים שונות להגדיל את ההכנסה. כך נוצר המרוץ אחר הארנונה, שיקולים חברתיים וסביבתיים נדחקו החוצה מפני הכורח לשרוד.

במסגרת התחרות הזאת קרו מאז מספר דברים. 1) בעשור האחרון הוקמו אזורי קניות מחוץ  למרכז העירוני – גורם שמגדיל את השימוש ברכב ומייבש את המרכזים המסורתיים. אלו מרכזים בהם שולטות רשתות ארציות ועולמיות, שתופסות את מקומם של העסקים המקומיים ומייצאות את הרווח לבעלים שגרים מחוץ לאיזור. 2) הוקמו איזורי תעשיה חדשים – מפעלים שתנאי העבודה בהם ירודים עברו מהמרכז אל אזורי תעשיה האלו יחד עם הזיהום ושכר העבודה הנמוך.

3) ניתנו אישורים להקמת תחנות דלק בשטחים פתוחים – תחנות בעלות מחזור עסקים נמוך ותחזוקה לקויה שמיכלי הדלק שלהן דולפים לתוך מי התהום. 4) קודמה הקמת מחצבות – גורמות לזיהום האויר באבק ופגיעה בנוף ובתיירות. 5) אושרו מיזמי נופש על חוף הים – חוף שגודלו לנפש בישראל מאפשר כבר היום רק עמידה על רגל אחת, ועוד ועוד פרויקטים בעיתיים.

לרשויות המקומיות יש כוח פוליטי לא מבוטל אבל במקום להיאבק בתוכניות האלו הן העדיפו לריב זו עם זאת. כך נבנו כפילויות, שטחי טבע הפכו והופכים למשטחי בטון וארנונה שחלקם לא מאוכלסים בגלל עודף שטחי מסחר. גבעות יושרו ומבנים חדשים נבנו עליהם למרות שבמרחק של כמה מאות מטרים מהמקום ניתן למצוא מבני תעשייה נטושים. במקום שיתוף פעולה בין רשויות נוצרה תחרות קפיטליסטית הרסנית. המדיניות הזאת המשיכה ואפילו הוגברה לתוך ממשלתו השניה של אריק שרון שנבחרה בתחילת 2003. שר האוצר באותה תקופה ומי שהיום הוא ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו שאף כאז גם היום להקטנת השירות הממשלתי. הוא העביר נכסים למגזר העיסקי גם כאשר זה כרוך בהפסד כספי. מטרתו הייתה הפרטת השירותים שנותנות הרשויות, בחלק מהמקרים המהלך נכשל. אבל נתניהו שרצה בסך הכל ליישם תוכנית כלכלית קפיטליסטית שהוא מאמין בה, לא לקח בחשבון את הנזק הסביבתי. האמונה בשוק חופשי לא איפשרה לו לתת ביטוי לאחת מהנחות היסוד של השוק הזה – "הצרכן (וראש הממשלה) הוא רציונאלי ובעל ידע נרחב בתחום השוק".

המגוון בממשלות ישראל האט ללא ספק את השינויים ההרסניים האלו. ישראל לא הזיקה לרשויות המקומיות ולאזרחים בהיקף שהדבר נעשה במדינות אחרות. גם הפרטת המים לא הביאה לניתוק הספקת המים לעשרות אלפי אזרחים כפי שזה קרה בבריטניה. מכירת קרקעות ומשאבי טבע לאזרחי חו"ל עדיין לא הגיעה להיקף שנעשה בניו-זילנד. בחג הבחירות הקרב ובא, כדאי לזכור את חשיבות המגוון הזה כדי שממשלות עם חזון צר וממוקד לא יקצרו את עתידנו המשותף.

חשיבה חיובית

"הווה מוצא דבר מה משמח בכל מציאות ולו גם יה זה כחיפוש מחט בערימת שחת". חזל"מ.

בשנת 2002 החליטה ממשלת ישראל להסיר מעצמה לחלוטין את הדאגה לכספי הפנסיות בישראל. זה היה סופו של תהליך שהחל 10 שנים קודם לכן ב-1992. עד 1992 המדינה מכרה לקרנות הפנסיה ולביטוחים פנסיוניים אגרות חוב (אג"ח) עם תשואה מובטחת (ריבית קבועה שהייתה 5.7% וירדה באופן הדרגתי עד 4.86%). ההחלטה הזאת סימנה את סוף תקופת האחריות, ממנו והלאה עתידם של הגמלאים הישראלים עבר לידי גלגל המזל שנקרא בורסה.

בבדיקה שערך העיתון כלכליסט בתחילת השנה עולים הממצאים הבאים: שיעור התשואה בבורסה גבוה משיעור התשואה באג"ח ב- ,15% אבל מחיר הניהול של הקרנות הפרטיות  מוריד את התשואה ב-32%. אחרי הכל מנהלי הקרנות רוצים שכר "הולם" למאמצים וההצלחה/כישלון שלהם. לכן כשמנכים את עלויות הניהול מהרווח מתברר שהגמלאים הפסידו מהתרגיל הזה לא מעט.

הביטו על הגרף הבא:

בגרף הזה (מקור: טבלאות של הלמ"ס) אנחנו רואים את הערך של כל הניירות שנסחרו בבורסה ב- 11 השנים האחרונות. קל מאוד לראות ששווי השוק הוכפל תוך שנתיים (2002-2004) כתוצאה מהזרמת כספי הפנסיה והגיע עד פי 4 לפני הנפילה של 2008. (גם מהנפילה של 2008 הבורסה קמה ועלתה עד המכה הבאה 2010). אולי בטבלה כספי הפנסיה לא נראים מרשימים לכן כדאי לומר בקול רם בכמה כסף מדובר – שש מאות מיליארד ₪ במשך שש שנים! או מאה מיליארד ₪ לשנה שמהווים כ-11% מסה"כ התוצר הישראלי השנתי. הזרמה של כל כך הרבה כסף משפיעה, ולא רק על הבורסה.

העליות והירידות של הבורסה טבעיות כמו הגלים שבים והן תוצאה של הימורים חופשיים. לא רק הזרמת החסכונות יצרה את הגאות שראינו. אם נאמץ את גישת החשיבה החיובית נגלה כאן גם תוצאה טובה: חלק מהכסף שהונח על השולחנות בבורסה הגיע גם למשק ויצר עבודה ותוצרת. זה החלק שאחראי במידה רבה למצבה של הכלכלה הישראלית ולתחושת היציבות שלה. שאלות: האם הזרמת הכסף הזה הייתה יעילה (אולי אפשר לקדם את המשק בדרכים יותר יעילות)? האם רובו הגיע לכיסים העמוקים של הטייקנים? האם אפשר היה ליצור איתו יותר? האם צודק לסכן את זיקנת החוסכים? האם צודק שאנחנו נחיה על חשבונם? ועוד שאלות שאשאיר לקוראים.

יום רצח רבין

כמו כל שנה גם השנה יגיע נובמבר ויום רצח רבין, יהיו שיציינו את הרצח, יהיו שיציינו את המורשת שלו והניסיון לפתור את הסכסוך במזרח התיכון.

יהיו כאלו שבכלל יקראו לזה יום רבין וישתדלו ללכת בעדינות סביב כל נושא שבמחלוקת, כי רצח רבין כמו עיפרון עיפור מדגיש את המחלוקת והיא מפחידה. המחלוקת הזאת שפילגה את היהודים בישראל לפני הרצח אבל הפכה לתהום רבה אחריו.

ואני רוצה לדעת איך להגיע להסכמה שמוכרחים דמוקרטיה, כי רק עטיפה גמישה כמו דמוקרטיה יכולה להכיל את כל המחלוקות האלו. רוצה למצוא את הדרך לסולידריות ואכפתיות  חברתית ביחד עם סובלנות לשונים, לאחרים.

מכל הצדדים

מצד אחד אנחנו הגברים מתלוננים 

שהנשים, מנפחות כל דבר קטן.
מצד שני זאת הסיבה שהן מצליחות
להישאר איתנו.
מצד שלישי זה הדבר היחיד שסומך את 

הביטחון העצמי שלנו.

המצב שביר (מתפורר בקלות)

 פורסם בעבודה שחורה

עוד כמה ימים יגיע לישראל מומחה בתחום תעשיית הזכוכית, לא הוא לא בא לייעץ וגם לא לעזור בהקמה או תיקון של מכונות משוכללות. הוא מומחה שיודע לכבות תנורים, לשיר להם תפילת השכבה "להרדים" אותם. זאת תהיה תפילת השכבה לתנור של חברת פיניציה , תנור זכוכית להבדיל מהתנור אצלי בבית מדליקים בדרך כלל רק פעם אחת. הדלקה וכיבוי התנור עולים הון ודורשים ייבוא מומחים מחו"ל אז משאירים אותם דולקים כל הזמן.

מפעל פיניציה הוא לא סתם מפעל תעשייתי מאלו שמדינת ישראל סוגרת בזלזול תוך הפטרת משפט כמו: "ל -תעשייה מסורתית אין מקום במשק מפותח". היא לא ה- LOW_TECH שכולם מזלזלים בו בלי להבין על מה הם מדברים. בפיניציה מייצרים זכוכית ברמה הכי גבוהה בעולם עם הכלים המתקדמים והעובדים המיומנים שתעשייה חייבת.

אפשר לומר שמפעל פיניציה תעשיית זכוכית שטוחה, נסגר בגלל המשבר העולמי שהקטין את כמויות הזכוכית לתעשיית הקולטים הפוטו-וולטאים. אפשר לומר שהוא נסגר בגלל עלית מחיר הדלק בעקבות המשבר האירני וההימורים בתחום הסחורות העתידיות.  אפשר לומר שהמפעל נסגר משום שממשלת ישראל כמו תמיד איננה מקיימת הבטחות ובמקרה זה את ההבטחה להזרים גז טבעי עד למפעל. אפשר לומר שאילו המדינה לא הייתה מבזבזת שנים בניסיון למצוא משקיע פרטי שיקים את תשתית הגז. עד שהתייאשה והקימה אותה עם חברה ממשלתית, כבר היה היום פתרון.

אפשר גם לומר דבר פשוט אבל חשוב: מדיניות פיתוח הפריפריה פשטה את הרגל.

משום שאילו היה המפעל נשאר במקומו ההיסטורי היה כבר יכול להתחבר לתשתית הגז.

מדינת ישראל השקיעה ממון רב בהעברת תעשייה לפריפריה, היא הקימה את אזור התעשייה ציפורית. העברה שעלתה במחיר של הריסת 6000 דונמים של נוף גלילי, סלילת כבישים ומחלפי ענק (כ-11% מהשטח הבנוי בישראל הוא כבישים{קובץ}).  צריך להזכיר כי התעשייה שהועברה לגליל הוסיפה מזהמים לאויר לאדמה ולמים.

אילו תוצאת הפגיעה הסביבתית הזאת הייתה מביאה פרנסה לפריפריה, אילו הייתה גורם מאזן במשוואה הכלכלית (קובץ), אפשר היה להצדיק את זה.

אבל מתברר שהממשלות שלנו עושות את כל הדברים הלא נכונים. במקום לפתח תיירות וחקלאות כפי שדרוש בצפון מעבירים אליו מחצבות ומפעלי תעשיה. בישראל כפי שכבר אמרתי גם לא מבטיחים לקיים הבטחות, לכן המפעלים קורסים ובמקום נופים וטיולים משאירים לנו חורבות ומובטלים.

פני הדור כפני הכלב

פורסם בעבודה שחורה

בבית הורי היה תמיד כלב ולאורך השנים היו רבים, אבל אני רוצה לספר לכם על כלב אחד מעניין במיוחד. הוא נולד אצלנו לאמו שחורק'ה ושמו היה עוּש. עוש היה רועה גרמני גדול ובעל נשמה עדינה והוא ליווה אותי בבחרותי. כשהקמנו את מושב קדש ברנע גר איתי בחדר וכשנגמרה תקופת ההתיישבות שלי והתחילו הטיולים לחו"ל, חזר לבית הורי בראש-פינה. את ימיו במושבה בילה קשור מתחת עץ השקד. בבוקר ובערב אחרי שהושם מחסום לפיו, יצא לו לטיול בשכונה. המחסום היה הכרח משום שרבים מההולכים ברחוב לא הכירו את עדינותו ופחדו ממנו.

יום אחד שמעתי את עוש נובח נמרצות, יצאתי החוצה וראיתי שהוא מנסה להבריח נמיה. ניגשתי אליו שחררתי אותו ואמרתי לו יאללה רוץ, גרש אותה. עוש נשאר עומד, מבטו היה נעוץ במחסום שהיה תלוי לידו והוא חיכה שאלביש אותו. אמרתי לו עזוב אותך אי אפשר לרדוף אחרי נמיה עם פה נעול, אבל הוא לא זז, כאילו אמר על כללים מוכרחים לשמור. נזכרתי בעוש כששמעתי על השבץ המוחי שאחז בדורון נשר ועל דרך הטיפול של צוות מגן דוד. במשך זמן ממושך עמדו שם אנשים שטיפול במצבי חירום ובבעיות רפואיות הוא המקצוע שלהם והם לא עשו כלום בגלל הכללים. חשבתי לעצמי האם מותר האדם? נראה שלא.

מדינת ישראל עברה שינוי משמעותי מאוד בשנות קיומה, מחברה יוזמת, חושבת, יוצרת, מחדשת - שוברת כול דוֹגמה הפכה לחברה בה העיקר הוא לשמור על הכללים. כאשר חייל נהרג בודקים אם הפיקוד נהג על פי הנוהל, כשהולך רגל נדרס שואלים זה קרה במעבר חציה? כשטרקטור דורס מפגינה בודקים אם הנהלים נשמרו. לא בודקים אם הופעל הגיון, לא בודקים את ההסתברות לטעות. לא שואלים אם המשימה הייתה נחוצה, אם נעשה שימוש בידע, בניסיון, ובשכל ישר. לא, רק אם זה נעשה לפי הכללים.

לפני כמה חודשים הלכתי לועידה האידאולוגית של מפלגת העבודה. כמו רבים וטובים נסעתי ברכב פרטי לתחנת הרכבת הקרובה (אצלנו בפריפריה זה שעה ורבע) ומשם לתחנת וולפסון. מהתחנה יצאנו קבוצה של כמה עשרות והלכנו ברגל לאולמי גאלרי פאלס מקום הועידה. בדרך היינו צריכים לחצות את רחוב הלוחמים, האור ברמזור שלנו היה אדום. שמעתי סירנה מתקרבת ואמבולנס הופיע מפלס את דרכו בין המכוניות שעמדו ברמזור, כשהתקרב התחלף הרמזור להולכי הרגל. עמדתי עם ידיים פשוטות לצדדים ואמרתי: חכו אי אפשר עכשיו. אבל ירוק אמרו לי. אבל אמבולנס אמרתי. אמרתי ונזכרתי בפעם הראשונה (1980) שעשיתי סיור בישראל לחבר מגרמניה, הוא שאל אתה לא מחכה לירוק? עניתי לא, אני רק מחכה שהכביש יתפנה.

הירהורי יום הולדת

לפני שנים חשבתי שצעיר זה מצב קבוע.
חשבתי שזה כאן לתמיד.
עברו שנים ומתברר שצדקתי.