יום שני, 17 בדצמבר 2001

החטא ועונשו

-->
דצמבר 2001

ארה"ב בימיו של רונלד רייגן כנשיא הייתה מקום מענין ומפחיד. ביציאה מהטרמינל בשדה התעופה קנדי, עמד שוטר, יד אחת על קת האקדח והעיניים סוקרות בדריכות את המכוניות העוברות. השוטר לא פחד מטרור איסלמי קיצוני, הוא פחד מפושעים רגילים. רחובות ניו-יורק וערים אחרות בארה"ב שידרו אלימות. קירות בטון, אוטובוסים ורכבות היו מכוסים גרפיטי שחור, ציורים של כעס ומילים של שנאה. השוטרים שפגשתי לאורכה ורוחבה של ארה"ב היו אדיבים ומפוחדים. הטרור הפנימי האמריקאי רשם שיאים חדשים, נסעתי על כבישים רחבים במכונית אמריקאית גדולה וחשבתי: אם השוטרים ישבתו שבועיים, לא ישאר בכל הארץ הגדולה הזאת אף אדם, הם ירצחו אחד את השני כמו באיזה במערבון ישן.
הביקור הבא שלי בארה"ב היה בימי קלינטון, זאת הייתה חויה אחרת לחלוטין, ניו-יורק יותר נקיה, ופחות חרדה ברחובות. אמרו לי: "זה בגלל ראש העיר ג'וליאני, הוא גירש חסרי בית והגדיל את מספר השוטרים", אבל אלו עובדות שלא יכולות להסביר את הירידה בפשיעה בכל ארה"ב. על פי נתוני הפשיעה של ה- FBI שיעור הפשיעה בארה"ב ירד ב 45% מימי רייגן עד סוף תקופת הנשיאות של קלינטון. הוא ירד בערים גדולות וקטנות ערים עם משטרה חזקה וערים עם משטרה חלשה.
הממשל של רונלד רייגן היה שמרני מאוד, בתקופתו הוחמרה הענישה מצד אחד ותשלומי רווחה קוצצו מצד שני. בשם תאוריות השוק החופשי ותקציב מאוזן הושלכו לסל תוכניות סיוע חברתיות. התוצאה הייתה משבר כלכלי ועליה של 15% ברמת הפשיעה. קלינטון קיבל ב- 1992 (מבוש הגדול) משק במשבר ופשיעה במגמת עליה. כשנבחר היו לו חלומות גדולים, הוא רצה להנהיג מדיניות כלכלית מתקדמת. חלק מהחלומות (כמו ביטוח בריאות ממלכתי) ניגנזו מול המציאות האמריקאית השמרנית, אבל החלק שהצליח להגשים הביא את ארה"ב לפריחה הכלכלית הארוכה ביותר, שידעה אי פעם. עם הגדלת התקציבים החברתיים ירדה גם רמת הפשיעה, לרמה הכי נמוכה מאז החל ה- FBI לאסוף נתונים (1973).
את הקשר ההפוך בין שיוויון כלכלי לפשע אפשר לראות גם בהשוואה עולמית.
מדיניות הרווחה בעולם שונה ממדינה למדינה, המדיניות הכי מתקדמת נהוגה בסקנדינביה והכי שמרנית בארה"ב. נתונים השוואתיים של מספר האסירים ל- 100 אלף תושבים, מראים כי מספר האסירים הגבוה ביותר בעולם הוא בארה"ב - 730 אסירים (אם מסתכלים על יחס אסירים - אזרחים בוגרים זה מגיע ל-1%), לעומת 80 אסירים-הממוצע האירופי.
בהנחה שההוצאה הכספית להחזקת אסיר, דומה באירופה ובארה"ב, האמריקאים מוציאים פי תשע יותר מהאירופים. עלות ההחזקה של אסיר גבוהה בערך פי ארבע מהעלות של משפחה רגילה, מכאן יוצא שאילו השקיעו האמריקאים את הכסף בסעד למשפחות עניות היו יכולים לסבסד ברמה סבירה 4% מהתושבים שלהם.
פשיעה מוגברת, עולה למשק האמריקאי הרבה כסף - מעבר להוצאה על אסירים. כמו אצלנו גם הם משקעים בהזעקות לרכב ולבית, חברות שמירה, כוח משטרה גדול ועלות גבוהה של ביטוח רכוש. בשל הפחד מאלימות הם משלמים גם מחיר נפשי גבוה. הגנרל זיני בביקורו בישראל אמר, אז מה אם יש תקריות ירי בשטחים? אצלנו בעיר ממוצעת ישנם 1500 מיקרי ירי בשנה.
את הכסף שהאמריקאים חוסכים בתשלומי מס, הם משלמים ישירות לנזקקים, כאשר אלו פורצים לבית שלהם בשעות הקטנות של הלילה, עם גרב על הראש ואקדח ביד.

יום שישי, 24 באוגוסט 2001

דוקאטי 2S 900

-->

בבקר הנעתי את ה-S2 , המצבר חלש, חיברתי מצבר עזר כמה פימפומים בגז כדי שמשאבות התאוצה ישפרו את יחס האויר בנזין (אין צ'וקים), סטרטר קצר וחימום המנוע. דוקאטים סובלים תמיד מעודף קרור אפילו כשהמנוע חם צריך צ'וק או פימפומים. המנוע נשמע כאילו קרנק חדש, החלפה של מיסבים וזוג קרבורטורים דל'אורטו חדשים יעשו לו רק טוב. אני עולה על הכביש הראשי ונותן בגז, ו... כלום, בפעם האחרונה רכבתי עליו לפני שלוש שנים הרעשים היו אותו דבר אבל הייתה סחיבה. לא סתם יצא לדוקאטים שם של אופנועים ספורטיביים, עם מנוע חולה, דוקאטי זה לא אותו דבר, אבל מגיעים הסיבובים, אני נכנס לסיבוב בלי להאט וניזכר איך התאהבתי באופנועים האלו. לפני 18 שנה יורם בא לבקר אותי על S2 חדש מהניילון, את רעש אגזוזי הקונטי שמעתי מקילומטר, יצאתי החוצה וקיבלתי את פניו על הכביש, הוא העלה את 230 הק"ג בצבע שחור על הג'ק המרכזי (אין רגלית צד) ואמר שהוא קרוע, מוכרח לשירותים, נסיעה נון-סטופ מירושלים. אמרתי גם כן נסיעה, כולה 200 ק"מ. תיכנס הביתה אבל תשאיר את המפתחות, הוא השאיר, עליתי ונסעתי לצפת. בימים ההם התנועה לצפת הייתה די דלילה, נסעתי לכנען ואחרי עשר דקות כבר חזרתי. לעומת הנורטון שלי היה לדוקאטי פי שתים בוכנות ופי 3 כוח אבל הסוד הגדול הייתה היציבות, אתה משכיב ומשכיב ואז בדיוק כשאתה חושב שזהו אי אפשר יותר, מגיע סוף העקומה ואתה משכיב עוד. כי האופנוע הזה מתנהג כמו קטר מונורייל ואין סוף להשכבה ובסיבובים לא מאיטים רק דוחפים את הכידון בהיגוי הפוך עם כל הכוח ומשכיבים עד שהאוזן שומעת את רחש הרוח על האספלט שעובר כל כך קרוב.
הישיבה, סליחה תנוחת הרכיבה, על ה 2S כמו בכל הדוקאטים הספורטיביים, מתבססת על שלוש נקודות, לפנים הידים ועל הכסא שק האשכים. במהירויות נמוכות פרקי כף היד משדרים אותות מצוקה וכאב, ילדים - אפשר לעשות לפני שרוכבים. מ- 140 קמ"ש וצפונה נשענים על האוויר וההתרגשות (מינית?) משכיחה את הלחץ במורד הבטן, בכבישי הארץ יש מעט מידי זמנים ומקומות שמאפשרים לאופנוע הזה להתבטא.
מנוע ה-L טווין של דוקאטי נולד במוחו של פאביו טאליוני, הוא עשה אותו בטייק ואן, יעני בין שולחן השרטוט למסלול הניסויים הפרידו חודשיים בלבד. השילדה היא שילוב של גאונות אנגלית והברקה איטלקית, העיצוב? על העיצוב לא נדבר, יותר מידי דגמי דוקאטי נראים כמו הצרות שלי. פאביו "הגאון" טאליוני תיכנן מנוע מושלם בתצורת V 90 מעלות, הוא חשב שגל איזון נגד ויברציות, זה ביזבוז אנרגיה. בתצורה הזאת, עם תיכנון מעולה, הצליח לייצר מנוע שגם ביחסי דחיסה היסטריים בדגמי המרוץ אין ויברציות כלל. האב טיפוס הראשון יוצר ביולי 1970 שנה אחר-כך כבר נמכרו דגמי ה- GT750 הראשונים אחר כך הצטרפו הספורט והסופר ספורט בעל השסתומים הדזמו דרומיים.
סוף שנות השישים היה תחילת עידן הסופר בייקס, BSA וטריומף הוציאו לשוק מנוע 750 שלושה צילינדרים, הונדה הגיעה עם ארבעה. בשנת 1971 הייתה החיה החדשה והמוזרה לבית דוקאטי משהו שקשה להתרגל אליו ועוד יותר קשה לקנות אותו, עד יום ה 23 לאפריל 1972, היום בו ניצחו פול סמרט וברונו ספאגיארי (מקומות 1 ו 2) רכובים על דוקאטי 750 עם ראשי דזמו, במרוץ המאתים מייל באימולה. אחרי הניצחון הזה מי שאמר דוקאטי אמר ספורטיבי ללא פשרות והנחות.
שסתומים דזמו-דרומיים הם שסתומים ללא קפיץ סגירה, במקומו יש נדנד שסוגר את השסתום, כך גל הזיזים נושא זיז לפתיחה וזיז לסגירת השסתום, השיטה עצמה שווה כתבה נפרדת, בדוקאטי השיטה הפכה לסמל והם משתמשים בה בכל האופנועים שלהם.
סיפורו של המנוע מתחיל בשנת 1957, אבא שלו היה אופנוע סינגל 175 סמ"ק עם גל זיזים עילי מונע בעזרת ציר וגלגלי שיניים קוניים(DRIVE -BEVEL).
מפעל דוקאטי של אותם הימים (1948 - 1985) היה בבעלות ממשלתית והניהול היה בידי מה שאצלנו מקובל לכנות עסקנים. הסידור הזה הוכיח את עצמו מצויין ובתקופה הזאת נוצרו כל האגדות שקשורות בשם דוקאטי. האופנועים החדשים שמיוצרים עד היום בבולוניה, נשענים על דגמים שפותחו בשנות השיבעים והוכיחו את עצמם במסלולי המרוצים ועל הכביש.
אחרי ארבע שנות ייצור של דגמי 750, הוחלט במפעל לעלות מדרגה בנפח ובתכנון הייצור. הרכבת המנוע המקורי לקחה הרבה מידי זמן, הבלוק נעשה ביציקת חול, את הטלטלים כירסמו (בעזרת CNC) הרכבת גלגלי הטיימינג (תשעה גלגלים קוניים)) גזלה אין סוף זמן, של הוספת וגריעת שימסים. המנוע החדש 860 סמ"ק עם קפיצי שסתומים רגילים, יציקות אלומיניום מדויקות, וסט שונה של גלגלי טיימינג נשתל בשלדה חדשה. למעשה לקחו את השילדה הישנה ועשו לה "רפורמה" בסגנון משרד האוצר הישראלי, התוצאה נפלה בהרבה מהמקור, העיצוב נמסר לידיו המפורסמות של ג'יורג'טו ג'יוג'יארו מאיטלדזיין. האופנוע החדש נקרא GT 860 והיה אפילו יותר מכוער, מהדגמים הראשונים של הונדה. לציבור אוהדי דוקאטי זה לא הפריע, הם בלאוו הכי לא התכוונו לקנות אותו, הם רצו רק אופנוע ספורט.
במפעל המשיכו לייצר את ה- GT ואחר כך GTE וGTS עם התנעה חשמלית והציבור המשיך לא לקנות אותם. באותו הזמן היו טאליוני וחבריו, במחלקת המירוצים של דוקאטי עסוקים בהכנת מנועי 860 למרוצי הסיבולת בברצלונה. המנועים האלה היו ממש כמו גירסת הכביש אבל שונים לחלוטין. הם למעשה התבססו על מנועי ה- 750 סופר ספורט הישן, אופנוע דומה זכה גם במרוצי בטהרסט באוסטרליה.
הכתובת על הקיר הייתה ברורה ובשנת 75 יצא לשוק ה 900 סופר ספורט. אחת האנומליות שאיפיינה את דוקאטי היא העובדה שאופנועי הספורט נמכרו הרבה יותר טוב מהאופנועים "הרגילים".
בשנת 78 חזר מיק היילווד לתחרויות אופנועים, האיש שהתחיל את דרכו כנער בן 16 על אופנועים בריטיים, איטלקיים ויפניים והביא נצחונות לכולם. החליט בגיל 38 לחזור למרוץ פורמולה 1 באייל אוף מן, רכוב על דוקאטי 900 סופר ספורט, הוא ניצח.
במפעל מיהרו להוציא רפליקה של אופנוע הניצחון, ברפליקה היה מנוע שונה ושילדה שונה אבל מבחוץ הוא נראה דומה והמכירות הרקיעו. את המייק היילווד רפליקה המשיכו לייצר עם שינויים קלים עד 1985 כאשר המפעל הופרט וכל קו הייצור של אופנועי הבוול דרייב בוטל. האחים קאסטליוני (קאג'יבה) שרכשו את המפעל מיהרו להרכיב אופנועים מכל חלקי החילוף שמצאו וכך אפשר למצוא אופנוע מודל 1984 עם מנוע משנת 1979 ועוד מוזרויות. הם גם החליטו, שלא כדאי לייצר חלפים חדשים, עובדה שמקשה מאוד על תיקון ושיחזור.
הספר דוקאטי טיונינג של סטפן אקה הוא ספר חובה לישראלי שרוצה לכוון דוקאטי מהשנים 1971-1985, עוזי היה המכונאי היחיד שידע לעשות את זה ומאז מותו לפני שנתיים אין ברירה אלה לתקן ולכוון לבד. בדיקה קצרה בנתונים מגלה לי שהדיזות והמחטים בקרבורטורים מתאימות ל- 2S בגירסה המקורית, עם פילטרים אויר רגילים ומשתיקי סילנטיום. הגירסה שאני נוסע עליה, פילטרים פתוחים ו"משתיקי" קונטי, דורשת דיזות גדולות ומחטים שונות.
לא סתם שמתי את מ"שתיקי" הקונטי במרכאות, מדובר ברוורס קון מגה-פון עם צינור מחורר במרכזו ומעבר גזים בילתי מופרע דרכו, השתקה זה לא הצד החזק של קונטי. כבר בתחילת שנות השיבעים כאשר מדינות מתוקנות לא איפשרו שימוש בקונטי, הקפידו במפעל שבבולוניה לספק עם כל אופנוע ספורט שיצא מהמפעל מושתק ומסורס, גם סט נוסף של קונטי, "פילטרים" פתוחים ודיזות מתאימות.
כפתרון ביניים עד שיגיעו דיזות ומחטים מאנגליה, העליתי את המחטים קליק אחד, השינוי מדהים, בניגוד לאופנועים אחרים דוקאטי מושפע מאוד מכל שינוי קטן. עכשיו המנוע מרגיש חי, אמנם זה לא מה שצריך להיות, אבל גם אני כבר מזמן לא.
לפנות ערב אני יוצא מכרמיאל לכיוון ראש-פנה, משבי רוח חזקים באים מצפון ומטאטאים את התנועה, מכוניות שטות על המסלול והרוח זורקת אותן הצידה מטר ויותר. אני נוסע באמצע הנתיב נזהר מהתנועה שבאה ממול, עם אופנוע אחר בתנאים האלו אתה מרגיש כאילו מישהו תופס את תחתית הצמיג ומנסה להפוך אותך. הדוקאטי מתנהג כמו אוטו, אני לא נשען על הרוח, נוסע כמעט זקוף וכל כמה שניות מחזיר אותו לנתיב שבחרתי. בסיס הגלגלים הוא 150 ס"מ אחד הכי ארוכים באופנועים בכלל ובפרט באופנועים ספורטיביים. הגלגל שלוח לפנים בזוית של 29 מעלות, מעלה אחת יותר מטריומף 650 וארבע יותר מה- BMWשל שנות השבעים.
יתרון היציבות הופך לחסרון כשמגיעים לפניות חדות, בעליה מואדי עמוד אני עוקף בזריזות מכונית מזדחלת, עכשיו צריך לחזור לנתיב לפני פגישה כואבת עם טמבון מיצובישי שבא ממול, הדוקאטי מבין רק כוח וככל שהמהירות עולה עולה בריבוע הכוח הדרוש להכניס אותו להשכבה. בכבישים מתפתלים מרובי Sים צריך הרבה כושר, אני מפיל את האופנוע לתוך הסיבוב ואז מרים אותו רק בכדי לדחוף חזק לתוך הסיבוב הבא.
מצמת עמיעד שמאלה אנחנו נוסעים מול הרוח, למרות כל הסיפורים על היציבות, אני נוסע בתחום הנמוך של המאה ו.. הרוח כל כך חזקה שקשה להחזיק את הראש אני מתכופף למצוא מחסה מאחורי הפיירינג. אפילו בקטע הכביש החדש אין פיתוי להגביר מהירות, הרוח פשוט חזקה מידי. בכניסה למושבה, שמוליק רכוב על דו שימושי יפני, איך הרוח אני שואל? לא הפריע לי, נסעתי עם הרוח, מכיוון קרית שמונה. אני נוסע הביתה מחנה את הדוקאטי בבית המלאכה, מימין טריומף חסר ראש מנוע, משמאל BMW, כבר יהיה להם על מה לדבר הלילה.
עמית הרפז

יום שני, 4 ביוני 2001

נפט כמשל



אפילו מדען מוכשר כמו איציק [אייזיק] ניוטון היה צריך שיפול עליו תפוח כדי לגלות את כוח המשיכה של כדור הארץ [חוק הכבידה]. למזלנו איציק היה אנגלי קר רוח ולכן ניסה להבין את התופעה במקום לכעוס ולנקום.

חלק גדול של הנפט העולמי מופק במזרח התיכון, בשנת 1973 הייתה כאן מלחמה [מלחמת יום כיפור]  בניגוד לניוטון, אצלנו במזרח התיכון, כעס היא תכונה נפוצה ולכן התכנסו מנהיגי מדינות ערב והחליטו להעניש את העולם. העונש היה קיצוץ חריף בהספקת הנפט. כמו שבפיסיקה כל כוח מפעיל כוח נגדי, גם כאן התגובה האמריקאית לא אחרה לבוא ואמריקה, נכנסה לפאניקה. לפאניקה הזאת היו שתי סיבות טובות, ראשית האמריקאים צורכים את רוב הנפט בעולם, שנית מקדם ההיסטריה של הציבור האמריקאי הוא בין הגבוהים בעולם ולמעשה רק הציבור הישראלי מצליח [בקושי] להקדים אותו.

התפוח [או האסימון] נפל על ראשם של מנהלי חברות הדלק, הם חשבו איך אפשר להרוויח מהיסטריה? התשובה ברורה מחירי הנפט עלו בתוך זמן קצר פי חמש, תורים השתרכו בשערי תחנות הדלק ברחבי ארה"ב, מכלי התחנות היו ריקים. חברות הדלק העולמיות היו יכולות לספק את כל התצרוכת מתוך מלאים קיימים ולהגדיל את התפוקה בארצות ידידותיות.
אבל הן העדיפו למכור מעט נפט ביוקר במקום הרבה נפט בזול. בדיקה של נתוני תפוקת הנפט בעולם, מראה כי לאורך כל השנים [כולל שנות השבעים] התפוקה עלתה בקצב אחיד, לעומתה המחיר, זינק בשנות השיבעים והתאזן רק בהתערבות ממשלתית מסיבית בשנות השמונים.

תפוח אף פעם לא נופל לבד והאחים שלו נפלו על ראשיהם של מנהלי החברות הגדולות בעולם. עד שנות השיבעים היה שיעור הרווח המקובל בעולם חמשה-עשר אחוז. אבל, אם אפשר למכור נפט ברווח גבוה למרות שלא חסר נפט, למה לא למכור גם דברים אחרים ברווח גבוה? כל כלכלן מתחיל יאמר לכם שמחיר תלוי ב"חוק היצע וביקוש" אם יש ביקוש גבוה והיצע נמוך המחיר עולה ואם ההיפך הוא יורד. ההבדל בין חוק היצע וביקוש לבין חוק הכבידה הוא שאת חוק הכבידה לא המציאו אנשים, אפילו לא כלכלנים, ניוטון רק מצא אותו. לכן חוק הכבידה לא מפשל וחוק היצע וביקוש עובד רק מתי שבא לו. החברות העולמיות יצרו החל מאמצע שנות השיבעים עידן כלכלי חדש, עידן האינפלציה של צד ההיצע. ערך הכסף נשחק במהירות בכל העולם, זה לא קרה משום שלציבור היה הרבה כסף וכמות התוצרת הייתה קטנה, להיפך כמות התוצרת לנפש עלתה יד ביד עם הטכנולוגיה המודרנית והמחירים עלו הרבה יותר רק בגלל תאוות הממון של החברות הגדולות.

רעב לאוכל אפשר להשביע אבל רעב לכסף הוא אין סופי. החברות הגדולות לא הסתפקו ברווחים האדירים שגרפו וחיפשו מקור נוסף, הם מצאו אותו בעולם השלישי. דוגמא מוכרת היא נעליים: זוג נעליים שמיוצר במדינה מפותחת כמו איטליה נמכר לצרכן בכ - 500 ש"ח עלות הייצור היא בערך חמישית כלומר פער התיווך [רווח] הוא 400% . לעומת זאת עלות הייצור של זוג נעליי ספורט [נייקי או ריבוק] שמיוצר בתאילנד נמוכה בהרבה ומגיעה לכ- 10 ש"ח, אפשר היה לצפות שמחירן יהיה זול בהרבה, אבל גם הן נמכרות ב 500 ש"ח. פער התיווך במקרה התאילנדי הוא 4900%. ידוע שאין מחסור בנעליים ואילו היה חוק היצע וביקוש עובד, היה מחיר הנעליים יורד. במציאות המחיר לא יורד כי אנשים צריכים נעליים והספקים קובעים את המחיר לא השוק. ברור שלמתווכים, כדאי יותר למכור תוצרת מהעולם השלישי. מגזרי תעשיה שלמים נסגרים במערב והייצור עובר לארצות מתפתחות לא בגלל עלות הייצור כי אם בגלל עלות התיווך.

גלילאו גלילי גילה כי העולם עגול ומאז מי שעדיין חושב כי העולם שטוח הוא טמבל. כלכלנים שממשיכים לחשוב היום, כי חוק היצע וביקוש הוא שקובע את המחירים, גם הם טמבלים לא קטנים ומעתה יש לקרוא להם "כלכלני העולם השטוח".




יום שבת, 27 בינואר 2001

ליפּה



-->

אתמול בבוקר ראיתי עגלה וסוס על יד קיוסק ברחוב סלמה, כמה סוסים ועגלות עוד יש בתל אביב חשבתי וחניתי על יד הקיוסק .
כמובן שהעגלון היה ליפה, הזמנתי קפה בוץ וישבתי לדבר אתו.
לא ראיתי את ליפה איזה עשר שנים. הכרתי אותו בשנת 72, בדרך חזרה מטיול טרמפים בסיני, ליפה עבר עם סוס ועגלה ולקח אותי טרמפ עד רמת אביב.
שאלתי, תגיד איך זה שעד היום לא החלפת את הסוס באיזה טנדר?
ליפה סיפר לי שדווקא לפני כמה שנים הילדים לחצו וגם נתנו קצת כסף אז הוא קנה טנדר סובארו קטן. נו אמרתי, איך היה?
ליפה גירד בראש אתה מבין, אני רגיל שהסוס יודע לאן ללכת. ברמזור בהרצל ראיתי את פרנקו מדבר עם לא אשתו,
הסתכלתי רק לרגע והטנדר, נתקע בעמוד של הרמזור.
מאז חזרתי לסוס, אולי הוא לא גאון גדול אבל הוא יודע לאן אני רוצה ללכת ואיך מגיעים לשם בלי תאונות.
ומה קורה אתך? עניתי: אצלי אישית הכל בסדר, אבל כשאני מסתכל על המדינה כואב לי הלב על החלומות שהלכו לעזזאל.
איך מדינה שפעם דאגה לרווחת האזרחים, שוכחת היום את תפקידה ומניחה הכל בידי כוחות השוק החופשי.
תגיד שאלתי, מי לדעתך יותר אינטליגנטי, השוק החופשי או הסוס שלך? ליפה חשב קצת ואמר,
אני לא יודע לגבי אינטליגנציה אבל מה שבטוח הסוס הולך לאן שאתה רוצה והשוק?
השוק כמו כל דבר בטבע, נתון ליד המקרה ולידם המזיקה של כמה מיליארדרים. אם לא מנהלים אותו וכל הזמן מתקנים סטיות,
אם הממשלה לא מתערבת ומשקיעה, אם מחכים שהסקטור הפרטי יעשה צמיחה, אין למשק סיבה להתפתח לכיוון הרצוי.
אז איך קורה שכלכלנים ונבחרי ציבור הולכים על תאוריה כל כך לא רציונלית כמו שוק חופשי? שאלתי.
ליפה משך בכתפיים ואמר: קודם כל זאת אמונה ואני, עם אנשים מאמינים לא מתווכח.
שנית זאת עצלות, יותר קל לעזוב את השוק לנפשו מלתכנן לנהל ולקחת אחריות. והעיקר היום זה הכי אופנתי.
גמרנו את הקפה ויצאנו לרחוב הייתה מין שמש חורף נעימה, השלוליות של אתמול נעלמו דרך מעברי המים הסתומים של העיר.
ליפה כבר עלה לעגלה כששאלתי, אתה חושב שזה יגמר כמו בפעם הקודמת, במשבר של 1928?
הוא מתח את המושכה ואמר, זה בטח ייגמר באיזשהו קיר או עמוד.
הסוס, כבר התחיל ללכת.
עמית הרפז

יום ראשון, 12 בנובמבר 2000

רק לא 6




תמיד חשבתי ששני גלגלים זה פי שתים יותר טוב מארבעה.
בשנת 69 קניתי אופני מרוץ, היו להם עשרה הילוכים, גלגלים גדולים וצמיגים צרים כדי להפחית חיכוך, ותנוחת ישיבה, מסרסת. לפנות ערב הייתי מוציא את הכלבה לטיול, רכוב על האופניים בעליות ראש פנה, הגעתי לכושר רכיבה משובח. בימים ההם, נסיעה על האופנים שלי לקרית שמונה, נמשכה 25-30 דקות. כן, אני יודע שזה בדיוק זמן הנסיעה היום, בשעות העומס, באוטו, מראש פנה לקרית שמונה.

מספר כלי הרכב בישראל היה אז מאתים חמשים אלף, צפיפות כלי הרכב לק"מ כביש בינעירוני היתה, 77 כלי-רכב לק"מ. היום מספר כלי הרכב הוא מליון ושש מאות אלף, הצפיפות היא 450  כלי-הרכב לק"מ [ האורך הכולל של 450 מכוניות שעומדות טמבון אל טמבון הוא 1.8 ק"מ].

שנים אחר כך מצאתי אותו, נשען על עמוד חשמל ליד בית מר, כך חיכה לי האופנוע הראשון בחיי,        1949  - BSA. אמרתי שלום לכושר הגופני ואהלן לריח הבנזין. שלוש שנים היינו ביחד, לא ברור אם הוא נסע אותי, יותר משאני דחפתי אותו.
בקיץ של שנת 78 החלטתי להחליף אותו, באופנוע חדיש. אחרי הכל ה-BSA לא הצליח לנסוע יותר מתשעים קמ"ש אפילו בנפילה חופשית ממטוס. קניתי נורטון, שנת יצור 1954, זה היה אופנוע מהיר [130 קמ"ש] וצהוב. כשעבדתי ביסוד המעלה הייתה הנסיעה לכל כיוון לוקחת שתים עשרה דקות. השנים חלפו, בתוך מרתף ברמת גן מצאתי טריומף 1973 אומנם לא היה לו סטרטר חשמלי, אבל הוא נוצר ע"י קואופרטיב טריומף, הצטיין ב 750 סמ"ק ומהירות מקסימלית 205 קמ"ש. רכוב על הטריומף שלי החלטתי בשנת 1989 לעשות בדיקה חוזרת לזמני הנסיעה יסוד המעלה - ראש פנה. נסעתי ללא הגבלת מהירות, אבל בלי לקחת צ'אנסים והדרך נמשכה שבע עשרה דקות. היה לי ברור שבצפיפות הרכב הישראלית אפילו אופנוע לא עוזר.

בימים שאני הייתי עסוק ברכיבה על ה- BSA [שנות השבעים] ישבו מומחי תחבורה בישראל ובדקו את צפיפות כלי הרכב. הם הגיעו למסקנה שצריך לסלול כביש חדש ומודרני, כביש שיחבר את צפון מרכז -  דרום, כביש שידלג בחנניות מעבר לגוש דן, כביש שיביא אותנו לרמת התחבורה האירופאית, או בקיצור כביש מספר 6 - חוצה ישראל. המתכננים תכננו ואני החלפתי אופנוע וממשלה. הם תכננו אבל תקציבי התשתיות קוצצו, את התוכניות שמו במגרה נעלו אותה ושכחו איפה המפתח. בשנת 1992 עם ממשלת רבין ובייגה שוחט הגיע קול ההגיון אל המסדרונות המעופשים של משרד האוצר. פתאום התגלתה לפקידי האוצר האמת הכלכלית המדהימה: "מדינה יכולה להתפתח כלכלית, רק כאשר יש לה תשתיות מפותחות ומודרניות". באמצע שנת התקציב 1992 [הבחירות היו במאי] שינו את תקציב המדינה והגדילו את תקציב סלילת כבישים במאות אחוזים. בינתיים במע"ץ לא ידעו מה לעשות עם כל כך הרבה כסף, הזמינו פורץ מומחה שיפתח את מגירת התוכניות, ניערו את האבק והתחילו להעביר את התוכנית במעלות הביורוקרטיה. דיונים התדיננו ישיבות התישבבו, שומרי איכות הסביבה, נדחקו הצידה מפני חישובי הכלכלנים, טעוני המומחים לתחבורה ותאבת הבצע של היזמים. רק פן אחד נשכח האם הכביש הזה עדיין רלבנטי לבעיות התחבורה של ישראל לקראת שנת אלפיים?

צפיפות כלי הרכב לק"מ כביש בישראל היום היא פי שש מהמקובל באירופה. על פי הערכות המומחים בשנת 2020 יהיו כאן בערך חמישה וחצי מליון כלי רכב, צפיפות כלי הרכב לק"מ תהיה פי 25 מהמקובל באירופה. האם כביש מס' 6 - חוצה ישראל, יכול לשפר את המצב הזה אפילו בקצת? לא!  
כדי להגיע לצפיפות אירופית אנחנו צריכים לצפות באספלט את כל שטח המדינה מגדרה עד מטולה.

מכוניות ואופנועים הומצאו רק לפני 120 שנה והם בהחלט לא האמצעי היחיד להובלת אנשים וסחורות. בתל אביב, חיפה, באר שבע, וירושלים צריך לבנות רשת של רכבות תחתיות, מחוץ לערים צריך רשת מסילות שתוכל לספק את כל צרכי האוכלוסיה העתידית של ישראל. פרויקט לאומי בסדר גודל כזה, יתן גם תנופה כלכלית שתוציא אותנו מהמיתון ולתוך צמיחה כלכלית אמיתית. לא כזאת שנמצאת רק בראש של ראש הממשלה.

כבישים כמו כביש מס' 6 - חוצה ישראל, לא  יכולים לפתור את בעית הפקקים בכניסה לערים הגדולות, כבר בעתיד הקרוב, הקשר צפון מרכז דרום, יהפוך לפקק תנועה מס' 6.
כמו קו בר-לב הכבישים האלו טובים רק עבור "היזמים", המדינה כבר העניקה ליזמי כביש חוצה ישראל הטבות בשווי של כ מליארד וחצי ש"ח. הממשלה התחייבה לפצות אותם אם הכביש לא יהיה ריווחי      [כלומר, אם הם לא יוכלו לחלק לעצמם משכורות של 2-3 מליון ש"ח בחודש].

היום אין טעם בבנית כבישים חדשים, צריך לשפר את הכבישים הקימים ולזכור:
לבנות כבישים, כדי לפתור בעיות תנועה בישראל, זה כמו לשאוב למוביל הארצי, מים בכפית.



יום שבת, 10 ביוני 2000

חלפה שנה נה נה ושום דבר לא השתנה

מאי יוני 2000


אהוד ברק נסע לאמריקה להביא הסכם שלום. הוא שכח ואולי אף פעם לא ידע, שצריך להיות פוליטיקאי טוב כדי להגיע להישגים מדיניים. כאן בארץ חמדת, השאיר מאחריו בלגאן. בממשלה, בכנסת וגם ברחוב האנשים לא ממש בטוחים בו.
במאי שנה שעברה נבחר אהוד ברק להיות ראש ממשלה. מערכת הבחירות התמקדה בנושאי כלכלה וחברה. הליכוד ניסה לגרור אותו לסיפורי כן/לא מדינה פלשתינאית כן/לא ירושלים כן/לא רמת הגולן. ברוב המקרים ברק התנהג כמו יו יו וחזר לנושאי הפער בין עשירים לעניים, מערכת בריאות מפגרת, מערכת החינוך המוזנחת ועוד מיני דברים שלחשו על אוזנו יועציו הנבונים. עברה שנה, היו שיחות עם האמריקאים והסורים, האמריקאים והפלשתינאים, ועוד קצת עם האמריקאים, יצאנו מלבנון ומה השתנה בנושאי כלכלה וחברה? כלום! הרופאים שבתו חודשים, אבל הם לא גרים בוושינגטון אז בשביל מה לדבר איתם? כמו שנאמר הים אותו הים, השמש אותה השמש, והמפ"איניקים כרגיל בענייני חוץ וביטחון. היי תגידו, שכחתם שהצבא צועד על קיבתו והאזרחים על האוברדרפט?
ש"ס ש"מס, מר"צ שמר"צ, קמפ-דיויד, מחנה פילון, איך אמר רט בטלר [חלף עם הרוח] " בכנות, זה לא מזיז לי את קצה הקצוץ".
לברק, היה אשראי אין סופי אחרי החמסין המחניק ששרר כאן בימי נתניהו, הוא נתפס כתקווה גדולה [מזגן אלפיים]. אילו היה מנסה למלא את מה שהבטיח, הוא היה יכול להעביר כל הסכם מדיני שהוא רוצה. עם שגשוג כלכלי ובטן מלאה אפילו הישראלים חמומי המוח נרגעים.
הכלכלה שלנו מנוהלת כבר הרבה שנים, על פי עקרונות רווח והפסד כמו שלומדים אותם בקורסים לחשבונאות. אבל כלכלה פשוט לא עובדת לפי החוקים האלו. ההבדל בין כלכלי לרווחי הוא כמו ההבדל בין הים התיכון לכוס מים. רווחי הוא מה שמכניס יותר כסף מההוצאה בגינו. כלכלי פירושו, השקעה לצורך רווח חברתי [לא בהכרח כסף], לדוגמא הולדת ילדים איננה רווחית אבל בהחלט כלכלית.
אם ראש הממשלה היה מכריז מיד אחרי הבחירות כי עם כל הכבוד לאינפלציה, ריבית וגירעון נמוך הדבר הכי חשוב זה לצאת מהמיתון. אם הוא היה אומר, שהוא יכפיף את כל עבודת הממשלה לכבוד המטרה הזאת. אילו אחרי שכבר הוקמה הממשלה, היה מודיע שהוא מגדיל את התקציב כדי להחזיר את המשק לצמיחה ואפילו רק ב 1%, היינו היום בתוך פריחה כלכלית. הממשלה הייתה צריכה רק להתחיל את העבודה היתר היה נעשה ע"י כולנו. היינו כל כך אופטימיים, היינו בטוחים שהכלכלה שלנו על סף מהפך. בכלכלה מצב רוח יכול להיות יותר חשוב ממצב הכיס. בחשבונאות שקל שיצא כבר לא יחזור, בכלכלה אם נוצרת תנועה של כסף היא מלבה את עצמה וכך יש יותר ייצור, יותר צמיחה. הציבור משקיע יותר כאשר הוא אופטימי, כשהוא רואה שהממשלה באמת מתכוונת למה שהיא מבטיחה.
לאמריקאים חשוב שהנשיא שלהם ישמור את הריצ'רץ' סגור יותר מאשר המצב המולטילטראלי - וגטטיבי - אופציונאלי סטטוטורי - רפרזנטטיבי. קלינטון [נשיא ארה"ב הכי סוציאליסטי מאז פ.ד.רוזוולט] ידע שרק ממשלה יכולה להוציא משק ממיתון. הוא הביא לאמריקאים את השגשוג הכלכלי של החיים שלהם. אז הם סלחו לו על הצורה בה השתמש בעוזרות בית [הלבן].
אילו היינו יוצאים מהמיתון לתוך פריחה כלכלית ברק היה יכול לתת את הכינרת לסורים, את ירושלים לפלשתינאים, את מר"צ לש"ס ואת ש"ס למר"צ. הוא היה אומר לרב עובדיה יוסף לרקוד עם שולמית אלוני והם היו רוקדים. הם היו רוקדים בחתונה של הבן של יוסי שריד עם הבת של אלי סויסה והרב מלכיאור היה עושה לוּּ לוּּ לוּּ.
החברים של אהוד ברק אומרים: "הוא גאון", "הוא יודע הכל", "הוא מתכנן עשרה צעדים קדימה ורואה מאה צעדים קדימה". הוא רואה כל כך רחוק, הכי רחוק שאפשר ובכל פעם שהוא נעמד להשתין על איזה עץ, נרטבות לו הנעליים.

יום שלישי, 27 באפריל 1999

אדמה אדמתי


-->


(או של מי המדינה הזאת לעזאזל)
ארידור
אפשר להתחיל בכל נקודת זמן בהיסטוריה של מדינת ישראל, אבל אני מבקש להתחיל דווקא בשנות השמונים (1983).
יורם ארידור שר האוצר באותם ימים היה בביקור בניו יורק, בראיון עיתונאי הוא הסביר כי מניות הבנקים בישראל נסחרות בערכים גבוהים בהרבה מהשווי האמיתי שלהן. (למה פחד שר האוצר לומר את זה בישראל?)
לדבריו היו כמה השפעות, החשובה שבהן הייתה קריסת הבנקים והבורסה יחד אתם, יורם ארידור שקע (או שמא הושקע?) בתהום הנשייה.
מדינת ישראל החליטה (מתוך חוסר ברירה) להציל את הבנקים ולמעשה רכשה אותם מהציבור שהחזיק ברוב המניות.
יש רוטציה אין אינפלציה
כאשר ממשלת הרוטציה (1984-1988) עצרה את האינפלציה והערפל הפיננסי התפזר גילו כל הגורמים היצרניים במשק שהם שקועים בחובות עתק.
מפעלים רבים קרסו, אחרים התחילו מההתחלה, הסקטור החקלאי ( בעיקר הקיבוצים והמושבים) אשר עד שנות השמונים היווה כ 10% מהאוכלוסייה וייצר כ 40% מהתוצרת, מצא את עצמו שקוע בחובות בלתי ניתנים להחזרה.
היה להם הרבה כוח פוליטי והם ניסו לפתור את הבעיה בכמה דרכים, אחד הפתרונות היותר יצירתיים שהועלו היה לנצל את עליית ערך הקרקע שנוצרה בעקבות העליה מארצות ברית המועצות.
הישובים באזורי ביקוש גבוה יאפשרו למנהל מקרקעי ישראל למכור את השטחים החקלאיים לצורכי בניה ותמורת הסכמתם יקבלו החקלאים חלק מערך הקרקע.
על פניו זה נשמע הוגן, מנהל מקרקעי ישראל אינו יכול לפנות חקלאים ללא הסכמתם, החקלאים היו צריכים את הכסף, אחד נהנה והשני אינו חסר.
אבל עלו כאן כמה בעיות עקרוניות, האם מוצדק לתת בידי מעטים זכויות כל כך מפליגות בנכס ציבורי? איזה מנגנון יווסת את הבניה, האם אנחנו צפויים לרצף אין סופי של בתים צמודי קרקע שיסתמו את השטחים הפתוחים במדינה? האם תישאר כאן חקלאות?
ט.ל.ח.
בינתיים הועלו עוד אפשרויות לפתרון בעיית החובות, בדיקות של חשבונות הבנקים הראו כי יש טעות בחישובי הבנקאים.
בתנועה הקיבוצית החליטו להיעזר בוועדה מקצועית בראשות פרופ' פרוקצ'יה לצורך בדיקת החובות, בדיקות מדגמיות העלו אפשרות כי לא זו בלבד שהחובות בטעות יסודן יתכן אפילו שהבנקים חייבים לחקלאים.
לעזרת "העם"
בשלב הזה התערבה ממשלת ישראל (עכשיו כבר בראשות המערך), הממשלה חששה כי בדיקת חובות כללית תגרום להתמוטטות נוספת של הבנקים.
תתארו לכם מה היה קורה, אם כולם היו בודקים ומגלים, איך הבנקים נהיו כאלה עשירים? בהנחה שממצאי ועדת פרוקצ'יה נכונים, הבנקים שווים מעט מאוד כסף (אולי אפילו כלום).
הממשלה הסכימה לתת גיבוי ליזמה הקודמת של הלובי החקלאי (בשיתוף עם אריק שרון) ולמצוא דרך להעביר את רוב הזכויות בקרקע לידי החקלאים. בפגישה שנערכה בקיבוץ שפיים החליטו החקלאים "יותר טוב להיות עשיר מאשר צודק", אם נקבל את הזכויות נוכל לקבל עבור הקרקע יותר מאשר אנחנו חייבים לבנקים.
SILLY CAW
בתחילת שנות התשעים היה ברור לכל ישראלי קורא עיתונים, שעידן האידיאולוגיה מת, בא תור הכסף. החקלאים דור ראשון לגאולה, הוכיחו כי בני ישראל המה ובחרו בעגל הזהב. לא מפני שהעגל יגדל להיות פרה, כי אם משום שהוא עשוי זהב.
בתמימותם (טיפשותם) הם אפילו לא ביקשו שלהסדר הזה יקראו "הסדר הבנקים" (שבו המדינה מעבירה לבנקים כסף דרך החקלאים).
אריק
בעת שאריק שרון כיהן כשר חקלאות, הוא חיסל את השיווק המאורגן והקטין למינימום את ניהול המשק החקלאי. לדעתי הוא לא היה מודע אז לנזק שצעדים אלו יגרמו, החקלאות בישראל הייתה מהמפותחות בעולם. בשנים שחלפו מאז ימיו במשרד החקלאות, ירד מספר המתפרנסים מחקלאות בכ- 85% ועומד היום על בערך 2% מהאוכלוסייה.
ישראל מייבאת היום ידע חקלאי בכל התחומים להוציא השקיה, היא מייבאת את הידע הזה מארצות אשר רק לפני 20 שנה פיגרו אחרינו במרחק רב.
היוזמה שאריק עמד בראשה, לאפשר לחקלאים למכור אדמה, באה מתוך מצפון מיוסר. אריק שרון שנולד לתוך ומתוך ההתיישבות העובדת ראה איך היא אובדת, הוא ניסה להציל אותה.
הוא וההולכים אתו טועים, החקלאות הישראלית נמצאת במצב כלכלי קשה מאוד, אם יאפשרו לחקלאים למכור את אדמתם לא תישאר כאן חקלאות. כדי לקיים חקלאות בארץ צריך לעשות מה שעושים בארה"ב ואירופה. צריך להחזיר את הניהול, המחקר והסובסידיה למשק החקלאי.



בשנים האחרונות הועברה הבעלות על רוב הבנקים מידי המדינה לידיים פרטיות (על פי מיטב המסורת הישראלית זה נעשה תוך הפסד ניכר לכלל הציבור). עכשיו הזמן לעשות בדיקה יסודית של חובות המשק היצרני לבנקים. בדיקה כזאת צודקת כלכלית ומוסרית. במקרה הכי גרוע יצטרכו המיליארדרים ששולטים היום בבנקים, להחזיר לציבור חלק מהכסף שקיבלו במתנה. מספר הנפגעים מהסדר כזה קטן בהרבה ממספר המרוויחים.
עץ ביד וירוק בלב
לסיפור הקרקעות/החקלאים/הבנקים יש צד נוסף, הוא נקרא איכות חיים/שטחים פתוחים/ירוק בעיניים ובראש.
ישראל שמצפון לבאר שבע היא הארץ הכי צפופה בעולם, נשארו כאן מעט מידי שטחים ללא שלמת בטון ואספלט, חשוב שנשמור עליהם כך.
בתוכנית המתאר הארצית החדשה (תמ"א ) מס' 35 צריך לנעול שטחים חקלאיים ושטחים פתוחים עם מנעול שאף אחד לא יוכל לפתוח לא חוטר ישי, לא החקלאים ולא אף אחד אחר.
שלנו
התשובה לכותרת המשנה צריכה להיות המדינה הזאת היא של כל אזרחיה לא של הבנקים, לא של חבורת המיליונרים שיונקים ממנה את פרי עמלנו ואפילו לא של נציגנו הפוליטיקאים, שאינם מתביישים לספר לנו על הפרטה ותחרות חופשית, בזמן שהם מעבירים את נכסי המדינה לחברים שלהם.
סוף דבר ע"ע בראשית
בעולם המערבי יודעים כבר מזמן שללא חקלאות אין מדינה. קיין הרג את הבל משום שידע כי עובד האדמה הוא שיירש אותה וזו הבכורה, בינתיים טסנו לירח ויש לנו פנטיוםIIIш אבל עדיין מי שעובד את האדמה הוא שאדמה והמדינה יהיו שלו. השפעת מחירי התוצרת החקלאית על המדד גדולה מכל סעיף אחר לכן האמריקאים נותנים לחקלאות 40% סובסידיה, האירופאים 45-50% והיפנים 60%. הם מאפשרים לחקלאים להתקיים בכבוד מבלי למכור את בכורתם.